איתן אלחרר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3914/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3914/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: איתן אלחרר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-תפ"ח 952/00 מיום 4.1.2005 שניתן על ידי כבוד השופטים: יהושע א' פלפל, ניל הנדל, רויטל כץ תאריך הישיבה: כ"ח בתשרי התשס"ט (27.10.2008) בשם המערער: עו"ד נועם בונדר בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופטת מ' נאור: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' פלפל, השופט נ' הנדל והשופטת ר' יפה-כץ) בו הורשע המערער בעבירות של רצח, התפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה ובנסיבות מחמירות, גניבה, הדחה בחקירה וזילות בית המשפט, בגינן נגזר עליו עונש של מאסר עולם. 1. המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של התפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה ובנסיבות מחמירות לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, רצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק העונשין, הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין וזילות בית המשפט לפי סעיף 255 לחוק העונשין. העובדות כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה: ביום 6.6.2003 בין השעות 01:00 ל- 03:00 התפרץ המערער לבית מגורים בבאר-שבע המשמש כמעון למוגבלים (להלן: הבית או המעון). המערער נכנס לבית דרך חלון כשהוא נושא עימו מוט ברזל כדי להשתמש בו ולתקוף באמצעותו את מי שיפריע לו בביצוע ההתפרצות או הגניבה או ימנע את בריחתו מן הבית. המערער עלה לקומה השנייה של הבית ונטל משם מכשיר טלוויזיה מתוך כוונה למכור אותו ולרכוש בכסף שיקבל סם מסוכן מסוג הרואין. בעת ביצוע מעשיי הנאשם התעוררה דיירת הבית, רות ששון, ילידת 1941 (להלן: המנוחה), וקמה ממיטתה. משהבחין המערער כי המנוחה קמה ממיטתה, הכה אותה שתי מכות בראשה באמצעות מוט הברזל. המנוחה נפלה. המערער נטל את מכשיר הטלוויזיה ויצא לחצר המעון. בעת שניסה המערער לחצות גדר ולצאת מחצר המעון נפל מכשיר הטלוויזיה מידיו. המערער עזב את המקום והשאיר את מכשיר הטלוויזיה בחצר הבית סמוך לגדר. כתוצאה מהמהלומות נגרמו למנוחה שברים בעצמות הפנים ודימום בגולגולת. היא איבדה את הכרתה ואושפזה בבית החולים. בגופה של המנוחה הופיעו סימני שיתוק והיא נזקקה למכשירי הנשמה. ביום 15.6.2003 נפטרה המנוחה כתוצאה מן הנזק שנגרם למוחה ומן השברים בגולגולת אשר נגרמו בשל המכות שהכה אותה המערער בראשה. באישום נוסף בכתב האישום נטען כי בעת חקירתו במשטרה מיד לאחר האירוע (ביום 6.6.2003) פגש המערער באחד העדים, אלברט אדרי (שיכונה להלן: בבר) וביקש ממנו באמצעות תנועות ידיים לא לספר לחוקרי המשטרה כי הוא גנב טלוויזיה שנפלה, עובדה שהייתה ידועה לבבר מתוך שיחה מוקדמת עם המערער. עוד נטען בכתב האישום כי בסיום דיון בבקשת המשיבה להאריך את מעצרו, שהתקיים בבית המשפט השלום בבאר שבע ביום 7.6.2003, גידף המערער את השופט שדן בעניינו. מהלכי החקירה והמשפט 2. בהיפתח משפטו בבית המשפט המחוזי כפר המערער בביצוע עבירת הרצח, אך הודה בחלק מן העובדות שנטענו בכתב האישום ובכללן בביצוע ההתפרצות ובהכאת המנוחה. מספר שבועות לאחר מכן הודיע סנגורו כי המערער מבקש לחזור בו מתשובתו לאישום. בהסכמת התובע, ולאחר מינוי סנגור חדש, נמסרה תשובה מתוקנת. המערער הודה בביצוע התפרצות בכוונה לבצע גניבה במועד ובמקום הנטענים. המערער אישר כי עלה לקומה השנייה בבית, נטל את מכשיר הטלוויזיה, יצא מן הבית אל החצר ופנה לכיוון הגדר. עוד אישר כי מכשיר הטלוויזיה נשמט מידיו בעת שניסה לעבור את הגדר. עם זאת, כפר המערער בהכאת המנוחה. בהמשך המשפט, כפי שנראה מיד, הודה המערער כי בעת שהיה בבית הופתע על ידי 'דמות' והלם בה פעם או פעמיים בפלג הגוף העליון באמצעות קרש. קו ההגנה של המערער התבסס על שלוש טענות חלופיות. המערער טען כי לא הוכח מעל לספק סביר כי הוא הכה את המנוחה. לטענתו, מאחר שלא זיהה את הדמות שהכה, לא מן הנמנע כי הכה אדם אחר ולא את המנוחה וכן לא ניתן לשלול אפשרות שבאותו לילה הכה אדם אחר את המנוחה. לחלופין טען המערער כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח וכי לא הוכח שגרם למותה של המנוחה תוך ביצוע עבירה אחרת או על מנת להימלט מהעונש בגין ביצוע אותה עבירה, כנדרש לצורך הרשעה לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק העונשין. 3. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הכרעת הדין התבססה על שלושה נדבכים עיקריים: ניתוח ממצאים מזירת האירוע (לרבות דו"חות המז"פ והמכון לרפואה משפטית); הודעות המערער במשטרה; ועדותו של המערער בבית המשפט. ממצאים מזירת האירוע 4. בבוקר שאחרי האירוע הגיעה מיה בייזל, מטפלת במעון (להלן: המטפלת), אל דירת המנוחה. בעדותה בבית המשפט סיפרה המטפלת כי כל הדלתות בבית היו סגורות פרט לדלת דירתה של המנוחה שבקומה השנייה. היא נכנסה לדירה ומצאה את המנוחה יושבת במיטתה מחוסרת הכרה והבחינה בכתמי דם על ראשה של המנוחה, על המיטה ועל הכרית. המטפלת עזבה את הדירה מיד והזעיקה את מדריך הלילה (סמוך לשעה 7:50, כפי שעולה מהודעתו במשטרה) וזה מיהר להזמין אמבולנס. בשעות הצהריים (סמוך לשעה 12:00) הגיעו חוקרי המשטרה לדירה. הממצאים מזירת האירוע פורטו במסמך המעבדה הניידת לזירת עבירה של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה, הנושא כותרת "חוות דעת מומחה" שעליו חתם רפ"ק יוסי גרשון (ת/3) (להלן: דו"ח הממצאים). דו"ח הממצאים מפרט כי בזירה נמצא מוט ברזל באורך של 80 ס"מ, חלוד בחלקו. המוט נמצא מוטל על רצפת סלון הדירה, סמוך למקום שבו הוצב מכשיר הטלוויזיה. כן נמצאו כתמי דם על המיטה, הכריות, השמיכה, הסדין, על מוט הברזל, על הווילון ועל מגבת שנתלתה סמוך לארון הבגדים. עוד נמצאו סימני התזות ומריחות דם על הקיר באזור המיטה. בדו"ח הממצאים פורט כי נמצאו שבבי חלודה ומתכת בסלון, בחדר השינה ובמיטת המנוחה וכי מכשיר הטלוויזיה נמצא מוטל על הדשא בחזית הבית. בסיכום המסמך ציין רפ"ק גרשון כי "...על פי סימני התזת הדם וסימני טפטוף הדם בחדרה של המנוחה... מסקנתי היא כי המנוחה הוכתה בעת היותה בחדרה." דגימות הדם שנלקחו מהמוט ומהווילון נבדקו במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה ומן הבדיקה עלה כי פרופיל הדנ"א של הדם תואם את פרופיל הדנ"א של המנוחה (ת/16). בדיקת שבבי החלודה במחלקה לזיהוי פלילי העלתה כי "אפשרי" הדבר שמקור השבבים הוא מוט הברזל שנמצא בסלון (ת/22). כאמור, תשעה ימים לאחר האירוע נפטרה המנוחה בבית החולים. בגופת המנוחה בוצעה נתיחה לאחר המוות. בדו"ח הנתיחה שנערך על ידי המכון הלאומי לרפואה משפטית (פרופ' יהודה היס וד"ר ולדימיר קרסין; ת/17) נקבע: "...[המוות] נגרם מנזק חמור למוח עם שברים בגולגולת בעקבות חבלה קהה בראש קרוב לוודאי ישירה (מכה) בכוח באופן יחסי רב. בהעדר נתונים מדוייקים של הנזקים החיצוניים והפנימיים בראש מתאריך 6 ביוני 2003 לא ניתן לקבוע בוודאות את מנגנון החבלה. קיים קשר סיבתי ישיר בין הנזק שגרם לאשפוזה בתאריך 6 ביוני 2003 לבין מותה בתאריך 15 ביוני 2003. הדלקת החריפה בתוך חלל הגולגולת נגרמה מהנזקים החבלתיים שהצריכו התערבות כירורגית". (ההדגשה הוספה). במשפט העיד פרופ' היס ואמר כי אין ממצאים התומכים באפשרות שהנזק לגולגולת נגרם כתוצאה מנפילתה. לדבריו, לא ניתן לקבוע כמה מכות הונחתו על ראשה של המנוחה וגם לא ניתן לדעת באיזה במקום בדירה נמצאה המנוחה כשהוכתה. הודעות המערער במשטרה 5. בחקירתו הראשונה במשטרה שנגבתה ביום האירוע בשעה 15:00 אמר המערער כי הוא משתמש בסמים שנים רבות וכי בליל האירוע הגיע אמנם למעון אך לא הצליח להיכנס אליו ועזב את המקום. בתום חקירתו נתבקש המערער להוביל את החוקרים לזירת האירוע. המערער הוביל את החוקרים למעון והצביע על הבית שבו התרחש האירוע, אך דבק בטענתו כי הוא לא נכנס אליו כיוון שהחלון היה סגור. המערער הדגיש כי לא גנב דבר מן המקום. התפנית הראשונה בחקירה התרחשה ארבעה ימים לאחר האירוע (10.6.2003). בחקירתו מאותו יום (ת/12) אמר לפתע המערער "אף פעם לא הגעתי למצב הזה לעשות דברים כאלה כי כל פעם אני גונב פה וגונב שם בשביל הסם אבל הפעם עשיתי את זה פעם ראשונה". מיד לאחר מכן החל לספר גרסה מפורטת לגבי האירוע. לדבריו, באותו לילה הוא היה ב"קריז" ויצא בשעה 1:00 "לחפש מה לגנוב". הוא הגיע למעון ונכנס לבית דרך החלון. בכניסה לבית מצא לטענתו "מקל גדול כמו אלה כמו מקל של בייסבול". הוא עלה במדרגות כשהמקל עימו, נכנס לחדר והבחין במכשיר הטלוויזיה ובאישה ישנה במיטה. המערער סיפר כי ניתק את מכשיר הטלוויזיה מהחשמל והרים אותו וכי מהרעש התעוררה האישה וקמה מן המיטה. אז, הניח לדבריו את מכשיר הטלוויזיה על הספה, הרים את המקל והכה את האישה שעמדה לידו "שתי מכות בחלק העליון של הגוף לכיוון הראש ואז היא נפלה היא לא הספיקה להגיד שום דבר". עוד סיפר המערער כי השאיר את המקל בדירה, יצא עם מכשיר הטלוויזיה אל החצר והשאיר אותו שם לאחר שנפל. המערער עזב לדבריו את המקום ומיד לאחר מכן הגיע לביתו של בבר. בחקירה נוספת מיום 15.6.2003 נאמר למערער כי המנוחה נפטרה וכי נמצאו מעל מיטתה כתמי דם המעידים שהותקפה גם בחדר השינה ולא רק בסלון. בתגובה אמר המערער: "אין לי מה להגיד" (ת/14). עדות המערער בבית המשפט 6. בעדותו בבית המשפט מסר המערער גרסה שונה מזו שמסר במשטרה. הוא אישר אמנם כי התפרץ לבית ולקח את מכשיר הטלוויזיה, אך אמר כי לא הצליח להבחין האם הדמות "שבאה לתפוס אות[ו]" בעת שניתק את הטלוויזיה מן החשמל הייתה גבר או אישה ולדבריו, רק במשטרה נאמר לו שהייתה זו אישה. המערער נשאל האם מוט הברזל שנמצא בדירה הוא החפץ שבאמצעותו הכה את הדמות ובתשובה ביקש לחוש את המוט. לאחר שמישש את המוט השיב המערער כי לא הכה את הדמות באמצעות מוט הברזל אלא באמצעות קרש בצבע חום שמשקלו קל יותר ממשקל מוט הברזל. הוא הוסיף כי מאחר שהיה במצב של "קריז", הוא אינו זוכר אם הביא את המקל עימו או מצא אותו בחצר. לשאלת התובע מניין לו לדעת כי האישה לא מתה מן המכות השיב המערער: "אני לא אמרתי שאני יודע. אני אמרתי שאני רוצה להאמין ששתי המכות שהנפתי לא גרמו למותה" (עמ' 66 לפרוטוקול). הכרעת הדין 7. בית משפט קמא לא נתן אמון בעדותו של המערער וקבע כי הפער בין דבריו בבית משפט, שהתאפיינו בקו של "אי ידיעה", לבין הממצאים בזירת האירוע ודבריו במשטרה נובע מרצונו של המערער להרחיק עצמו מן האירוע לאחר שנודע לו על פטירתה של המנוחה. על כן, דחה בית המשפט את ניסיונו של המערער להתנער מאמירותיו במשטרה שבהן מסר כי הכה אישה. בעניין זה קבע בית המשפט כי הסברו של המערער כי נודע לו שמדובר באישה רק מפי השוטרים אינו יכול להתקבל, שכן המערער זיהה את הקרבן כאישה לכל אורך עדותו במשטרה (מיום 10.6.2003) שבה הודה בביצוע מעשה. בית המשפט דחה גם את דברי המערער לפיהם ביצע את התקיפה באמצעות קרש ולא באמצעות מוט ברזל והדגיש בהקשר זה כי המערער היה ב"קריז" בעת ביצוע המעשה. 8. בית משפט קמא שוכנע כי מארג הראיות המתואר מוכיח את הנטען בכתב האישום, וכלשונו: "הנה כי כן, התשתית הראייתית נגד הנאשם איתנה ביותר. הוא היה בדירת המנוחה ונתן שתי מכות לאדם בכוון הראש באמצעות כלי. מספר שעות לאחר מכן נמצאה המנוחה בדירתה במצב שהצריך את אשפוזה. היא נפטרה תוך מספר ימים כתוצאה מהחבלה ומהנזק הקשה שנגרם לגולגולת. הנאשם מודה שגנב מדירתה טלוויזיה. בסמוך למקום בו עמדה הטלוויזיה טרם נלקחה, נמצא מוט ברזל שהוכתם בדמה של המנוחה. הטלוויזיה נמצאה ליד הגדר, בהתאם לעדותו של הנאשם. אפילו הוא, ועל אף כפירתו בגרימת המוות, נאלץ לומר במהלך עדותו שהוא רוצה להאמין שלא גרם למותה של האשה. שלושת המעגלים - הודיית הנאשם בעובדות מסוימות בכתב האישום בבית המשפט, אמרתו של הנאשם מחוץ לבית המשפט וראיות חיצוניות מממצאים מחקירת הדירה ומבדיקת גופת המנוחה - חופפים זה את זה ומשלימים זה את זה. אין זה תיק שבנוי לבדו על הודאת הנאשם מחוץ לכתלי בית המשפט ואף אין זה תיק שבנוי לבדו על הודאת הנאשם בעובדות מסוימות בתוך כתלי בית המשפט. הראיות החיצוניות – מיקום החבלה בגוף המנוחה, הכלי ששימש לתקיפה, זמן הפגיעה והמקום בו ארעה התקיפה, הוא דירת המנוחה – משתלבות עם אמרות הנאשם." (עמ' 83). 9. בית המשפט דחה את טענותיו של המערער באשר לקיומו של ספק סביר בזהותו כמבצע העבירה. את טענתו בהקשר זה ביסס המערער על שני אדנים. ראשית טען המערער שהראיות המתוארות הן נסיבתיות ועל כן לא ניתן לבסס הרשעה מכוחן. לטענתו, אין להוציא מכלל אפשרות שהכה אדם אחר ולא את המנוחה, שכן כלל לא זיהה את הדמות, ואף לא ניתן לשלול כי אדם אחר הכה את המנוחה ולא הוא. האדן השני שעליו ביסס המערער את טענתו לקיומו של ספק סביר הוא היעדר תאימות בין פרטים שונים בזירת האירוע לבין האמור בגרסאותיו של המערער במשטרה ובבית המשפט. בהקשר זה הצביע המערער על כך שמקום התקיפה הנטען על ידו (סלון הדירה) אינו תואם את מקום הימצאות המנוחה (במיטתה בחדר השינה). בית המשפט דחה את טענת המערער בדבר אופיין הנסיבתי של הראיות בתיק והדגיש כי עיקר אשמתו מוכחת מראיות ישירות, הן עדויותיו של עד הראייה בתיק – הוא המערער עצמו. בית המשפט היה אמנם ער לכך שהמערער לא זיהה את המנוחה, אך קבע כי לצורך זיהוי הקרבן ניתן להיעזר בראיות נסיבתיות ואלו מוכיחות מעבר לספק סביר הן את זהות מבצע העבירה והן את זהות קרבן העבירה. על כך הוסיף בית המשפט ההשערות שהעלה המערער בעניין זה נטענו בעלמא והן תיאורטיות בלבד. בית המשפט דחה גם את טענתו של המערער כי העובדה שהמנוחה נמצאה יושבת במיטתה ומציאת כתמי דם באזור זה מוכיחים כי אירוע התקיפה היה בחדר השינה ולא בסלון ומחלישים את הראיות נגדו. את טענתו זו ביקש המערער לתמוך במסקנתו של רפ"ק גרשון בדו"ח הממצאים כי המנוחה הוכתה בחדר השינה וכן בדבריו של רפ"ק גרשון בבית המשפט כי סביר להניח שהמנוחה הוכתה כששכבה במיטתה. בית המשפט דחה את טענותיו וקבע כי אין לייחס לעובדה שהמנוחה נמצאה במיטתה ולא בסלון חשיבות רבה. דבריו של רפ"ק גרשון, כך נקבע, אינם עדות מומחה אלא סברה הנסמכת על ניסיון חיים ועוד ציין כי בניגוד לדבריו של רפ"ק גרשון, המנוחה דווקא נמצאה כשהיא במצב של ישיבה. עוד קבע בית המשפט כי גרסאותיו השונות של המערער באשר לסדר התרחשות הדברים אף הן אינן מעלות תמונה חד משמעית ועשויות להצביע על כך שהמערער נכנס לחדר השינה ופגש שם במנוחה. תמיכה להנחה זו מצא בית המשפט בדבריו של המערער במשטרה כי "היא [המנוחה] קמה מן המיטה תשושה כזאת שמעה רעש", באה אל הסלון והפתיעה אותו כשאחז במכשיר הטלוויזיה (ת/16). בית המשפט תמה כיצד זה ידע המערער כי המנוחה קמה תשושה מן המיטה אם לדבריו היא הפתיעה אותו בסלון בעת שאחז במכשיר הטלוויזיה. רמז נוסף לאפשרות שהמערער נכנס לחדר השינה מצא בית המשפט בהתייחסותו של המערער במשטרה לפעולת השחזור באומרו: "באותו זמן שלקחו אותי להולכה והכניסו אותי לחדר שינה אני... הרגשתי שבא לי למות כאילו בהרגשה כאילו ראיתי פתאום הייתה שם איזו דמות ופתאום היא חסרה כאילו וזה יעני אשמה שלי אני גרמתי לזה" (ת/16). הצפתו של המערער ברגשות המתוארים, כך ציין בית המשפט, תמוהה אם אכן הוא לא נכנס לחדר השינה. לכך הוסיף בית המשפט כי שבבי החלודה והמתכת שנפלו מן המוט נמצאו גם בחדר השינה וכי יש בעובדה זו כדי לחזק את האפשרות שהתקיים מפגש בין המערער למנוחה גם בחדר השינה או את האפשרות כי המערער הכה את המנוחה בשני המקומות. כן ציין בית המשפט כי לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שהמערער לא נכנס לחדר השינה והמנוחה הצליחה להגיע לאחר האירוע מהסלון למיטתה. בית המשפט קבע עם זאת כי סדר הדברים ומקום המפגש המדויקים אינם פוגעים במסקנה כי המערער הכה את המנוחה נוכח הודאותיו של המערער וכי אף אם נותרה אי בהירות לגבי פרטים מסוימים אין בה כדי לפגוע במסקנה כי נתמלאו יסודות העבירות המיוחסות למערער ואין בה כדי ליצור ספק סביר באשמתו של המערער, ובלשונו של בית המשפט: "משפט פלילי איננו חידה בלשית שדורשת תשובה לכל תג ותו. כמובן יש לבדוק שאין בחסר בכדי להאפיל על הראיות המפלילות. בכל מקרה, קיומו של ממצא עובדתי מסוים שלא הוכרע עד תום ושאינו מהווה אלמנט של העבירה הנדונה לא יביא, מניה וביה, לזיכויו של הנאשם. זהו המקום להדגיש את הידוע: לא די בספק, אלא נדרש ספק סביר בכדי להפיל את ראיות התביעה." (עמ' 84 להכרעת הדין). 10. משקבע כי הוכחו העובדות המתוארות בכתב האישום, ומשהודה המערער בעבירות ההתפרצות וזילות בית המשפט, נפנה בית המשפט לבחון האם הוכחו יסודות העבירות של רצח, גניבה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה ומסקנתו הייתה כי אכן נתמלאו יסודות העבירות כולן. הערעור שבכאן מופנה אך ורק נגד ההרשעה בעבירת הרצח ועל כן נציג את מסקנותיו של בית משפט קמא רק בנוגע אליה. המערער הואשם ברצח על פי שתי חלופות: הראשונה היא זו הקבועה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין ולפיה מי ש"גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה" יואשם ברצח. החלופה השנייה היא זו הקבועה בסעיף 300(א)(4) לחוק ולפיה יואשם ברצח מי ש"גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש". בית משפט קמא קבע כי העובדה שהמערער הלם שתי מהלומות בראשה של המנוחה באמצעות מוט ברזל מלמדת כי היה שווה נפש לגבי הפגיעה בה ולגבי אפשרות גרימת מותה, ומביאה על כן למסקנה כי התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4)– מודעות לפי סעיף 20 לחוק העונשין. עוד נקבע כי נתקיימה הזיקה הנדרשת בין עבירת ההמתה לבין העבירות האחרות. בית המשפט שוכנע כי דבריו של המערער בעדותו לפיהם הניח את מכשיר הטלוויזיה כיוון שהרגיש שהדמות ניסתה לתפוס אותו, הלם שתי מכות בדמות ולאחר מכן ברח עם הטלוויזיה, מוכיחים את הזיקה הנדרשת לפי סעיף 300(א)(3) – גרימת מוות תוך כדי ביצוע עבירה אחרת (עבירת הגניבה) או כדי להקל על ביצועה של העבירה האחרת. עוד קבע בית המשפט כי אמירתו של המערער במשטרה כי הכה את האישה כיוון ש"פחדתי להיתפס פחדתי שהיא תזהה אותי" מוכיחים כי ביצע את עבירת ההמתה כדי להבטיח לעצמו בריחה או הימלטות מעונש, כנדרש בסעיף 300(א)(4). בעקבות הרשעתו גזר עליו בית המשפט המחוזי ביום 6.5.2005 עונש של מאסר עולם. טענות הצדדים 11. המערער אינו משלים עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי והוא מלין על הרשעתו בעבירת הרצח. המערער שב וטוען כי הראיות נגדו אינן מצטרפות יחדיו למארג המוכיח את אשמתו מעל לכל ספק סביר וכי בהיעדר הודאה בתקיפת המנוחה, הרשעתו ברצח מתבססת על ראיות נסיבתיות בלבד אשר אין בהן כדי להביא למסקנה אפשרית אחת לפיה הוא זה שהכה את המנוחה והביא בכך למותה. לטענתו, הגרסה שהציג סותרת את הממצאים מזירת האירוע ויוצרת ספק סביר בזיהויו כמבצע העבירה. המערער שב ומפנה לסתירה בין דבריו בעדותו לפיהם הכה את הדמות בסלון לבין מסקנתו של רפ"ק גרשון בחוות הדעת שהגיש (דו"ח הממצאים), לפיה הוכתה המנוחה בחדר השינה וטוען כי שגה בית משפט בקובעו שאין מדובר בעדות מומחה. עוד טוען המערער כי הנחתו של בית המשפט כי המנוחה קמה או התיישבה לאחר שהוכתה סותרת את מסקנתו של פרופ' היס לפיה המנוחה איבדה את הכרתה אחרי שהוכתה. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא משביסס על שתיים מאמירותיו במשטרה הנחה לפיה המערער נכנס לחדר השינה. לטענתו, מאחר שלא עומת בחקירתו הנגדית עם האמירה כי האישה קמה מן המיטה תשושה ועם תחושותיו הקשות בעת שנכנס לחדר השינה בזמן השחזור - כלל לא ניתן לבסס על כך ממצאים. על כך מוסיף המערער כי צפייה בקלטת השחזור (ת/2) מלמדת כי כלל לא נכנס לחדר השינה בעת השחזור. טענה נוספת בפי המערער היא כי שגה בית משפט בקובעו כי מוט הברזל שנמצא בזירת האירוע מחזק את הראיות נגדו. המערער מציין כי בחקירותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט הוא הציג גרסה עקבית לפיה הכה את הדמות בקרש ולא במוט ברזל והוא טוען כי לא היה לו כל אינטרס לשקר בעניין זה לאחר שהודה בתקיפה. גם שבבי החלודה שנמצאו בזירת האירוע אינם מבססים, כך טוען המערער, את החשדות נגדו ולכל היותר יש בהם כדי להוכיח שהמנוחה הוכתה על ידי מישהו באמצעות מוט הברזל. לטענתו, העובדה שלא נמצאו שבבים במדרגות או במקומות אחרים בבית מחזקת את הספק לגבי זהותו כמבצע העבירה, שכן אם אכן נשא עימו מוט בעת שעלה במדרגות, הדעת נותנת כי היו נותרים שבבים גם במדרגות הבית. חיזוק לטענה כי לא הלם במנוחה במוט הברזל מוצא המערער בכך שבדו"ח המז"פ (ת/16) נקבע כי לא נמצאו כתמי דם על חולצתו ואף לא הוכח שנמצאו עליה שבבי מתכת, כפי שניתן היה לצפות. בעניין אחרון זה, מדגיש המערער כי בדו"ח המז"פ (ת/16) נכתב כי "בגדי החשוד הועברו למעבדת סיבים ופולימרים" (סעיף 3 לפרק התוצאות) אולם תוצאותיה של הבדיקה הנוספת, אם אכן התבצעה כזו, לא הוגשו. לטענתו, הימנעותה של המשיבה להגיש את תוצאותיה של בדיקה נוספת להימצאות שבבי מתכת בבגדיו או הימנעותה מלבצע בדיקה כזו פועלת נגדה ומחזקת את טענתו בדבר קיומו של ספק סביר. המערער טוען גם לקיומם של מחדלי חקירה רבים אשר פגעו ביכולתו להוכיח את חפותו ובכללם הימנעות המשטרה מלחקור את דיירי הבניין שבו התגוררה המנוחה; הימנעות מלחקור עובדים במעון והימנעות מחיפוש הקרש שנשא המערער. המערער מדגיש כי מחדלי החקירה פגעו פגיעה קשה וחמורה ביכולתו להתגונן, במיוחד נוכח העובדה שמדובר במעון סגור אשר אין אליו גישה לגורמי חוץ, ועל כן לא הייתה לו כל אפשרות לבחון את המקום בעצמו. עוד טוען המערער כי התרחישים שהעלה באשר לאפשרות שאדם אחר הכה את המנוחה סבירים הם, ושגה בית משפט משקבע כי מדובר בתרחישים תיאורטיים בלבד. בהקשר זה טוען המערער כי לא ניתן לקבוע באיזו שעה הותקפה המנוחה, שכן קיים פער של כעשר שעות בין המועד שנראתה המנוחה לאחרונה לפני התקיפה (בין השעה 21:00 ל-22:00 ביום 5.6.2003) לבין השעה שנמצאה במיטתה לאחר התקיפה (לקראת השעה 8:00 בבוקר יום 6.6.2003). פרק הזמן הארוך מחזק לטענת המערער את האפשרות שאדם אחר הכה את המנוחה וגרם בכך למותה. המערער סבור כי הנטל לשלילת האפשרות שאדם אחר הכה את המנוחה מוטל על המשיבה ובנטל זה היא לא עמדה. לחלופין טוען המערער כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק העונשין. בעניין זה טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי אמירתו במשטרה לפיה הכה את המערערת פעמיים בראשה מוכיחה שהוא היה פזיז ביחס לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ועל כן נתקיימה בו המודעות הנדרשת. המערער מפנה בהקשר זה לאמירתו במשטרה לפיה לא כיוון את המכה לראשה של הדמות אלא לפלג הגוף העליון וטוען כי אמירה זו דווקא מלמדת כי הכה את הדמות במטרה להמם אותה ולא צפה את האפשרות לגרימת מוות. הוא מדגיש כי מצבו בעת האירוע לא אפשר לו להעריך את השלכות פעולותיו. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משלא נימק מדוע העדיף את אמירתו כי הכה את הדמות בראשה על פני אמירתו כי הכה את הדמות בפלג הגוף העליון. המערער מוסיף וטוען כי אמירותיו לפיהן הכה את הדמות בראשה נאמרו לאחר שהתוצאה הסופית – מות המנוחה – הייתה ידועה לו מפי החוקרים ועל כן ניתן להניח כי אמירות אלה אינן משקפות את כוונתו בשעת מעשה. לבסוף טוען המערער כי העובדה שהמנוחה לא נפטרה מיד לאחר האירוע אלא עשרה ימים מאוחר יותר מחזקת את טענתו כי הוא לא צפה שהנחתת המכה (או המכות) עלולות להביא למותה. 12. המשיבה מצידה טוענת כי הרשעתו של המערער בדין יסודה והיא הושתתה על ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים אשר אין מקום להתערב בהם. לטענתה, האפשרות שמעלה המערער כי היו שני אירועי תקיפה זהים באותו מקום ובאותו לילה הינה השערה בלתי הגיונית בעליל והיא מציינת כי אם אכן אירעה תקיפה נוספת היה הדבר מתגלה למשטרה. אשר למקום שבו אירעה התקיפה טוענת המשיבה כי גם אכן היה זה בסלון הדירה, כפי שטוען המערער, אין בכך לסתור את האפשרות שהמנוחה הצליחה בכוחותיה הדלים להגיע למיטתה. לעניין החפץ שבאמצעותו הוכתה המנוחה טוענת המשיבה כי נוכח גרסאותיו הסותרות בעניין זה, אין לתת משקל לגרסתו של המערער לפיה הכה את הדמות דווקא בקרש ועוד היא טוענת כי ייתכן שצבעו החלוד של המוט הטעה את המערער והוא נדמה בעינו כקרש עץ בצבע חום. המשיבה טוענת כי היעדר הממצא בדבר קיומם של חלקיקי מתכת על חולצת המערער אין בו כדי לסייע למערער. לטענתה, יש לדחות את טענת המערער בעניין זה ולו משום שהועלתה לראשונה במסגרת הערעור. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 27.10.2008 הגישה המשיבה מסמך המפרט את ממצאי בדיקת המז"פ (ע/1) ובו צוין כי "לא נמצאו סימנים של שבבי חלודה בביגוד [של המערער], יש לבצע בדיקה נוספת...". המשיבה ציינה כי בירוריה העלו שהמעבדה שביצעה את הבדיקה אינה קיימת עוד וכי לא נערכה בדיקה נוספת של בגדי המערער. אולם לטענת המשיבה אפילו הייתה מתבצעת בדיקה נוספת שבה היה נקבע באופן חד-משמעי כי לא נתגלו שבבי מתכת בבגדי המערער, לא היה בכך כדי לעורר את הספק הסביר הנדרש נוכח מארג הראיות המוצק המוכיח מעל לכל ספק את אשמת המערער. לעניין קיומו של היסוד הנפשי טוענת המשיבה כי אמירותיו של המערער על רקע מכלול הנסיבות מוכיחות מעל לכל ספק כי נתקיימה בו המודעות הנדרשת לצורך הרשעה ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק העונשין. דיון 13. הערעור שבפנינו מופנה בעיקרו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. בממצאים אלה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ראו לדוגמה: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 6 (טרם פורסם, 3.7.2007); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004)). במקרה שבפנינו בחן בית המשפט את מכלול הראיות שהוצגו בפניו וקבע כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער הלם במנוחה במוט הברזל וגרם בכך למותה, תוך שדחה את ניסיונו של המערער לטעון כי כלל לא זיהה את הדמות שהכה ולהתנער בכך מדבריו במשטרה – שם הודה כי הכה אישה. 14. טענתו העיקרית של המערער נוגעת לזיהויו כמבצע העבירה. לטענתו קיימת אפשרות שאדם אחר הוא שהכה את המנוחה ואילו הוא הכה בדמות שאיננה המנוחה. קיומה של אפשרות זו יש בה, לטענת המערער, כדי לעורר ספק סביר בזיהויו כמבצע העבירה. דין הטענה להידחות. כדי לעורר ספק סביר בחומר הראיות שהוכחו לכאורה, על הנאשם להציג תרחיש הגיוני ומתקבל על הדעת אשר יש לו יסוד ושורש בחומר הראיות. הצגת סברה או השערה תיאורטית אשר אין לה כל אחיזה בראיות והיא פרי הדמיון בלבד אינה יוצרת את הספק הנדרש המחייב את זיכוי הנאשם (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, מז(4) 313, 647-651 (להלן: עניין דמיאניוק) (1993); ע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 67-66 (1995); ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570 (1993); ע"פ 493/82 חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 645, 651 (1986). לא די, אפוא, ביצירת ספק. על הספק להיות סביר. סבירותו של הספק נבחנת במבחן השכל הישר וניסיון החיים (עניין דמיאניוק, 651). האפשרות שהעלה המערער כי אדם אחר הכה את המנוחה והביא בכך למותה אינה אלא העלאת השערה תיאורטית בעלמא אשר אין לה יסוד ושורש בחומר הראיות ועל כן אין היא מטילה ספק סביר בתצרף הראיות הנשען על אדנים מוצקים. התשתית הראייתית שעליה התבססה מסקנתו המרשיעה של בית משפט קמא מוסכמת ברובה. המערער מודה כי התפרץ למעון ובשחזור האירוע הוביל את חוקריו לאותה דירה שבה התגוררה המנוחה. הוא מודה כי בעת שהיה בדירה הכה אדם בפלג גופו העליון בכיוון הראש באמצעות מוט. ההתרחשות המתוארת מגובה בממצאים הרבים מזירת האירוע, כפי שפורט בהרחבה. התרחיש לפיו אדם אחר הכה את המנוחה והביא למותה ואילו המערער הכה אדם שאיננו המנוחה, באותה דירה עצמה, אינו עומד במבחן השכל הישר. הדעת נותנת כי אם אכן אירע מקרה תקיפה דומה נוסף באדם אחר באותו מקום ובאותו לילה היה דבר התקיפה נודע לעובדי המעון ולמשטרה מפיו של האדם האחר שהותקף. 