מוטי עבודי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6112/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6112/04 ע"פ 6115/04 ע"פ 8040/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 6112/04: מוטי עבודי נ ג ד המשיבה בע"פ 6112/04: המערער בע"פ 6115/05: המשיבה בע"פ 6115/04: המערערת בע"פ 8040/04: המשיבים בע"פ 8040/04: מדינת ישראל ציפורי איתמר נ ג ד מדינת ישראל מדינת ישראל נ ג ד 1. מוטי עבודי 2. איתמר ציפורי ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 17.6.04, בת"פ 40318/03, שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: ז' בשבט תשס"ה (17.1.2005) בשם המערער בע"פ 6112/04: בשם המערער בע"פ 6115/04: בשם המערערת בע"פ 8040/04: בשם שירות המבחן: עו"ד צדוק חוגי עו"ד שי לוי גלי פילובסקי גב' ג'ודי באומץ פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 3.10.03 בילו המערערים עד לשעת בוקר מוקדמת במועדון בתל-אביב, שם בילה גם המתלונן, עידן גלוזמן, ונראה כי השלושה הרבו ללגום משקאות משכרים. בשעה שהשלושה יצאו אל מחוץ למועדון, נתגלע ויכוח בין מוטי עבודי (המערער בע"פ 6112/04) (להלן: "עבודי") למתלונן, ובעקבות כך תקף עבודי את המתלונן ואליו הצטרף איתמר ציפורי (המערער בע"פ 6115/04) (להלן: "ציפורי"). כדי להבין את חומרת האירוע, אביא את הדברים בלשונו של כתב-האישום: "מעוצמת המכות, התכופף עידן ואז החזיק אותו [ציפורי] כשהוא מכופף, ובעט בו עם ברכיו בפנים. באותו זמן, [עבודי] הכה את עידן באגרופים ... עובר אורח ניסה לעצור את האלימות ומשך את [עבודי], אך [עבודי] המשיך להכות את עידן. [ציפורי] בעט בעידן בכל חלקי גופו ובעיקר בראשו ... מעוצמת המכות, איבד עידן את הכרתו ונפל על המדרכה. למרות זאת, [עבודי] קפץ על ראשו של עידן ובעט בפניו בעוצמה רבה, ולא הרפה למרות שדם ניגר מפיו של עידן והוא שכב מחוסר הכרה." כתוצאה מהתקיפה הובהל המתלונן לבית חולים, שם נותר מחוסר הכרה במשך מספר ימים עם תסמינים של פגיעה מוחית. 2. במסגרת הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, הודו המערערים בעובדות המפלילות אשר יוחסו להם, ובעקבות כך הורשעו בביצועה של עבירה חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ציפורי הודה בעבירת אלימות נוספת שיוחסה לו, והכוונה לאירוע שהתרחש בחודש מרץ 2001. באותו מקרה התפתח ויכוח בין ציפורי לאחר, ועל רקע זה השמיע ציפורי איומים כנגד יריבו, ולבסוף גם תקף אותו ובעט בו בכל חלקי גופו. בגין אירוע זה הורשע ציפורי בעבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. בעקבות הודאת המערערים בעובדות והרשעתם, הוגשו לבית המשפט תסקירי מבחן, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, גזר בית משפט קמא לכל אחד מהמערערים 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, בניכוי התקופות בהן הוחזקו המערערים במעצר. כל בעלי הדין התקשו להשלים עם גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעורים שבפנינו. המערערים סבורים כי הערכאה הראשונה החמירה עמם יתר על המידה, בהדגישה את פן הגמול ותוך זניחת הפן השיקומי. מנגד, טוענת המדינה, כי העונש שנגזר נוטה לקולא, ואין בו ביטוי לחומרתן של העבירות והצורך להרתיע את הרבים. 3. בא-כוחו המלומד של ציפורי, עו"ד ש' לוי, טען בפני בית משפט קמא, כי המשיבה היתה מנועה מלצרף את האישום השני שיוחס למערער זה לכתב-האישום הנוכחי, ולמעשה מטרת הצירוף היתה אחת - להשחיר את פני שולחו. בהחלטתו מיום 15.12.03 דחה בית משפט קמא טענה זו, ואינני סבור כי שגה בכך. אדרבא, סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מתיר צירוף אישומים בתרחישים שונים, ובין היתר, כאשר הם מבוססים "על עובדות דומות". כזהו המקרה הנוכחי, בו יוחסו לציפורי שתי עבירות אלימות, במהלכן הוא בעט בקורבנותיו, ולמעשה ההבדל היחיד בין שני האירועים הוא רק בחומרתן של תוצאות התקיפה. 