פלוני נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 3840/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3840/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותרים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית 4. פלונית נ ג ד המשיב: משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריכי הישיבות: ב' בניסן התשע"ד (2.4.2014) א' בטבת התשע"ה (23.12.2014) ד' בתשרי התשע"ה (17.9.2015) בשם העותרים: עו"ד גלית לובצקי; עו"ד סמדר בן-נתן בשם המשיב: עו"ד רועי שויקה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: האם יש עילה להתערב בהחלטת שר הפנים (להלן: המשיב) שלא ליתן לעותר 1 (להלן: העותר) מעמד של תושב ארעי בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים? זו השאלה העומדת להכרעתנו במסגרת עתירה זו. רקע עובדתי ועיקרי ההליכים עד כה 1. העותר הוא תושב אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור) השוהה בישראל, והעותרת 2 (להלן: העותרת; וביחד: העותרים) היא אזרחית ישראלית הלוקה בסכיזופרניה פרנואידית ומוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעלת 50% נכות ודרגת אי כושר השתכרות בשיעור של 100%. העותרים נישאו זה לזו בשנת 2006 והם חיים מאז יחדיו בתחומי ישראל. לעותרים שתי בנות – הן העותרות 4-3 – ובן שנולד במהלך שמיעת העתירה. בשנת 2007 פנו העותרים למשרד הפנים בבקשה לפתוח בהליך מדורג לאיחוד משפחות להסדרת מעמדו בישראל של העותר לפי סעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה). בקשתם נדחתה הואיל ולעותר טרם מלאו 35 שנים כדרישת סעיף 3(1) לחוק הוראת השעה. משכך, פנו העותרים לוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה (להלן: הוועדה המקצועית או הוועדה) בבקשה כי יוענק לעותר מעמד בישראל שכן נוכח מצבה של העותרת, העותר הוא מפרנס יחיד הנושא לבדו בעול כלכלת המשפחה (יוער כי העותרים אינם זוכים לתמיכה ממשפחתם המורחבת). ביום 29.11.2011 החליט המשיב – בהתאם להמלצת הוועדה – להעניק לעותר היתר שהייה זמני בישראל מטעם הומניטרי מיוחד (להלן: היתר מת"ק או ההיתר) בהתאם לסעיף 3א1(א)(2) לחוק הוראת השעה. תוקפו של ההיתר חודש מעת לעת. 1. ביום 7.3.2012 פנו העותרים אל הוועדה המקצועית בבקשה למתן רישיון לישיבת ארעי בישראל לעותר (אשרת א/5) לפי סעיף 3א1(א)(1) לחוק הוראת השעה. העותרים טענו כי היתר המת"ק שניתן לעותר – אף שסייע למשפחה בהיבטים מסוימים – אינו מספק, שכן מעסיקים ישראלים נמנעים מהעסקתו של העותר שאינו רשום במרשם האוכלוסין. עוד נטען כי מכוח ההיתר בלבד העותר אינו זכאי לקבל רישיון נהיגה ישראלי שדרוש לו הן כמקור פרנסה בהיותו בעל רישיון פלסטיני לנהיגה במשאית, הן לצורך הטיפול בעותרת ובילדיהם. כמו כן, העותר הדגיש כי מכוח היתר המת"ק הוא אינו זכאי לביטוח בריאות ממלכתי ולכן עליו לשאת בעלויות טיפולים רפואיים פרטיים ולממן ביטוח בריאות פרטי. נטען כי אשרה מסוג א/5 תסייע לעותר ולמשפחתו בכל העניינים האלה. ביום 1.5.2012 דנה הוועדה המקצועית בעניינו של העותר וראתה להמליץ למשיב לדחות את הבקשה מאחר שסברה כי אין בטעמים המצוינים בבקשה כדי להוות טעם הומניטרי מיוחד לקבלת רישיון לישיבת ארעי. ביום 5.6.2012 אימץ המשיב את המלצת הוועדה על נימוקיה ודחה את בקשת העותר ליתן לו אשרה מסוג א/5 (להלן: ההחלטה או החלטת המשיב). עוד צוין בהחלטה כי היתר המת"ק שניתן לעותר מאפשר לו לעבוד בישראל; לרכוש ביטוח בריאות פרטי; ולפנות למשרד התחבורה בבקשה למתן רישיון נהיגה מטעם הומניטרי מיוחד. 2. נגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו. בעתירה התקיימו שלושה דיונים – לפני מותבים שונים – והוגשו כמה הודעות מעדכנות מטעם הצדדים. בדיון מיום 2.4.2014 נבחנו פתרונות מעשיים לקשיים שהעלה העותר בנוגע להעסקתו בישראל הן לעניין הנפקת רישיון נהיגה ישראלי; הן לעניין ביטוח הבריאות. בהודעה מעדכנת מטעם המשיב מיום 29.6.2014 צוין כי בהתאם לחוזר מנהל אגף פלשתינאים ברשות האוכלוסין וההגירה מספר 01/14 "העסקת עובדים פלשתינאים המתגוררים בישראל במסגרת איחוד משפחות" (22.1.2014) (להלן: חוזר העסקת עובדים פלשתינאים), היתר שהייה שניתן לתושב האזור במסגרת הליך איחוד משפחות מאפשר לו לעבוד אצל כל מעסיק בישראל ודינו כדין "עובד זר" כהגדרתו בחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991. המשיב ציין בנוסף כי הוועדה הבין-משרדית לבחינת נושא הביטוח הסוציאלי וביטוח הבריאות של חסרי מעמד תושב בישראל המליצה לשרים הממונים לתקן את תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים, זכויות וחובות של מקבלי היתר שהייה לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות ביטוח בריאות) כך שיחולו גם על מקבלי היתר שהייה מטעמים הומניטריים מיוחדים. בעניין רישיון הנהיגה ציין המשיב כי על תושב האזור המבקש לנהוג בישראל לפנות אל המפקד הצבאי באזור. בתגובה מיום 3.7.2014 להודעה זו טענו העותרים שההסדרים הפרטניים שעליהם עמד המשיב בהודעתו אינם מביאים, הלכה למעשה, להקלה במצבם. 3. בהחלטה מיום 7.7.2014 הורה השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין לבאי כוח הצדדים להיפגש על מנת לדון בפתרונות מעשיים עבור העותרים. הן המשיב (בהודעה מיום 25.8.2014), הן העותרים (בהודעה מיום 27.8.2014) ציינו כי לא הצליחו למצוא פתרונות לכלל הקשיים שהועלו בעתירה. המשיב ציין כי ככל שחל שינוי נסיבות בעניינם של העותרים, הם יכולים לשוב ולפנות לוועדה המקצועית בבקשה חדשה. בדיון המשך שהתקיים בעתירה ביום 23.12.2014 הציע בית המשפט מתווה קונקרטי לפתרון הקושי במתן רישיון נהיגה לעותר, כך שהעותרים יגישו בקשה למתן היתר נהיגה לעותר לפי נוהל מתאם הפעולות בשטחים "הנפקת היתר נהיגה ברכב ישראלי לפלסטינים תושבי איו"ש ורצ"ע" (20.10.2013) (להלן: נוהל היתר נהיגה), והעותרת תגיש בהמשך מסמכים המעידים על אי כשירותה לנהוג ברכב כדרישת הנוהל. בהודעה מיום 19.2.2015 הודיעו העותרים כי החליטו שלא להגיש את הבקשה להיתר הנהיגה האמור וזאת מהטעם שהדרישה שהעותרת תציג מסמכים המעידים על אי כשירותה לנהוג גרמה לה למצוקה נפשית ולחרדות, ומכיוון שאין מקום להתנות את הענקת היתר הנהיגה לעותר בהתליית רישיון הנהיגה של העותרת אף שהיא אינה נוהגת בפועל. 4. ביום 25.3.2015 ניתן בעתירה צו על תנאי המורה למשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא יינתן לעותר מעמד של תושב ארעי בישראל מטעמים הומניטריים. בתצהיר התשובה מטעמו הוסיף המשיב כי סירובם של העותרים לעמוד בתנאים לקבלת היתר נהיגה עבור המשיב כפי שסוכמו בדיון מיום 23.12.2014 הוא שמונע מהעותר את האפשרות לקבל היתר לנהיגה בישראל, ואין לעותרים להלין בעניין זה אלא על עצמם. בדיון בהתנגדות לצו על תנאי מיום 17.9.2015 נדונה – בצד הטענות שעליהן נעמוד להלן – גם טענת העותרים שלפיה היתר המת"ק הנוכחי שמחזיק המשיב מגביל אותו מלעבוד בתחומי העיר אילת; ושכתוצאה מכך נאלץ לדחות הצעת עבודה שם. הורינו למשיב לערוך בירור בשאלה אם ההיתר של העותר אכן מונע ממנו לעבוד בתחומי העיר אילת. ביום 8.11.2015 ביקשו העותרים לצרף לעתירה מסמכים בדבר מצבו הרפואי של העותר, שלפיהם הוא סובל מכאבי גב המצריכים בדיקות וטיפולים רפואיים תכופים. נעתרנו באותו יום לבקשה והמסמכים צורפו לתיק והובאו לעיוננו. ביום 10.11.2015 הגיש המשיב הודעה מעדכנת בעניין הגבלת העותר מלעבוד בתחומי העיר אילת. המשיב ציין כי לעותר ניתן היתר שהייה עדכני המתיר לו לשהות גם בתחומי העיר אילת החל מיום 26.10.2015 ועד ליום 1.3.2016; וכי העותר טרם הגיע למת"ק כדי לאסוף את ההיתר העדכני. המשיב אף ציין כי מגבלת הכניסה לאילת אינה חלה על מקבלי היתר מת"ק במסגרת איחוד משפחות וככל שהגבלה כזו מופיעה בהיתר, מדובר בטעות. בתגובה מטעם העותרים שהוגשה ביום 25.11.2015, נטען – בין היתר – כי גם במקרים נוספים הוטלה על מחזיקי היתר מת"ק מגבלת כניסה לעיר אילת, ולכן יש להטיל ספק בטענה כי ההגבלה שהוטלה מקורה בטעות. משמוצו כלל הניסיונות להביא את הצדדים לידי פתרון מוסכם, בשלה העת להכריע בעתירה שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 5. לטענת העותרים החלטת המשיב – שהתקבלה כאמור על יסוד המלצת הוועדה – התבססה על תשתית עובדתית חסרה והיא אינה סבירה שכן לא ניתן במסגרתה משקל הולם לתמונה הכוללת בדבר מצוקת העותרים, המצדיקה לדידם מתן אשרה מסוג א/5. תחת זאת ניסה המשיב להצביע על פתרון לכל אחד מהקשיים הקונקרטיים כפי שתואר לעיל, אך סופו של דבר, אלה לא הביאו מזור למצוקתם של העותרים. עוד נטען כי חרף הצעות שהציע המשיב במהלך שמיעת העתירה למיתון הקשיים בעניינם של העותרים; הנהלים הקיימים בעניין זה שעליהם הצביע; והזכויות הסוציאליות שלהם זכאים העותרת ושלושת ילדיהם, מצבם של העותרים ושל ילדיהם לא השתפר. 6. המשיב מצדו טוען כי לא נפל פגם בהחלטתו מכיוון שלא קיים בעניינם של העותרים טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן רישיון לישיבת ארעי דווקא, כאשר העותר מחזיק בהיתר מת"ק המאפשר לו לעבוד בתחומי ישראל. נטען כי רק במקרים חריגים שבהם מתרשמת הוועדה המקצועית שאין די במתן היתר מת"ק כדי לענות על הצורך ההומניטרי, ישקול המשיב מתן רישיון לישיבת ארעי; וכי עניינם של העותרים אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים. המשיב הזכיר בהקשר זה את שיקול הדעת הרחב הנתון לו בעת שקילת בקשות מסוג זה. באופן קונקרטי טוען המשיב כי לקשיים המעשיים שמעלה העותר בהיבט התעסוקתי – המשותפים לאלפי תושבי האזור השוהים בישראל תחת היתר שהייה וללא מעמד תושב – קיימים פתרונות כפי שפורטו בהודעות המעדכנות מטעמו; וכי פתרון מצוקתם הכלכלית של העותרים מצוי באפשרות הנתונה לעותר לעבוד למחייתו ולא בסוג האשרה הנתונה לו. עוד נטען כי הגבלת מתן רישיון נהיגה בישראל לשוהים בה שהם תושבי האזור נובעת מסיכון ביטחוני ממשי; וכי לעותרים הוצע מתווה שלפיו יוכל העותר להגיש בקשה למתן היתר לנהיגה בישראל, אשר העותרים בחרו שלא לפעול בהתאם לו. בנוגע לביטוח הבריאות ציין המשיב כי לעותר אין זכות קנויה לביטוח בריאות ממלכתי; וכי הענקת רישיון הישיבה כשלעצמה לא תועיל באופן מובהק למצבה הרפואי של העותרת יותר מאשר השהייה של העותר במחיצתה כפי שההיתר שניתן לו מאפשר. לכך נוסיף כי מכאן לכאן אף ניתן פסק דין של בית משפט זה שדחה עתירות המכוונות נגד תוקפן של תקנות ביטוח בריאות, המסדירות ביטוח בריאות לבני זוג של אזרחי ותושבי ישראל השוהים בישראל מכוח היתרי שהייה זמניים (בג"ץ 2649/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הבריאות (4.11.2015)). דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית – שיקול דעתו של שר הפנים 7. סעיף 2 לחוק הוראת השעה קובע את הכלל שלפיו "[...] שר הפנים לא יעניק לתושב אזור [...] אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור" (לשאלת חוקתיותו של ההסדר ראו בג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים, פ''ד סא(2) 202 (2006); בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012)). בצד ההסדר הגורף המגביל את שהייתם של תושבי האזור בישראל ואת יכולתם לקבל בה מעמד, כולל החוק חריגים המאפשרים למשיב להעניק רישיון לישיבת ארעי או לאשר היתר שהייה שנתן המפקד הצבאי באזור, בהתקיים תנאים מסוימים (סעיפים 3, 3א, 3א1, 3ב ו-3ג לחוק הוראת השעה). המקרה שלפנינו נוגע לחריג הקבוע בסעיף 3א1(א) לחוק – שנוסף לחוק הוראת השעה בשנת 2006 – שעניינו היתר ורישיון במקרים הומניטריים מיוחדים: היתר ורישיון במקרים הומניטריים מיוחדים 3א1. (א) על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים, מטעמים הומניטריים מיוחדים, בהמלצת ועדה מקצועית שמינה לענין זה (בסעיף זה – הוועדה) – (1) לתת רישיון לישיבת ארעי בישראל לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת, שבן משפחתו שוהה כדין בישראל; (2) לאשר בקשה למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור, לתושב אזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל. 8. על מבקש בקשה למתן היתר לשהייה בישראל לפי סעיף 3א1(א) לחוק להראות כי בעניינו מתקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את מתן ההיתר. חוק הוראת השעה אינו מגדיר מהם אותם טעמים הומניטריים, פרט לקביעה – על דרך השלילה – שלפיה שהייה כדין בישראל של משפחתו של מבקש ההיתר אינה כשלעצמה "טעם הומניטרי מיוחד". החלטה בדבר קיומו של טעם הומניטרי מיוחד כאמור מתקבלת לאחר שהוועדה המקצועית – המשמשת כוועדה מייעצת למשיב בעניין זה – בוחנת את עניינו של המבקש ומגבשת המלצתה (ראו סעיפים 3א1(א) ו-(ד) לחוק הוראת השעה; על חובת ההתייעצות הסטטוטורית ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א' 319-318 (2010)). זאת ועוד, בית משפט זה פסק כי על מבקשי רישיון לישיבת ארעי מטעמים הומניטריים מיוחדים, לרבות אלה המחזיקים בהיתר שהייה ומבקשים כי מעמדם "ישודרג", להראות כי מתקיים בעניינם טעם מיוחד להענקת רישיון לישיבת ארעי דווקא, החורג מהטעמים שבגינם ניתן לו היתר שהייה (בג"ץ 6883/06 נאסר נ' שר הפנים, פסקה 6 (8.3.2010)). נזכיר כי שיקול דעתו של המשיב ליתן היתר שהייה מכוחו של סעיף זה רחב במיוחד (בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל – שר הפנים, פסקה 10 (5.12.2010) (להלן: עניין עכל); בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים, פסקה 8 (28.9.2008)), הגם שהוא כפוף לעילות הביקורת הרגילות במשפט המינהלי (עניין עכל, פסקה 11; ראו גם בג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522, 525 (1997); בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 528-527 (1992)). בין היתר, על ההחלטה לעמוד בדרישת הסבירות, שבגדרה "על ההחלטה להתבסס על תשתית עובדתית ראויה, להישען על כלל השיקולים הרלוונטיים, ועליהם בלבד, ולהיקבע תוך איזון ראוי ביניהם במסגרת מיתחם הסבירות" (בג"ץ 7444/03 דקה נ' שר הפנים, פסקה 32 (22.2.2010); עניין עכל, פסקה 17). מן הכלל אל הפרט 9. מששבנו ובחנו את מכלול הנסיבות החריג בעתירה שלפנינו, באנו לכלל מסקנה כי החלטת המשיב שלא להעניק לעותר רישיון לישיבת ארעי מטעם הומניטרי מיוחד אינה נותנת משקל מתאים לנסיבותיה ההומניטריות המיוחדות של המשפחה. ונרחיב. התשתית הנורמטיבית שהציג המשיב מקובלת עלינו ככלל. המשיב טען בתצהיר התשובה מטעמו כי היה עליו לאזן בהחלטתו בין התכלית הביטחונית שביסוד חוק הוראת השעה לבין הטעמים ההומניטריים; וכי לא נפל פגם באיזון זה. להשקפת המשיב רק במקרה חריג שבו מתרשמת הוועדה המקצועית שאין די במתן היתר מת"ק כדי לענות על הצורך ההומניטרי, יישקל מתן רישיון לישיבת ארעי. הקושי שמצאנו הוא ביישום עקרונות אלה. האם היתר המת"ק פותר את הקושי ההומניטרי במקרה הקונקרטי שלפנינו? להשקפתי התשובה לכך הינה בשלילה. עמדנו לעיל על מצבה הנפשי הקשה של העותרת שאינו שנוי במחלוקת. בעקבות מצבה זה, היא אינה מסוגלת לעבוד ואינה מסוגלת לנהוג. בנוסף לכך, אין לה מקורות תמיכה רגשיים או כלכליים והיא אינה בקשר עם משפחתה. העותר, שמחזיק ברישיון נהיגה פלסטיני למשאית, אינו מורשה לנהוג בישראל. להגבלה זו השלכה הן על יכולת ההשתכרות שלו, הן על מידת תרומתו ליכולת הניידות של אשתו וילדיו בהינתן מצבה הרפואי המיוחד של העותרת, ובהיעדר תמיכה משפחתית או אחרת (אביה ואחיה של העותרת נותרו באוקראינה, בעוד שהיא עצמה עלתה לארץ לבדה בגיל 16). נציין כאן כי לטענת העותר גם לו אין קשר עם משפחתו בעקבות כך שאביו נהרג בשגגה על ידי כוח צה"ל בג'נין, ועל רקע זה משפחתו אינה רוצה לקיים עמו קשר בשל נישואיו לעותרת שהינה יהודייה-ישראלית. 10. מלכתחילה סברנו, כאמור, כי מתווה שיאפשר מתן היתר לנהיגה בישראל לעותר עשוי לפתור את הקושי המיוחד של המשפחה, אולם בסופו של יום הדבר לא הסתייע. משהניסיון לפתרון במתווה זה לא צלח, דומה כי אין מנוס מבחינת המכלול בעניינם של העותרים, וזה מצביע על כך שהאפקט המצטבר של הקשיים הניצבים לפני המשפחה יוצר משקל סגולי מיוחד שאין די בהיתר המת"ק כדי לענות עליו. סוגיית הניידות; מצבה הנפשי המיוחד של העותרת והשלכתו על תפקוד המשפחה המונה שלושה ילדים; הקושי הכלכלי שלפניו ניצבים העותרים בהיעדר מקור הכנסה קבוע (למעט קצבת נכות שאותה מקבלת העותרת בשל מצבה הנפשי); והיעדר תמיכה משפחתית או אחרת, מצביעים על מצב הומניטרי חריג. עמדתו של המשיב נסמכת בעיקר על כך שלכאורה קיימים פתרונות קונקרטיים לכל אחד מן הקשיים שמעלים העותרים בעתירתם; וכי לכן לא הצביעו העותרים על טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד של תושב ארעי לעותר. כבר ציינו כי הפתרון שהוצע לעניין נהיגת העותר, הכרוך כאמור בפגיעה בעותרת, אינו ישים, ויכול שאם פתרון כאמור שאין בו משום פגיעה בעותרת היה נמצא, היה בכך כדי לייתר את הכרעתנו שלהלן. דא עקא שפתרון כזה לא נמצא. הקושי בסוגיה זו מצטרף ל"אפקט המצטבר" שמגבשים מכלול הקשיים "הנקודתיים" שעליהם עמדו העותרים, הבא לידי ביטוי במציאות החיים הקשה של המשפחה בשל נתוניה הייחודיים. לכך נוסיף כי אכן, אין בהיתר המת"ק כשלעצמו כדי להגביל את יכולתו של העותר לעבוד בישראל; וקיומו של חוזר העסקת עובדים פלשתינאים יכול לאפשר את העסקתם התקינה והחוקית של שוהים כדוגמת העותר. אף מקובלת עליי טענת המשיב שלפיה העותר אינו שונה בהיבט זה מאלפי תושבי אזור אחרים השוהים בתחומי ישראל ללא תושבות. בצד האמור, וכפי שעולה מהודעותיהם המעדכנות של העותרים, הקושי המעשי בהעסקתו של העותר על ידי מעסיקים ישראלים אכן קיים וזהו אך נדבך אחד במורכבות המיוחדת שלפניה ניצבים העותרים. 11. מסקנתנו היא אפוא כי הקושי ההומניטרי המיוחד של המשפחה, בהינתן הנסיבות המיוחדות שעליהן עמדנו, לא מקבל מענה מספק על ידי היתר המת"ק, ועל כן – בגדר המדיניות שעליה הצביע המשיב – היה מקום לשקול מתן רשיון לישיבת ארעי. בצד האמור, יש ליתן משקל ראוי גם לשיקול הביטחוני – שעיקרו מניעת הסיכון הנשקף מתושבי האזור השוהים בישראל, באופן המתיישב עם תכלית חוק הוראת השעה. בענייננו ניתן להניח שהסיכון הביטחוני הנשקף מן העותר הוא נמוך יחסית, זאת מכיוון שהחל משנת 2011 – שאז הונפק לו היתר המת"ק הראשון – הוא נתון לבחינות עיתיות של גורמי הביטחון אשר ראו לחדש את ההיתר שניתן לו; וימשיך להיות נתון לבחינות אלו גם לאחר שיינתן לו מעמד של תושב ארעי בהתאם לנהלי המשיב במסגרת ההליך המדורג לאיחוד משפחות (ראו עע"ם 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין, פסקה 19 (20.5.2013)). מכאן ששיקול זה אינו יכול להטות את הכף במקרה שלפנינו נוכח משקלו המכריע של השיקול ההומניטרי. 12. סוף דבר, התוצאה היא שהחלטת המשיב בעניינו של העותר לא נותנת משקל מתאים לנסיבות ההומניטריות המיוחדות במקרה זה, ומשכך חורגת ממתחם הסבירות. אציע אפוא לחבריי להרכב לקבל את העתירה ולהפוך את הצו על תנאי שניתן בעניינו של העותר לצו מוחלט במובן זה, שהחלטת המשיב בעניינו תתבטל ויוענק לו מעמד של תושב ארעי בישראל. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין של העותרים ובהוצאות המשפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏י"ח בכסלו התשע"ו (‏30.11.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13038400_M34.doc ממ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il