15. אכן, אין ראייה ישירה לזיהוי המנוחה כקורבן העבירה והקביעה כי המערער הכה את המנוחה – ולא אדם אחר – נלמדת מראיות נסיבתיות, שכן היא נובעת כמסקנה לוגית העולה מצירופן של ראיות שונות ואין היא נלמדת מראיה ישירה (ראו ע"פ 9439/06 איפרגן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (טרם פורסם, 10.4.2008) (להלן: עניין איפרגן). ואולם, מקום שבו מובילות ראיות נסיבתיות לתרחיש עובדתי הגיוני יחיד, סלולה הדרך להשית ממצאים מכוחן של הראיות הנסיבתיות (ראו שם, שם; ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141-140 (1980); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002). כזה הוא, כמבואר, המקרה שבפנינו. הודאתו של המערער בהכאת דמות בדירת המנוחה באמצעות מוט, בצירוף העובדה כי המנוחה נמצאה כעבור מספר שעות במיטתה חבולה בראשה כתוצאה ממכות מחפץ כהה, מובילות למסקנה אחת ויחידה והיא כי המערער היה זה שהכה את המנוחה. בנסיבות אלה דומה כי אפילו היה מקבל בית משפט קמא את גרסתו של המערער בעדותו כי זיהה "דמות" ולא "אישה" כפי שטען לכתחילה במשטרה, לא היה בכך כדי לסייע לו. 16. טענתו של המערער כי המשיבה נושאת בנטל לשלול את התרחיש החלופי שהציג, דהיינו, שאדם אחר הכה את המנוחה, דינה להידחות אף היא. כאשר אשמתו של נאשם נלמדת ומוכחת לכאורה מכוחן של הראיות שהובאו נגדו, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציג תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחן השכל הישר (ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (טרם פורסם, 27.11.2006) (להלן: עניין נרקיס)). הנטל הטקטי אינו משנה את נטלי ההוכחה המקובלים בהליך הפלילי. נטל השכנוע באשמתו של המערער מעל לספק סביר נותר על כתפי המשיבה עד לסיום ההליך. יחד עם זאת, מקום שבו "הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם" (ע"פ 38/49 קנדיל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813, 835 (1949); וראו גם: ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן ברוך, פ"ד לה(1) 589, 593-592 (1980) (להלן: עניין בן ברוך); עניין נרקיס, שם). הנה כי כן, אם לא מצליח הנאשם להרים את הנטל הטקטי ולהטיל ספק סביר בראיות נגדו, אזי "מה שהחל כהנחה לכאורית הופך להנחה מוחלטת, דהיינו למציאות – התנהגותית או מחשבתית" (עניין בן ברוך, שם). במקרה דנן, העובדות שאינן שנויות במחלוקת יצרו "מסה ראייתית" מוצקה ביותר שהביאה להעברת הנטל הטקטי לשכם המערער. היה עליו, אפוא, להציג הסבר חלופי סביר ומתקבל על הדעת. ההסבר שנתן המערער – העלאת סברה כי אחר הכה את המנוחה – הוא כאמור השערה גרידא ואינו יכול להתקבל. בנסיבות אלה, לא עמד המערער בנטל הטקטי המוטל עליו. 17. הפערים בין הממצאים מזירת האירוע לבין האמור בגרסת המערער אין בהם כדי לחזק את סבירותו של הספק שלקיומו טוען המערער ואין הם מצדיקים את התערבותנו במסקנותיו של בית משפט קמא. שאלת מיקומו המדויק של המפגש בין המערער לבין המנוחה אכן לא התבררה עד תום, אולם כפי שקבע בית משפט קמא בצדק, אין לייחס לסוגיה זו משמעות רבה ואין באי-הבהירות שנותרה בעניין זה כדי להאפיל על הראיות המפלילות ולהביא למסקנה כי לא הוכחה אשמתו של המערער. אכן, וכפי שקבע בית משפט קמא, אמירתו של המערער כי ראה את האישה קמה תשושה מן המיטָה כמו גם הרגשות העזים שהציפו אותו לדבריו כשנכנס לחדר השינה בעת השחזור תומכים בהנחה כי הוא נכנס לחדר השינה בעת האירוע, בניגוד לאמור בגרסתו. זאת ועוד, לא ניתן לשלול כי גם אם הוכתה המנוחה בסלון, ייתכן כי הצליחה, בכוחותיה הדלים, להגיע מהסלון חזרה למיטתה. אין גם לייחס חשיבות רבה למסקנתו של רפ"ק גרשון כי המנוחה הוכתה במיטתה ומקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא כי זוהי סברה שנלמדת מניסיון החיים וכי היא אינה מחלישה את חומר הראיות. אשר לחפץ שבאמצעותו הוכתה המנוחה: מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא כי אין ליתן אמון בדברי המערער כי הוא החזיק קרש ולא מוט ברזל. בעת השחזור, טען המערער כי השתמש במוט ולא בקרש. גרסתו המאוחרת כי לא ביצע את התקיפה באמצעות מוט מצטיירת כניסיון להרחיק עצמו מן האירוע. 18. טענות נוספות שהעלה המערער ביחס למחדלי חקירה אף הן אינן מצדיקות התערבות במסקנותיו של בית משפט קמא. בעניין זה טען המערער, בין היתר, כי חקירת כל העובדים והדיירים במעון הייתה מאששת או מפריכה את האפשרות שהעלה כי אירע מקרה תקיפה נוסף במעון (אפשרות היוצרת, לשיטתו, ספק סביר בזיהויו כמבצע העבירה). הימנעותה של המשטרה לחקור את כל הדיירים והעובדים במעון, אינה מהווה לטעמי "מחדל חקירה". כפי שכבר צוין, הדעת נותנת כי אם אכן התרחש מקרה תקיפה נוסף במעון באותו לילה, היה הדבר נודע לעובדי המקום ולמשטרה. באין דיווח על תקיפה נוספת, ומשנתפס המערער והודה לאחר מכן בהתפרצות לדירת המנוחה ובתקיפת 'אישה' או 'דמות', נראה כי המסכת העובדתית התבררה לאשורה, ולא היה טעם בחקירת כל הדיירים והעובדים במעון. גם הימנעותה של המשיבה לבצע בדיקה נוספת של בגדי הנאשם על מנת לקבוע בוודאות האם נותרו בהם שבבי מתכת שמקורם במוט הברזל, אין בה כדי לסייע למערער. המסמך שהציגה המדינה במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, בו צוין כי יש לבצע בדיקה נוספת לבגדי המערער, נערך ביום 8.6.2003, יומיים לפני שהודה המערער במשטרה בהתפרצות ובתקיפה (ביום 10.6.2003). במסמך מיום 8.6.2003 נכתב כי "בתיק זה נעצר חשוד הנתון במעצר בשלב זה, הבדיקות דרושות באופן בהול במטרה לקשור את החשוד שמכחיש קשר לביצוע העבירה" (סעיף 10, ההדגשה הוספה). אולם, משהודה המערער יומיים לאחר מכן בהתפרצות ובתקיפה ומשנמצאו די ממצאים הקושרים את המערער לאירוע, נראה כי לא נותר צורך ממשי בבדיקת בגדיו. גם אם נניח לטובת המערער כי בבדיקה נוספת של בגדיו היה מתגלה כי לא נותרו בהם שבבי מתכת, לא היה הדבר מצדיק לשנות את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית משפט קמא נוכח מכלול הראיות המוכיחות באופן ברור וחד משמעי את אשמתו של המערער. יש לקבל בהקשר זה את טענת המשיבה כי היעדר שבבי מתכת בבגדי המערער הגיונית ומתיישבת עם מהלך הדברים באירוע. שבבי המתכת התפזרו מן המוט, כך יש להניח, רק לאחר התקיפה ובשל עוצמת המכה שהונחתה על ראשה של המנוחה. מיד לאחר התקיפה, השאיר ה'תוקף' את המוט בסלון הדירה. בנסיבות אלה, מקובלת עליי הטענה כי אין בהכרח לצפות כי יישארו שבבי מתכת בבגדי ה'תוקף'. 19. גם היסוד הנפשי הדרוש להרשעה ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק העונשין הוכח כדבעי. עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין עניינה המתה, ללא תכנון מראש, המתבצעת במהלך ביצועה של עבירה אחרת או במהלך התכנון או על מנת להקל את ביצועה של העבירה. עוד טרם חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (להלן: תיקון מס' 39) נפסק כי לצורך הוכחת יסוד ה"זדון" הקבוע בעבירה יש להוכיח כי הנאשם ידע שמעשהו עלול לגרום למותו של הקורבן גם אם לא רצה במותו (ראו למשל: ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 731, 737 (1992)). בתיקון מס' 43 לחוק העונשין משנת תשנ"ה-1995, חוקק סעיף 90א ולפיו בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של תיקון מס' 39, ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח "זדון" או "מזיד": "יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה – מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות". תיקון 39 לא שינה, אפוא, מן הדין הישן בכל הנוגע ליסוד הנפשי של "אדישות" הנדרש לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין (ראו: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 246-245 (1996) (להלן: עניין מרדכי); ע"פ 2410/94 מוצלח נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 1.2.1999); ע"פ 3168/98 עמרני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (לא פורסם, 21.12.2000); ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (לא פורסם, 11.1.2001) (להלן: עניין דיין)). יוער, כי בעניין מרדכי הושארה בצריך עיון השאלה האם לצורך הרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(3) די ביסוד נפשי של קלות דעת (הקבוע בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין), אולם שאלה זו אינה רלוונטית לענייננו. יסוד נפשי של מודעות דרוש גם לצורך הרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(4) שעניינה המתה כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח למבצעה או למי שהשתתף בביצועה בריחה או הימלטות מעונש. כפי שקבע בית משפט קמא בצדק, התקיימה במערער המודעות הנדרשת לצורך הרשעה ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו- 300(א)(4). המערער נשא עימו מוט ברזל ומפיו אנו למדים כי ביצע את התקיפה "כדי להמם את הדמות הזאת שלא תתפוס אותי... ורציתי לברוח... ולהבטיח הימלטות" (עמ' 59 לפרוטוקול). בניגוד לטענתו עתה, המערער ידע כי הלם ב'דמות' בכיוון הראש ובלשונו: "נתתי לה שתי מכות בחלק העליון של הגוף לכיוון הראש" (ת/12, חקירה מיום 10.6.2003). על רקע זה, יש להניח כי המערער ידע את שידוע לכל אדם מן היישוב – כי נשקפת סכנה ממשית לחייו של מי שהולמים בראשו באמצעות מוט ברזל (ראו עניין דיין, שם). כפי שקבע בית המשפט המערער היה פזיז ביחס לתוצאה אפשרית וצפויה זו, שכן לנגד עיניו עמדה מטרה אחרת – השלמת הגניבה והימלטות מן המקום. בקביעה זו אין לנו יסוד להתערב. אשר על כן, אציע לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק העונשין. על שאר חלקי הכרעת הדין לא היה ערעור. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ב חשון, תשס"ט (10.11.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05039140_C08.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il