עלא אחמד נ. הפרקליט הצבאי הראשי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3732-07-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותר: עלא אחמד נגד המשיבים: 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. בית הדין הצבאי לערעורים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד באסל פלאח בשם המשיב 1: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו עתירה המופנית כנגד החלטת בית הדין הצבאי לערעורים (תא"ל נ' זומר) ב-ע"מ 35805-06-26 מיום 22.6.2026, אשר קיבל את ערעור התביעה הצבאית והורה על המשך מעצרו של העותר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. החלטה זו, הפכה את החלטת בית הדין הצבאי המחוזי (אל"ם ח' בלילטי) במ"ת 48310-03-26 מיום 9.6.2026, בגדרה שוחרר העותר למעצר בית. רקע העותר הוא חייל בשירות מילואים, אשר ביום 10.4.2026 הגישה נגדו התביעה הצבאית כתב אישום המייחס לו שורת עבירות, ובהן: עזרה לאויב; ניסיון גניבה בידי עובד ציבור; לקיחת ומתן שוחד; שיבוש מהלכי משפט; והתנהגות שאינה הולמת. על פי הנטען בכתב האישום, העותר היה מעורב במהלך המלחמה בהברחת מוצרים שונים אל שטח רצועת עזה. כבר עתה יצוין כי לטענת העותר, בעניינם של חיילי מילואים אחרים אשר יוחסו להם עבירות דומות בנסיבות דומות – הוגשו כתבי האישום במסגרת מערכת השיפוט האזרחית ולא במסגרת מערכת השיפוט הצבאית. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העותר, הגישה התביעה הצבאית בקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. בית הדין הצבאי המחוזי קיים דיון בבקשה והורה על קבלת תסקיר מעצר. לאחר שהוגש תסקיר חיובי, ולאחר שבחן את מכלול נסיבות העניין, קבע בית הדין כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעותר באמצעות שחרורו בתנאי מעצר בית מלא ובתנאים מגבילים נוספים שנקבעו בהחלטתו. על החלטה זו הגישה התביעה הצבאית ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים. ביום 22.6.2026 ניתנה החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בגדרה נקבע כי המסוכנות הנשקפת מהעותר, בעיקר בשים לב לחומרת העבירות המיוחסות לו (שלגבי חלקן לא התכחש בהליך המעצר), היא כזו שלא ניתן לאיין בתנאים שנקבעו. לפיכך, הורה על ביטול החלטת השחרור ועל הותרת העותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה מבקש העותר כי נורה על שחרורו ממעצר לאלתר. לטענתו החלטת המעצר בעניינו מבוססת על שיקולים "מערכתיים ומנהליים אשר טרם הוכרעו בביקורת שיפוטית עקרונית". דברים אלה אמורים ביחס להחלטת התביעה להגיש את כתב האישום במערכת השיפוט הצבאית, ולא בזו האזרחית, כפי שנעשה עם חיילי מילואים אחרים שהואשמו בפרשות דומות. נטען כי ניהול ההליך בעניינו במערכת הצבאית, שבה לא קיימת אפשרות להורות על מעצר בפיקוח אלקטרוני (בשונה מהמערכת האזרחית) – פוגע בזכויותיו לחירות ולשוויון. העותר אף ציין כי מחומר המצוי ברשותו "עולה כי המדינה הביעה עמדה שלפיה אילו חלופת איזוק אלקטרוני הייתה זמינה במסגרת ההליך הצבאי, לא הייתה שוללת את האפשרות לבחון חלופה כאמור". ביום 9.7.2026 הוגשה תגובת המשיב 1 לעתירה, במסגרתה נטען כי דינה להידחות על הסף, שכן בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים. עוד הובהר כי ניתוב עניינו של העותר למערכת השיפוט הצבאית נובע מהעבירות המיוחסות לו – ובפרט עבירה של עזרה לאויב לפי סעיף 44 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 – המקימה סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין הצבאי. עוד הובהר כי אילו היה מוגש כתב האישום לערכאה האזרחית, הייתה נדרשת התביעה לייחס לו עבירה אחרת, בעלת יסודות שונים, ואשר העונש בצידה חמור יותר. בנסיבות אלה נטען כי לבחירה במסלול השיפוט הצבאי השלכות שונות על עניינו של העותר החורגות משאלת חלופות המעצר בלבד, ומשכך אין יסוד לטענת האפליה שמעלה העותר. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיב 1, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת בית הדין הצבאי לערעורים. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים, וזאת להבדיל מהאפשרות הקבועה בחוק להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים (בג"ץ 6476/22 שרוני נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פסקה 9 ‏(‏18.10.2022‏)‏). משכך, אמות המידה להתערבותו של בית משפט זה בענייננו מצומצמות ביותר, והן תחומות למקרים נדירים שבהם מתעורר חשש ממשי לחריגה מסמכות או לפגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי (בג"ץ 7751/15 מיגירוב נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פסקה 3 ‏(‏22.11.2015‏); בג"ץ 8373/20 יצחקוב נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פסקה 5 ‏(‏7.12.2020‏); בג"ץ 5456/20 שיליאן נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פסקה 9 ‏(‏15.9.2020‏)‏). עיון בעתירה מלמד כי אף שהסעד המבוקש בה הוא שחרורו המידי של העותר ממעצר, אין בפי העותר טענות המכוונות כלפי החלטת בית הדין הצבאי לערעורים גופה – לא לעניין אופן הפעלת סמכותו ולא לעניין שיקול דעתו השיפוטי. למעשה, טענותיו מופנות כלפי שיקול דעתה של התביעה בבחירת הערכאה אליה הוגש כתב האישום בעניינו. בנסיבות אלה, העתירה אינה באה בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים. אשר לטענות העותר ביחס לשיקול דעתה של התביעה בכל הנוגע לניתוב עניינו למערכת השיפוט הצבאית ולהשלכות החלטה זו על אפשרות שחרורו ממעצר – כפי שעולה מתגובת המשיב 1, ניתוב ההליך למערכת השיפוט הצבאית הוא פועל יוצא של החלטת התביעה ביחס לסעיפי האישום שיוחסו לעותר, אשר מצויים בסמכותו הייחודית של בית הדין הצבאי. הלכה היא כי טענות הנוגעות למשמעות שיש לייחס לאופן הפעלת שיקול דעתה של התביעה, בין היתר בהתייחס לסעיפי האישום המיוחסים לנאשם, מקומן להתברר במסגרת ההליך הפלילי גופו (בג"ץ 8742/18 פלוני נ' התביעה הצבאית ביהודה, פסקה 6 ‏(‏20.3.2019‏)‏‏; בג"ץ 376/17 פלונית נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 20 ‏(‏23.2.2017‏)‏; בג"ץ 4765/13 קעדאן נ' פרקליט אזור יהודה ושומרון, פסקה 5 ‏(‏7.11.2013‏)‏). על כל פנים, לעותר שמורה האפשרות להעלות את טענותיו ביחס להשלכות שיש לייחס להחלטת התביעה במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדו, ככל שימצא לנכון לעשות כן. זאת, מבלי להביע כל עמדה באשר לגופן של טענות אלה או באשר להשלכותיהן האפשריות על ההליך. סוף דבר: העתירה נדחית, וממילא גם הבקשה לצו ביניים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ט תמוז תשפ"ו (14 יולי 2026). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת