פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1751/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1751/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.1.2010 בתפ"ח 14920-02-09 שניתן על-ידי השופטים י' אלרון, ד' סלע ומ' רניאל תאריך הישיבה: כ"ב באייר תשע"ב (14.5.12) בשם המערער: עו"ד י' שלומוביץ בשם המשיבה: עו"ד ס' רוסו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט אלרון, השופטת סלע והשופט רניאל) בת"פ 14920-02-09 מיום 17.1.10 במסגרתו הורשע המערער לאחר ניהול הוכחות באינוס, ניסיון לאינוס ומעשה מגונה בניגוד לסעיפים 345(א)(1), 345(א)(1)+25 ו-348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עניינה של הפרשה עבירות מין בין בני זוג לשעבר. כתב האישום ב. למתלוננת (ילידת 1984) ולמערער בת משותפת (ילידת 31.10.02) ובתקופה הרלבנטית לכתב האישום לא היו בקשר זוגי, אך קיימו קשר בעניינים הקשורים בבתם המשותפת. מספר ימים קודם לאירועים שכר המערער דירה בנהריה. ביום 9.2.09 בשעות הבוקר המאוחרות הגיעה המתלוננת לדירה כדי לסייע למערער לנקותה, הואיל וגם בתם המשותפת אמורה היתה לגור בה. ג. כנטען, כפי שנתקבל על בית המשפט קמא, לאחר שסיימה המתלוננת לנקות את הדירה, משך אותה המערער אליו והצמידה לקיר, ובהמשך גרר אותה לחדר השינה שלו והשכיבה על המיטה, חרף התנגדותה. המערער משך את חולצתה וחזייתה וליקק את פטמתה; הוא אחז את שתי ידיה ביד אחת, ובידו השניה פשט את מכנסיה וניסה להחדיר את איבר מינו, אולם הדבר לא עלה בידו מכיון שהמתלוננת התפתלה והתנגדה, ומשכך החדיר אצבעותיו לנרתיקה. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי ד. הנה עיקרי הדברים כעולה מהכרעת הדין: המערער כפר במיוחס לו וטען כי המתלוננת מעלילה עליו כיון שלא נשאה לאשה. הוא אישר כי בבוקר יום 9.2.09 הגיע עם המתלוננת לדירתו, אך לשיטתו למספר דקות בלבד. ה. התלונה הוגשה ביום 9.2.09 בשעה 16:30, שעות ספורות לאחר המקרה. בהודעתה מסרה כי בגיל 16 היתה בקשר זוגי עם המערער, הרתה לו ולאחר הלידה נפרדו אך שמרו על קשר, בשל בתם המשותפת. המתלוננת הציגה סימן "אדום טרי" מעל כף יד שמאל, שם לדבריה אחז בה המערער. כן מסרה כי לאחר המקרה חשה צריבה באיבר מינה. ו. בעדותה בבית המשפט לא סטתה המתלוננת מגרסתה במשטרה. לדבריה, מיד לאחר המקרה הלכה לביתה של חברתה, פרצה בבכי, וסיפרה לה את שאירע. חברתה הפצירה בה למסור תלונה במשטרה. משחזרה לביתה הבחין אביה בדמעותיה. היא סיפרה לו על שאירע לה אך לא בפירוט רב, ואף הוא דחק בה להתלונן במשטרה. ז. בעדותה תיארה המתלוננת את חדר השינה של המערער לפרטים. כנגד טענת המערער לפיה היא נוקמת בו על שלא רצה לשאתה לאשה מסרה, כי הקשר הזוגי ביניהם הסתיים ביוזמתה, וכעת היא בקשר זוגי עם אחר. עוד מסרה, כי לאחר המקרה התקלחה, נוכח תחושותיה הקשות ורצונה לנקות עצמה. ח. בבית המשפט העידה חברתה של המתלוננת, שאליה הלכה לאחר המקרה, ומסרה גרסה המאשרת את עיקרי גרסת המתלוננת, היא ציינה, בין היתר, כי הבחינה בסימן כחול על יד המתלוננת. אביה של המתלוננת העיד, כי מששב לביתו מצא את המתלוננת בוכה בחדרה, וכי בתחילה סירבה לספר לו את שאירע. לבסוף סיפרה לו על המקרה, ללא פרטים, והוא "הכריח" אותה להתלונן ולקח אותה לתחנת המשטרה. בהסכמת הצדדים הוגשה הודעתו של בן זוגה של המתלוננת, בה מסר כי ביום המקרה דווח לו מפי אחות המתלוננת ואחר כך מפי המתלוננת על הפרשה, וכי המתלוננת, היתה "עצובה ודכאונית". עוד העיד, כי קיים עם המתלוננת יום לפני המעשה דנא יחסי מין ללא "משחק מקדים". ט. בבית המשפט העידה ד"ר לנג, גניקולוגית מומחית ואחראית לטיפול בנפגעי אלימות מינית בבית חולים פוריה, אשר בדקה את המתלוננת יום למחרת המקרה. בבדיקה נמצאה שריטה בחלק הפנימי של שפת הפות הקטנה של המתלוננת, וכן "'רגישות מאד ניכרת בכל האזור גם בנקודה הנקראת מבוא העריה, החלק האחורי של קרום הבתולין וקרום הבתולין עצמו', וזו לדעתה תוצאת 'הפעלת כוח יתר באזור', (עמ' 38 לפרוטוקול, ת/13, ת/14). שריטה זו, לדבריה, צפויה לגרום ל'תחושה של צריבה מקומית' [...] (ראו עמ' 37 לפרוטוקול)". כן עמדה הרופאה על ההבדלים הניכרים בממצאים שבאיבר המין בין מין בהסכמה לבין מין כפוי. עם זאת אישרה כי יכול שהחבלה נגרמה ממין "יבש" ללא "משחק מקדים", כיון שעל פי רוב, גוף האשה במקרים אלה אינו מפריש נוזלי סיכוך. י. כן העידה ד"ר עזרן, רופאה גניקולוגית, אשר בדקה את המתלוננת מספר שעות לאחר המקרה ולא מצאה סימני חבלה. לדבריה לא היתה מצוידת במכשור בו היתה מצוידת ד"ר לנג, ויתכן שזו הסיבה שלא הבחינה בשריטה האמורה. י"א. המערער העיד, לדבריו, משהגיע שוטר הסיור לביתו ובטרם הודיע לו על החשדות כנגדו, אמר לחברתו שנכחה "ידעתי שהיא תתלונן, על זה דיברנו". בחקירתו הראשונה מסר, כי המתלוננת קינאה לו מאז שהחל קשר זוגי עם אחרת, וכי היא מעלילה עליו. בחקירה מאוחרת יותר טען, כי לא יכול היה לעשות את המיוחס לו כיון שבאצבעו שבר. הוא עומת עם העובדה שבקופת חולים בה הוא חבר לא נתקבלה תלונה על שבר אלא על "זרמים בידיים", ולכך לא היתה בפיו תשובה של ממש. לגרסתו, המתלוננת לא היתה מעולם בחדר השינה שלו. אשר למצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר הביקור בדירתו טען, כי היא "שחקנית טובה". בחקירתו במשטרה טען כי "לא נגע" במתלוננת שכן הוא "שומר נגיעה"; הוא עומת עם העובדה שחברתו מסרה כי הם מקיימים יחסי מין לעתים, וטען כי הדבר קורה לעתים רחוקות מאוד. י"ב. בית המשפט מצא כי גרסת המערער "אינה מהימנה, מופרכת ומגמתית", ואת גרסת המתלוננת מצא מהימנה. בין היתר צוין, כי המתלוננת לא הסתירה שהתנהגותו של המערער ביום המקרה היתה חריגה לעומת התנהגותו בעבר; כי גרסתה באשר להעדר רצון להתלונן נתמכה בעדות אביה וחברתה; כי מצבה הנפשי הירוד לאחר האירוע מלמד על החויה שחוותה; כי הממצאים הפיסיים בגופה וחוות הדעת מטעם המומחיות עולים בקנה אחד עם גרסתה. בית המשפט לא התעלם מכך ששריטה כאמור עלולה להיגרם מיחסי מין בהסכמה הנעדרים "משחק מקדים", אולם ציין, כי ד"ר לנג וד"ר עזרן הסכימו שבמצב הדברים הרגיל, לא ייוצר מצב זה כתוצאה מיחסי מין ללא כפיה או "באופן עצמוני". עוד צוינו הסימן בידה של המתלוננת שתאם את גרסתה וגרסת חברתה; העובדה כי המתלוננת ידעה כיצד נראה חדרו של המערער, אף שלטענתו מעולם לא היתה בו. נדחו טענות באשר לקיומן של סתירות בגרסתה, ונקבע, כי היא תואמת את השכל הישר ונסיון החיים. י"ג. בית המשפט ציין כי לא תמיד ענה המערער באופן ענייני לשאלות שנשאל בבית המשפט, וכי ניסה להכפיש את המתלוננת. גרסתו נמצאה בלתי אמינה באשר לשעה בה היתה אצלו המתלוננת ולמשך הזמן ששהתה שם. מפלט שיחות המכשיר הסלולרי שלו עלה, כי שיחה שקיים עם בת זוגו – שלטענתו קיים בנוכחות המתלוננת – נערכה בשעה 12:15, בעוד שלדבריו הגיעה המתלוננת בשעה 10:00 למספר דקות. לכך לא נמצא הסבר מספק, והמערער חזר בו מטענתו לפיה שהתה רק מספר דקות בביתו. גרסתו לפיה הוא "שומר נגיעה" נסתרה כאמור על ידי חברתו. כך גם באשר לטענתו כי סבל בעבר משבר באצבע. נקבע, כי מהשוואת גרסת המערער לראיות חיצוניות עולות "סתירות ופרכות רבות". י"ד. בסיכום הדברים נפסק, כי ממכלול חומר הראיות יש יתר על הדרוש לשם הרשעה בעבירות המין, וכי המערער עשה את המיוחס לו בכתב האישום. גזר הדין ט"ו. במסגרת הטיעונים לעונש צוין עברו הפלילי של המערער הכולל, בין היתר, מאסר מותנה בן 12 חודשים בגין עבירות אינוס בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות – מעשים אשר עשה בשתי אחיותיו במשך שנים בהיותן בנות 6 ו-12. בערעור לבית משפט זה הועמד עונשו על 6 חודשי מאסר בפועל בעבודות שירות. לקולה צוין, כי המערער הפסיק את מעשיו בתיק דנא מיוזמתו, ולחומרה, האלימות בה נקט והפגיעה במתלוננת. ט"ז. טענת הסניגור לפיה המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד המערער אינו בתוקף נדחתה. צוין כי המאסר המותנה לא הרתיעו מביצוע העבירות דנא, וכי יש להפעיל את התנאי במצטבר בהעדר טעמים מיוחדים. על המערער הושתו 6 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירות אלימות ומין מסוג פשע; הופעל עונש המאסר המותנה בן השנה במצטבר, ובסך הכל הושתו שבע שנים. טענות המערער י"ז. המערער סבור, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שעדותה של המתלוננת הותירה רושם חיובי ומהימן, וכי מתווספות לה ראיות נסיבתיות משמעותיות המחזקות אותה, כגון מצבה הפיסי והנפשי. נטען, כי המתלוננת העידה שהמערער "אדם די בסדר"; כי זכרונה מעורפל; כי צחקה לא אחת במהלך עדותה; כי מודה היא שאינה אדם מושלם, ודבריה יש בהם סתירות; כי אישרה שביום האירוע קראה למערער שיגיע אליה בשתי הודעות מסרון (SMS); כי אין תגובה מן המתלוננת לתמונות אשר הוצגו בפניה ובהן היא מבלה בנעימים, לאחר שטענה כי אינה יוצאת; כי חברתה של המתלוננת העידה שהיא ידועה כ"בליינית" היוצאת לבלות באופן קבוע, ואף רכושנית, ולכן ניתקה עימה את הקשר; כי המתלוננת הודתה, שאין ביכולתה להסביר מדוע אין סימני חבלה אם ידיה היו משוחררות במשך האירוע; וכי שגה בית המשפט משקבע שאין ליחס משמעות להיעדר יכולתה של המתלוננת לזכור בחקירתה במשטרה אם המערער ליקק אותה בפטמה הימנית או השמאלית. כן נטען באשר לקיומן של סתירות שאינן קשורות למקרה אלא ליחסים בין המערער למתלוננת, שיש בהן לכאורה כדי להפחית ממהימנותה. י"ח. אשר לעדויותיהן של המומחיות נטען, כי ד"ר עזרן העידה שלא נמצאו סימני חבלה; וכי ד"ר לנג אישרה שלא ניתן לשלול כי הטראומה יכולה להיגרם מקיום יחסי מין וכתוצאה מגירוד טבעי, ולא ניתן לשלול שבמהלך 33 השעות מקרות האירוע ועד בדיקתה לא אירעה פגיעה עצמאית אחרת. י"ט. כן הצביע המערער על סתירות בין דברי המתלוננת לדברי אביה באשר לשאלה אם גרה המתלוננת בעברה עם המערער, ובאשר לפרטים שסיפרה לאב על המקרה, ובכלל זה הטענה כי לא סיפרה לו על אינוס כלל ועיקר. כ. עוד נטען לקיומם של מחדלי חקירה, בכך שלא נבדקו מצעי מיטתו של המערער לעניין קיומו של מאבק על המיטה, וכן כי בית המשפט קמא נחשף לעברו הפלילי של המערער, והדבר דורש את ביטול הכרעת הדין ודיון בפני מותב אחר. כ"א. אשר לעונש נטען - ככל שלא יתקבל הערעור על הכרעת הדין - כי מדובר במערכת עובדתית אחת, ובאינוס שאינו ברוטלי, פרטים שבית המשפט קמא לא ייחס להם חשיבות. כן נטען, כי ניתן משקל מועט לנסיבותיו האישיות של המערער, נתבקש איפוא להפחית משמעותית מן העונש שהוטל. הדיון בפנינו כ"ב. נתבקש מטעם ההגנה, כי נעיין בשני מכתבים מן המתלוננת - אשר נכחה באולם, דבר שלא היה מובן לנו – אשר נמסרו לסניגוריה באמצעות אמו של המערער ביום 19.7.10. המכתב האחד (המופנה ל"בית המשפט העליון - פרקליטות") מיום 26.5.10 הוא בקשת הקלה בעונשו של המערער בשל מצבה הנפשי של בתם המשותפת, המידרדר - כנטען - בעת המאסר, ותוך ציון כי הקשר בין המתלוננת למערער ידידותי, ורצונה להקל בעונשו, וכי המכתב נכתב מרצונה המלא. המכתב השני מ-10.7.10 לאותם נמענים, ובהמשך למכתב הקודם, אומר "ברצוני לומר שלא היתה הטרדה מינית מצד (המערער) כלפי ואני מביעה חרטה על תלונתי זו". נאמר כבר כאן, כי לא ראינו להיעתר לבקשת הסניגוריה להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לבחינת נושא המכתבים. מבלי שניכנס למערכת היחסים בין המערער למתלוננת כיום, ומטבע הדברים בשל קיומה של בת משותפת, אין הם "נפרדים" באופן מעשי באופן גמור ומוחלט. אין במכתבים משום חזרה של ממש מן התלונה, המצדיקה חקירה. המכתב הראשון אינו כולל חזרה מן התלונה, והאמירה שבו, בדבר מעשה שנעשה "בעידנא דריתחא", אינה מתייחסת לעצם התלונה. המכתב השני מדבר על הטרדה מינית שלא על שכמותה נסב התיק. כללם של דברים, אין במכתבים כדי לשנות מהותית בתמונה הראייתית שעמדה בפני בית המשפט קמא. כ"ג. בא כוח המערער טען באשר להעדר מהימנותה של גרסת המתלוננת; על טענותיו באשר לחוות הדעת הפתולוגית שלשיטתו אינן מובילות למסקנה ברורה המצביעה על מעשי המערער; ועל טענותיו באשר לקיומם של מחדלי חקירה. יצוין, כי חלק מטענותיו לא הועלו ולא פורטו בהודעת הערעור. מנגד טען בא כוח המדינה, כי המדובר בהכרעת דין המבוססת על מהימנות ועל הודעות מפורטות של המתלוננת, ועדויות באשר למצבה הנפשי לאחר האירוע. דיון והכרעה כ"ד. טענתו העיקרית של המערער מופנית כלפי אמינותה של המתלוננת. המערער הפנה לאינדיקציות שונות המחלישות לשיטתו את מהימנותה של עדותה. כידוע אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. באחת הפרשות ציין השופט ג'ובראן: "הלכה זו מקבלת משנה תוקף בעדות של קרבן עבירות