אבי יחזקאל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4434/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4434/10 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המערער: אבי יחזקאל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.5.10 בת"פ 40365-07 שניתן על ידי כבוד השופט חאלד כבוב תאריך הישיבה: כ"ו באדר א התשע"א (2.3.2011) בשם המערער: עו"ד פרופ' קנת מן; עו"ד אריה שרעבי בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש; עו"ד רנית בר-און פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ת"פ 40365-07, כבוד השופט ח' כבוב) מיום 9.5.2010, בגדרו נגזרו על המערער 15 חודשי מאסר בפועל 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 108,000 ש"ח. 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, גניבה בידי עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 390 לחוק (ריבוי עבירות), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק (ריבוי עבירות). על פי הנטען בכתב האישום המערער נקשר בקשר עם אדם נוסף, ששימש אותה עת כמנהל יחידת מאגר הרכב הממשלתי – ואשר הועמד לדין בכתב אישום נפרד – להונות את המדינה במכרזי מכירת הרכבים הממשלתיים המשומשים. כתב האישום תיאר בפירוט את מעשי השניים ואת חלקו של המערער בהונאה, בקצירת האומר אציין כי מנהל יחידת מאגר הרכב הממשלתי זייף את שנת הייצור של הרכבים שהועמדו למכירה במכרזים באופן שהמירן לשנת ייצור מוקדמת יותר. עקב מעשה הזיוף, הרי מי שהתעניין ברכב ובכלל זאת המערער, נתנו הצעות בסכום נמוך יותר מהסכום שהיו מציעים אילו הוצגו הנתונים הנכונים בפניהם. נטען כי המערער ידע אודות מעשיו אלו של מנהל יחידת הרכב, והוא הונחה כיצד לפעול על מנת לזכות ברכבים. בהמשך נטען בכתב האישום כי המערער זכה ברכבים במחירים מופחתים ומכר אותם לצדדים שלישיים במחירים גבוהים יותר, וקיבל לידיו את ההפרש. עוד נטען כי המערער ומנהל יחידת הרכב גנבו את ההפרש בין סכום הזכייה לבין התשלום בפועל ששולם על ידי מי שלבסוף זכה ברכב. 2. לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת שניתנה ביום 9.2.2010, את המערער במיוחס לו בכתב האישום.ביום 9.5.2010 גזר בית המשפט המחוזי על המערער 15 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 108,000 ש"ח. עוד נקבע כי יש בעבירות בהן הורשע הנאשם משום קלון. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן קיים אינטרס ציבורי להלחם במעשי שחיתות, מרמה והפרת אמונים, הכל כדי למנוע התפשטות תופעה זו שהיא מסוכנת מאד וגורמת נזק לא רק לקופה הציבורית אלא בעיקר לתדמיתו של השירות הציבורי בעיני כלל הציבור, והפגיעה הבלתי הפיכה באמון הציבור במערכות השלטון השונות שאמורות לפעול תוך גילוי נאמנות מוחלטת לטובתו של הציבור. אולם לצד זאת, נקבע כי יש להביא במקרה דנן בכלל חשבון לקולה את הנתונים הבאים: נסיבות אישיות ומשפחתיות מקלות, לרבות תפקוד נורמטיבי של המערער משך שנים רבות, מעורבות פלילית משך תקופה מוגבלת, העדר כל עבר פלילי, היות המערער בעל לאישה ואב לשלושה ילדים התלויים בו לפרנסתם, פועלו של המערער לעזרת האחר ובעיקר לעזרתם של חסרי היכולת, ובעיקר השיהוי הניכר בהגשת כתב אישום שהוגש לבית המשפט בתחילת שנת 2008, שנים רבות לאחר האירועים נשוא כתב האישום, וכמעט 5 שנים מאז סיום החקירה בתיק והעברת התיק לידי הפרקליטות. כמו כן, נקבע כי אין לראות את המערער באותו מדרג חומרה כמו מנהל יחידת הרכב. לצד זאת נקבע כי פועלו הציבורי של המערער כחבר מועצה וכיועץ במשרד ראש הממשלה מחייבים שלא ימעד ולא ישלח את ידו לכספי ציבור הנגישים במיוחד לנושאי משרה בכירים. אשר על כן קבע בית המשפט המחוזי: "כל עונש שיוטל על הנאשם שאין בצידו עונש של מאסר בפועל יחטא לאמת ועלול לשמש מסר שגוי על פיו בתי המשפט נכונים להקל בעונשו של נאשם שעבר עבירה חמורה של גניבת כספי ציבור וקשירת קשר לביצוע עבירות שבאופיין נועדו לפגוע בקופה הציבורית. עם כל הכבוד וההתחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם, ועם כל ההבנה למצוקה אליה נקלע ומבלי להתעלם מהטיעון הממשי של שיהוי בהגשת כתב אישום (שאין כלל ספק שהרע מאד את מצבו של הנאשם שהיה נתון בחרדה משך שנים רבות ללא הצדקה עניינית), הרי אופי המעשים בהם הורשע הנאשם מחייבים את הצבת האינטרס הציבורי בקידמת הבימה תוך הדיפת האינטרס האישי והשיקומי לאחור. אילולא הנסיבות המקלות שעמד עליהם הסניגור בהרחבה, היה נכון להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה ארוכה ומשמעותית, וזאת מבלי להתעלם מהאמירה שנאמרה באולם בית המשפט לגבי עונש שהוסכם עליו לגבי מזרחי במסגרת הסדר טיעון, הסדר שבסופו של דבר לא בא אל העולם". לאור האמור לעיל נגזרו על המערער העונשים כפי שפורטו לעיל. 3. הודעת הערעור שהוגשה לבית משפט זה כוונה בתחילה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין, בעקבות הדיון שנערך בפנינו והערותינו חזרו בהם באי כוח המערער מהערעור על הכרעת הדין ובהחלטתנו מיום 2.3.2011 נמחק הערעור על הכרעת הדין. כמו כן, באי כוח המשיבה הודיעו כי בהמלצת בית המשפט הם מסכימים להקלת מה בעונשו של המערער, וזאת לפי שיקול דעתו של בית המשפט. באי כוח המערער אף הם הודיעו כי הם מסכימים לכך; עוד ביקשו הם כי תחילת מועד ריצוי העונש אשר יוטל על המערער יידחה לחודש יוני 2011. אשר על כן, נותר לנו להכריע בסוגית העונש שראוי להשית על המערער בנסיבות העניין, וזאת בהנחה, שאין חולק עליה, כי בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה ראוי להקל במידת מה בעונשו. 4. ידועה ההלכה כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). אנו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות בעונש שנגזר על המערער, וזאת בעיקרו של דבר לאור השיהוי הניכר בהגשתו של כתב האישום שהוגש כנגדו בחלוף כחמש שנים מיום סיום פעולות החקירה, וזאת ללא כל הצדקה עניינית והסבר מניח את הדעת. 5. אין חולק כי מעשיו של המערער חמורים ביותר. אל מול שחיתות חמורה ביותר ושליחת יד בכספי הציבור, מעשים המכרסמים ביסודות חברתנו הדמוקרטית ובאמון הציבור בשלטון, יש לנקוט, ככלל, בענישה מרתיעה מאחורי סורג ובריח. מצווים אנו ליתן ידנו למלחמה העיקשת בתופעת השחיתות הציבורית שפשטה בארצנו, וידע כל מי שנוטל לעצמו את החרות לגנוב מהקופה הציבורית, כי הוא עלול לשלם על כך בחרותו שלו. עובדי הציבור וכל מי שבא עימם במגע מצווים לפעול בניקיון כפיים כאשר לנגד עיניהם ניצב עניינו של הציבור בלבד. המערער, שהיה פעיל ציבורית וידע בדיוק את תפקידו ואחריותו של מנהל יחידת הרכב, היה מחויב להתריע ולמנוע את הנזק לקופה הציבורית, אולם הוא עשה בדיוק את ההפך ושיתף פעולה עם שחיתות והשחתה, ובמעשיו תרם לפגיעה עמוקה באמון הציבור ברשויות השלטון, וזאת תוך העשרת כיסו הפרטי על חשבון הכיס הציבורי. מעשים אלו אסור שיהיו במדינה מתוקנת וכל אדם בר דעת יודע זאת, אולם על אף זאת "אנו נתקלים פעם אחר פעם במי שמתקשים לכבוש את יצרם, כאשר ... הם עושים לביתם או כדי להיטיב עם אלה שביקרם הם חפצים. זאת ועוד, לא רק שאין הם כובשים את יצרם, אלא רואים בתפקידם קרדום לחפור בו למען רווחתם האישית וקידום עניינים שבינם לבין תפקידם הציבורי אין ולא כלום" (ע"פ 5083/08 בנזירי נ' מדינת ישראל, פסקה 60 (טרם פורסם, 24.6.2009)). אשר על כן, השיקולים לחומרה במקרה דנן הינם כבדי משקל, כפי שציין בית המשפט המחוזי. מי שנתן ידו והיה שותף למעשי שחיתות כה חמורים מחויב לתת על כך את הדין. 6. עם זאת, ידוע הוא שבשלב גזירת העונש עלינו להביא בחשבון את מגוון השיקולים ולאזן ביניהם בצורה הראויה בהתאם לנסיבות המקרה. אכן לפנינו מקרה שאינו פשוט, וההכרעה במקרה זה גרמה לנו התלבטות. מן העבר האחד ניצבת העובדה שהמערער ביצע, כאמור, מעשים חמורים המחייבים מתן משקל משמעותי לאינטרס הציבורי. מן העבר השני במקרה דנן ישנם שיקולים רבים לקולה, כפי שפורטו על ידי בית המשפט המחוזי. נסיבה משמעותית לקולה, אשר לטעמנו לא ניתן לה המשקל הראוי בשלב גזירת הדין, היא השיהוי הניכר בהגשת כתב האישום כנגד המערער. ידוע הוא כי עצם העמדתו של אדם לדין פלילי יש בה משום פגיעה בזכויותיו החוקתיות. הפיכתו של אדם לנאשם בפלילים משנה את חייו. יש לה השלכות כבדות משקל והשלכות רבות על כל תחומי חייו. "'המעמד' של נאשם קשה הוא לאדם. עם הגשת כתב-האישום משתנה עולמו. שיווי המשקל הנפשי והחברתי ממנו נהנה מתערער. הוא נתון לסיכונים חדשים. הוא נפגע חברתית. הוא נפגע כלכלית. ימיו ולילותיו אינם כתמול שלשום" – דברי הנשיא א' ברק בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 785 (1996)). "העמדה לדין של אדם, באשר הוא אדם, מטילה אחריות כבדה ביותר על שכמה של התביעה. ההחלטה לפתוח בהליך פלילי כנגד אדם, וההכרעה במה וכיצד להאשימו, היא מהלך הכרוך בפגיעה בזכויותיו החוקתיות - בפרטיותו, בשמו הטוב, ולעיתים קרובות בחירותו, בקניינו, ובחופש העיסוק שלו" (בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 14 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (טרם פורסם, 26.2.2008). ראו הדיון בנושא בבג"צ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 12.7.2010). עמד על כך בית משפט זה: "אין חולק, כי עצם ההעמדה לדין מהווה פגיעה בחלק ניכר מזכויות היסוד של הפרט. פתיחת ההליך הפלילי פוגעת בפרטיותו של הנאשם ... יש בה, לרוב, כדי להביא לפגיעה בקניינו ולעתים אף לפגיעה בחופש העיסוק שלו. מקום שבו הנאשם נעצר, נשללת חירותו. שמו הטוב של הנאשם עומד אף הוא בסכנת פגיעה עקב ההליך. אכן, העמדה לדין היא עניין רציני. יש בה כדי לשנות את חייו של אדם. צל מעיב עליו. החיים שוב אינם כשהיו. כמובן, לשם הגשמת מטרותיו של ההליך הפלילי יש שצריך לפגוע בזכויות היסוד של הפרט. זוהי "דו-הפרצופיות" של המשפט הפלילי, שעה שהוא נדרש לפגוע בזכותו של פרט אחד, לשם הגשמת זכותם של פרטים אחרים והציבור בכללות" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517-518 (1999). ראו גם מרדכי קרמניצר "האם המשפט הפלילי – ידו בכל?" ספר דניאל 935, 956 (נילי כהן ועופר גרוסקוף עורכים, 2008)). 7. מכאן שעצם ההחלטה האם להעמיד אדם לדין, ולשנות את מעמדו מחשוד לנאשם, הינה החלטה כבדת משקל והרת גורל עבור הפרט. לאור הפגיעות האפשריות המגולמות בה מובן הוא שהחלטה שכזו, ככלל יש לקבל תוך זמן סביר מסיום הליכי החקירה והבדיקה, אלא אם קיימת הצדקה עניינית לעיכוב בקבלתה. עיכוב ושיהוי בקבלת החלטה שכזו עלולה לפגוע בצורה בלתי מידתית בחשוד, אך חשוב להדגיש כי לא כל התארכות של ההליכים משמעה כי נגרם לנאשם עינוי דין (ראו דיון בעניין זה בע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 334 (לא פורסם 31.12.2008) (להלן: פרשת הורוביץ). הן במשפטנו והן במשפט המשווה קיים ביטוי לכך שאין להשתהות יתר על המידה בהגשת כתב אישום (לסקירה משווה ראו אצל ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 351-360 (מהדורה שנייה, 2009) (להלן: נקדימון); United States v. Marion, 404 U.S. 307 (1971), וכן ראו בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(2) 757 (1997)) בית משפט זה קבע בעבר כי קיימת לאדם זכות כי ההליכים הפלילים המתנהלים כנגדו יסתיימו תוך זמן סביר, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57 (1975); ע"פ 188/77 ורטהיים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 225 (1978)). עוד נקבע כי סחבת ועינוי דין הם פגם חמור, ועלינו להקפיד שהחלטות במשפט הפלילי, על כל שלביו יתקבלו תוך זמן סביר, בין השאר בהתחשב באילוצי המערכת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כפי שנקבע בע"פ 416/76 גבריאלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 29, 30 (1977): "על תקלת הסחבת בניהול משפטים פליליים נאמר כבר הרבה ואין ספק בדבר שזהו אחד הפגמים החמורים ביותר בחברתנו וכתם על דמות המשפט בישראל. לא זו בלבד שכליאת עבריין שנים רבות לאחר שחזר למוטב אינה משמשת שום מטרה חיובית, אלא ... מעשה כזה מעוות את הדין והצדק. צריך כמובן לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו, ולא כל עבריין יזכה מההפקר. יש עבירות ויש עבריינים שלגביהם הצורך להרחיקם מהחברה עדיף על כל שיקול אחר". 8. עד כאן, נראה כי אמרנו את המובן מאליו – יש לנהל הליך הפלילי על כל שלביו תוך זמן סביר. שאלה מורכבת יותר ורבת פנים היא מהי הנפקות של שיהוי משמעותי בניהול ההליך הפלילי, ובמקרה דנן, בהגשת כתב אישום, ללא כל הצדקה עניינית והסבר מניח את הדעת. כיום נראה בית קיבול משפטי אפשרי לסוגיה זו הוא בדמות המוסד המשפטי של "הגנה מן הצדק" (ראו נקדימון, עמ' 365-381. על הגנה מן הצדק ועל מצבים עובדתיים החוסים בתוכה ראו, בין היתר, אסף פורת "הגנה מן הצדק בעידן החוקתי" קריית המשפט א' 381 (2001), וכן ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005); סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982) בעל"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 78 (2004) קבעה חברתי השופטת א' פרוקצ'יה כי אחד המצבים העשויים להצמיח טענת הגנה מן הצדק בפי נאשם, הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית "מקום שניהול משפט לאחר זמן רב עלול, בנסיבות העניין, לפגוע פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן או שהוא עלול