היפא מחאמיד נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עע"מ 65008-02-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי שטייניץ המערערים: 1. היפא מחאמיד 2. לואי סמודי 3. מוסטפא סמודי 4. מוחמד סמודי נגד המשיבים: 1. שר הפנים 2. ועדה מקצועית מטעמים הומניטריים מיוחדים ערעור ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' דראל, ס"נ) מיום 6.1.2026 בעת"מ 22024-05-25 בשם המערערים: עו"ד זכריה אגבריה פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' דראל, ס"נ) מיום 6.1.2026 בעת"מ 22024-05-25, בו נדחתה עתירת המערערים על החלטת משיב 1, שר הפנים (להלן: המשיב), לדחות את בקשת המערערים 4-2 לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים לפי סעיף 7 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 (להלן: הוראת השעה). הרקע לערעור מערערת 1 (להלן: המערערת) היא אזרחית ישראלית תושבת אום אל פאחם, אשר נישאה בשנת 1985 לתושב אזור ג׳נין שבשטחי הרשות הפלסטינית (יכונו יחד להלן: הזוג). בשנת 1987 נולדה בתם הבכורה, ובשנת 1988 נולד בנם השני, מערער 2, כיום בן 37. בשנת 1990 ויתרה המערערת על אזרחותה הישראלית כדי לעבור לגור עם בן זוגה בשטחי איו"ש. לאחר ויתורה על האזרחות, בשנים 1991 ו-1996, נולדו לזוג שני ילדים נוספים – מערער 3, כיום בן 34 ומערער 4, כיום בן 26 – אשר מעולם לא היו בעלי מעמד בישראל. בשנת 2000, על רקע בקשה שהגישה המערערת לפי נוהל הטיפול בהשבת אזרחות שגובש על ידי המשיב בעקבות הליך שהתנהל בבג״ץ 2271/98 עאבד נ׳ שר הפנים, פ״ד נה(5) 778 (2001) (להלן: הנוהל), הושבה לה אזרחותה הישראלית. לטענת המערערים, עם השבת האזרחות למערערת הם התיישבו כולם באום אל פאחם, וחיים שם עד היום הזה. בשנת 2012 פנתה המערערת למשיב בבקשה להעניק גם למערערים 4-3 מעמד מכוח הנוהל, אשר אפשר הענקת אזרחות לילדים המתגוררים עם אמם שאזרחותה הישראלית הושבה לה מכוח הנוהל, בכפוף להוכחת השתקעותם בישראל ולהיעדר מניעה ביטחונית. בקשה זו נדחתה על ידי המשיב וכך גם עתירה שהגישו המערערים בעקבותיה לבית משפט זה (בג"ץ 1685/13 פלונית נ' שר הפנים ‏(‏30.11.2014‏)). בפסק הדין נקבע כי הבקשה להסדרת מעמדם של מערערים 4-2 הוגשה בשיהוי כבד של 12 שנים לאחר שהושבה למערערת אזרחותה, באופן שהקשה על בירור התשתית העובדתית הדרושה לצורך אישור הבקשה; וכי לא היה בראיות שהוצגו על ידי המערערים כדי להוכיח כי מרכז חייהם אכן היה בישראל בתקופה הרלוונטית. בית המשפט גם לא מצא להיעתר לבקשה לסעד החלופי של מתן רישיון ישיבה ארעי לצורך הוכחת מרכז חיים בישראל כדי לקבל אזרחות מכוח הנוהל. זאת, בשים לב לעובדה שבבסיס הנוהל טעם הומניטרי לשמירת זכויותיהן של נשים שוויתרו על אזרחותן בעבר אך נפרדו בהמשך מבן הזוג ומצאו עצמן מנותקות. בעניין זה, מעבר המערערת לישראל לא נעשה על רקע של פרידה מבן הזוג או מחשש לעקירה אלא משיקולי נוחות, כך שהטעם ההומניטרי לא נמצא חזק בנסיבות העניין. כמו כן, בהינתן כי במועד הגשת הבקשה מערערים 4-2 היו בגירים או קרובים לבגירות, פוחת משקלו של הטעם ההומניטרי של מניעת קריעת הילדים מאמם שעמד גם הוא בבסיס הנוהל. עתירה נוספת שהגישו המערערים יחד עם בתם הבכורה של הזוג נגד אותה החלטה נדחתה גם היא מחמת שיהוי וקיומו של מעשה בית דין (בג"ץ 6639/16 מחאמיד נ' שר הפנים ‏(‏2.8.2017‏)). על פי הנטען על ידי המערערים, במרוצת השנים הם הגישו בקשות נוספות למשרד הפנים ולרשות האוכלוסין וההגירה על מנת לרשום את מערערים 4-2 כתושבי ישראל או להעניק להם אזרחות ישראלית, אך פניותיהם העלו חרס. חלפו השנים וביום 14.8.2023 הגישו המערערים בקשה נוספת למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים לפי סעיף 7 להוראת השעה. בבקשה נטען כי מרכז חייהם של מערערים 4-2 הוא בישראל, וכי דחיית הבקשה תפגע בטובתם, בזכותם לחיי משפחה תקינים וביכולתם ליהנות מהזכויות הכלכליות והסוציאליות הניתנות לאזרחי ישראל. בקשה זו נידונה ביום 1.2.2024 על ידי משיבה 2, הוועדה המקצועית ההומניטרית המייעצת לשר הפנים לפי הוראת השעה (להלן: הוועדה), אשר המליצה לדחותה. בהמלצת הוועדה צוין כי הבקשה אינה מעלה טעמים הומניטריים מיוחדים, ועיקרה נשען אך על רצון לקבל זכויות סוציאליות וכלכליות; כי עניינם של המערערים נדון בעבר לפני בית משפט זה ונדחה; וכי בקשה קודמת להסדרת מעמדם משנת 2015 נזנחה על ידם. ביום 5.5.2024 המשיב אימץ את המלצת הוועדה ודחה את הבקשה מהטעם שאינה מעלה טעמים הומניטריים ייחודיים המצדיקים את אישורה (להלן: ההחלטה). המערערים הגישו שתי עתירות בעניין הבקשה האמורה ובעניין ההחלטה, אשר נמחקו בהיעדר עילה או מחמת היעדר תשתית עובדתית מספקת (עת"מ 31544-09-24 מחאמיד נ' מדינת ישראל ‏(‏30.10.2024‏); עת"מ 22520-01-25 סמודי נ' שר הפנים ‏(‏25.2.2025‏)). ביום 8.5.2025 הגישו המערערים עתירה נוספת נגד ההחלטה, שנדחתה בפסק דין מיום 6.1.2026 – הוא מושא הערעור שלפנינו. פסק הדין קבע כי בהתאם ללשונו של סעיף 7 להוראת השעה ולהלכה הפסוקה, העובדה שבן משפחה של מבקש המעמד שוהה כדין בישראל אינה מהווה כשלעצמה טעם הומניטרי מיוחד; וכי הפגיעות הנטענות בזכויות סוציאליות, בטובת הילד ובחיי המשפחה הן תוצאות שגרתיות של דחיית בקשות מסוג זה, אשר אינן עולות כדי טעם הומניטרי המצדיק את קבלת העתירה – בפרט משמדובר באנשים בגירים. עוד נקבע כי הטענות בדבר מצב בריאותי קשה של המערערת לא נתמכו בכל תיעוד רפואי, וכי הטענה לפיה מערערים 4-2 מתגוררים כבר בישראל ולא מבקשים להיכנס אליה מעוררת קושי, שעה ששהותם בישראל נעשתה שלא כדין. בנסיבות אלו נקבע כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח קיומו של טעם הומניטרי מיוחד המצדיק התערבות בשיקול הדעת הרחב המסור למשיב בהחלטות למתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטריים מיוחדים לפי הוראת השעה, ויש לדחות את העתירה. זאת אף מבלי להידרש לטענת השיהוי שהעלה המשיב, אף שעל פני הדברים יש בה ממש. מכאן הערעור שלפנינו, בו המערערים שבים בעיקר על הטענות שהעלו לפני בית משפט לעניינים מינהליים. בתוך כך נטען כי בית המשפט שגה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה שהוועדה לא בחנה את הנסיבות הפרטיקולריות של המערערים; לפסיקה המכירה במרכז חיים ממושך וקשר משפחתי עם אזרח ישראלי כנסיבות חריגות המצדיקות מתן מעמד מטעמים הומניטריים; וכן לשיקולי טובת הילד ולזכות החוקתית לחיי משפחה, אשר מדגישים את הצורך באחידות מעמד בין הורים לילדיהם לשם הבטחת יציבות התא המשפחתי. כן נטען כי לא נבחן מכלול זיקותיהם של המערערים לישראל והשתלבותם בחברה, וכי לא ניתנה להם אפשרות שימוע או השלמת מסמכים נוספים. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובנספחיו הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות אף מבלי להידרש לתשובה וכך אמליץ לחבריי שייעשה. זאת בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, המוחלת בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס״א-2000 (להלן: התקנות). לפי הוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, אדם שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרה תקפה, מחויב בקבלת רישיון משר הפנים לצורך כניסה לישראל ושהייה בה. שיקול הדעת המסור לשר הפנים בהפעלת סמכותו למתן אשרות ורישיונות ישיבה בישראל הוא רחב, והדבר נכון ביתר שאת מקום שבו מדובר בבקשה למתן רישיון או אשרת מטעמים הומניטריים חריגים (וראו: עע"מ 4119/15 אלקנבר נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים, פסקה 22 ‏(‏9.12.2018)‏; בג"ץ 3840/13 פלוני נ' משרד הפנים, פסקה 9 ‏(‏30.11.2015‏)‏ (להלן: עניין פלוני‏‏)). על כן הביקורת השיפוטית על החלטות השר בעת שימוש בסמכות האמורה מוגבלת למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה (עע"מ 5645/21 פלונית נ' שר הפנים, פסקה 16 ‏(‏11.4.2022‏)‏‏; בג"ץ 4380/11 פלונית נ' מדינת ישראל – שר הפנים, פסקה 30 ‏(‏26.3.2017‏)). כמו כן, ברירת המחדל הקבועה בסעיף 3 להוראת השעה היא כי השר לא יעניק רישיון ישיבה בישראל לתושב האזור. חריג לכך קבוע בסעיף 7 להוראת השעה, המעגן את סמכותו להעניק לתושב האזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל רישיון ארעי או היתר שהייה, בכפוף להוכחת קיומם של "טעמים הומניטריים מיוחדים". הנטל להוכיח קיומם של טעמים אלה מוטל על מבקש ההיתר (עע"מ 61516-02-25 אלרבאיעה נ' שר הפנים, פסקה 11 ‏(26.3.2025‏) (להלן: עניין אלרבאיעה); עניין פלוני, פסקה 9). בקשת המערערים בענייננו נשענה בעיקרה על טענתם בדבר משך שהייתם הארוך של המערערים 4-2 בישראל. ברם, וכפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים, נתון זה אינו מהווה, כשלעצמו, טעם הומניטרי מיוחד שעשוי להצדיק היעתרות לבקשה. אדרבה, בהינתן כי שהייתם הממושכת בישראל נעשתה שלא כדין, נתון זה אף נשקל לחובתם (והשוו: עע"מ 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים, פסקה 14 (19.3.2015); עע"מ 3091/21 מדינת ישראל – שר הפנים נ' פלונית, פסקה 18 ‏(‏22.5.2022‏)). גם טענות המערערים בדבר הפגיעה באחדות המשפחה ובטובת הילד אינן מעידות על פגיעה קונקרטית ומיוחדת החורגת מהפגיעה הבלתי נמנעת שנגרמת בכל מקרה של אי-מתן היתר שהייה או רישיון, שעשויה לבסס טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן היתר כאמור (ראו עניין אלרבאיעה, פסקה 10 והאסמכתאות שם). זאת בפרט בשים לב לכך שהמערערים כולם בגירים. בכל הנוגע לטענות המערערים בדבר מצבה הרפואי הקשה של המערערת – טענות אלו נטענו בכלליות ומבלי שצורפו אסמכתאות כלשהן התומכות בהן. זאת הן בבקשה שהוגשה על ידם למשיב, הן בעתירתם לבית המשפט לעניינים מינהליים, והן בערעורם לבית משפט זה. גם ברצונם של המערערים לקבל זכויות סוציאליות וכלכליות מהמדינה אין כדי לעלות כדי טעם הומניטרי כאמור. בדין אפוא דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה בקבעו כי המערערים לא עמדו בנטל להוכחת קיומו של טעם הומניטרי ייחודי, ופסק דינו אינו מגלה כל עילה להתערבות. 9. למעלה מן הצורך יוער כי גם בהתנהלותם הדיונית של המערערים יש כדי להצדיק את דחיית הערעור. תקנה 3(ב) לתקנות מורה כי עתירה תוגש בלא שיהוי בנסיבות העניין, ולא יאוחר מ-45 ימים מהמועד שבו פורסמה ההחלטה כדין, נמסרה לעותר או נודע לו עליה – לפי המוקדם. החלטת המשיב שעליה מלינים המערערים ניתנה ביום 5.5.2024. המערערים אמנם ציינו בעתירתם כי החלטת המשיב נמסרה לבא-כוחם רק ביום 18.3.2025, כמעט שנה לאחר שנתקבלה, אולם טענה זו נטענה בעלמא מבלי שהוצג כל נימוק או אסמכתא התומכים בה. יתרה מכך, טענה זו עומדת בסתירה לעובדה שכבר בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 11.10.2024, בעתירה קודמת שהגישו המערערים מחמת היעדר מענה לבקשתם, הובהר כי בניגוד לטענותיהם בקשתם הוכרעה בהחלטת המשיב מיום 5.5.2024 (עת״מ 31544-09-24). החלטה זו אף צורפה על ידי המערערים לעתירה נוספת שהגישו באמצעות בא-כוחם ביום 9.1.2025, כחודשיים עובר למועד המסירה הנטען על ידם (עת"מ 22520-01-25). בנסיבות אלו העתירה מושא הערעור שלפנינו הוגשה תוך חריגה ניכרת מסד הזמנים הקבוע בתקנות, בעוד שלא הוצג על ידי המערערים כל נימוק שיש בו כדי לבסס הצדקה להתיר את קבלתה חרף השיהוי המשמעותי שדבק בה (ראו למשל: עע"מ 50139-12-24 אלעוברה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 7-5 ‏(‏5.5.2025‏)). הערעור נדחה אפוא ועמו ממילא הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, ולפנים משורת הדין לא ייעשה צו הוצאות. ניתן היום, א' ניסן תשפ"ו (19 מרץ 2026). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת