פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עפה"ג 72682-12-25
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת רות רונן
המערער:
פלוני
נגד
המשיבות:
1. מדינת ישראל
2. המתלוננת א'
3. המתלוננת ב'
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 13598-12-23 מיום 11.5.2025 ומיום 17.11.2025 שניתנו על ידי כב' השופט ש' בנג'ו
תאריך ישיבה:
כ"ה אייר התשפ"ו (12.5.2026)
בשם המערער:
עו"ד יעקב שקלאר; עו"ד מתן טביבי
בשם המשיבה 1:
עו"ד יוסף קנפו
פסק-דין
השופטת רות רונן:
לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' בנג'ו) מיום 11.5.2025 בת"פ 13598-12-23 בה הורשע המערער בביצוע עבירות מין ושיבוש מהלכי משפט בשני אישומים; וכן על גזר הדין מיום 17.11.2025 בו הושתו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית ופיצוי כספי למתלוננות.
רקע
המערער היה בעל מסעדה בעיר נהריה (להלן: המסעדה) בה העסיק עובדים וביניהן עובדות קטינות. ביום 7.12.2023 הוגש נגד המערער כתב אישום, אשר כלל שני אישומים:
( – ) האישום הראשון (שהוא השני בזמן) עוסק במתלוננת א' – קטינה בת 14 במועד האירועים המתוארים – שבין אביה לבין המערער התקיימו יחסי חברות (להלן: א'). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.11.2023, בעת הגיעה א' למסעדה, פנה אליה המערער באמירה המתייחסת למיניותה. כמה ימים לאחר מכן, ביום 24.11.23 עברה א', שחגגה יום הולדת באותו יום, בסמוך למסעדה של המערער בדרכה למקום עבודתו של אביה. המערער הבחין בה והזמין אותה להיכנס אל המסעדה על מנת שיוכל לחגוג עימה את יום הולדתה. בהמשך לכך, המערער חיבק את א', החדיר את ידו מתחת לחולצתה ומעל חזייתה ומישש את השד שלה. כאשר המערער הבין שהאירוע תועד, הוא פירק את מכשיר ה-DVR בו אגורים צילומי האבטחה במסעדה, החליף אותו והשליכו לפח האשפה.
בגין האירוע המתואר הואשם המערער בעבירות של מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 16 לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); וכן בשיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
( – ) האישום השני (שהוא הראשון בזמן) עוסק במתלוננת ב' – אשר במועד קרות האירוע המתואר בכתב האישום הייתה בת 16 ועבדה במסעדה (להלן: ב'). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 28.11.2021 במהלך משמרת במסעדה, ביקש המערער מ-ב' להתלוות אליו אל מחסן המסעדה. במחסן פנה המערער ל-ב' באמירות חוזרות המתמקדות במיניותה. בהמשך, אחז המערער בלולאת חגורת מכנסיה, הצמיד אותה אליו, הניח ידיו על ישבנה וניסה לנשק אותה, למרות התנגדותה המילולית והפיזית. בהמשך לכך, הוא קרא לה להיכנס לחדר במחסן בו הייתה מיטת עיסוי, ביצע עיסוי בכתפיה והוסיף למשוך אותה אליו, לאחוז בישבנה ולנסות לנשקה, חרף התנגדותה. לאחר האירוע במחסן, שב המערער והשמיע כלפי ב' אמירות המתמקדות במיניותה.
בגין אירועים אלה הואשם המערער בעבירות של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; והטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1988 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית), בצירוף סעיפים 3(א)(6)(ג) ו-5(א) לחוק זה.
אף שהמערער הודה בחלק מן העובדות המצוינות בכתב האישום, ובכללן כי פגש במתלוננות במועדים הרלוונטיים; כי פעל לפירוק מכשיר ה-DVR והשלכתו; וכי ניסה לנשק את ב' – הוא כפר במיוחס לו בשני האישומים. כן העלה המערער טענות מקדמיות. בכלל זה, נטען כי איחוד שני האירועים לכדי כתב אישום אחד נעשה שלא כדין, ופגע ביכולתו להתגונן – וזאת בכך שהוא הציג אותו בפני בית המשפט כ"עבריין מין סדרתי". עוד נטען כי חל שיהוי כבד בהגשת האישום השני, המצדיק את ביטולו מכוח הגנה מן הצדק.
בהחלטה מיום 8.5.2024 דחה בית המשפט (כב' השופטת א' אלון) את טענותיו המקדמיות של המערער. באשר לשיהוי הנטען, צוין כי אמנם חלפו כשנתיים ממועד ביצוע העבירה נושא האישום השני ועד להגשת כתב האישום, אולם אין מדובר בשיהוי חריג המצדיק את ביטולו מכוח טענת הגנה מן הצדק. נקבע כי השיהוי אינו פוגע ביכולתו של המערער לנהל את הגנתו באופן ראוי, וכי לא מן הנמנע ששיהוי זה יוביל לתרופות אחרות במהלך ניהול ההליך ובסופו – שאינן ביטול האישום. ביחס לטענה לפיה יש להפריד את האישומים נקבע כי צירופם נעשה כדין ועומד בתנאים הקבועים בחוק בהיותם נשענים על עובדות דומות: זהות הנאשם, אופי העבירות ומקום ביצוען.
ביום 11.5.2025 הרשיע בית המשפט (כב' השופט ש' בנג'ו) את המערער בעבירות המיוחסות לו. באשר לאישום הראשון, נקבע כי המשיבה הוכיחה מעבר לספק סביר את העובדות המפורטות בכתב האישום, וכך גם הוכיחה את יסודות העבירות של מעשה מגונה ושיבוש מהלכי משפט. מסקנתו של בית משפט קמא התבססה בעיקרה על התרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנותה של א', ומהגשת תלונתה למשטרה בסמוך להתרחשות האירוע. במסגרת זו, הודגש כי גרסתה הייתה עקבית לאורך כלל שלבי ההליך – החל מחקירתה במשטרה ועד לעדותה בבית המשפט. אף שלהרשעה על בסיס עדות א' לא נדרש חיזוק, מצא בית משפט קמא חיזוקים לגרסתה, ובהם מצבה הנפשי לאחר האירוע ועדויותיהם של אביה, דודתה, סבה וסבתה. בנוסף, נמצאו חיזוקים חיצוניים ואובייקטיביים לעדותה, ובהם תמונה שבה נראה המערער מחבק את א' באופן צמוד, כשהוא מניח את ידו על ירכה ופניה מכורכמות, וכן צילומי מסך של התכתבויות בין המערער לבין אביה של א', המלמדים כי אף לגרסת המערער התרחש במסעדה אירוע חריג. מנגד, קבע בית המשפט כי גרסת המערער אינה מהימנה, נעדרת תימוכין ראייתיים חיצוניים ורוויה סתירות.
אשר לאישום השני, נקבע כי המשיבה הוכיחה גם ביחס אליו את עובדות כתב האישום המקימות עבירות של מעשה מגונה בכוח ושל הטרדה מינית. מסקנה זו התבססה בעיקרה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט ממהימנותה של ב', כאשר גם ביחס לגרסתה נמצאו שורה של חיזוקים חיצוניים, ובהם מצבה הנפשי בסמוך לאחר האירוע; עדותה של עובדת נוספת במסעדה; וכן עדויותיהם של חברתה ואביה. גם במסגרת אישום זה, מצא בית משפט קמא שלא לקבל את גרסת המערער לאירועים בהיותה פתלתלה ומלאת סתירות.
ביום 17.11.2025 ניתן גזר הדין. תחילה הבהיר בית משפט קמא כי יש לקבוע במקרה דנן שני מתחמי ענישה נפרדים – וזאת שכן בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, מדובר באירועים עצמאיים שאין ביניהם "קשר הדוק" המצדיק לראותם כרצף עברייני אחד. לאחר מכן, עמד בית המשפט על הערכים המוגנים שנפגעו, על מדיניות הענישה הנוהגת וכן על נסיבות ביצוע העבירות. על בסיס האמור, נקבע כי מתחם הענישה בגין האישום הראשון נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל; ואילו בגין האישום השני הוא נע בין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל.
בעת גזירת העונש ההולם בתוך המתחם – נתן בית המשפט דעתו לעונש המזערי הקבוע ביחס לעבירות המין בהן הורשע המערער. כן הביא בית המשפט בחשבון את חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים באישום השני; את היעדר עברו הפלילי של המערער; ואת מצבו האישי. בהתחשב בכל אלה, מיקם בית המשפט – ביחס לכל אחד מן האישומים – את עונש המאסר בפועל ברף הנמוך של מתחמי הענישה שנקבעו.
בסופו של דבר הטיל בית המשפט על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); 14 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת מין מסוג פשע למשך 3 שנים; 8 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת מין מסוג עוון למשך 3 שנים; 4 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת שיבוש מהלכי משפט למשך 3 שנים; ופיצוי כספי בסך 15,000 ש"ח לכל מתלוננת.
הערעור שבפנינו
על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש ערעור ביום 25.12.25. ראשית, באשר להכרעת הדין – העלה המערער טענות ביחס לאיחוד האישומים, אשר לגישתו נעשה שלא כדין; ובהמשך לגבי ממצאי עובדה ומהימנות שונים שנקבעו בהכרעת הדין בהתייחס לשני האישומים; ולחילופין טענות לגבי גזר הדין והעונש שהוטל עליו.
ביחס לצירוף האישומים, טען המערער כי לא התקיימו התנאים המצדיקים זאת, בשים לב להבדלים המהותיים בין שני המקרים: האירועים התרחשו בהפרש של כשנתיים זה מזה; עסקו בשתי מתלוננות שונות (שרק אחת מהן הייתה קטינה מבחינה מינית); התרחשו בנסיבות שונות; קו ההגנה של המערער ביחס לכל אחד מהאישומים הוא שונה; ואף הסמכות העניינית לדון בהם הייתה שונה. לדבריו, צירוף האישומים הביא ל"זליגת" ראיות ממקרה אחד למשנהו וליצירת רושם מצטבר לפיו מדובר ב"עבריין מין סדרתי", באופן שהשליך על תוצאת ההליך. עוד טען המערער כי האירוע הראשון מבחינה כרונולוגית כלל לא היה מתגבש לכדי כתב אישום אלמלא קיומו של האירוע השני.
באשר לאישום הראשון נטען כי גרסתה של א' אינה סבירה. זאת מאחר שלטענתה המערער ביצע בה מעשה מגונה בפומבי, כאשר הוא ביקש לחגוג את יום הולדתה; וכאשר התנהגותו העידה על תום לב מוחלט. נטען כי אופיו הגלוי והפומבי של האירוע מלמד כי לא נכון היה לייחס למערער כוונה של סיפוק מיני או ביזוי, הנדרשת להוכחת היסוד הנפשי בעבירה.
עוד נטען כי א' סובלת מרקע נפשי מורכב, וכי גרסתה הייתה מתפתחת ולקתה בסתירות פנימיות. לכן לשיטתו לא היה מקום לתת בה אמון. עוד הפנה המערער לסתירות בין גרסת א' לבין תיאורם של בני משפחה שונים את האופן בו היא סיפרה להם על אודות האירועים; וסתירה לעדויות עדי ההגנה שנכחו במקום ושללו לגישתו את קיומו של האירוע המתואר בכתב האישום.
ביחס לעבירת שיבוש הליכי משפט, חזר המערער על גרסתו לפיה פעל מתוך לחץ ופאניקה בעקבות איומים מצד דודתה של המתלוננת וטראומה ממעצר קודם (עקב תלונת ב' באישום השני), ולא מתוך כוונה פלילית מחושבת. הוא האמין שהמכשיר ממילא אינו מקליט, ולטעמו הצילום היה מוביל לזיכויו.
באשר לאישום השני טען המערער כי קיימת "ראיית זהב מזכה" – הודעת וואטסאפ ששלחה ב' לחברתה כ-40 דקות לאחר האירוע. לשיטתו, מהודעה זו עולה כי ב' התייחסה לאירוע באופן קליל ו"בצחוק", כאשר ניסוח זה שולל לדבריו קיומו של מעשה מגונה ושולל קיומה של כפייה. לשיטת המערער, לאחר ש-ב' שוחחה עם חברותיה ועם אביה, חל שינוי נראטיב ותהליך סוגסטיה שהוביל אותה למסור גרסה שונה בתלונתה ובעדותה. עוד נטען כי ב' שהייתה בגירה מבחינה מינית, נכנסה למחסן המסעדה עם המערער מרצונה; ולאחר האירוע היא אף נסעה עם המערער על האופנוע שלו תוך שחיבקה אותו במהלך הנסיעה. לדבריו, התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם חוויה של תקיפה מינית.
לחילופין, באשר לגזר הדין – טען המערער כי העונש שהוטל עליו (30 חודשי מאסר בפועל) חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים ואף חמורים יותר. המערער הוסיף כי בית משפט קמא התעלם מהשיהוי הקיצוני בהגשת האישום השני, ומנסיבותיו האישיות הקשות ובהן מצבו הכלכלי, המשפחתי והבריאותי וכן מתקופת המעצר בה היה נתון.
בד בבד עם הגשת ערעורו, הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. בקשה זו התקבלה בהחלטה מיום 31.12.2025 (הנשיא י' עמית).
המשיבה טענה מנגד כי דין הערעור על שני ראשיו – להידחות. ביחס לצירוף האישומים, המשיבה הדגישה כי בית המשפט הכריע בכל אחד מהאישומים על בסיס הראיות שעמדו לרשותו בכל אישום בנפרד, תוך בניית הכרעת הדין בשני מקטעים עצמאיים ונפרדים לחלוטין. נטען כי למעט היסוד הנפשי בעבירת השיבוש, לא "זלג" מידע בין שני האישומים.
לגופו של עניין, טענה המשיבה כי יש לדחות את הערעור שכן המערער מבקש שבית המשפט יתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את מכלול העדויות והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי. לשיטתה, התערבות כזו נעשית במקרים חריגים בלבד, שהמקרה דנן אינו אחד מהם. באשר לאישום הראשון, נטען, בין היתר, כי יש לדחות את טענת ה"גרסה מתפתחת". לגישת המשיבה, גרסתה של א' הייתה עקבית ושלמה לכל אורך הדרך, כאשר הראיות החיצוניות מחזקות גרסה זו. בהתייחס ליסוד הנפשי של הכוונה המינית – נטען כי היא מוסקת ממכלול הנסיבות ואינה נשללת על ידי פומביות המעשה. באשר לאישום השני, המשיבה התייחסה, בין היתר, לטענת הסוגסטיה ושינוי הנרטיב שהועלתה לגבי ב'. לגישתה, טענה זו נסתרת לאור הודעת הווטסאפ ששלחה ב' לחברתה, המלמדת על עקביות ומהימנות גרסתה.
ביחס לגזר הדין, טענה המשיבה כי מתחמי הענישה שקבע בית משפט קמא עולים בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת בנסיבות דומות. עוד נטען כי עונש המאסר שהושת על המערער נמוך מהמינימום הסטטוטורי המצטבר הקבוע בסעיף 355 לחוק העונשין ביחס לשני האישומים (העומד על 51 חודשי מאסר). המשיבה הוסיפה כי בענייננו לא מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות הקלה נוספת בעונש, בפרט נוכח העובדה שהמערער לא נטל אחריות על מעשיו ולא עבר הליך שיקומי.
ביום 12.5.2026 התקיים בפנינו דיון בו נשמעו בפירוט טענות הצדדים.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים בכתב ושמעתי את הטיעון המפורט בעל פה, באתי לכלל מסקנה לפיה דין הערעור על שני חלקיו – להידחות; וכך אציע לחבריי כי נעשה. וזה יהיה סדר הדברים: תחילה אבחן את טענות המערער בנוגע לצירוף האישומים; לאחר מכן אדון בטענותיו ביחס לכל אחד משני האישומים; ולבסוף אתייחס לטענותיו בדבר הפגמים שנפלו, לשיטתו, בגזר הדין.
צירוף אישומים
סמכות המאשימה לאחד מספר אישומים לכדי כתב אישום אחד קבוע בסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי):
"מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת. בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישור בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע".
סעיף 86 קובע אפוא שלוש חלופות המאפשרות צירוף אישומים: אישומים המבוססים על אותן עובדות; אישומים המבוססים על עובדות דומות; וכן אישומים הנובעים מסדרת מעשים המהווים פרשה אחת. תכליתו של הסעיף היא לאפשר בירור עובדתי, יעיל ומרוכז בפני מותב אחד, אשר יוכל להתרשם מהעדים והראיות, וזאת כל עוד אין בצירוף האישומים כדי לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון – הליכים שלפני משפט ב' 938 (מהדורה מעודכנת 2008)).
החלופה שמכוחה צורפו שני האישומים לכתב אישום אחד בעניינו של המערער היא קיומן של "עובדות דומות" בשני האירועים. עניינה של חלופה זו בדמיון במישור העובדתי, להבדיל מהחלופה של "אותן עובדות" המתייחסת לאירועים המהווים "גזרות שונות של פרשה אחת" (שם, בעמ' 938). מכאן, שאין צורך בזהות מלאה או בחפיפה מוחלטת בין העובדות שביסוד האישומים – די בקיומו של מכנה עובדתי משותף, המצדיק את בירורם במסגרת כתב אישום אחד (להרחבה, ראו: בג"ץ 5283/98 חדר נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד נה(3) 721 (1998); ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749 (1997); ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 805 (1996); ע"פ 6199/20 בן אבו נ' מדינת ישראל, פסקה 80 (8.3.2022); ע"פ 6112/04 עבודי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (26.1.2005)).
במקרה דנן, אכן, קיימים הבדלים בין האירועים: מדובר בשתי מתלוננות שונות; המעשים בוצעו במועדים שונים; גילן של המתלוננות אינו זהה; והמעשים התרחשו באזורים שונים במתחם המסעדה. עם זאת, אני סבורה כי בהתאם להוראות סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, לרציונל שלהן ולפסיקה, די בזהות הנאשם, באופיין הדומה של העבירות כעבירות מין כלפי קטינות, ובזיקה המשותפת למקום ביצוען – המסעדה שבבעלות הנאשם – כדי לקיים את החלופה של "עובדות דומות" ולאפשר את צירוף האישומים. ויודגש, מסקנה זו אינה באה בסתירה לקביעה בגזר הדין שלפיה אין מדובר במעשים בעלי "קשר הדוק" המהווים חלק מתכנית עבריינית אחת. זאת מאחר שמדובר בשתי בחינות נורמטיביות שונות, שתכליות שונות עומדות בבסיסן.
לטענת המערער, אף אם ניתן היה לצרף את האישומים, הרי שהצירוף פגע בהגנתו, "השחיר את פניו" בפני בית המשפט, וגרם ל"זליגה" פסולה של ראיות בין האישומים באופן שהוביל לעיוות דין. לא מצאתי מקום לקבל טענה זו. מעיון בהכרעת הדין עולה כי בית המשפט הקפיד לבסס את ההרשעה בכל אחד מן האישומים על תשתית ראייתית נפרדת שהונחה בפניו, תוך הימנעות משימוש בעדותה של אחת המתלוננות לצורך חיזוק גרסתה של האחרת. בהקשר זה יודגש כי המאשימה לא ביקשה לחרוג מהכלל האוסר על הצגת עברו הפלילי של נאשם באמצעות עדות שיטה או באמצעות ראיות בדבר מעשים דומים – כל אישום נבחן והוכרע לגופו.
אינני סבורה כי טענתו הכללית של המערער לפיה עצם צירוף האישומים "השחיר" את פניו ויצר רושם של "עבריין מין סדרתי", מבססת קיומו של עיוות דין. במקרים רבים – ובכלל זה גם בעבירות מין – מוגשים כתבי אישום הכוללים מספר אישומים נגד אותו נאשם, וחזקה על בית המשפט כי הוא בוחן כל אישום לגופו, על יסוד התשתית הראייתית הרלוונטית לו; מרשיע מקום שבו הוכחה אשמה מעבר לספק סביר, ומזכה מקום שבו לא הורם הנטל הנדרש. יתרה מכך, אף חשיפתו של שופט לעברו הפלילי של נאשם אינה מובילה לפסילתו באופן אוטומטי (ראו, למשל: ע"פ 2316/23 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פסקה 61 (2.2.2025); ע"פ 1751/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ל"ה (5.6.2012)), וודאי שאלה הם פני הדברים כאשר מדובר בדיון בשני אישומים במסגרת כתב אישום אחד. גם עצם קיומו של דיון כזה אינו מקים עיוות דין בדיעבד, בהיעדר נימוק משכנע.
לצד הטענה בדבר "השחרה" כללית, המערער הצביע על מקומות ספציפיים בהם התקיימה אותה "זליגה" ראייתית אשר על פי הנטען גרמה לו לעיוות דין – ביחס ליסוד הנפשי בעבירת המעשה המגונה בקטינה מתחת לגיל 16, וכן ביחס ליסוד הנפשי בעבירת השיבוש באישום הראשון. כפי שיפורט בהמשך, איני סבורה כי עלה בידי המערער להוכיח שנגרם לו עיוות דין כתוצאה מ"זליגות" נטענות אלה. זאת, מאחר שגם אלמלא אותן "זליגות", די היה בתשתית הראייתית כדי להביא לאותן מסקנות בדיוק, ומשכך דין טענות המערער בהקשר זה – להידחות.
גם יתר טענותיו של המערער באשר לפגם הנטען בצירוף האישומים אינן מקימות עילה להתערבות. העובדה שהמערער העלה קווי הגנה שונים ביחס לכל אחד מהאישומים אינה משליכה על שאלת עצם צירופם לכתב אישום אחד. כפי שהובהר לעיל, ההכרעה בשאלת תחולתו של סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי נעשית על יסוד התשתית העובדתית המתוארת באישומים עצמם, ולא בהתאם לאופן שבו בוחר הנאשם להתגונן מפניהם. בדומה לכך, אין גם כל משמעות לכך שאישום אחד עשוי היה להיות מוגש לבית משפט השלום ואילו האחר הוא בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי – כפי שעולה מנוסחו של סעיף 86 המאפשר זאת.
במאמר מוסגר אציין כי בהינתן קווי הדמיון בין שני האישומים, ייתכן שבית המשפט אף היה רשאי לבחון אפשרות להסתמך על אישום אחד לשם חיזוק הוכחת היסוד הנפשי באישום האחר. זאת מכוח החריג לכלל האוסר על הבאת ראיות בדבר עברו הפלילי של אדם – חריג ה"מעשים הדומים"; ובכפוף למגבלות הקבועות בדין לשימוש בחריג זה (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקאות 334-332 (10.11.2011); ע"פ 6199/20 בן אבו נ' מדינת ישראל, פסקה 74 (8.3.2022); ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל, פסקה 51 (17.2.2011); בש"פ 6056/14 נחמן נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (23.9.2014)). יתרה מכך, הפסיקה אף הכירה באפשרות לעשות שימוש בראיות המלמדות על "מעשים דומים" כראיה מסייעת לעדות הקורבן גם ביחס ליסוד העובדתי, וזאת במטריה הייחודית והמורכבת של עבירות מין בקטינים (ע"פ 579/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (29.3.2022); ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (13.5.2009); ע"פ 4447/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.1.2022); ע"פ 4583/13 סץ נ' מדינת ישראל, פסקה 54 (21.9.2015)). מכל מקום, לא מצאתי לנכון לקבוע מסמרות בהקשר זה – על המורכבויות הכרוכות בו – שכן כפי שהובהר לעיל, בית משפט קמא לא עשה שימוש בדוקטרינות אלה, וביסס את ההרשעה בכל אחד מהאישומים באופן נפרד ובלא הסתמכות בכל אחד מהם על משנהו.
לאור כלל האמור לעיל, דין הטענות ביחס לצירוף האישומים ולהשלכת הצירוף על הרשעת המערער – להידחות. אפנה עתה לבחינת טענותיו לגופם של שני האישומים.
האישום הראשון
נקדים ונציין כי טענותיו של המערער מכוונות בעיקרן לשאלת המהימנות של א'. ביחס לעדות זו טוען המערער כי היא בלתי סבירה; לקתה בסתירות פנימיות; ועמדה בסתירה לגרסאות של עדים – הן כאלה שהיא סיפרה להם על האירוע והן עדי הגנה שנכחו במקום. כפי שיפורט להלן, לעמדתי דינן של כלל הטענות הללו להידחות.
הלכה ידועה היא כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות של ממצאי עובדה ומהימנות נעשית במקרים חריגים בלבד, בשל יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית ששמעה את ההליך כולו והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים (וראו, מיני רבים: ע"פ 1536/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (22.8.2024); ע"פ 9227/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (29.12.2024); ע"פ 2189/23 אהרוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (20.2.2024; ע"פ 6174/23 אבו עגאג נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (6.8.2024) (להלן: עניין אבו עגאג); ע"פ 8978/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (4.2.2020)). כלל זה מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בעדותן של נפגעות עבירות מין (ע"פ 201/20 ליברטי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (3.2.2022); ע"פ 6819/20 עמר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (9.12.2021) והאסמכתאות שם).
עם זאת, בצד הכלל בדבר אי ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות, חלה על בית המשפט שלערעור החובה לבחון את המסקנות שהוסקו מאותם ממצאים; לוודא כי לא נפלו פגמים מהותיים בהערכת מהימנותם של העדים וכי מסקנות בית המשפט מבוססות על אדנים איתנים; וכן להבטיח כי הערכאה הדיונית לא התעלמה מראיות רלוונטיות שעשויות להשפיע על תוצאת ההליך (עפה"ג 24996-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (31.8.2025); עניין אבו עגאג, בפסקה 11). לבדיקה זו אפנה עתה.
בענייננו, המערער טען כאמור כי גרסתה של א' לוקה בחוסר סבירות. לדבריו, ביום האירוע עברה א' סמוך למסעדתו. מאחר שהכיר אותה כבתו של חברו, פנה אליה בשיחה ידידותית. במהלך השיחה סיפרה לו כי באותו יום חל יום הולדתה, ועל כן הציע לחגוג עמה במסעדה והציע לה מאכלים ועוגות, אולם היא לא הייתה מעוניינת בכך. לאחר מכן ביקש להצטלם עמה לצורך משלוח התמונה לאביה, חברו. לשיטת המערער, אין זה מתקבל על הדעת כי בנסיבות אלה – כאשר מדובר במפגש פומבי, בנוכחות עדים (עדי ההגנה), ותוך רצון לשמח את א' ביום הולדתה ואף לשתף את אביה בתמונה – יבצע את המעשה המיוחס לו.
איני מקבלת טענה זו. כפי שנפסק בבית משפט זה, אין לבחון את התנהגותם של נאשמים בעבירות מין, בכלים של היגיון או סבירות, שכן עבירות מין מבוצעות לא אחת בנסיבות שאינן מתיישבות עם ההיגיון והשכל הישר (ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (22.8.2021); עפה"ג 24996-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (31.8.2025)). כך או אחרת, בין אם התנהגותו סבירה ובין אם לאו – אין בכך כדי להשליך על האפשרות לקבוע כי כך פעל המערער, אם זו המסקנה הנובעת מכלל הראיות.
מעבר לחוסר הסבירות הנטען בגרסתה של א', המערער הצביע על סתירות פנימיות בעדותה – אשר לשיטתו מצדיקות את התערבות ערכאת הערעור בקביעות המהימנות שקבע בית משפט קמא. כך, בין היתר, נטען כי א' לא ידעה להשיב על השאלה האם המגע של המערער בחזה נעשה בצד ימין או בצד שמאל והאם ביצע זאת ביד ימין או שמאל; האם המעשה נעשה בעת התצלום או לפני כן; והאם המערער הושיב אותה על הכיסא בכוח או שהיא התיישבה עליו מרצונה. בכל הנושאים הללו הפנה המערער לעדותה של א' בבית המשפט לעימות עימו ולהודעותיה במשטרה, וטען שגרסתה לגביהם לא הייתה קוהרנטית.
כידוע, כאשר מדובר בעדויות בכלל ובעדויות של קורבנות של עבירות מין בפרט, גם סתירות מסוימות בתיאור המקרה, אינן מביאות בהכרח לזיכויו של הנאשם. זאת, כל עוד ליבת העדות וליבת סיפור המעשה נותרו קוהרנטיים ועקביים (ראו: ע"פ 6443/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (9.12.2025); ע"פ 3565/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (9.8.2023); ע"פ 7307/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.11.2019); ע"פ 7688/23 קוינגטון נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (6.3.2025); ע"פ 2647/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (21.8.2022)).
במקרה דנן, אף אם נלך לקראת המערער ונניח כי קיימים אי-דיוקים מסוימים בגרסת א', אין מדובר בהיבטים משמעותיים באירוע. זאת כאשר מנגד, ביחס לליבת האירוע – גרסתה הייתה עקבית לכל אורך ההליך, כפי שציין בית משפט קמא בהכרעת דינו (ראו בעמ' 25 ו-33). כך, לכל אורך הדרך חזרה א' ותיארה כי המערער נגע בחזה בניגוד לרצונה, מתחת לחולצתה ומעל לחזייתה. א' לא הפריזה בתיאוריה, אלא הקפידה להיצמד לעובדות המרכזיות והמהותיות של האירוע. בהקשר זה אזכיר כי בית משפט קמא אף מצא חיזוקים חיצוניים לגרסתה, ובהם עדויות קרוביה, ותמונה מהאירוע בה נראה המערער מחבק את א' באופן צמוד, ומניח את ידו על ירכה כאשר פניה מכורכמות. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת המערער שלפיה שגה בית משפט קמא עת התעלם כביכול מסתירות בגרסת א'.
עוד יוער כי קריאה קפדנית של חקירתה של א' – אז עדיין נערה צעירה – בבית המשפט על ידי בא כוח המערער, הייתה חקירה שלא קל היה לעמוד בה. בין היתר נדרשה א' על ידיו לשחזר את האירוע ולהדגים את האופן המדויק בו נגע המערער בחזה שלה. מובן כי שחזור כזה עשוי לעורר קושי ואף יתכן כי הדרישה להדגמה הייתה מיותרת ופוגענית. העובדה ש-א' לא זכרה בדיוק במועד החקירה (כשנה לאחר האירוע) את היד בה נעשה המגע, בהינתן הלחץ של החקירה הנגדית, הצורך בהדגמה וריבוי השאלות בהקשר זה – אינו מצדיק לשיטתי מסקנה בדבר היעדר מהימנות.
טענה נוספת שהעלה המערער ביחס למהימנותה של א' עניינה בסתירות הקיימות לשיטתו בין עדותה לבין גרסאותיהם של עדים אחרים. לדבריו, בסמוך לאחר האירוע במסעדה, ובעודה נסערת, התכנסו א', אביה, דודתה וסבה וסבתה, ושוחחו על פרטי המקרה. לטענת המערער, מפגש זה השפיע על גרסתה של א', אשר הגישה את תלונתה במשטרה רק לאחריו. עוד טען המערער כי קיימות סתירות בין עדותה של א' לבין עדויותיהם של אביה, דודתה, סבה וסבתה, אשר מסרו בעדותם פרטים שלגביהם אין מחלוקת כי לא התרחשו במציאות. בעניין זה, אני סבורה כי העובדה שחלק מהעדים זכרו את התיאור של המתלוננת באופן שונה מעט מהתיאור שהיא עצמה מסרה – אינה שוללת את מהימנותה. זאת בעיקר כאשר, כאמור לעיל, הסתירות האמורות אינן משליכות על ליבת העדות וסיפור המעשה – שנותר כאמור בעינו לאורך כל הדרך – החל מהודעתה הראשונה במשטרה כשעתיים לאחר האירוע, דרך העימות עם המערער ועד לעדות בבית המשפט שהתרחשה שנה לאחר מכן. יתרה מכך, דווקא העובדה ש-א' מיהרה לספר לאחרים על אודות האירוע במסעדה, מחזקת לטעמי את גרסתה (ע"פ 6443/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (9.12.2025); ע"פ 1448/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (19.7.2020)).
בשולי הדברים אציין כי יש גם קושי בטענות המערער ביחס למצבה הנפשי של א', והשלכתו של מצב זה על מהימנותה. בית משפט קמא עיין במסמכים ביחס למצבה הנפשי והיה סבור כי אין בהם כדי להועיל למערער. בנסיבות אלה, ספק אם היה מקום לשוב ולהעלות במסגרת הערעור טענות בדבר מצבה הנפשי באופן שעלול לפגוע בה ובפרטיותה שלא לצורך. על כל פנים, גם טענות אלה אינן משליכות על מסקנתו של בית משפט קמא בה אין מקום להתערב.
לצד הטענות ביחס למהימנותה של א', טען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מעדות שני עדי הגנה – עובד המסעדה ולקוח קבוע – אשר נכחו במקום במועד האירוע המתואר באישום הראשון והעידו כי לא ראו את המעשה המיוחס למערער. גם דינה של טענה זו להידחות. זאת מאחר שהעובדה שעד שנכח במקום לא ראה או שמע את המתרחש אינה שוללת את התרחשות האירוע (ע"פ 4456/14 אביגדור קלנר נ' מדינת ישראל, פסקה 85 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן (29.12.2015)). זאת בניגוד לעדות של עד המעיד פוזיטיבית שראה שאירוע מסוים לא התרחש. מסקנה זו מתבקשת במיוחד לנוכח הבהרת עדי ההגנה שהם לא הביטו לעבר המערער במהלך כל האירוע – עד אחד הביט גם אל האופנוע שלו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 28.11.2024 בעמ' 16-15), והאחר – היה במטבח חלק מהזמן (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.1.2025 בעמ' 12).
איני מוצאת מקום להתערב גם במסקנותיו של בית משפט קמא באשר לקבילות עדותה של דודתה של א'. בהתאם לקביעת בית המשפט, תשעה ימים לפני האירוע, הפנה המערער כלפי א' אמירה בעלת אופי מיני. בית המשפט עשה בעניין זה שימוש להוכחת הכוונה המינית שביסוד האישום. נקבע כי א' שיתפה את דודתה בכך כבר באותו היום, וחזרה על הדברים פעם נוספת לאחר אירוע הנגיעה בחזה.
כפי שציין בית משפט קמא, הדברים שנמסרו לדודה תשעה ימים לפני אירוע המעשה המגונה אינם נכנסים לגדר חריג ה"רס גסטה" לעדות שמיעה, שכן לא נאמרו בסמיכות לקרות העבירה. ואולם, בהתאם לפסיקה אשר הכירה במאפיינים הייחודיים של נפגעות עבירות מין, עדויות מעין אלו עשויות לשמש כראיה מסייעת לתוכן עדותו של קורבן העבירה (ע"פ 781/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (13.1.2021); ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 88 (20.10.2010)). בענייננו, איני סבורה כי יש צורך בעדות הדודה לשם הוכחת עצם ההתבטאות המינית שהפנה המערער כלפי א', אולם יש בה כדי לחזק את עדותה של א', אשר שמעה את הדברים מפי המערער באופן ישיר.
כמו כן, לא מצאתי כי נפלה שגיאה בכך שבית המשפט הסתמך על עדויות קרוביה של א', בהיותם "עדים מעוניינים". זאת, מאחר שמדובר בעדים כשרים ובשים לב לכך שבית משפט קמא נתן את דעתו לקרבה, ואף נתן משקל שונה לכל אחת מהעדויות בהתאם להתרשמותו הישירה מהן.
אשר ליסוד הנפשי בעבירת המעשה המגונה, טען המערער כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי מעשיו נעשו לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, בעיקר משום שקביעה זו נשענה על "זליגת ראיות" פסולה מהאישום השני לאישום זה. כאמור לעיל, איני מקבלת טענה זו. לשם הוכחת היסוד הנפשי בעבירת המעשה המגונה נדרשת המאשימה להוכיח מטרה מיוחדת לגירוי, סיפוק או ביזו מיני, כאשר כוונותיו של הנאשם עשויות להילמד בדרך של הסקת מסקנות מן העובדות שהוכחו (עפה"ג 24996-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (31.8.2025); ע"פ 8271/14 רצון נ' מדינת ישראל, פסקה ס"ה (18.7.2016); ע"פ 220/17 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקה ה' (29.8.2018)).
בענייננו, בית משפט קמא ביסס את מסקנתו על מכלול ראיות נסיבתיות, ובהן: עדות א' (ובכלל זאת נגיעתו של המערער בחזה של א'); שקריו של המערער; האמירה המינית שהמערער הפנה כלפי א' מספר ימים לפני האירוע; גרסת המערער עצמו ביחס לסגנון התבטאותו; וכן עדות דודתה של א' בה טענה שבמסגרת העימות עם המערער ולאחר שהטיחה בו כי פגע ב-א', השיב כי לא לקח אותה למיטת העיסוי שבקומת מרתף המסעדה. מכאן, הסיק בית המשפט כי המערער עושה שימוש במיטה זו גם לשם קיום אינטראקציות מיניות עם נשים, וקבע כי מסקנה זו "מתיישבת ומתחזקת גם מהאישום השני והראיות שם, דבר המלמד על דפוס התנהגות אינהרנטי", תוך הפנייה לתמונות רלוונטיות (ראו: בעמ' 29 להכרעת הדין). בכך, "זלגו" ראיות מהאישום השני להוכחת היסוד הנפשי בעבירה זו.
ואולם, אף אלמלא היה בית משפט קמא קושר בין מיטת העיסוי עליה העידה הדודה לבין אותה המיטה שהוזכרה באישום השני, עדיין ישנה תשתית ראייתית מוצקה להוכחת היסוד הנפשי בעבירה זו. יתרה מכך, אני סבורה כי אופן התנהלותו של המערער – כפי שהודה בעצמו – ביחס להשלכת מכשיר ה-DVR היא ראיה נסיבתית המשליכה גם היא על עבירה זו. בנסיבות אלה, אני סבורה כי היסוד הנפשי הוכח ברמה הנדרשת, וכי אין ב"זליגה" הנטענת כדי ללמד על עיוות דין שנגרם למערער.
במסגרת הערעור, העלה המערער טענות גם ביחס להרשעתו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. לשיטתו, שגה בית משפט קמא שלא קיבל את גרסתו ביחס לכוונותיו בפירוק המכשיר, וכי גם ביחס לעבירה זו התרחשה "זליגה" בין האישומים אשר גרמה לעיוות דין.
לצורך הרשעתו בעבירה זו הסתמך בית משפט קמא על מספר ראיות, ובראשן הודעותיו של המערער במשטרה ועדותו בבית המשפט, שלפיהן לאחר שהבין כי ש-א' נפגעה ממעשיו, פירק את מכשיר ה-DVR שתיעד את האזור שבו שהו במסעדה; השליך אותו לאשפה; והתקין במקומו מכשיר אחר. המערער טען כי לא ידע שהמכשיר אכן מצלם וכי פעל כפי שפעל מתוך לחץ וחרדה בעקבות תגובתה של א', הגעת דודתה לעסק לצורך עימות עמו, וכן בשל הטראומה שחווה בעקבות מעצרו הקודם במסגרת הפרשה מושא האישום השני (ראו: פרוטוקול מיום 19.2.2025 בעמ' 25-24).
כאמור לעיל, גרסתו של המערער ביחס לעבירת השיבוש נדחתה ונמצאה לא מהימנה על ידי בית משפט קמא, ואיני סבורה כי המערער הצביע על טעמים טובים להתערב בממצאים אלה. אשר ל"זליגה" שעל פי הנטען גרמה לעיוות דין, אציין כי הקישור בין האירועים נבע מגרסתו של המערער עצמו, אשר בחר להסביר את התנהלותו באישום הראשון באמצעות התייחסות לחקירה שעבר בעניין האישום השני. בנסיבות אלה, טבעי היה שבית המשפט יבחן את גרסת המערער במלואה, לרבות החלקים שבהם כרך בעצמו בין שני האירועים.
מכל מקום, גם מבלי להתייחס לניסיונו הקודם של המערער בחקירת משטרה – אני סבורה כי די בקביעותיו העובדתיות המבוססות של בית משפט קמא – המבוססות ברובן על גרסת המערער – כדי לבסס את היסוד הנפשי הדרוש. על פי קביעות אלה המערער פירק את מכשיר ה-DVR; החליפו במכשיר ישן; והשליך את המכשיר לפח מחוץ למסעדה (כאשר המערער אינו כופר בכלל העובדות הללו). לכך יש לצרף את קביעות המהימנות השליליות ביחס למערער ואת עדותו של עד ההגנה שעבד במסעדה באותו היום אשר העיד כי "היה ניסיון לשבש משהו" (ראו: פרוטוקול מיום 27.1.2025 בעמ' 12). לטעמי, קביעות אלה מובילות מעבר לספק סביר למסקנה כי המערער פעל מתוך כוונה לסכל אפשרות משפט.
סיכומו של דבר, לא מצאתי כי קיימת עילה להתערבות בקביעות ובמסקנות בית משפט קמא ביחס לאישום הראשון, ומשכך דעתי היא כי דין הערעור ביחס אליו להידחות.
האישום השני
ראשית אתייחס בקצרה לטענת המערער לפיה חל שיהוי ניכר בהגשת האישום – בחלוף שנתיים בין האירוע לבין הגשת כתב האישום – המצדיק את ביטול האישום מכוח הגנה מן הצדק. בעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא מיום 8.8.2024, שלפיה אף שמדובר בפרק זמן משמעותי, אין מדובר במקרה חריג במידה המצדיקה את ביטול האישום. זאת, בשים לב לכך שמדובר בסעד קיצוני, אשר יינתן רק מקום שבו לא ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים יותר (ע"פ 7218/22 אלמלח נ' מדינת ישראל, פסקה 163 (29.1.2025); ע"פ 2375/12 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (6.8.2013); ע"פ 4434/10 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (8.3.2011)); ובשים לב לכך שלא שוכנעתי כי נגרמה למערער פגיעה היורדת לשורשו של ההליך, באופן שפגע ביכולתו להתגונן. משכך, אף אני סבורה כי לא היה מקום להורות על ביטול האישום, אלא לתת לשיהוי ולחלוף הזמן משקל במסגרת גזירת העונש, כפי שאכן נעשה.
לגופו של עניין, גרסתו של המערער ביחס לאישום זה אינה שוללת חלקים מהותיים מגרסת ב'. אף לשיטתו, הוא ביקש מ-ב' להתלוות אליו אל מחסן המסעדה, ניסה לנשקה ואף משך במכנסיה (ראו: פרוטוקול מיום 19.2.2025 בעמ' 8). עיקר טענות ההגנה בהקשר זה מתמקדות גם הן במהימנותה של ב', ובפרט בתהליך סוגסטיה שעברה.
כבר עתה אבהיר כי אינני מקבלת את טענות המערער אף ביחס לאישום זה. גם בעניינה של ב' קבע בית המשפט כי הוא נותן אמון מלא בגרסתה, ודחה את גרסת המערער ביחס להשתלשלות האירוע. בכלל זה נדחו טענותיו באשר להתנהלות ב' במחסן ולהסכמתה הנטענת לעלות על מיטת העיסוי. כך נקבע, בהתאם לגרסתה, כי מעשים אלה נעשו מתוך חשש ומצוקה ולא מתוך רצון חופשי (ראו בעמ' 43 להכרעת הדין). בדומה לאמור לעיל ביחס ל-א', הכללים החלים על התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות – יפים גם לעניינה של ב'. עם זאת, אדרש גם כאן בתמצית לעיקר טענותיו של המערער ביחס לאישום זה.
לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בכך שייחס מהימנות גבוהה ל-ב', וזאת, לנוכח זיהום גרסתה על ידי קרוביה. לשיטתו, במהלך האירוע ואף סמוך לאחריו, תפסה ב' את שהתרחש כ"צחוק" ו"חיזור כושל", ורק בהמשך, לאחר שיחות עם קרוביה, הפך האירוע לתלונה על עבירת מין חמורה.
בית משפט זה קבע כי עצם חשיפתה של מתלוננת לגורמים חיצוניים או קיומן של שיחות עם קרובים, חברים או גורמי טיפול טרם הגשת תלונה או מתן עדות, אינם הופכים באופן אוטומטי את גרסתה לשגויה או בלתי מהימנה. השאלה האם לשיחות אלה הייתה השפעה ממשית על תוכן העדות נבחנת בעיקרה על ידי הערכאה הדיונית, במסגרת התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדה והערכת מהימנותה (ע"פ 1647/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (9.1.2019)).
בענייננו, בית משפט קמא התרשם כי ב' "התמודדה עם כל שהוטח בפניה, הסבירה היטב את האירוע לפרטי פרטיו, גם כאשר הפרקליטה ביקשה לרענן את זכרונה הבהירה שאין הדבר נחוץ, היא זוכרת מה היה. ניכר היה מאופן העדות שלה שהיא משתפת בחוויה קשה שעברה עליה במחסן כשהיא לבד שם עם הנאשם חסרת אונים. עדותה היתה קולחת עקבית והתייחסה למכלול הנסיבות" (עמ' 56 להכרעת הדין). כלומר, חרף השיחות שקיימה ב' טרם הגשת התלונה, מצא בית משפט קמא את גרסתה מהימנה, קולחת ומשקפת את שהתרחש, ואיני סבורה כי יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעה זו.
למעלה מן הצורך, אתייחס לטענת המערער בדבר קיומה של "ראיית זהב מזכה" – הודעת ווטסאפ ששלחה ב' לחברתה ל' סמוך לאחר האירוע – אשר מלמדת לשיטתו כי ב' תפסה בזמן אמת את שאירע כ"צחוק". בשל חשיבות ההודעה לדיון בטענה זו, אביא אותה כלשונה:
המתלוננת ב': יש לי שאלה קטנה קטנה.
החברה ל': נו.
המתלוננת ב': [המערער – ר. ר.] עשה לך משהו בהתחלה? יעני ניסה קצת לגעת או הערות וכאלה?
החברה ל': לא למה מה קרה?
המתלוננת ב': סתם לדעת
החברה ל': הכל בסדר?
המתלוננת ב': אפשר לומר
החברה ל': מה קרה?
המתלוננת ב': ירדנו להביא סבון ועוד כמה דברים והייתה איזו הערה שאני לא אפזר את השיער וכי הוא נדלק עכשיו אני כבר קלטתי את הצחוק וזה אז זרמתי ואמרתי שזה נראה התחלה לסרט אונס וזה הכי בצחוק ופתאום הוא שלח ידיים תפס אותי מהמכנס הכניס אותי לאיזה חדר כמעט נישק אותי ופשוט דחפתי אותי.
החברה ל': אמאלה באמת?
המתלוננת ב': כן עכשיו הוא שאל אותי אם הכל בסדר ואם הבנתי שזה היה בצחוק. אבל אחי כמעט נגעת לי בתחת ותפסת אותי מהמכנס מהקטע של החגורה מה חשבת?
החברה ל': אל תגידי לו ככה שלא ינסה שוב תגידי לו שומע לא מתאים.
קריאת התכתובת בין ב' לבין חברתה ל' מובילה, לטעמי, למסקנה שונה לחלוטין מזו שמבקש המערער להסיק. בניגוד לטענתו, אין בהודעות כדי ללמד כי ב' התייחסה לאירוע כולו כאל "צחוק". הצחוק שאליו מתייחסת ההודעה נוגע לאמירה כי הדבר "נראה כמו התחלה לסרט אונס", ואולם מיד לאחר מכן מתארת ב': "ופתאום הוא שלח ידיים, תפס אותי מהמכנס, הכניס אותי לאיזה חדר...". דברים אלה מלמדים כי גם אם בשלב הראשוני נתפס המצב, אולי, באופן קליל או מביך, הרי שבתוך זמן קצר חוותה ב' את האירוע כאירוע אחר לחלוטין. לפיכך, אף אם קיימים פערים מסוימים בין האופן שבו תיארה ב' את האירוע בסמוך לאחר התרחשותו לבין עדותה המאוחרת, אין בכך כדי לבסס את טענת המערער בדבר "זיהום" גרסתה ואימוץ גרסה שונה בתכלית.
טענה מרכזית נוספת של המערער ביחס לאישום זה נוגעת להתנהלותה של ב' לאחר האירוע במחסן המסעדה. המערער הדגיש כי בסיום המשמרת הסיע את ב' לביתה על האופנוע שלו, וכי במהלך הנסיעה היא אף אחזה בו. לשיטתו, התנהלות זו פוגעת במהימנותה ועומדת בסתירה לקביעת בית משפט קמא שלפיה הייתה נתונה לאחר האירוע בסערת רגשות – קביעה אשר שימשה חיזוק לעדותה. אין בידי לקבל גם טענה זו.
הגרסה העובדתית שאומצה על ידי בית משפט קמא הייתה כי ב' סיימה את עבודתה בשעת לילה מאוחרת, ולאחר שהמערער גרם לכך שהיא תיוותר לבדה במקום עימו, לא נותרה לה ברירה אלא לשוב לביתה בעזרת המערער. בהגיעה אל ביתה שוחחה עם חברותיה ואביה שהעידו בבית המשפט על מצבה הנפשי עוד באותו הערב. בנסיבות אלה, העובדה שהסכימה לנסוע עמו ואף אחזה בו במהלך הנסיעה (פעולה טבעית בעת רכיבה על אופנוע) אינה גורעת מסערת הרגשות שבה הייתה נתונה. כל זאת, על רקע פסיקתו של בית משפט זה אשר הבהיר לא אחת כי אין לצפות מנפגעות עבירות מין לדפוס תגובה אחיד, וכי התנהגויות אשר עשויות להיראות לכאורה כבלתי מתיישבות עם תחושת פחד, מצוקה או פגיעה אינן שוללות את עצם קיומה של הפגיעה (ע"פ 6038/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 72 (5.1.2023); ע"פ 1324/23 אבו עבד נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (15.7.2024); ע"פ 6819/20 עמר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (9.12.2021)). משכך איני סבורה כי קיימת סתירה בין התנהלותה של ב' לאחר האירוע לבין קביעות המהימנות של בית משפט קמא.
כזכור, במסגרת אישום זה הורשע המערער גם בביצוע הטרדה מינית כלפי ב', וזאת בשל אמירות חוזרות ונשנות שהתמקדו במיניותה וכללו הצעות והתייחסויות בעלות אופי מיני. בהתאם להוראות סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, בצירוף סעיפים 3(א)(6)(ג) ו-5(א) לחוק זה, כאשר מדובר במסגרת יחסי עבודה ותוך ניצול יחסי מרות, מתקיימים יסודות העבירה אף מבלי שנדרש להוכיח כי המוטרד הביע התנגדות להצעות.
בית משפט קמא הרשיע את המערער בעובדות כתב האישום לפיהן נעץ המערער מבטים ב-ב' תוך שהוא מפנה אליה אמירות חוזרות ביחס לגופה "יש לך גוף של ילדה שלא נראית בת 16", שלא תפזר את השיער כי זה "מדליק אותו ועושה לו את זה" ו-"שיתאים לה להיות מארחת כי אין לה גוף של ילדה בת 16". ושוב לאחר האירוע במחסן השמיע אמירות המתייחסות לגופה ולאפשרותה למשוך לקוחות למסעדה.
המערער טען כי אמירות אלה אינן עולות כדי הטרדה מינית שכן מדובר בהערות מקצועיות שאינן חוצות את הרף הפלילי. איני מקבלת את הטענה כי מעסיק המתבטא באופן זה כלפי עובדת שלו פועל ממניעים מקצועיים. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המערער שלפיה העובדה כי הייתה זו משמרתה השנייה בלבד של ב' במסעדה שוללת קיומו של ניצול יחסי מרות. אדרבא – ניתן לומר כי דווקא באותם ימים ראשונים במקום העבודה קיים חשש לניצול מסוג זה, נוכח פערי הכוחות בין הצדדים וחוסר הוודאות בה שרויה העובדת החדשה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר ב"מחמאות לגיטימיות בהקשר חברי" או בהערות מקצועיות, ולא בהתנהלות המהווה הטרדה מינית.
סיכומו של דבר, גם ביחס לאישום זה לא מצאתי כי קיימת עילה להתערבות בקביעות בית משפט קמא ובמסקנותיו, ומשכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור גם ביחס אליו. משנדחו טענות המערער ביחס להרשעתו בשני האישומים, אפנה עתה לבחינת טענותיו באשר לגזר הדין.
הערעור על גזר הדין
ביחס לגזר הדין, טען המערער, כאמור, כי העונש שהוטל עליו (30 חודשי מאסר בפועל) חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים ואף חמורים יותר; וכי בית משפט קמא שגה כאשר התעלם בעת קביעת העונש מהשיהוי הקיצוני בהגשת האישום השני, ומנסיבותיו האישיות הקשות ובהן מצבו הכלכלי, המשפחתי והבריאותי; וכן מתקופת המעצר בה היה נתון.
כידוע, התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין נעשית במקרים בהם נמצאה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת או כשקיימת טעות בגזר הדין (ראו, מני רבים: ע"פ 53668-11-24 מוחתסב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.6.2025); ע"פ 5167/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (26.1.2023); ע"פ 2722/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 (9.5.2023); ע"פ 5839/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (27.10.2022)). אף שעונש המאסר בפועל שהושת על המערער – 30 חודשים – מהווה ענישה משמעותית בנסיבות העניין, כפי שיפורט להלן, איני סבורה כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בגזר הדין.
כאמור לעיל, בית משפט קמא עמד בגזר דינו על הפגיעה בערכים המוגנים, ובכלל זאת בשלמות גופן של המתלוננות ובתחושת ביטחונן האישי; וכן על נסיבות ביצוע העבירות. בתוך כך, התייחס בית המשפט לתכנון המוקדם שקדם לשני האירועים; לכך שחלקו של המערער בביצוע המעשים היה בלעדי; לעובדה כי המעשים בוצעו תוך ניצול יחסיו עם בתו של חברו ועם עובדת שלו; וכן לשליטה המלאה שהייתה לו במעשיו. עוד סקר בית משפט קמא את מדיניות הענישה הנוהגת ביחס לכל אחת מן העבירות שבהן הורשע המערער.
בשקלול נתונים אלה, העמיד בית משפט קמא את מתחם העונש ההולם באישום הראשון על 36-18 חודשי מאסר בפועל; וביחס לאישום על 12 עד 24 חודשי מאסר בפועל.
איני סבורה כי מתחמי הענישה שנקבעו חורגים במידה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת – כפי שהמערער טען. אכן, המתחם שנקבע ביחס לאישום השני (24-12 חודשי מאסר) אינו קל. ואולם, לנוכח הפסיקה עליה הסתמך בית משפט קמא, ובשים לב לדברי בית משפט זה אשר עמד על החומרה היתרה הטמונה בעבירות מין המבוצעות כלפי קטינות אשר מתאפיינות בניצול פערי כוחות בין הצדדים (ע"פ 2412/24 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 15 (26.3.2025); ע"פ 5839/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (27.10.2022); ע"פ 8153/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (20.10.2020); ע"פ 6662/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (2.3.2015)); וכן בשים לב לסעיף 355 לחוק העונשין, הקובע עונש מזערי ביחס לעבירות המין שבהן הורשע המערער, ומשקף את החומרה היתרה שמייחס המחוקק לעבירות מסוג זה (ע"פ 1024/24 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 11 (21.7.2025) והאסמכתאות שם) – לא מדובר בסטייה כזו המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.
טענה נוספת שהעלה המערער ביחס לגזר הדין נגעה לאי מתן משקל לנסיבותיו האישיות בקביעת העונש בתוך המתחם. עם זאת, עיון בגזר הדין מלמד כי מכלול נסיבותיו האישיות של המערער (ובכלל זה היעדר עבר פלילי, מצבו האישי, השיהוי בהגשת כתב האישום ביחס לאישום השני וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות), נשקלו במסגרת קביעת העונש. עוד הובאו בחשבון העובדה כי במשך מרבית התקופה היה המערער נתון בתנאים מגבילים, מבלי שנרשמו לחובתו עבירות נוספות, וכן תקופת מעצרו.
טרם קביעת העונש, הביא בית משפט קמא בחשבון את סעיף 355 לחוק העונשין הקובע כאמור עונש מזערי. לפי סעיף זה, בהיעדר נסיבות מיוחדות, לא יפחת העונש מרבע העונש המרבי הקבוע לצד העבירה. בענייננו, העונש המרבי בגין עבירת מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 16 עומד על עשר שנות מאסר, ואילו בגין עבירת מעשה מגונה בכוח – על שבע שנות מאסר. בהתאם לכך, העונש המזערי עומד על 30 חודשי מאסר ו-21 חודשי מאסר בהתאמה, ובסך הכול 51 חודשי מאסר. בסופו של דבר, החליט בית משפט קמא למקם את עונש המאסר בפועל בתחתית המתחם ולהעמידו על 30 חודשי מאסר בפועל בגין שני האישומים, כאשר יתרת עונש המאסר הנדרש לצורך עמידה בעונש המזערי הוטל באמצעות מאסרים מותנים.
בית משפט קמא לא מצא נימוקים מיוחדים המצדיקים חריגה מהעונש המזערי, ואיני מוצאת כי יש מקום להתערב בקביעתו זו. זאת, בפרט כאשר הטעמים שעליהם נסמך המערער לצורך סטייה מהעונש המזערי – נסיבותיו האישיות; חלוף הזמן; מעצרו; והיעדר עבר פלילי – כבר הובאו בחשבון במסגרת גזירת העונש בתוך המתחם (ראו והשוו: ע"פ 8500/22 אביטבול נ' מדינת ישראל , פסקאות 17 ו-20 (10.7.2023)). בנסיבות אלה, לטעמי לא קמה עילה להתערבות בעונש שהושת על המערער.
סיכומם של דברים, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.
רות רונן
שופטת
הנשיא יצחק עמית:
אני מסכים.
1. התקשיתי להבין טרונייתו של המערער לגבי צירוף האישומים. כ-80 אחוז מתיקי החקירה בגין עבירות מין והטרדה מינית נסגרים ללא הגשת כתב אישום, על פי רוב, משיקולים ראייתיים. אך טבעי הוא, כי כאשר נפתח תיק נוסף כנגד אותו חשוד, הדבר יכול לעורר מתרדמתו את התיק הסגור, וטוב שכך. צירוף האישומים במקרה דנן הוא מתבקש, וכך כל אימת שניתן לזהות קו משותף בהתנהלות הנאשם באירועים שונים. כך, לדוגמה, בע"פ 6463/23 פלוני נ' מדינת ישראל (25.2.2026) נדון כתב אישום שעניינו בעבירות מין שביצע הנאשם בשלוש נשים צעירות בשלושה אירועים נפרדים: הראשון בשנת 2013, השני בחודש יוני 2018, והשלישי בחודש ספטמבר 2018. התיק שנפתח בשנת 2013 בעקבות הגשת התלונה על ידי המתלוננת, נסגר מחוסר ראיות, ונפתח מחדש חמש שנים לאחר מכן, בעקבות הגשת התלונה על ידי המתלוננת באירוע השלישי.
2. בשני האישומים בהם הורשע המערער במקרה דנן, החיזוקים והסיוע לעדותן של המתלוננות הם מזמן אמת. כך, באישום הראשון, התמונה שצולמה על ידי המערער עצמו כאשר הוא נצמד למתלוננת, מניח ידו על ירכה ופניה מכורכמות; המתלוננת שהפנתה למערער ביציאתה מהמסעדה "אצבע משולשת"; והמתלוננת שסיפרה על האירוע באופן מיידי לאביה, לדודתה ולסבים. בדומה, באישום השני, המתלוננת שסיפרה על האירוע מיד לאחר התרחשותו לחברה עמה התכתבה, לאחת העובדות במסעדה, לחברה נוספת ולאביה.
משכך, אף אני סבור כי דין הערעור להידחות.
יצחק עמית
נשיא
השופט דוד מינץ:
אני מסכים.
דוד מינץ
שופט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ר' רונן.
המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 15.7.2026 עד השעה 10:00, במתקן הכליאה "דקל" או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם כמבוקש בבקשתו, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 074-7831077 או 074-7831078. למען הסר ספק, כל התנאים המגבילים החלים על המערער ימשיכו לחול עד להתייצבותו למאסר.
ניתן היום, ג' תמוז תשפ"ו (18 יוני 2026).
יצחק עמית
נשיא
דוד מינץ
שופט
רות רונן
שופטת