לעמוד בסתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות המתחייבת מניהול הליך פלילי תקין" (ראו גם זאב סגל ואבי זמיר "הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום – על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי" הפרקליט מז 42, 71-76 (2004)). בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור, פסקה 62 לפסק הדין (4.9.2007) נקבע כי ייתכנו מקרים נדירים בהם השתהותה של התביעה בהגשת כתב האישום תהיה בלתי סבירה באופן אשר יצדיק את ביטולו של כתב האישום וזאת בייחוד כאשר השתהות זו לא נובעת מסיבות מוצדקות (ראו את הדיון אך לאחרונה בפסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 33-37 (טרם פורסם, 1.2.2010) (להלן: פרשת פלוני)). 9. במקרה דנן אין לנו צורך להיכנס לעומקה של הסוגיה בדבר שיהוי משמעותי בהגשת כתב אישום והגנה מן הצדק. סוגיה זו מעוררת שאלות נכבדות שאין מקום להתייחס אליהם בהליך זה. ברור הוא שאין בפנינו מקרה המצדיק את ביטולו של כתב האישום, ולמעשה קבלה של טענת "הגנה מן הצדק" כטענה מהותית שיש בה כדי להשפיע על הרשעתו של המערער. אולם לשיהוי ממושך בהליך הפלילי, ובין היתר בהגשת כתב האישום, יש לתת משקל בשלב גזירת הדין, ודברים אלו נקבעו במשפטנו מקדמת דנא (ראו ע"פ 1/52 דויטש נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ח, 456, 472 (1954)). "יש להבחין בין מישור קביעת האחריות למישור גזירת העונש" (פרשת הורוביץ, פסקה 336). "בית משפט זה כבר פסק לא אחת, כי עינוי דין כגון זה יש בו כדי להשפיע במידה ניכרת על העונש, המושת על הנאשם" (ע"פ 786/84 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לט(2), 714, 717 (1987). ראו גם ע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל, פסקה 33 לפסק הדין (טרם פורסם, 27.11.2008)). בית משפט זה קבע כי: "שאלה נפרדת היא מהן התוצאות של שיהוי בהגשת כתב האישום. בנקודה זו התמונה מורכבת יותר. המעשה השיפוטי אינו מבוסס על תפישה של "הכל או לא כלום". הוא מעשה מרכבה ואיזון עדין בין שיקולים שונים, תוך "תפירתם" למידותיו של המקרה. ... איני סבורה כי יש מקום לגישה גורפת הגורסת כי מקום שנפל שיהוי אצל התביעה יש לפטור הנאשם מעונש, או שיש לקבוע עמדה מקדמית גורפת לפיה אין להטיל עליו עונש של מאסר. בדומה איני סבורה גם כי יש מקום לנקודת מוצא הגורסת כי לשיהוי שנפל אצל רשויות התביעה לא צריכה להיות כל השפעה על העונש. שיהוי שנגרם בעטיין של רשויות התביעה יכול להביא להקלה בעונש ... ההכרעה בשאלת המשקל המדויק שיש ליתן לו תוכרע לאחר בחינת מכלול של שיקולים, וביניהם: משך השיהוי וטעמיו, חומרת העבירה וטיבה, הנזק שנגרם לקורבן העבירה, האם תרם הנאשם לשיהוי בהתנהלותו ועוד. בשוקלו את סוגיית השיהוי ותוצאותיה שומה על בית המשפט ליתן משקל נכבד לנאשם ולפגיעה בו מעצם השיהוי, אך עליו להביא בחשבון גם את הפגיעה באינטרס הציבורי ובקורבן העבירה" (פרשת פלוני, פסקה 44, הדגשה שלי - ס' ג''). יפים לעניינו דבריו של חברי השופט י' דנציגר בע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (טרם פורסם, 12.3.2009): "אכן, כבר נפסק לא אחת כי יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים עת בא בית המשפט לשקול את העונש שראוי כי יושת על נאשם, וזאת כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו לעיכובים בניהול ההליך המשפטי בעניינו. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין ולשיקולים רלבנטיים אחרים, כאשר נאשם יופטר מעונש מאסר בפועל בגין התמשכות הליכים בעניינו רק במקרים קיצוניים" (ראו גם פרשת הורוביץ, פסקה 336). אשר על כן, המסקנה היא שבמלאכת גזירת הדין, ניתן להביא בחשבון טענה של שיהוי משמעותי בהגשתו של כתב אישום, אולם בכל מקרה ומקרה יש להכריע את משקלה של טענה זו בהתאם לנסיבות, בשים לב לכלל השיקולים הבאים בחשבון בשלב זה. ייתכנו מקרים בהם עצם השיהוי בהגשת כתב האישום ישפיע במידה פחותה ביותר, ואולי אף לא ישפיע כלל, על התוצאה הסופית, וייתכנו מקרים בהם השיהוי בהגשת כתב האישום ישפיע בצורה ניכרת על התוצאה הסופית. לא הרי שיהוי קצר, כהרי שיהוי של שנים רבות ללא כל הצדקה והסבר, לא הרי עבירות סבוכות המצריכות בדיקה וחקירה מעמיקה, כהרי עבירות שאינן מצריכות חקירה ואיסוף ראויות מעמיק, לא הרי עבירה חמורה, כהרי עבירה קלת ערך, לא הרי מקרה בו תרם הנאשם לשיהוי, כהרי מקרה בו כל האשמה מוטלת על כתפי רשויות התביעה והחקירה, לא הרי מקרה בו הקורבן נפגע פגיעה ממשית ממעשי הנאשם, כהרי מקרה בו הפגיעה קלת ערך, לא הרי מקרה בו השיהוי לא פגע בהגנתו של הנאשם, כהרי מקרה בו הנאשם לא יכול להתגונן כראוי לאור חלוף הזמן. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו עימו, בשים לב גם לעומס הרב המוטל על כתפי רשויות החקירה והתביעה. 10. כאמור המלאכה הקשה של גזירת הדין שבה ועולה במקרה זה. השיקולים הרבים לחומרה, כפי שפורטו על ידי בית המשפט המחוזי, ובייחוד חומרת העבירות בהן הורשע המערער מטים את הכף לעבר אי התערבות בעונש אשר נגזר על ידי בית המשפט המחוזי. מנגד השיהוי המשמעותי בהגשתו של כתב האישום, במשך כחמש שנים ללא כל הסבר מניח את הדעת מטים את הכף אל עבר הקלה בעונשו. באיזון בין כלל השיקולים נראה לנו, כי גם אם חומרת העבירות בהן הורשע המערער מצדיקה במצב אחר את עונש המאסר אשר נגזר עליו ואף ענישה מחמירה יותר, הרי שהשיהוי המשמעותי ועינוי הדין מצדיקים באיזון כולל מתן משקל משמעותי לגורמים אלו. אולם על אף זאת איננו יכולים במקרה הנדון להתעלם מחומרת המעשים, נסיבות ביצועם, והאינטרס הציבורי המחייב הכבדת ידינו במקרים מעין אלו, כפי שפורט קודם לכן. על כן אין בשיקולים לקולה ובשיהוי המשמעותי בהגשת כתב האישום כדי לאיין את חומרת המעשים ואת הצורך להעניש את המערער במאסר מאחורי סורג ובריח. סוף דבר 11. כאמור במקרה הנדון ועל אף השיקולים לחומרה, יש מקום לתת משקל יתר לשיהוי המשמעותי והממושך בהגשתו של כתב האישום ובעינוי הדין שחווה המערער ללא כל הצדקה והסבר מניח את הדעת. על כן יש מקום להפחית מעונש המאסר אשר נגזר עליו. אשר על כן החלטנו לקבל את הערעור בחלקו במובן זה שאנו מפחיתים 7 חודשים מעונש המאסר בפועל אשר נגזר עליו. מאסרו בפועל יעמוד 8 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם. 12. בהתאם לבקשת המערער ולאור הנסיבות שפורטו בדיון, אנו מורים כי המערער יתייצב ביום 5.6.2011 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לשם תחילת ריצוי עונשו. ניתן היום, י' באדר ב התשע"א (‏16.3.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10044340_H13.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il