מין. במצבים מעין אלו בית המשפט אמור להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות השונות זו מזו. בעבירות מין 'רב הנסתר על הנגלה, ואך השניים המעורבים בפרשה יודעים את שאירע לאמיתו' (ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.4.2007). [...] עבירות מין דוגמת המקרה שלפנינו מתבצעות בחדרי חדרים ובדרך כלל ללא עדים. לעבירות אלה, במרבית המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל קורבנותיו, ועימות של 'גרסה מול גרסה' הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת" [...] (ע"פ 150/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - פסקה 8). כ"ה. להלכה זו נקבעו בפסיקה חריגים אחדים (ראו ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 10) אולם אלה אינם מתקיימים בענייננו, ואף המערער לא הצביע על טעם של ממש המצדיק התערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי. עדותה של המתלוננת נמצאה קוהרנטית ובית המשפט המחוזי מצא ליתן לה משקל מכריע. המתלוננת לא ניסתה "לנפח" את האירועים, או לפגוע בשמו הטוב של המערער. עולה מדבריה, כי המערער סייע לה פעמים מספר (עמ' 14, ש' 27-14; עמ' 17, ש' 13-3; עמ' 19, ש' 25-17), כי התנהגות כאמור אינה אופיינית לו, וכי הפסיק מיוזמתו את המעשים ביום בו מדובר. גם עיון בהודעותיה במשטרה מגלה פירוט רב, שקשה להלום ראייתו כעלילה וסיפור בדים מהרהורי ליבה, ואדרש רק להודעה ת/22 מיום המעשה בשעה 16:36 שבה תיאור מפורט מאוד בגליון 3-2; וכן ראו העימות בין המערער למתלוננת מיום 12.2.09 והודעותיה מהימים 14.2.09 ו-16.2.09. גרסתה נתמכה בראיות חיצוניות כגון עדותם של חברתה ואביה בסמוך ולאחר האירוע, כך גם המצב הנפשי הירוד בו מצא אותה אביה. לא נחדש אם נאמר, כי מצב נפשי כאמור יש בו כדי לסייע לגרסת המתלוננת (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(2) 419, 428). עדויותיהן של ד"ר לנג וד"ר עזרן, אף שאינן ראיה פורנזית מובהקת, יש בהן כדי לתמוך בגרסתה של המתלוננת. מנגד, בגרסתו של המערער נתגלו סתירות מהותיות, אשר לא נמצא להן הסבר בפני בית המשפט קמא. כ"ו. לגופן של הטענות כנגד המתלוננת וגרסתה, דומה כי נחלקות הן לשני סוגים. האחד, טענות התוקפות את מהימנותה של המתלוננת, כגון היותה "בליינית"; השני, אלה התוקפות את גרסתה, אשר על בסיסה בעיקר נקבעה אחריותו של המערער למיוחס לו. כ"ז. אשר לקבוצת הטענות הראשונה, הן עלו גם בבית המשפט המחוזי. בית המשפט ציין, כי "עדות הנאשם התאפיינה במתקפה רבתי על אופיה של המתלוננת, שראיתי למזער את מקומה בסקירת גרסתו לעיל" (עמ' 8); וכן "הנאשם בעדותו, המעיט להתייחס לעדות המתלוננת או ליתר הראיות נגדו לגופן, והתמקד דווקא בתקיפת היבטים שונים באופי המתלוננת, ובכלל זה לאו דווקא כאלה השייכים לאישום נגדו, כגון התנהגותה המינית וכישוריה כאם" (עמ' 24); ובהמשך "אין להאמין אף לטענת הנאשם לפיה חשד כי ילדת המתלוננת אינה בתו הביולוגית ... גם טענה זו, אם כן, אינה אלא נסיון סרק נוסף להשחיר את פני המתלוננת בנקודה שאינה רלבנטית כלל לאישום". עיון בפרוטוקול חקירתו הראשית של המערער מעלה תמונה דומה (למשל עמ' 48 ש' 32-20; עמ' 49 ש' 11-1). גם לגופן, טענות אלה אינן ענייניות, ולא ברור כל עיקר כיצד מסייעות הן למערער. כ"ח. אשר למרבית הטענות מן הסוג השני, המצביעות על סתירות לכאורה בגרסת המתלוננת, בית המשפט הבחין בין סתירות ששורשן בטבע האנושי, לבין סתירות "אמיתיות" המעלות חשש של אמירת שקר. ככל שהדבר קשור לטענה לפיה שגה בית המשפט משקבע שאין ליחס משמעות להיעדר יכולתה של המתלוננת לזכור בחקירתה במשטרה באיזו פטמה ליקק אותה המערער - אין להלום טענה מסוג זה, ומוטב היה שלא תיטען. כ"ט. אשר לסתירה הנטענת, והמוצגת כסתירה מהותית, בין גרסת אביה של המתלוננת לבין גרסתה שלה, לא מצאתי כי יש בכך כדי להחליש את גרסתה של המתלוננת או לפגום בה. בחקירתו הנגדית ציין אביה כי במשך 15 דקות ניסה לשכנעה שתספר לו את שאירע. בהמשך סיפרה לו ש"תפס אותה ביד, ולא נתן לה ללכת, וזרק אותה על הספה, והוריד ממנה את הבגדים והיא התחילה לבכות, והוא עזב אותה" (עמ' 33, ש' 18-10). לא מצאתי סתירה בין גרסת המתלוננת לבין גרסת אביה. בתחילה לא רצתה המתלוננת לספר לאביה על שאירע, ובהמשך סיפרה לו חלק מאשר שהתרחש. העובדה שלא סיפרה לו על כל פרטי המעשים שעשה בה המערער, אינה "סתירה בין גרסאות" כטענת המערער, ובנסיבות בהן היתה המתלוננת שרויה, היא אינה פוגמת במהימנות גרסתה. ל'. הטענה לפיה ד"ר עזרן לא זיהתה בסמוך לאחר האירוע את השריטה נטענה גם בבית המשפט קמא ובית המשפט נדרש אליה. ד"ר לנג השיבה בהקשר זה כי גניקולוג שאינו מתמחה בבדיקה פורנזית של נפגעי עבירות מין, אינו מוכשר לגלות פגיעות מהסוג שהתגלה במתלוננת, בין השאר, משום שאין לו הכלים הדרושים לכך כגון מכשיר הגדלה וחומר צבע לזיהוי פגיעות עדינות (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 21-17, עמ' 37 ש' 2-1 לפר' ו-9 לפסק הדין). ד"ר עזרן מסרה הסבר דומה (עמ' 46 לפרוטוקול, ש' 27-21; עמ' 9 לפסק הדין). אשר לטענה לפיה השריטה יכולה היתה להיגרם לאחר המקרה, ציינה ד"ר לנג, כי "אני לא שוללת את זה, אך במקרה זה, היתה רגישות מאד ניכרת בכל האזור גם בנקודה הנקראת מבוא העריה, החלק האחורי של קרום הבתולין וקרום הבתולין עצמו, כך שאם שרטה את עצמה, יתכן אך אני לא שוללת, אך הרגישות העידה על הפעלת כוח יתר באזור". לשאלה האם שריטה כזו יכולה להיגרם לכל אשה גם באופן רגיל מבלי שתעבור אונס, אלא מגירוד או קיום יחסי מין, השיבה ד"ר עזרן, כי "זה יכול להיות לאשה, אך לא באופן עצמוני, צריך להיות לזה גורם"; ובהמשך -"קיום יחסי מין רגילים יש סיכוך בדרך כלל ואין סיבה שזה יגרום לשריטה" (עמ' 47, ש' 8-2). אכן, שתי הרופאות העידו, כי קיימות אפשרויות נוספות לגרימת השריטה, אולם מעדויותיהן עולה כי לשיטתן הדבר אינו סביר; בית המשפט המחוזי היה ער לכך, ובהתאם מצא ליתן להן את המשקל המתאים. עדויות אלה תמכו בגרסת המתלוננת, אשר היא מטבע הדברים הראיה המרכזית בראיות המשיבה, ובית המשפט ציין זאת בפתח פסק דינו (עמ' 15). ל"א. בדיון בפנינו נטען, כי לגרסתו של ח' - חברו של המערער - המערער היה עמו בבוקר האירוע והם נפרדו בשעה 11:00, משהלך המערער לביתה של המתלוננת לסייע לה. לשיטתו של בא כוח המערער, עדות זו סותרת את גרסתה של המתלוננת לפיה הגיעה לדירתו של המערער בין השעות 10:00-10:30, ושהתה כשעתיים, בין 10:00 ל-12:00 לערך. בפלט השיחות של המערער מופיעה שיחה נכנסת מהעד בשעה 11:17. לגרסתו של העד, באותו בוקר היה המערער עמו והם הלכו לחפש עבודה וללמוד תורה בכולל, עד שנפרדו כאמור ב-11:00. בבית המשפט מסר העד, כי שעה ששוחח עם המערער (בשיחה שבשעה 11:17), היה מתחת לביתה של המתלוננת, בעודו מתבונן אל המערער, שהביט מחלון דירתה. ל"ב. עובדה זו - לפיה ראה את המערער בביתה של המתלוננת בשעה הנזכרת - לא נמסרה בגרסת ח' במשטרה. בהודעתו מסר "הלכנו יחד לחפש עבודה. הלכנו למטב, ש' (המערער – א"ר) נכנס, היינו שם כמה דקות. אני חיכיתי לו בחוץ. כשהוא יצא הלכנו לכיוון הכולל [...]. הוא אמר לי שהוא עולה לבית של הילדה שלו כי האמא של הילדה לדבריו ביקשה ממנו להרכיב לה ארון שהוא הבטיח להרכיב לה, ואז הוא עלה לבית שלה, שנמצא [...] ואני התקדמתי לכולל, ירדתי במדרגות וחזרתי לכיוון הבית של ל' (המתלוננת – א"ר) היכן שהיה ש' (המערער – א"ר). התקשרתי אליו לנייד שלו ושאלתי אותו אם הוא מעדיף שאחכה לו או ללכת ... הוא אמר לי שהוא מסיים עוד כמה דקות ואני אמרתי לו שאני אתקדם הביתה ... וזהו מאז לא ראיתי אותו" (ת' 30, עמ' 1, ש' 17-9). בחקירתו הנגדית נשאל כיצד יתכן שלא ציין עובדה זו בהודעתו במשטרה, והשיב מספר תשובות, ביניהן, כי לא ידע שזה פרט חשוב, וכי היה עייף מכל השאלות (עמ' 103 לפרוטוקול, ש' 21-10; 105-104). ל"ג. בית המשפט המחוזי לא הכריע בין הגרסאות. נקבע, כי "גם אם נקבל את גרסת ח', חבר הנאשם, לפיה הנאשם יצא את דירת המתלוננת לאחר השעה 11:00, עדיין נותרה שעה תמימה שנעלמה מזכרון הנאשם בחקירתו, ושהות המתלוננת בדירתו קרוב הרבה יותר לגרסתה" (עמ' 25 לפסק הדין). עדותו של ח' בבית המשפט סותרת את לוחות הזמנים שהציג המערער עצמו, את גרסתה של המתלוננת, ואת גרסתו שלו במשטרה. בית המשפט המחוזי היה ער לכך, ולא הכריע באשר לנכונותה של גרסה זו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש בעדותו של ח' בבית המשפט כדי לשנות מן המסד העובדתי שנקבע. ל"ד. טענת מחדלי החקירה נדונה בהרחבה בבית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי נחוצה התייחסות נוספת. יתכן כי היה בבדיקת קיומו של מאבק על המיטה והמצעים כדי להוסיף לראיות התביעה, אולם סבורני כי יש די ראיות בלעדיה. ל"ה. עוד נטען כי בית המשפט נחשף לעברו הפלילי של המערער, ויש בכך כדי לגרום לניהול המשפט בפני מותב אחר. עיון בפרוטוקול הדיון (עמ' 14-13) מעלה, כי במסגרת עדותה הראשית ציינה המתלוננת ששוחחה עם קצינת המבחן של המערער. עברו הפלילי של המערער לגופו לא נחשף. נוכח התנגדות הסניגור לשאלה שהובילה לתשובתה זו, התיר בית המשפט שאלה זו, ולאחר שניתנה התשובה נמשך הדיון. בנסיבות אלה לא מצאתי להלום טענה זו: "הלכה היא, כי אף במקרים בהם נחשף בית המשפט למידע שאינו קביל, אין בעובדה זו, לכשעצמה, עילה לפסילתו אלא נדרשת חשיפה ל"מסה קריטית" של מידע בלתי קביל כדי למנוע משופט לישב בדין (ראו: ע"פ 4849/03 שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003); ע"פ 6445/10 ספרטק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.9.2010)). חזקה היא, כי מקצועיותו של השופט מאפשרת לו לדון באובייקטיביות בעניינו של המערער, גם אם נחשף להליכים מקבילים המתנהלים בעניינו (ראו: ע"פ 10328/03 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 300-298 (2006)) [...] בעניין עברו הפלילי של המערער, הרי שאין בחשיפה לעברו הפלילי של הנאשם כשלעצמה משום עילת פסילה (ראו ע"פ 887/95 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 392), והמבחן לעניין זה הוא, כבכל דיני הפסלות, החשש הממשי למשוא פנים... בעניינו של המערער לא מצאתי כי מתקיים חשש כזה, זאת, במיוחד משלא נחשף השופט לעברו הפלילי של המערער, אלא רק לאמירה כי יש לו עבר כזה – וקל וחומר משהובהר, כי עבר זה אינו מכביד במיוחד" (ע"פ 1550/11 אבסוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – פסקה 5, הנשיאה ביניש). ל"ו. נוכח כל האמור, אין בידינו להיעתר לערעור על הכרעת הדין. גזר הדין ל"ז. לעניין גזר הדין נטען מטעם המערער, כי בית המשפט קמא לא הביא בחשבון, כפי שהבטיח בהכרעת הדין (עמ' 32-31), כי הגם שהמערער הורשע בשלוש עבירות שונות (אינוס, נסיון אינוס ומעשה מגונה), הנה בשל היות הדברים חלק ממסכת עובדתית מצומצמת, יילקח הדבר בחשבון בגזר הדין. ואולם, נזכיר כי גזר דין של שש שנות מאסר יתכן כמובן בעבירת אינוס לבדה, שהעונש המירבי לגביה גבוה בהרבה, לא כל שכן במצבור. ל"ח. נשוב ונאמר: גופה של אשה אינו הפקר, ואין לאיש רשות ליטול עליה אדנות ולעשות בה כחפצו על-ידי החפצתה; התלהטות יצרים אינה מצדיקה השפלת האשה ורמיסת כבודה, ואין להלום בכגון דא טענה של אבדן רגעי של שיקול דעת. עיינו בפסיקה שנמסרה לנו, ובה עונשי מאסר בפועל של עד ארבע שנות מאסר בעבירות אינוס; אכן יש כאלה, ויש כמובן גזרי דין חמורים מאלה. לא מצאנו כי יש בכך כדי לשנות מן העונש שהוטל על המערער. במקרים שהוצגו לפנינו לא היה לנאשמים עבר פלילי, ובמרביתם נסיבות המקרה היו קלות יותר, וכאמור נמצאו גם גזרי דין חמורים בהרבה. אוסיף: יתכן כי במכלול הנסיבות הספציפיות, לרבות גישתה לכאורה הנטענת של המתלוננת לאחר מעשה (שלא היתה כמובן לפני בית המשפט קמא), הנובעת אולי מעניינים הקשורים בבת המשותפת, אילו היה מדובר בעבירה ראשונה אולי ניתן היה לשקול הקלת מה. ואולם בנדון דידן, אין זו עבירת המין הראשונה של המערער. הוא הורשע בעבר - 2002 - באינוס בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות כנגד שתי אחיותיו, שהיו אז בנות 6 ו-12, אף שבגילו הצעיר דאז הוטל עליו עונש קל. משבכך עסקינן, סבורני כי העונש שהוטל הולם בנסיבות; יתר על כן, מעשים אלה נעשו כשתנאי תלוי ועומד נגד המערער. לא מצאנו איפוא לשנות מגזר הדין. סוף דבר ל"ט. איננו נעתרים איפוא לערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ט"ו בסיון תשע"ב (5.6.12). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10017510_T03.docחכ+רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il