4. אם נדרשה דוגמה לאלימות הגואה בחברה הישראלית, המקרה הנוכחי הוא ראייה לכך. על רקע ויכוח שפשרו לא לובן, תקפו המערערים את המתלונן בברוטאליות ובאכזריות שמעטות דוגמתן. הם חבטו בו כאילו היה זה שק-אגרוף, וברוב רשעותם כיוונו את המהלומות והבעיטות דווקא לראשו. גם כאשר נפל המתלונן חסר הכרה ארצה ולא היווה עוד איום עבורם, לא נחה דעתו של עבודי, והוא הוסיף ובעט בראשו של קורבנו. נראה כי יש ממש בטענתה של באת כוחה המלומדת של המשיבה, עו"ד ג' פילובסקי, שמקרה זה, אשר הסתיים בחבלה חמורה, עלול היה להסתיים גם במותו של הקורבן. אולם לא רק סכנה זאת (שנמנעה) עומדת לנגד עינינו, אלא בעיקר העובדה הנוספת שהמקרה הנוכחי אינו תופעה חריגה בחיינו, בכלל, ובמקומות הבילוי, בפרט, ומכאן הצורך שבדרך ענישתם של המערערים יושם דגש גם על הרתעת הרבים. למרבה הדאבה, האלימות עליה אנו מתבשרים חדשות לבקרים, הפכה למגפה של ממש, ורבים הם המקרים בהם נעשה שימוש אף בנשק חם וקר כדי ליישב סכסוכים של מה בכך. את תוצאתה של תופעה קשה זו שילמו רבים, בעיקר צעירים, בחייהם, ובעקבות כך נחתו אסונות על משפחות שלמות המתקשות להתמודד עם האובדן והשכול. כדי להדביר תופעה זו נדרשים, בראש ובראשונה, אמצעים חינוכיים, אולם גם לבתי המשפט נועד תפקיד חשוב, באשר לידם נמסר מכשיר הענישה בו יש לעשות שימוש גם למטרות של מניעה והרתעה, ולעיתים בכל העוצמה, כי אפשר שבדרך זו ייחסכו חיים או תימנע פגיעה אנושה מאחרים. 5. מנקודת השקפה זו העונשים שנגזרו למערערים אינם חמורים כלל, אדרבא, אני סבור כי לא ניתן בהם ביטוי נאות והולם למעשים שכמעט והסתיימו בקיפוד פתיל חייו של צעיר נוסף. לא נעלמה מעיני העובדה כי בהתנהגותם של המערערים מסתמנת לאחרונה תפנית חיובית, והדברים נכונים במיוחד בעניינו של עבודי. זה האחרון השתלב בתהליך טיפולי, ולאחר מספר דחיות בא שירות המבחן בהמלצה לבית המשפט להסתפק בחיובו לבצע שירות לתועלת הציבור בשילוב עם תקופת מבחן. המלצה ברוח זו היתה גם בפיו של הפסיכיאטר אשר בדק את עבודי (ד"ר י' קריגל), וגם בתסקיר עדכני שהונח בפנינו, בו חזר שירות המבחן על המלצתו להימנע מכליאתו של עבודי, ולהסתפק בעונש מאסר לתקופה קצרה בה יוכל לשאת בעבודות שירות. מאידך, ראוי להדגיש בעניינו של עבודי, כי זו אינה התנסותו הראשונה בפלילים, באשר הוא נשפט בחו"ל בגין עבירת סמים שביצע, ואף נשא בעונש מאסר ממושך. באשר לציפורי, המצב שונה מעט. אף הוא השתלב בתהליך טיפולי, אולם הוא התמיד בו רק עד לסוף חודש נובמבר 2004, ועל כן לא היתה בפיו של שירות המבחן המלצה בעניינו למעט הבעת הדעה כי לא יהא זה נכון להחמיר בעונשו. 6. אני מוכן להניח כי שני המערערים אכן מבקשים לעשות תפנית באורחותיהם, אף שנראה כי מדובר בצעדים ראשונים בלבד שטרם עמדו במבחן היום-יום. אולם, כאמור, לא רק עניינם של המערערים ניצב לנגד עינינו, אלא בעיקר הצורך להדביר את תופעת האלימות שקנתה לה אחיזה בחברה בישראל, ומטרה זו תושג על ידי פסיקה אשר תבהיר לכל, כי מי שנוהג באלימות עלול לשלם על כך באבדן חירותו לזמן ממושך. אכן, מסר זה כבר יצא מבתי המשפט לא אחת, ובפסקי-דין רבים, אולם העובדה כי העבריינות בתחום זה נמשכת ואף מסלימה, מחייבת לשוב ולשנן אותו, ומקום שהדבר מתחייב אף להחמיר בענישה. כזה הוא המקרה הנוכחי, באשר, להשקפתנו, העונש שגזר בית המשפט המחוזי הינו קל במידה ניכרת מזה המתחייב, וככזה הוא עלול להחטיא את מטרות ההרתעה. לפיכך, אני סבור כי יש לדחות את הערעורים בע"פ 6112/04 ו-6115/04, ומאידך, לקבל את הערעור בע"פ 8040/04, כך שאת תקופת המאסר בפועל בה ישאו המערערים נעמיד על 4 שנים. בית המשפט המחוזי נמנע מלחייב את המערערים בתשלום פיצוי למתלונן, וגם בפנינו נמנעה באת-כוח המדינה מלעתור לכך. אולם להשקפתי תשלומו של פיצוי, ובמיוחד במקרה כה קשה כמו זה הנדון בפנינו, הוא המעט שיכולים המערערים לעשות בטווח המיידי, כדי לסייע למתלונן להתמודד עם הקשיים שנגרמו לו עקב החבלה שחבלו בו. לפיכך, אני מציע כי נוסיף ונחייב את כל אחד מהמערערים לשלם למתלונן פיצוי בסך של 20,000 ש"ח, ולסכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. המאסר על-תנאי שנגזר למערערים בערכאה הראשונה – יישאר על כנו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי. ניתן היום, ט"ז בשבט תשס"ה (26.1.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04061120_O07.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il