פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 31-05-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי נתניה 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד רענן כספי פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים המכוונת נגד החלטת המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 17.3.2026, במסגרתה הורה על שינוי המותב שידון בהליך בין העותר למשיבה 3 (להלן: המשיבה) בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (המשיב 2. להלן: בית הדין האזורי), ועל ביטול החלטות שקיבל המותב הקודם. כן התבקש צו ביניים המורה על הקפאת ההחלטה באשר להחלפת המותב, ועל הותרת ההחלטות שקיבל המותב הקודם על כנן. כעולה מהעתירה, העותר והמשיבה נישאו זל"ז בשנת 2009, ונולדו להם ארבעה ילדים (להלן, בהתאמה: ההורים ו-הקטינים). בחודש אפריל 2017 נפתחו הליכי גירושין בין ההורים, במסגרתם הגישה המשיבה תביעות לתשלום מזונות ודמי מדור. ביום 18.12.2018 קבע בית הדין האזורי את מזונות הילדים בהם חויב העותר (בתיק 1123063/3. להלן: ההחלטה בעניין מזונות), אך ביום 11.3.2019 נדחתה בדן יחיד (הדיין הרב אוריאל אליהו), בקשת המשיבה לתשלום דמי מדור. בהמשך נסגרו התיקים בין ההורים מאחר שהיו "חסרי פעילות", עד שבשנת 2022 הגישה המשיבה תביעות נוספות לבית הדין האזורי. ביום 20.11.2024 ניתן פסק הדין בתביעות אלו, שהכריעה לטובת האישה באשר לחיוב בדמי מדור הילדים ובעניינים נוספים, וזאת בדעת רוב (הדיינים הרב יצחק רפפורט (אב"ד) והרב צבי בוקשפן, כנגד דעתו של הדיין אליהו). כן נקבע שלא היה מקום להכריע בבקשות בדיני ממונות (ובהן הבקשה לתשלום דמי מדור) בדן יחיד, וכי ההחלטות שנתן הדיין אליהו באופן זה מבוטלות (להלן: פסק הדין מיום 20.11.2024). לאחר מתן פסק הדין המשיכו ההליכים בין הצדדים, וביום 15.9.2025 התקיים דיון נוסף בפני בית הדין האזורי. לקראת דיון זה התחלף המותב הדן בהליכים. את מקומם של הדיינים רפפורט ובוקשפן תפסו הדיין הרב חיים וקנין והדיין הרב יאיר בן ציון אטון. הדיין אליהו, שכיהן קודם לכן כחבר במותב, התמנה לאב בית הדין. למחרת נתן בית הדין האזורי החלטה בה ציין כי מונחות בפניו תביעות המשיבה לתשלום דמי מדור ודמי מזונות, וכן תביעות העותר (אותן העלה בסיכומיו בתביעות שהגישה המשיבה ובדיון בעל-פה) לקביעת משמורת משותפת ולביטול דמי המזונות. בית הדין האזורי הבהיר כי טרם ניתנה החלטה באשר למזונות ודמי מדור קבועים, ומשכך יינתן פסק דין בכל הסוגיות האמורות (להלן: ההחלטה מיום 16.9.2025). על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול, שנדחתה בהחלטתו מיום 25.9.2025. בהחלטה זו הבהיר בית הדין הגדול כי בקשת רשות הערעור הייתה מוקדמת שכן בית הדין האזורי טרם השלים את הטיפול בהליך, וזאת מבלי להכריע אם ההחלטה האמורה הייתה תקינה, אם לאו. על החלטה זו הגישה המשיבה עתירה לבית משפט זה, שנדחתה, אף היא, ביום 30.10.2025, תוך שבית המשפט הדגיש כי אינו נוקט עמדה באשר להתנהלות בית הדין האזורי (בג"ץ 15506-10-25). בסמוך למתן ההחלטה מיום 16.9.2025 הגישה המשיבה בקשה לפסילת הדיין אליהו, בטענה כי הוא נתן החלטות ללא סמכות, וכי דעתו נעולה נגד המשיבה, כעולה מהחלטותיו ומהתבטאויותיו בדיונים בעל-פה. ביום 29.9.2025 דחה הדיין אליהו את הבקשה לפסילתו. בהחלטה הסביר הדיין אליהו כי ההחלטות הקודמות שניתנו בהליך הן זמניות, ומשכך מחייבות בחינה עיתית נוכח שינוי הנסיבות, ועל כן אין פסול בהחלטות האחרונות שנתן. מכל מקום, הוא עמד על כך שטענות המשיבה נוגעות להחלטות שקיבל לגופן, ועל כן מדובר בטענות ערעוריות, ולא כאלה המתאימות להליך פסלות. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית הדין הגדול (להלן: ערעור הפסלות. תיק 1556310/2). ביום 23.2.2026 הורה בית הדין האזורי על שינוי בזמני השהות של הקטינים עם ההורים. בית הדין הוסיף וקבע כי ההחלטה בעניין מזונות הייתה זמנית, ומשכך אינה בתוקף עוד, ויש לבחון את הסוגיה מחדש. הוא גם הודיע שיבחן מחדש את ההחלטה בעניין תשלום דמי מדור, עקב שינוי הנסיבות בהליך (החלטה זו תכונה להלן: ההחלטה בעניין ביטול המזונות). על כך הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול, בה התמקדה בטענה שלא הייתה הצדקה להורות על ביטול תשלום המזונות (להלן: בקשת המשיבה לרשות הערעור. תיק 1556310/3). ביום 10.3.2026 הורה בית הדין הגדול על העברת בקשת רשות הערעור "לעיון ולתגובת ה[עותר] בדיון שיתקיים בין הצדדים". ביום 12.3.2026 התקיים דיון בפני בית הדין הגדול. ביום 17.3.2026 נתן בית הדין הגדול את ההחלטה מושא העתירה, בגדרה הועבר הדיון בהליכים בין הצדדים למותב אחר בבית הדין האזורי (להלן: החלטת בית הדין הגדול). תחילה הטעים בית הדין הגדול כי הצטברות של כמה החלטות הפוסקות נגד בעל דין מסוים אינן יוצרות עילת פסלות, אך הוסיף כי בהליך דנן המצב שונה: בתיק שבפנינו ישנ[ן] לכאורה, מספר החלטות שניתנו ע"י ביה"ד שעל פניו יש בהם לכאורה טעות בהלכה וטעות הנראית לעין בשיקול הדעת. וכאשר יש צבר החלטות מסוג זה, כלפי צד מסוים סביר שתעלה תחושת קיפוח והסתתמות טענות ומצד שני משוא פנים לצד שכנגד. (עמ' 5 להחלטת בית הדין הגדול). בית הדין הוסיף ומצא כי ההחלטה בעניין מזונות לא הייתה החלטה זמנית אלא החלטה חלוטה במסגרת פסק דין לגירושין, וזאת בהתחשב בשיקולים הבאים: נוסח ההחלטה; החלטות נוספות של בית הדין האזורי בהליכים בין הצדדים; התנהלות הצדדים עצמם בשנים שחלפו מאז מתן ההחלטה. משכך, נקבע כי ההחלטה בעניין ביטול המזונות הייתה שגויה, שכן המותב בבית הדין האזורי לא היה רשאי לדון מחדש בהחלטה בעניין המזונות, אלא אם אירע שינוי נסיבות מהותי – דבר שלא התקיים בהליך (ואף לא נטען כי התקיים). ביחס לבקשת המשיבה לרשות ערעור, בית הדין הגדול הוסיף וקבע כי "בוודאי שלא היה מקום לבטל כליל מזונות אלו באופן חד צדדי עוד קודם לדיון" (שם, בעמ' 7). בית הדין הגדול גם חלק על קביעת בית הדין האזורי בעניין דמי מדור, וציין כי "אמנם, יש מקום להפחית מעט" בשיעור התשלום, אך קיים קושי בקביעות בית הדין בסוגיה זו (שם, בעמ' 8). נוכח האמור, דחה בית הדין הגדול את הבקשה לפסילת ההרכב בשל טענות למשוא פנים של אב בית הדין, הדיין אליהו, אך הוסיף כי "ניתנו בתיק הצדדים צבר החלטות שגויות ע"י בית הדין האזורי" וכי משכך "מובנת התחושה הקשה של ה[משיבה] וב"כ, ובכדי למנוע לזות שפתיים ובכדי למנוע הסתתמות טענות ה[משיבה] בדיונים הבאים" (שם), יועבר ההליך למותב אחר בבית הדין האזורי. עוד ביטל בית הדין הגדול את ההחלטה בעניין ביטול המזונות, והשיב את ההחלטה בעניין המזונות על כנה. בית הדין הגדול הורה למותב החדש לתת לאלתר פסק דין חדש בעניין המזונות הזמניים (עד להכרעה סופית בעניין), שיתייחס גם לתביעת המשיבה לקביעת דמי מדור. עוד הובהר, כי אם המשיב מעוניין לבקש את הפחתת המזונות, עליו לפתוח תיק בבית הדין האזורי בעניין, ולהצביע על שינוי נסיבות מהותי. בית הדין הגדול ציין כי הכרעתו נעשית מתוקף סמכותו לפי תקנה קנ"ג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: התקנות), הקובעת כי, לאחר הכרעה בערעור, בית הדין הגדול רשאי להשיב את ההליך למותב שונה בבית הדין האזורי שדן בו קודם לכן, או לבית דין אזורי אחר. ביום 22.3.2026 נתן הדיין אליהו החלטה, בה פירט את השינויים שחלו בזמני השהות בין ההחלטה בעניין המזונות משנת 2018, ובין החלטתו העדכנית בעניין ביטול המזונות. הדיין אליהו הטעים כי מדובר ב-"שינוי מהותי" בזמני שהות, הנובע, בין היתר מכך שסגנון החיים של המשיבה (אשר, כנטען בעתירה, חזרה בשאלה) אינו תואם עוד את סגנון החיים של הקטינים. נוכח האמור פנה בית הדין האזורי לבית הדין הגדול, וביקש כי בית הדין הגדול ישקול מחדש את הכרעותיו באשר לחיוב העותר במזונות ובאשר להעברת ההליך למותב אחר. ביום 15.4.2026 דחה בית הדין הגדול את בקשת הדיין אליהו, תוך שהבהיר כי אין בתקנות התייחסות לפנייה מסוג זה. לגופו של עניין, בית הדין הגדול לא מצא לשנות את מסקנתו בהתחשב בנימוקים שהציג הדיין אליהו (תוך שצוין כי, ממילא, ההחלטה בעניין ביטול המזונות נשענה על נימוקים שונים מאלה שהציג עתה הדיין אליהו). העתירה דנן מכוונת נגד החלטות אלה של בית הדין הגדול. העותר טוען כי בית הדין הגדול פעל תוך חריגה מסמכות, ובסתירה להוראות החוק והפסיקה, שכן הוא הורה על פסילת המותב בבית הדין האזורי, הגם שקבע כי אין בנמצא עילת פסילה. כן נטען, כי בית הדין הגדול לא היה רשאי לכרוך יחדיו דיון בערעור פסלות ובבקשת המשיבה לרשות ערעור, תוך שלילת זכות הטיעון של העותר ביחס לבקשת המשיבה לרשות ערעור. לשיטת העותר, פגם זה חמור במיוחד שכן המשמעות שלו היא שייגרם לצדדים עינוי דין, מאחר שהדיון הועבר למותב חדש, שאינו בקיא בנבכי ההליך. לבסוף, העותר גם טוען כי החלטות בית הדין האזורי היו מוצדקות לגופן, ונשענו על היכרות עם ההליך ועם דו"חות שהגישה אפוטרופא לדין שמונתה לקטינים. לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, באנו לידי מסקנה כי דינה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטות בית הדין הגדול. כידוע, התערבות בית משפט זה בשבתו כבג"ץ בהחלטות בית הדין הגדול תעשה במשורה, ורק במקרים בהם חרג בית הדין הרבני מסמכותו או כאשר החלטותיו פגעו בעקרונות הצדק הטבעי (ראו, מיני רבים: בג"ץ 1889/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 18 (23.8.2023); בג"ץ 73527-11-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (10.12.2024); בג"ץ 55406-07-25 