פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2375/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2375/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער: עמי מזרחי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 29.12.2011 ועל גזר הדין מיום 7.2.2012 שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 40338/07 על-ידי השופט ג' קרא תאריך הישיבה: ז' בסיון התשע"ג (16.05.2013) בשם המערער: עו"ד מיכה גבאי; עו"ד אהובה גבאי בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ג' קרא) בת"פ 40338-07 בגִדרם הורשע המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (גניבה וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות), גניבה בידי עובד ציבור, מרמה והפרת אמונים, זיוף בידי עובד הציבור, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, ושינוי זהות של רכב או של חלק של רכב; ונגזרו עליו 36 חודשי מאסר, מחציתם בפועל ומחציתם על תנאי, וקנס כספי בסכום של 80,000 ₪. עיקרי האישומים והעובדות 1. נגד המערער הוגש ביום 5.11.2007 כתב אישום בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; גניבה בידי עובד ציבור; מרמה והפרת אמונים; זיוף בידי עובד ציבור; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וטשטוש סימני זיהוי של רכב. המערער עבד כממונה על יחידת מינהל הרכב הממשלתי (להלן: מינהל הרכב). יחידה זו מופקדת בין היתר על מכירת כלי רכב ישנים שהיו בשימוש ממשלת ישראל באמצעות מכרזים פומביים. במסגרת תפקידו, ריכז המערער את ועדת המרכזים (להלן: הועדה) ביחידת מאגר הרכב והיה אחראי על פרסום ההצעות הזוכות על גבי לוח המודעות. על-פי המתואר בעובדות האישום הראשון, עובר לחודש פברואר 2001, החליט המערער להוציא לפועל תוכנית של מרמה, ולצורך כך יצר קשר עם אבי יחזקאל (להלן: יחזקאל). במסגרת תוכניתו שינה המערער במחשב יחידת מאגר הרכב, שבו מרוכזים נתוני כלי הרכב, את שנות הייצור של כלי הרכב באופן שהמירן לשנת יצור מוקדמת יותר. המערער זייף על גבי טפסי הבדיקה את שנת הייצור בהתאם. עקב מעשה הזיוף, הציעו המעוניינים בכלי הרכב הצעות בסכום כסף נמוך מזה שהיו מציעים אילו היו לנגד עיניהם הנתונים הנכונים. המערער הודיע ליחזקאל ולמקורבים אחרים על אודות המכרזים והִנחה אותם אֵלו הצעות להציע על מנת להגביר את סיכוייהם לזכות בכלי הרכב. הצעותיהם של יחזקאל ושל המקורבים זכו על-פי החלטות הוועדה, בהתאם לשנתוני הרכב שהיו בידיה. בהמשך, לאחר שהתקבלו החלטות ועדת המכרזים, פרסם המערער על גבי לוח המודעות סכומי כסף כוזבים בשיעורים גבוהים מסכומי ההצעות, וכל זאת על מנת לגנוב את ההפרש, לפחות 2,000 ₪ בגין כל כלי רכב. המערער הנחה את יחזקאל ואת שאר המקורבים עם זכייתם בכלי רכב לשלם חלק מסכום התמורה בצ'ק בנקאי וחלק במזומן, בניגוד לנהלי המכרז, באופן שאִפשר לו לגנוב את ההפרש. לעיתים התחלק המערער בסכום זה עם יחזקאל. כספי הציבור שהגיעו לידי המערער מכוח פעולותיו אלה הגיעו לסך של 122,000 ₪ לפחות. המערער נקט בשיטות שונות כלפי כלי רכב שונים; לעיתים לא שינה את שנת הייצור של הרכב, אלא רק פרסם על גבי לוח המודעות סכומי כסף כוזבים, בשיעורים גבוהים מסכומי החלטות הוועדה, ובדרך זו גנב את ההפרש שבין סכום הכסף על-פי החלטות הוועדה לבין הפרסומים הכוזבים. לגבי מספר כלי רכב שבהם שינה המערער את שנת הייצור, החליטה הוועדה שלא למכרם. על-פי עובדות האישום השני, במועד שבין חודש נובמבר 2001 וחודש ינואר 2002 הרכיב המערער על גבי אחד מכלי הרכב ביחידת מאגר הרכב לוחית רישוי אחרת, על מנת להסוות את השימוש הפרטי שעשה ברכב בניגוד לנהלים. עיקרי הכרעת הדין בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט דן תחילה בטענות הזוטא של המערער, ובהמשך עבר לדון באישומים לגופם. טענות זוטא א. קבילות הודאות המערער 2. טענות רבות השמיע המערער בפתח משפטו נגד קבילות הודאותיו. לטענתו, ההודאות נגבו שלא באופן חופשי ומרצון; חקירתו הייתה דורסנית וכללה שימוש באיומים ובאמצעים פסולים מצדם של החוקרים ומבלי שנעשה תיעוד הולם של החקירה; המערער לא היה מיוצג ולא הועמד על זכותו להיוועץ בעורך דין. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המערער בהקשר זה. בית המשפט ציין את העובדה כי המערער מסר ארבע הודעות שונות, אשר בהן חזר על גרסתו כי הוא מודה במיוחס לו. תוכן הודאותיו של המערער מעיד על אמינותן. המערער דייק מאוד בפרטים; הוא הבחין בין עסקאות שבהן שלשל כספי רווח לכיסו לבין כאלו שבהן לא הרוויח כלל; המערער דאג להדגיש בהודעותיו את הסתייגויותיו במקרים שבהם לא היה בטוח בדברים שמסר; המערער הדף חלק מהטענות שהועלו נגדו. נוסף על כך נקבע כי חקירותיו של המערער לא הלכו ונמשכו שעות ארוכות במידה כזו שהיה בה כדי לפגוע ביכולתו להפעיל שיקול דעת, או להביא לשבירת רוחו או לטמטום חושיו. בית המשפט המחוזי מצא כי לא הופעלה כלפי המערער שיטת חקירה בלתי הוגנת. לא הוכח כי השוטרים הפעילו על המערער לחץ נפשי בלתי הוגן בכך שאמרו לו כי אם לא יודה, יפגעו בפרנסתו ובשמו הטוב. טענת המערער בדבר שימוש באיומים מצדם של החוקרים, כי צפוי לו "בלאגן" אם לא יודה, נוסחה באופן מעורפל ונקבע כי אינה מתיישבת עם מידת ההיגיון שיש בהשמעת האיום במועד שבו הושמע, וכי בכל מקרה אין בה כדי להוות שימוש באמצעי פסול. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לראות בעצם העובדה כי המערער שיתף פעולה עם חוקריו עדות לכך כי הופעל נגדו אמצעי חקירה פסול. בית המשפט ציין כי העדר רישום נאות של שיחת התשאול הריהו פגם, אולם פגם זה אינו פוסל את הודאותיו של המערער אשר נמסרו באופן חופשי ומרצון. שאר טענות הזוטא של המערער בעניין התנהלות החקירה בעניינו נדחו גם הן, משום שלא הוכח כי היה באמירות או במעשי החוקרים, ככל שאכן נאמרו או נעשו, כל אמצעי פסול. נקבע כי בניגוד לטענת המערער, לא הובטחה לו טובת הנאה ממשית משיתוף פעולה עם החוקרים. אמת נכון הדבר, לאחר ששוחרר ל'מעצר בית', בא המערער כדי לסייע לחוקרים במיון חומר החקירה הרב, אך זאת מבלי שהובטח לו דבר בתמורה לעזרתו. המערער הוזהר כל אימת שנחקר, כפי שנדרש בדין. העובדה שהמערער לא הוזהר בשעה שהגיע לסייע לחוקרים במיון חומר החקירה אינה דומה להעדר אזהרת חשוד בעת גביית הודעתו ואין בה כדי לפגום במשקל ההודאות שמסר לאחר מכן. הודאותיו נמסרו, כך נקבע, באופן חופשי ומרצון ועל כן הן קבילות. ב. זכות ההיוועצות עם עורך דין 3. בהכרעת הדין עמד בית המשפט המחוזי על כך כי אין מחלוקת כי המערער לא הועמד על זכותו להיוועץ בעורך דין. יחד עם זאת, נקבע כי הפרת זכות ההיוועצות של המערער נעשתה בתום לב וכי אין בה כדי לפגום בהודאותיו. במועד שבו נחקר המערער, בשנת 2002, טרם נכנס לתוקף הנוהל שהגדיר את החובה להעמיד נאשם על זכותו להיוועץ בעורך דין, והדבר היה בגדר זכות בלבד. למערער הוסברה זכותו כי תימסר הודעה על מעצרו ועל מקום הימצאו לאדם קרוב אליו ולעורך-דין שהמערער ינקוב בשמו. על-פי בקשת המערער, נמסרה הודעה על מעצרו לאשתו ולגיסו. השוטרים נהגו לפי מה שהיה נכון ומקובל במועד החקירה ולא נמנעו במכוון מלהביא לידיעת המערער את דבר קיומה של זכות ההיוועצות עם עורך דין. זאת ועוד: מתוך ארבעת הודאותיו של המערער, רק אחת נמסרה כאשר היה בבית המעצר. הודאתו השניה נגבתה כאשר היה ב'מעצר בית', ושתי הודאותיו הנוספות נגבו בזמן שהיה משוחרר. במועדים אלה לא הייתה כל מניעה למערער להיוועץ בעורך-דין. הפרת זכות ההיוועצות לא הביאה לפגיעה של ממש במערער. מונה לו עורך דין בהליכי המעצר, הוא נועץ בעורך-דין בהיבט האזרחי בהליכים אל מול נציבות שירות המדינה, ואין בפגם בנדון כדי לפגוע בקבילות הודאותיו. בעקבות דחיית טענות המערער במשפט הזוטא נפנה בית המשפט המחוזי לבחון את האישומים לגופם. אישום ראשון א. הודאות המערער 4. בית המשפט המחוזי מצא כי הודאות המערער לפני חוקרי המשטרה מעוררות אמון רב, וכי יש לבכֵּר אותן על פני הגרסה הכבושה שמסר המערער בבית המשפט. ההודאות הן מפורטות וכוללות הסברים רבים על דרכי הפעולה של המערער. יש בהן היגיון פנימי רב, הסבר על ההדרגתיות בביצוע המעשים, הבחנות בין טעויות מכוונת לכאלה שאינן מכוונות, פירוט על אודות אופן שינוי שנות הייצור של כלי הרכב ועוד. המערער ציין בהודאותיו את המניעים שהניעו אותו לבצע את המעשים. לטענתו, עומס העבודה הרב לצד תחושת מרמור בשל העדר תגמול כספי נאות הובילוהו לביצוע המעשים. המערער התריע על הפרצות לפני היועצת המשפטית של משרד האוצר משום שמצפונו לא היה נקי, אולם משלא נעשה דבר המשיך במעשיו. המערער הודה בביצוע עסקאות ב-35 כלי מרכב ממכרזים 3/2001-25/2001 ועוד 5 עסקאות במכרז מספר 1/2001. הסבריו היו מדוייקים וכללו גם תיאור של מידת שיתוף הפעולה עם יחזקאל. בית המשפט עמד על כך כי המערער לא הודה בכל הטענות שהופנו נגדו על-ידי החוקרים, ולא ניסה לרצות את חוקריו. היו מקרים שהוצגו לפני המערער והוא לא לקח את האשמה על עצמו, היו מקרים שבהם טען כי אינו זוכר את פרטיהם, ובמקרים אחרים הדגיש כי לא נוצר אצלו כל רווח. בית המשפט המחוזי סיכם את העולה מן ההודאות וציין כי "הודאות המערער - כל אחת כשלעצמה וכולן יחד בהצטרפן זו לזו – יוצרות תמונה שלימה, בעלת הגיון פנימי ברור". המערער זיהה פירצה שהייתה קיימת במערכת הזנת נתוני כלי הרכב והבין כי יוכל לנצל את הפירצה לצרכיו. בשל מעשיו הצליח המערער לשלשל לכיסו סכומי כסף בשיעורים ניכרים. בית המשפט הוסיף ודחה את גרסתו של המערער אשר אותה הציג במהלך עדותו בבית המשפט. נקבע כי הסבריו של המערער כי מדובר בטעויות טכניות שנעשו בתום לב אינם משכנעים. לפני בית המשפט המחוזי הוצגו מסמכים וראיות רבות על מנת ללמד על שיטת הפעולה של המערער, אשר דאג להסוות את מעשיו באמצעות שילוב שמותיהם של זוכים שונים. המערער לא סיפק הסבר ממשי על שום מה מסר בהודאותיו במשטרה גרסה כה מפורטת בשונה מגרסתו בבית המשפט, לרבות עניינים שכלל לא היו בידיעת החוקרים ושהיו יכולים להיות ידועים רק לו מכוח תפקידו. ב. התוספת הראייתית להודאות 5. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות מספר ראיות סיוע להודאותיו של המערער. מדובר בין היתר בעדותו של מנהל מינהל הרכב הממשלתי על הפרצות שהיו במערכת בתקופת ביצוע המעשים, ובעדותו אישר כי בזמנו התאפיינה המערכת בהעדר בקרה על אופן הזנת המידע; עדויותיהם של מספר רוכשי כלי רכב אשר העידו על סכומי הכסף ששילמו בפועל, וכן על מקרים שבהם נאמר להם בדיעבד כי שנת הייצור של הרכב שונה ממה שנמסר מלכתחילה; קבלות שאינן תואמות את סכומי הזכייה שפורסמו על-ידי ועדת המכרזים, וקבלות שאינן תואמות את מספר הזכיות; מסמך המתעד את פעולת שינוי שנת הייצור של כלי הרכב, והודעות זכייה אשר הוצאו על שמות שונים, שכולם וריאציות של אותו שם, דבר התואם את גרסת המערער בהודאותיו במשטרה כי שילב בין שמות של זוכים בקבלות המזוייפות שהוציא. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן לראות בהצטברם יחד של כל אותן עדויות וראיות חיצוניות "דבר מה נוסף" להודאותיו של המערער לביסוס הרשעתו. 6. בהכרעת הדין עמד בית המשפט המחוזי על כך כי בכתב האישום ניתן פירוט לגבי 62 כלי רכב אשר לגביהם ביצע המערער את המיוחס לו, וזאת בחלוקה לפי סוגי הפעולות שאותן ביצע ביחס לכל כלי רכב. יחד עם זאת, לאור שיטות הטשטוש שבהן השתמש המערער לא נמצא מספר קבלות זהה וההתאמה היא בסכום הכסף שהתקבל בלבד. בשל כך, בחלק מן המקרים לא ניתן לקשור את מעשי המרמה לכלי רכב ספציפי במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי. בית המשפט עמד על כך כי נפלה טעות מסויימת ברישומים בכתב האישום. בית המשפט פירט את מספר העסקאות שביצע המערער במרמה בכל אחד מהמכרזים שבהם הואשם והרשיע את המערער בעבירות ב-40 עסקאות בכלי רכב, שבהן הרוויח כ-2,000 ₪ על כל רכב. בית המשפט המחוזי מצא כי בסך הכל קיבל המערער במרמה סכום של כ-80,000 ₪. אישום שני 7. ביחס לאישום השני נקבע כי בהודעתו במשטרה מיום 18.2.2002 אישר המערער "בחצי פה" את דבר הרכבת לוחיות הזיהוי, וזאת על מנת שלא לנקר עיניים לשאר עובדי המשרד. בכך הודה המערער כי עשה שימוש ברכב לצרכיו הפרטיים, וכי הדבר אסור. שימוש ברכב של המאגר כרוך בקבלת אישור מאת גורם בכיר במינהל הרכב, ולא הוכח כי למערער ניתן אישור מסוג זה. הסברו של המערער לפעולתו מלמד כי הבין את הפסול במעשיו. בית המשפט המחוזי קבע כי למרות שהמערער הודה בביצוע המעשה, נראה כי "שכח" הודיה זו וביקש לחזור בו ממנה מבלי לבקש לשם כך רשות מאת בית המשפט. התנהלות זו פוגמת במהימנותו של המערער ומלמדת על הקלות שבה עובר המערער מגרסה לגרסה, כל עוד הדבר משרת את מטרתו. אשר על כן, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער גם בביצוע העבירה לפי האישום השני. גזר הדין 8. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על טענת השיהוי שהעלה המערער. נקבע כי חלק מהשיהוי נבע מהתנהלות המשיבה, וחלקו נבע מאופן התנהלותו של המערער. המערער ביצע את העבירות שבהן הורשע במהלך שנת 2001. החקירה בעניינו הפכה לגלויה ביום 28.2.2002 והסתיימה בתחילת שנת 2003. יחד עם זאת, מכתב היידוע נשלח אל המערער רק בחודש פברואר 2007, וכתב האישום הוגש רק לקראת סוף שנת 2007. עוד צויין בגזר הדין כי ההליכים בעניינו של המערער החלו ביום 3.12.2007 וכי ביום 13.2.2008 הורשע המערער במסגרת הסדר טיעון. עיצומים בשירות המבחן גרמו לדחיית המשך הדיון, וכשבעה חודשים לאחר מכן ביקש המערער לחזור בו מהודאותיו, וכמו כן הגיש בקשה לפסילת המותב. עוד ביקש המערער לקיים בעניינו משפט זוטא באשר לקבילות הודאותיו. בסופו של דבר, לאחר שמיעת הוכחות וקבלת סיכומי הצדדים, ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המערער ביום 29.12.2011. בית המשפט המחוזי עמד על כך שקיימות שתי תקופות שלגביהן טרונייתו של המערער על התמשכות הליכים היא מוצדקת; התקופה שבין חודש אוקטובר 2003, מועד סיום החקירה, לבין שליחת מכתב היידוע בחודש פברואר 2007; והתקופה מיום 10.5.2010, מועד הגשת סיכומי ההגנה לבין מתן הכרעת הדין, ביום 29.11.2011. שיהוי זה מצדיק הקלה מסויימת בעונשו של המערער. עם זאת נקבע כי את המועדים שחלפו מחמת בקשת המערער לדחות את הליך השימוע, והזמנים שהלכו ונמשכו עקב בקשותיו להחלפת מותב, אין לזקוף לחובת המשיבה. 9. בית המשפט המחוזי ציין לחומרה את העובדה שהמערער היה עובד ציבור אשר ניצל את סמכויותיו לצורך ביצוע העבירות. עובדה זו מעמידה אותו במדרג חומרה גבוה יותר מזה של חברו, יחזקאל. המערער היה בבחינת "גלגל ראשון" שהניע את מכונת התרמית ומבלעדי פעילותו, לא ניתן היה להוציאהּ אל הפועל. בית המשפט המחוזי ציין כי לא נעלם מעיניו העונש שהוטל על יחזקאל, אולם בשונה מיחזקאל, שהורשע אך ב-14 עבירות, הורשע המערער בביצוע 40 עבירות. עצם העובדה שיחזקאל הרוויח סכום כסף בשיעור גבוה יותר מזה שהרוויח המערער אינה משנה מחומרת מעשיו של המערער ומתרומתו לביצוע המעשים. בהינתן השיקולים לחומרה ולקולא, ובעיקרם התמשכות ההליכים; ריחוק העונש מהמעשה העברייני; עברו הנקי של המערער ושאר נסיבותיו האישיות, הטיל בית המשפט המחוזי על המערער כאמור 36 חודשי מאסר, מתוכם 18 לריצוי בפועל והשאר על-תנאי, שלא יעבור במשך תקופה של שלוש שנים עבירה מהסוג שהורשע בה. כמו כן הוטל על המערער לשלם קנס כספי בסך של 80,000 ₪ או לרצות 8 חודשי מאסר תמורתו. עיקרי הטענות בערעור 10. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי כשלא התחשב בשיהוי הניכר בהגשת כתב האישום. שיהוי זה מצדיק מתן הגנה מן הצדק וביטול כתב האישום. כתב האישום הוגש חמש שנים לאחר סיום החקירה. הדבר יצר עינוי דין חמור המצדיק כשלעצמו את ביטולו של כתב האישום. המערער הוסיף וטען כי התנהלות המשיבה והשיהוי שנקטה בו הובילו לכך שעדי התביעה המרכזיים לא זכרו פרטים חשובים. העדויות לוקות בחסר, הן כלליות ותיאורטיות, ולא ניתן לגזור מהן את אשמת המערער ולהשתית עליהן בסיס להרשעה בעבירה פלילית. העדים לא זכרו באילו כלי רכב מדובר, כיצד התנהל רישום שנות הייצור של כלי הרכב, וכיצד התבצע התשלום בגין מכירת כלי הרכב. משכך, אין בעדויות הללו כדי לקשור את המערער לאף אחת מהפעולות המיוחסות לו או לכלי הרכב נשוא כתב האישום. 11. המערער הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות כאשר דחה את טענותיו במשפט הזוטא. לדבריו, הודעותיו נמסרו בניגוד לרצונו ואין להעניק להן משקל מכריע. בית המשפט המחוזי נמנע מליישם את עקרונות ניהול ההליך ההוגן בעניינו של המערער. חקירתו הדורסנית, ההימנעות מאזהרה, ואי-מתן הודעה על זכותו להיוועץ בעורך דין הם אמצעים פסולים העולים לכדי פגם ממשי בניהול החקירה. לטענתו, חרגה המשיבה מהנהלים בשעה שצרפה אותו לצוות החקירה מבלי שניתנה לו אזהרה כדין בכל פגישת עבודה שכזו. לא נעשה תיעוד הולם לגבי אזהרותיו, והמשטרה נמנעה ללא הסבר מחקירת עובדי מינהל הרכב הממשלתי, למרות חשיבות עדויותיהם של אנשים אלה. חקירת עובדי מינהל הרכב הממשלתי הייתה יכולה להניב ראיות לזכותו של המערער, והימנעות המשטרה מלעשות כן מעוררת ספק לזכותו. עוד טען המערער כי הובטחה לו טובת הנאה של ממש כשנאמר לו כי ישוחרר ממעצר אם יסייע לחקירה בהודעותיו. אלמלא עזרתו של המערער, לא היו מצליחים גורמי החקירה לפענח את התיק. החוקרים נהגו בחוסר תום-לב כשלא הודיעו למערער בשום שלב על אודות זכותו להיוועץ בעורך-דין, ואין מקום לטענה כאילו המערער בחר מרצונו-שלו שלא להיוועץ בעורך-דין. רק במעמד הדיון בהארכת מעצרו זכה המערער, בפעם הראשונה, להיפגש עם עורך דין ולהיות מיוצג על-ידו. בכך הפרה המשיבה בחוסר תום-לב את זכותו של המערער לניהול הליך הוגן, ולולא הפרה זו לא היה מוסר את הודאותיו. לטענת המערער, לנוכח התנהלות המשיבה יש להחיל בעניינו את כלל הפסילה השיפוטי כפי שנקבע בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006). המערער הוסיף וטען כי התוספות הראייתיות שהוצגו על-ידי המשיבה אינן עולות כדי "דבר מה נוסף" ואין לראות בהן חיזוק ראייתי להודאותיו. מסקנות בית המשפט המחוזי מבוססות על הנחות, ולא על עובדות שהונחו לפניו, והדבר אינו מספיק לצורך הרשעתו. לפני בית המשפט המחוזי הוצגו ראיות שאינן קבילות, לרבות מסמכים לא מקוריים ועדויות שמיעה. התוספות הראייתיות אינן מוכיחות את רשימת כלי הרכב המצויינים בכתב האישום, ולא את סכומי הכסף שניטלו, לפי הנטען, על-ידי המערער. 12. המערער הוסיף וטען כי המסמכים אשר עליהם הסתמכה המשיבה אינם קושרים בינו לבין מעשי-העבירה שיוחסו לו. הראיות חלשות, ואינן מבססות את הרשעתו. לטענתו, המעשים המתוארים בכתב האישום אינם מעשים מכוונים אלא טעויות אנוש. אין לראות במערער, לדבריו, כאחראי בכוונת זדון לביצוע הטעויות, ואין לזקוף לחובתו טעויות אנוש שנעשו בתום-לב. לא הוכח כי השינויים בנתוני כלי הרכב נעשו במכוון, אף אחד מהעדים לא העיד כי שילם למערער סכומי כסף במזומן, ולא הוכח קיומה של אי-התאמה בין סכומי הכסף שהתקבלו לבין סכומי הכסף שנרשמו על-ידי ועדת המכרזים. עוד טען המערער כי על ניהול המכרזים במינהל הרכב היו אמונים מספר מפקחים, ביניהם חברי ועדת המכרזים, מנהל מינהל הרכב, כלכלן ויועץ משפטי. ספק אם היה באפשרותו לעשות זיוף מכוון כלשהו כנטען בכתב האישום, מבלי שמאן דהוא ישים לב לכך. לטענת המערער, תוצאות המכרזים לא פורסמו על-ידו אלא על-ידי עובדת אחרת, שכלל לא נחקרה בעניין. בית המשפט נמנע מלהתייחס לחולשת הראיות של המשיבה ולא נתן את הדעת להתנהלות הקלוקלת אצלה במועד החקירה, ולפגם החמור בתיעוד החקירה. התנהלות המערער הייתה לכל היותר התנהגות לא רצויה. לא הוכח כל יסוד לעבירה פלילית במעשיו. עצם העובדה שהמערער המליץ למכריו לרכוש כלי רכב מסויימים אין בה עבירה פלילית ואין לזקוף את הדברים לחובתו. עוד הוסיף המערער וטען כי אין התאמה בסכומי הזכייה ובמספר המכרזים הנטענים להיות מזוייפים, ולפיכך לא הוכחו העובדות הבסיסיות של כתב האישום. מכאן טוען המערער כי לא היה מקום להרשעתו וכי יש לזכותו מביצוע העבירות נשוא כתב האישום. 13. המערער טוען עוד כי גזר הדין שהוטל עליו – 18 חודשי מאסר בפועל – הוא חמור וקשה. בית המשפט המחוזי שגה כשלא התחשב באופן מספק בשיהוי הרב בכך שחלפו כ-12 שנים מיום ביצוע העבירות ועד לעת ריצוי העונש. שיהוי זה נוצר בין היתר בשל עיכוב בבית המשפט המחוזי במתן הכרעת הדין בחלוף שנה ושבעה חודשים לאחר הגשת הסיכומים. לא היה מקום לזקוף לחובת המערער את בקשתו הלגיטימית לדחיית מועד השימוע או את בקשתו להחלפת המותב. ההליכים שנקט בהם לא היו הליכי-סרק, ותרומתם לשיהוי לא הייתה רבה. המערער הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי שגה בהשוואה בין עניינו-שלו לבין עניינו של יחזקאל. על יחזקאל נגזרו 8 חודשי מאסר בלבד כשהורשע בקבלת סכומי כסף בסכום של כ-108,000 ₪, סכום כסף בשיעור גבוה בהרבה מסכום הכסף שאותו נטל המערער במרמה. לא היה מקום לייחס חומרה יתרה למעשיו של המערער, רק בשל היותו עובד ציבור. מאז החלו ההליכים בתיק דנן חלה החמרה במצבו הכלכלי והאישי והוא נותר חסר כל. אשר על כן, ביקש המערער להתערב בהכרעת הדין, לזכּוֹתוֹ, ולחלופין ביקש להקל בגזר הדין החמור שנגזר עליו. 14. מנגד, תומכת המשיבה את יתדותיה בפסק דין של בית המשפט המחוזי וטוענת כי יש לדחות את הערעור על כל רכיביו. לפי גישתה, נימוקי הערעור רובם ככולם נדונו בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. הטענות מופנות נגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו לאחר בחינת מכלול הראיות. בית המשפט המחוזי שמע את העדויות, התרשם מן העדים ומן המכלול שהוצג לפניו, ועל סמך הראיות מצא כי יש להרשיע את המערער. גם העונש שנגזר על המערער הוא מתון, ומביא בחשבון את נסיבותיו האישיות, את השיהוי, ועומד ביחס הולם לעונש שנגזר על יחזקאל. דיון והכרעה א. שיהוי והגנה מן הצדק 15. כאמור, לטענת המערער השיהוי הרב בניהול ההליכים בעניינו מצדיק קבלת טענת ההגנה מן הצדק וביטול כתב האישום. הדוקטרינה של הגנה מן הצדק עניינה, כידוע, בסמכותו של בית המשפט לבטל כתב אישום אם הגשתו או בירורו עומדים בניגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית (ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 803 (2005)). דוקטרינה זו שמורה למצבים חריגים בלבד המצדיקים מתן הגנה לנאשם בהליך הפלילי מקום שזכויותיו נפגעו באופן מהותי וממשי (השוו: ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (21.10.2007)). במשפט הישראלי הוכרה דוקטרינת ההגנה מן הצדק בעניין יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 353 (1996)), שם נקבע כי המבחן הראשון להטמעתה של הדוקטרינה הוא "במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובעניני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה" (עניין יפת, בעמ' 370). מכאן עולה כי רק במצבים שבהם נוצרה פגיעה חמורה וקיצונית, יעתר בית המשפט ויבטל את כתב האישום. ביטול כתב האישום לא יעשה מקום שבו ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר. 16. אכן, שיהוי רב נוצר במהלך ניהול ההליכים נגד המערער. כתב האישום נגד המערער הוגש רק בחלוף כחמש שנים מיום סיום החקירה. ההליכים התעכבו גם במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי, הן בשל בקשות שונות מטעם המערער, הן בשל עיכוב עד להשלמת הכרעת הדין. העיכוב יוצר תחושה לא נוחה. יחד עם זאת, אין בשיהוי הנדון משום הצדקה לקבלת טענת ההגנה מן הצדק וביטול כתב האישום. העבירות שביצע המערער הן חמורות. העבירות בוצעו באופן שיטתי, במשך זמן רב, תוך ניצול תפקידו של המערער כעובד ציבור. הפגם שנוצר בעטיו של חלוף הזמן, אינו מצדיק מתן פטור גורף מאחריות פלילית על דרך של ביטול כתב האישום. משביצע המערער את המעשים הנדונים, עליו לתת את הדין עליהם. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בעניין ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.2.2010): "נקודת המוצא, להשקפתי, הינה כי שיהוי של למעלה מחמש שנים בהגשת כתב אישום, הוא שיהוי בלתי סביר גם בהינתן העומס המוטל על מערכות האכיפה. שיהוי שכזה כורך עמו ממילא פגיעה בזכויות הנאשם הנאלץ להתנהל משך שנים בחוסר ודאות. ואכן, המערער תיאר כיצד נמנע מלהקים משפחה עד שתגיע הפרשה לסיומה. אל מול הפגם שבשיהוי, על השלכותיו על המערער, ניצבת העובדה שמדובר בעבירות חמורות ביותר ותשתית הראיות שנאספה נגד המערער הינה מוצקה. העבירות הן כאלה שיש אינטרס מובהק בבירורן ובענישת מבצעיהן". 17. המערער לא הצביע על פגיעה של ממש שנוצרה בהגנתו כתוצאה מהשיהוי שבהגשת כתב האישום. טענותיו לגבי העדויות המעורפלות וחסרות התוכן של עדי התביעה, שנבעו לדבריו מחמת חלוף הזמן, דינן להידחות. בית המשפט המחוזי התרשם באופן ישיר מהעדויות שבאו לפניו. לא נמצאו פגמים בתוכן העדויות, העדים נמצאו מהימנים, והתשתית הראייתית נמצאה מבוססת די הצורך להרשעת המערער. גם החוקרים נחקרו, מסרו בעדויותיהם פרטים על עיקרי חקירת המערער, הדברים נמצאו משכנעים, וחלוף הזמן לא גרם נזק להגנה במישור הראייתי. זאת ועוד, כאמור, את האחריות לחלוף הזמן הרב אין לזקוף רק לחובת המשיבה. חלק לא מבוטל נגרם גם בשל אופן התנהלות המערער עצמו, עניין שבית המשפט המחוזי עמד עליו בהכרעת הדין. התרופה לחלוף הזמן אינה במישור הכרעת הדין, אלא על דרך של התחשבות בגזר הדין. השיהוי לבטח אינו מצדיק את קבלת טענת ההגנה מן הצדק, ולא היה מקום לביטולו של כתב האישום. ב. קבילות הודאות המערער 18. אין מקום לקבל את טענותיו של המערער על חוסר קבילות הודאותיו לפני חוקרי המשטרה. תוכן ההודאות הובא בפירוט בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי המערער דקדק מאוד בפרטים בעת שמסר את הודאותיו. מתוכן ההודאות עולה כי המערער שיתף פעולה עם החוקרים ואף מסר להם מידע שלא היה ידוע ממקור אחר. לא הוכח כי הובטחה למערער טובת הנאה ממשית אם ימסור את הודאותיו. אדרבה. שיתוף הפעולה מצדו של המערער נבע מרצונו החופשי. כך התרשם בית המשפט המחוזי, ואיני סבור כי יש הצדקה להתערב בקביעה זו. המערער ביקש להודות בביצוע המעשים כבר בפתח חקירתו הראשונה. הוא גם הביע חרטה עמוקה ומלאה על מעשיו וביקש לסייע בסגירת הפרצות במערכת, ועל מנת למנוע מקרים דומים נוספים בעתיד. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבעדויותיהם לא זכרו החוקרים כי השתמשו בביטויים שיש בהם משום הפעלת לחץ כלפי המערער. אמירותיהם כי כדאי לו לשתף עמם פעולה הן אמירות לגיטימיות ואין בהן פסול. לא נמצא כי הופעל על המערער לחץ נפשי בלתי הוגן או שהושמעו איומים שגרמו לו להודות בביצוע המעשים שלא באופן חופשי ומרצון. טענותיו של המערער בסוגיה זו הן ברובן ערעור על הקביעות העובדתיות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. קביעות אלה מבוססות על התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהעדים שהעידו לפניו, מגרסאותיהם וממהימנותם (השוו: ע"פ 1929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.2009); ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (11.6.2008)). התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהעדויות היא ישירה ובלתי אמצעית, ובית משפט של ערעור כידוע אינו נוטה להתערב בממצאים אלה. במשפט הזוטא, לאחר שבית המשפט המחוזי בחן את העדויות והמסמכים, נמצא כי הודאות המערער ניתנו מרצון טוב וללא הפעלת אמצעי לחץ פסול כלשהו. אין סיבה להתערב בקביעות אלה או לשנותן. ג. מחדלי החקירה 19. טענות רבות השמיע המערער על מחדלי חקירה שבוצעו לכאורה כלפיו: הוא לא הוזהר כנדרש; עדים מרכזיים בפרשה לא נחקרו; הוא לא הועמד על זכותו להיוועץ בעורך-דין ועוד. דינן של טענות אלה להידחות. כידוע, טענה לקיומם של מחדלי חקירה מצריכה את בית המשפט לבחון האם אכן התקיימו המחדלים הנטענים והאם הם מקימים חשש כי הגנת הנאשם קופחה באופן המקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו. עצם קיומם של מחדלי חקירה אינו מוביל בהכרח לזיכוי, אלא אם מדובר בפגמים חמורים היורדים לשורשו של עניין (ראו: ע"פ 10943/05 לוי נ' מדינת ישראל (3.3.08); ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לפסק הדין (11.04.07); ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (2.11.06)). הערכת משקלו של פגם בחקירה נעשית על רקע מכלול הראיות שהובאו לפני בית המשפט (ע"פ 4533/07 אזרי נ' מדינת ישראל (31.10.07)). בחינתם של מחדלי החקירה הנטענים בראי העקרונות שפורטו לעיל מוליכה לטעמי למסקנות דומות לאלה שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי. סבורני כי אין ממש בטענות המערער על ההימנעות מאזהרתו בטרם סייע לחוקרים למיין את מסמכי החקירה או בגין אי-העדת עובדים מסויימים במינהל הרכב הממשלתי. המערער הוזהר בחקירתו הראשונה ושב ונחקר על-ידי החוקרים. פעולת מיון המסמכים נעשו במהלך חקירותיו, ובפעולות אלה לא נמצאו מסמכים חדשים מעבר לאלה שכבר נתפסו במהלך החיפושים שנערכו בביתו ובמשרדו של המערער. המערער הוזהר בתחילת חקירותיו ולא הייתה כל חובה להזהירו פעם נוספת בשעה שהתבקש לסייע במיון חומרי החקירה. המערער היה מודע לזכויותיו, ומכל מקום אין פּסוּל בהודאותיו שנמסרו לאחר פעולות המיון שביצע, בשל כך שלא הוזהר. 20. יש טעם לפגם בכך שהמערער לא הועמד על זכותו להיוועץ בעורך דין. המשיבה הסכימה לכך כי ההלכה לעניין כלל הפסילה השיפוטי שנקבעה בעניין יששכרוב תחול על עניינו של המערער, למרות שחלק מהודאותיו נגבו לפני עיגון הכלל הפסיקתי. בעניין יששכרוב נדונה בין היתר השאלה האם אי-מתן הודעה כדין בדבר זכות ההיוועצות בעורך דין, מחייבת בהכרח את פסילתה של הודאת הנאשם. בהקשר זה נפסק, כי אף-על-פי שהפרת חובת יידוע החשוד בדבר זכויותיו עשויה להוות שיקול נכבד בעת בחינת קבילותה של ההודאה, הרי שאין מדובר בשיקול בלעדי או מכריע. המבחן שאומץ לפסילת הודאה בהתאם לכלל הפסילה השיפוטי הוא במצב דברים שבו בית המשפט "נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן" (עניין יששכרוב, פסקה 63 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש). בענייננו, לא הצביע המערער על פגיעה משמעותית המצדיקה את פסילת הודאותיו. כפי שעלה מחקירות השוטרים, אי-מתן ההודעה על זכות ההיוועצות מקורה בטעות שנעשתה בתום-לב. על מעצרו של המערער הודיעה המשטרה, בהתאם לבקשת המערער, לאשתו ולגיסו, ורק בטעות לא הוּדַע הדבר גם לעורך-דין. אין בטעות זו כדי לפגוע בהגנתו של המערער. כפי שעולה מהשתלשלות האירועים, רק בחקירתו הראשונה של המערער לא נמסר לו על זכותו להיוועץ עם עורך-דין. בהליך הארכת המעצר כבר מונה למערער סנגור והוא שוחרר ל'מעצר בית'. מעת ששוחרר, לא הייתה כל מניעה כי המערער יצור קשר וייוועץ בעורך-דין. הוא לא הזדרז לעשות כן. בשאר חקירותיו המערער כבר הועמד על זכות ההיוועצות בעורך דין, ועדיין חזר על גרסתו ועל הודאותיו המפורטות. המערער היה מיוצג בהליך המשמעתי שהתנהל נגדו בנציבות שירות המדינה. אין אפוא בפגם שנוגע לכל היותר לחקירתו הראשונה של המערער, כדי לפגוע מהותית בזכותו להליך הוגן. זאת ועוד: בשנת 2002, בשעה שהמערער נחקר לראשונה, טרם נכנס לתוקף הנוהל המשטרתי המחייב לאפשר לחשוד להיפגש עם סנגורו בטרם חקירתו. נוהל זה נכנס לתוקף רק במועד מאוחר יותר. במועדים הרלוונטיים לא הייתה חובה שכזו. על כל פנים, מכל האמור עולה כי המערער אינו יכול להיתלות במחדל שארע בחקירתו הראשונה כדי לפסול את מכלול הודאותיו במשטרה ולהביא לזיכויו. דין טענותיו בעניין מחדלי החקירה להידחות. 21. הודאותיו של המערער בעינן עומדות אפוא, כפי פסיקת בית המשפט המחוזי באשר לקבילותן ובאשר למשקלן, ועליהן באו תוספות ראייתיות כנדרש לצורך הרשעה. לפני בית המשפט המחוזי הובאו ראיות ועדויות רבות אשר סייעו, נדבך על גבי נדבך, לבסס את הרשעתו של המערער. הודאותיו המפורטות של המערער בחקירתו במשטרה הועדפו על-ידי בית המשפט המחוזי על פני עדותו הכבושה שנמסרה בבית המשפט. להודאות אלה הצטרפו עדויותיהם של עובדים במינהל הרכב הממשלתי אשר אישרו את קיומה של הפירצה במערכת, ועדויותיהם של רוכשי כלי הרכב אשר העידו על אופן התשלום ועל ההנחיות שקיבלו מאת המערער. כמו כן הוצגו קבלות ומסמכים רבים שבהם זויפו או שונו שמותיהם של הזוכים. אכן, לאור התחכום שבפעולותיו של המערער, אין התאמה מלאה בין הקבלות לבין מספרי כלי הרכב שבגינם התקבלו סכומי הכסף, אך יחד עם זאת, קיימת התאמה לגבי סכום הכסף שהתקבל בכל מכרז. אין בכך כדי לפגום באיכות הראיות שהוצגו ובמידת הוודאות הנדרשת לצורך הרשעת המערער. הרשעתו מבוססת על מכלול של ראיות תוך שהיא חושפת, כפי שהוצג בהכרעת הדין, את שיטות המרמה שבהן נקט כדי להסוות את פעולותיו. התוספת הראייתית אכן תומכת כנדרש בהודאותיו של המערער, ובדין הורשע במעשי-העבירה שבהם הואשם. ד. גזר הדין 22. בחינת טענות הצדדים מזה ומזה לעניין העונש שנגזר על המערער מעלה כי אין הצדקה להתערב ולהקל בעונש. בית המשפט המחוזי הביא במניין שיקוליו את כל הדרוש לצורך גזר הדין. בצדק נזקף לזכותו נושא השיהוי, ובאותה מידה של צדק, ניתן משקל לצורך בענישה הולמת ומרתיעה מחמת הפגיעה באינטרס הציבורי במעשיו החמורים של המערער. בית המשפט המחוזי, התייחס אל-נכון לעונש שנגזר על יחזקאל, שותפו של המערער, ולנסיבותיו (ראו: ע"פ 4434/10 יחזקאל נ' מדינת ישראל (8.3.2011)). אכן, בערעורו הוקל עונשו של יחזקאל והועמד על שמונה חודשי מאסר בפועל בשל השיהוי הממושך בהגשת כתב האישום. דברי בית משפט זה בפסק הדין בערעורו של יחזקאל עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בשעה שגזר את דינו של המערער, וקיבלו התייחסות הולמת. חלקו של המערער בביצוע המעשים היה במדרג חמור בהרבה מזה של יחזקאל. המערער, בניגוד ליחזקאל, עבד בעת ביצוע המעשים כעובד ציבור, וניצל את מעמדו לצורך ביצוע העבירות. המערער הורשע ב-40 עבירות, במידה ניכרת יותר ממספר העבירות שבהן הורשע יחזקאל. יחזקאל שלשל לכיסו סכום כסף בשיעור גבוה יותר, אך במכלול מוצדק הפער העונשי ביניהם. גם לנסיבותיו האישיות של המערער ניתן משקל הולם בגזר הדין. 23. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור על שני חלקיו; על הכרעת הדין ועל גזר הדין. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 18.8.2013, עד השעה 09:00, במתקן הכליאה ניצן או על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים 08-9787377 או 08-9787336. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג. ניתן היום, ל' באב התשע"ג (6.8.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12023750_O08.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il