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 4 (30.7.2025)). איננו סבורים כי החלטות בית הדין הגדול נופלות לגדר חריגים אלה. למעשה, טענתו העיקרית של העותר היא שבית הדין הגדול הורה על שינוי המותב הדן בהליך, וזאת מבלי שקיימת עילת פסלות כדין. טענה זו אינה מצדיקה את ביטול החלטות בית הדין הגדול משני טעמים. ראשית, מבחינה דיונית, בפני בית הדין הגדול הונחו שני הליכי השגה: ערעור הפסלות, במסגרתו התבקשה פסילת הדיין אליהו; ובקשת המשיבה לרשות ערעור, המכוונת נגד החלטה בעניין ביטול המזונות. פסק דינו של בית הדין הגדול קבע אומנם שלא מתקיימת במקרה דנן עילת פסלות של חשש ממשי למשוא פנים, אולם קיבל, מבחינה מהותית, את בקשת המשיבה לרשות ערעור, והדגיש כי מובנת התחושה הקשה שנוצרה אצל המשיבה ובא-כוחה. בהתאם לכך, בית הדין הגדול הבהיר במפורש כי מקור הסמכות להעברת הדיון למותב אחר אינו סעיף 19א לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, בו הוגדרו עילות הפסלות של הדיינים, אלא תקנה קנ"ג לתקנות, שהיא תקנה כללית שכותרתה "פסק-הדין", ובה נקבעו הסמכויות של בית הדין הגדול בערעור, ובהן להחזיר "את העניין לבית-הדין שדן או לאותו בית-דין בהרכב אחר [...]" (למקרים בהם הורה בית הדין הגדול על החלפת המותב בבית הדין האזורי, שלא במסגרת הליכי פסלות, ראו: בג"ץ 1416/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 4 (29.5.2016); בג"ץ 1375/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (25.2.2019); תיק (גדול) 1419416 פלונית נ' פלוני, עמוד 12 (4.3.2025). כן השוו לתקנה כ"ב לתקנות, המגדירה את אופן קביעת המותב החדש, במקרים בהם התקבלה בקשת פסלות בבית הדין האזורי). מכאן שמבחינה פורמאלית החלטת בית הדין הרבני הגדול על שינוי המותב לא ניתנה מכוח דיני הפסלות, ומשכך בוודאי שאינה לוקה בסתירה פנימית עם הקביעה שלא מתקיימת עילת פסילה של חשש למשוא פנים. שנית, גם במישור המהותי לא מצאנו פגם בהחלטת בית הדין הגדול. לא אחת נפסק במסגרת ערעורי פסלות המוגשים לנשיא בית המשפט העליון כי ראוי להורות על שינוי המותב הדן בהליך כלשהו "ולו מטעמים של מראית פני הצדק" (ראו, מיני רבים: ע"א 8322/22 פלונית נ' פלונית, פסקה 15 (5.2.2023); ע"א 95/23 ואכים נ' פקיד שומה חיפה, פסקאות 11-10 (19.2.2023); ע"פ 1970/23 עלי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (20.4.2023)). משכך, אפילו אם החלטתו של בית הדין הרבני הגדול הייתה ניתנת במסגרת הליך שכל עניינו ערעור פסלות, דומה כי די היה בנימוק שניתן – "בכדי למנוע לזות שפתיים ובכדי למנוע הסתתמות טענות" – על מנת להצדיק דחיית העתירה דנן (לאמת המידה המצומצמת להתערבות בהחלטות אלה, ראו: בג"ץ 2833/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 23 (25.6.2008); בג"ץ 11805-03-25 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (10.3.2025)). נוכח האמור, דין העתירה להידחות. מאליה נדחית הבקשה לצו ביניים. מאחר שלא התבקשה תשובה, לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"ו (28 מאי 2026). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט