פלוני נ. בית הדין הרבני בגדול בירושלים

החלטה בתיק בג"ץ 2833/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2833/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. עו"ד שמואל גרוס 3. פלוני עתירה לצו על תנאי בשם העותרת: בעצמה בשם המשיב 3: בעצמו פסק דין השופט י' דנציגר: 1. בפנינו עתירה לצו על תנאי אשר יורה למשיב 1, בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו מיום 26.2.2008, במסגרתו נקבע כי העותרת חייבת בגט והמשיב 3 (להלן: המשיב) אינו חייב במזונותיה. כמו כן התבקש צו ביניים אשר יורה על עיכוב פסק הדין האמור וכי לא יינקטו צעדים כלשהם מכוחו עד להכרעה בעתירה. עוד מבקשת העותרת צו ביניים אשר יורה כי לא יתקיים דיון כלשהו בפני הרב דייכובסקי, וכן צו ביניים במסגרתו יוטל עיקול על הדירות המשותפות של בני הזוג ועל מניעת דיספוזיציה בדירות עד להכרעה בעתירה. העובדות הנחוצות להכרעה 2. העותרת והמשיב נישאו זו לזה בשנת 1971. ביום 31.12.1993 הגיש המשיב לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב (להלן: בית הדין האזורי) תביעה לגירושין. ביום 7.7.1996 ניתן על ידי בית הדין האזורי פסק דין, לפיו אין לחייב את העותרת בגט ועל הצדדים לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם. ביום 6.2.1997 קיבל בית הדין הגדול את ערעורו של המשיב וקבע, בין היתר, כי העותרת חייבת לקבל גט מהמשיב וכי המשיב פטור ממזונות העותרת. דעת הרוב בבית הדין הגדול (כבוד נשיא בית הדין הרב א' בקשי דורון וכבוד הרב מ' טופיק) סברה כי הוכחו "מעשי כיעור" מצד העותרת. דעת המיעוט (כבוד הרב ש' דייכובסקי) סברה אף היא כי יש מקום לחיוב בגט, אף שהביעה ספק האם התקיימו "הגדרים ההלכתיים" בעניין "כיעור". 3. עתירה שהגישה העותרת לבית משפט זה בעניין פסק דינו של בית הדין הגדול מיום 6.2.1997 (בג"צ 365/98) הסתיימה בפסק דין אשר נתן תוקף להסכם שנערך בין הצדדים בעניין חלוקת הרכוש ביניהם. בהסכם זה נקבע, בין היתר, כי הרכוש המשותף של הצדדים יחולק ביניהם בחלקים שווים, כי מועד תום השיתוף הוא יום 1.1.1994 וכי בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב יכריע בעניין הרכוש המשותף בהליך על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). עוד נקבע בהסכם, כי הצדדים יתגרשו בבית הדין האזורי והגט יינתן לאחר פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. 4. ביום 28.11.2004 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט י' גייפמן) פסק דין, על דרך הפשרה, בעניין חלוקת הרכוש בין בני הזוג. בפסק הדין צויין כי העותרת עשתה דין לעצמה ולא הגישה את סיכומיה, ואף לא טרחה להופיע לישיבות שנקבעו בנדון, ולאחר שבקשה לפסילת שופט שהגישה - נדחתה. הליכים שנקטה העותרת בניסיון לתקוף את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה - לא צלחו (עתירה לבית משפט זה, נמחקה בהסכמה; בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נדחתה, וכך גם ערעור לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור לבית משפט זה). 5. ביום 1.8.2005 הגישה העותרת לבית הדין האזורי תביעה לדון בעניין הגירושין, לכאורה עקב נסיבות וראיות חדשות, וכן תביעה למזונות לתקופה שמיום 30.12.1993 ועד ליום 19.1.1995. בית הדין האזורי דן בתביעת העותרת וביום 24.1.2007 ניתן על ידו (כבוד הרב נ' שיינן, הרב ש' מלכה והרב ש' תם) פסק דין ארוך ומפורט במסגרתו הובעה הדעה כי העותרת לא הפסידה מזונותיה עקב "מעשי הכיעור", שכן המשיב הוא שבגד בעותרת. אלא שבית הדין האזורי ציין לקראת סוף פסק דינו כי "בדרך של הכרעה אנו מנועים מלהכריע הואיל ובאם עשויה להיות הפסיקה המעשית שלא כפי האמור בפסיקת והכרעת ביה"ד הגדול - לא יתקבלו הדברים. ואם כן בהכרעה הסופית אין באפשרותנו לקבוע כאמור". בסופו של דבר, פסק בית הדין האזורי "שעל הבעל ... לשלם לידי אשתו... את הסכום של 2,750 ₪ לכל חודש למשך כל התקופה שמיום 30.12.1993 ועד ל-19.1.1995". 6. המשיב ערער על פסק דין זה של בית הדין האזורי. טרם הדיון בערעור בפני בית הדין הגדול, העלתה העותרת טענת פסלות כנגד הדיין הרב ש' דייכובסקי. בהחלטה מיום 3.6.2007 נדחתה טענה זו, וכך נקבע: "הבקשה לפסילת דיין בביה"ד הגדול, אינה במקומה. עורך דינו של המערער, אינו עובד כבר זמן רב במשרד שבו נמצא בנו של אותו דיין. אין כל סיבה הלכתית, משפטית או עובדתית לפסילה." העותרת פנתה בבקשה לפסלות הרב דייכובסקי גם לנשיא בית הדין הגדול, כבוד הרב ש' מ' עמאר, ואף הוא דחה את טענת הפסלות, בהחלטה מיום 19.6.2007. 7. העותרת נמנעה מלהגיע לישיבה שהיתה קבועה לדיון בערעור ביום 2.9.2007. באותו יום הורה בית הדין הגדול על עיכוב פסק דינו של בית הדין האזורי, ה"מנוגד לפסק דינו של ביה"ד הגדול בעניינם של הצדדים שדן ביום כ"ט שבט תשנ"ז - לפני עשר שנים" וכן הורה על זימונה של העותרת לדיון שייקבע באמצעות צו הבאה. 8. ביום 26.2.2008 ניתן פסק דינו של בית הדין הגדול בערעור שאותו הגיש המשיב על פסק דינו של בית הדין האזורי. מן הראוי להביא במלואה את החלטתו של בית הדין הגדול: "בית הדין האזורי הפליא לעשות בפלפול הלכתי, כדי להוכיח שהמשיבה אינה חייבת בגט, וזכאית למזונות. אולם, מה נעשה, וביה"ד קבע במפורש לפני אחת עשרה שנה... כי המשיבה חייבת בגט. ברור, שכתוצאה מחיוב הגט, אין מקום לפסיקת מזונות. לצערינו, ביה"ד האזורי עשה את כל מה שאפשר ולא אפשר בכדי שפסק דינו של ביה"ד הגדול לא ימומש. הדבר מחייב התייחסות של מערכת בתי הדין והעומדים בראשה, למצב בלתי נסבל, שבו פסקי דין של ביה"ד הגדול מושמים לאל. אין מנוס מביטול פסק דינו של ביה"ד האזורי, וקביעה כי המשיבה חייבת בגט, והמערער אינו חייב במזונותיה כלל ועיקר. המערער ישליש גט, ועל המשיבה לקבלו תוך 30 יום. אם לא תאבה, ינתן לו היתר נישואין, לאחר שימלא את הפרוצדורה המקובלת." 9. בעקבות פסק דינו של בית הדין הגדול (להלן: פסק הדין נשוא העתירה), אשר הורה כי יש לחייב את העותרת בגט וכי אין היא זכאית למזונות מן המשיב, הגישה העותרת את העתירה דנן. טענות העותרת בתמצית 10. העותרת טוענת, כי במסגרת פסק הדין נשוא העתירה, היא חויבה בגט, נשללו מזונותיה, וכל זאת ללא עובדות, ללא ראיות וללא טיעון משפטי. לטענתה, החלטה זו שגויה מן הפן המשפטי והיא אינה עומדת בכללי הצדק הטבעי. לטענתה, המשיב ובא כוחו (המשיב 2, עו"ד יהושע גרוס) סילפו פרוטוקולים, מסרו הצהרות כוזבות וגרמו לשיבוש הליכי משפט והטיית דין. לטענתה, לא הוכחו מעשי כיעור מצדה ומאידך, הוכח כי המשיב הוא שבגד בעותרת עם אשת איש, וכך אף נקבע - לדבריה - בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 24.1.2007. 11. טענה נוספת של העותרת הינה כי יש לפסול את הרב דייכובסקי מלדון בתיק. כאמור, בקשתה בעניין זה נדחתה על ידי בית הדין הגדול. לדברי העותרת, לרב דייכובסקי עמדה סופית בעניין נשוא הערעור באופן שלא יהיה עוד טעם בהמשך ניהולו. לטענתה, לרב דייכובסקי היכרות אישית עם עו"ד גרוס, ב"כ המשיב, עובדה המהווה עילת פסלות (עו"ד גרוס חלק בעבר משרד עם בנו של הרב דייכובסקי). לטענת העותרת, חוסר היכולת של הרב דייכובסקי לדון בתיק באופן אובייקטיבי מסביר את התנהלותו בעניין - אי דחיית הערעור על הסף, ופסיקתו אשר חייבה את העותרת בגט ושללה את מזונותיה. בבקשה שהגישה לנשיא בית הדין הגדול (אשר נדחתה, כאמור) טענה, כי "התעלמות הדיין דייכובסקי מהעובדות, מהראיות ומהנסיבות, מסקנותיו העומדות בסתירה לדיני ההלכה, מעידות כאלף עדים שלדיין, הרב דייכובסקי, 'עמדה סופית בנושא הדיון השיפוטי'". הוצאת צו ביניים במסגרת עתירה זו 12. ביום הגשת העתירה, ניתנה החלטה המורה למשיבים להגיב לעתירה עד ליום 17.4.2008. בעקבות טענות המשיבים 2-3 כי העתירה לא הומצאה להם, ולפיכך לא יכלו להגיב לעתירה, ניתנה ארכה להגשת התשובה. משלא הוגשה תגובה מטעם מי מן המשיבים, ניתן ביום 6.5.2008 צו ביניים המורה למשיבים להימנע מנקיטת צעדים לביצוע החלטתו של בית הדין הגדול מיום 26.2.2008, עד למתן החלטה אחרת. רק לאחר שניתנה למזכירות בית המשפט הוראה לשלוח את העתירה, על נספחיה, אל המשיבים, הוגשה תגובת המשיב לעתירה. טענות המשיב 3 13. המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף, לבטל את צו הביניים שניתן ולחייב את העותרת בהוצאות מרתיעות. לטענתו, מהותה של העתירה הינה ערעור על פסק דינו של בית הדין הגדול. לגישתו, בהליכים בפני בית הדין הגדול לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. 14. לטענת המשיב, הוא מסורב גט על ידי העותרת מזה חמש עשרה שנים, ועתירה זו הינה "חלק ממסע נקמנות ועינוי דין" שנוקטת העותרת כנגד המשיב. 15. המשיב מעלה טענות כנגד בית הדין האזורי, ובין היתר טוען כי כבוד הרב שיינין, בבית הדין האזורי, פסל עצמו מלדון בעניינם של הצדדים לאחר שבית הדין הגדול הפך את קביעתו בפסק הדין מיום 6.2.1997, אולם משהגישה העותרת את תביעתה לדון מחדש בעניין הגירושין ותביעתה למזונות, דן הרב שיינין בעניין שבו פסל עצמו מלדון קודם לכן. המשיב אף מלין כנגד התמשכות ההליכים בבית הדין האזורי, התמשכות אשר בגינה אף הגיש תלונה לנציבות תלונות הציבור על שופטים (תלונה שנמצאה כמוצדקת). 16. המשיב מוסיף ומציין כי ביום 9.4.2008 פעל בהתאם לפסק דינו של בית הדין הגדול והשליש גט בבית הדין האזורי. 17. עוד טוען המשיב כי העותרת מפרה את ההסכם שנחתם בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית משפט זה, בכך שגרמה לעיכובים ממושכים בהליכים, בכך שהיא מונעת את חלוקת הרכוש על פי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובכך שהיא סירבה ומסרבת להתגרש מהמשיב. 18. לסיכום, טוען המשיב, כי דין העתירה להידחות שכן החיוב בגט, כפי שנקבע לפני אחת עשרה שנים, שריר וקיים, וממילא לא מגיעים לעותרת מזונות בגין התקופה האמורה לעיל, שכן באותה תקופה קיבלה את מחצית הגמלה של המשיב, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי לא יהיו תשלומי כפל. דיון והכרעה 19. בית משפט זה שב וקבע כי בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אין הוא יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים בכלל ועל בתי הדין הרבניים בפרט: "רשות זו [בית הדין הרבני - י.ד.] סוברנית לדון במחלוקת שהובאה להכרעתה על-פי המשפט המקובל עליה והמחייב אותה, הן מבחינת ההכרעה המהותית והן מבחינת סדרי הדין ודיני הראיות..." (בג"צ 1923/91 רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד מו(2) 1, 10 (1991) (להלן: בג"צ רוזנצויג)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין הדתיים מוגבלת, אפוא, לאמור בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. בית משפט זה יתערב בהחלטות בתי הדין הדתיים אך כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר או כשההחלטות ניתנו תוך חריגה מסמכות (בג"צ 1986/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 27.5.2008) (להלן: בג"צ פלונית)). באשר לעילת ההתערבות שעניינה חריגה מסמכות, הפסיקה פירשה מושג זה ככולל שני עניינים נוספים: אי החלת הוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי; ופגיעה בכללי הצדק הטבעי (בג"צ פלונית האמור; בג"צ 2642/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (לא פורסם, 8.4.2008)). 20. ככל שעסקינן בטענות העותרת כי פסק הדין נשוא העתירה ניתן ללא עובדות, ללא ראיות וללא טיעון משפטי, דינה של טענה זו להידחות. פסק הדין נשוא העתירה הינו במהותו קביעה משפטית, לפיה אין מקום לשנות מפסק הדין הקודם שניתן על ידי בית הדין הגדול, ביום 6.2.1997, לפיו העותרת חייבת בגט ומזונותיה נשללו. פסק הדין מיום 6.2.1997 הינו חלוט (כאמור, עתירה לבית משפט זה בעניינו נמחקה בהסכמה), וממילא, תקיפה של פסק דין זה נגועה בשיהוי כבד. בקביעה המשפטית לפיה אין לשנות מפסק הדין המקורי לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותנו על פי אמות המידה שהותוו לעיל. 21. כפי שעולה מהחלטותיו של בית הדין הגדול, ככל שפסק הדין נשוא העתירה ניתן ללא שמיעת טענותיה של העותרת, הרי זה משום שהעותרת נמנעה מלהתייצב לדיונים בפני בית הדין הגדול, עד שזה נאלץ לזמנה באמצעות צו הבאה. כבר מטעם זה, מן הראוי לדחות את הטענה כי פסק הדין ניתן ללא דיון ובניגוד לכללי הצדק הטבעי. 22. גם הטענה כי פסק הדין שגוי משפטית, דינה להידחות על הסף. העותרת מבקשת למעשה כי נתערב בקביעתו של בית הדין הגדול לפיה יש לחייב את העותרת בגט ולשלול את מזונותיה. קביעה זו הינה במסגרת סמכותו של בית הדין הרבני, וכאמור, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הגדול, למעט בנסיבות קיצוניות, אשר מקריאת העתירה לא עולה כי אכן התקיימו במקרה דנן. 23. אשר לטענה בדבר פסילתו של הרב דייכובסקי מלדון בעניינם של העותרת והמשיב; הכללים לעניין התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית הדין הרבני בכלל, נכונים גם לעניין התערבות בהחלטות בעניין פסלות דיינים: "רשות שיפוטית זו סוברנית לדון במחלוקת שהובאה להכרעתה... לרבות - ככל שהסוגיה מתעוררת - בנושא כשירותו של הדיין או מותב בית הדין לדון בעניינו של בעל דין פלוני, או בנושא פסלותו מלישב ולדון בעניינו של זה... אנו, כבית-משפט גבוה לצדק, איננו משמשים ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול, בין אם מקובלות הן עלינו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו" (בג"צ רוזנצויג, עמ' 11). 24. סעיף 19א לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הדיינים) קובע מהם המקרים בהם יהיה דיין פסול מלשבת בדין. כללים אלה זהים, בעיקרם, לכללי הפסלות החלים על שופטים המכהנים בבתי המשפט עליהם חל חוק בתי המשפט (ראו: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 379 (2006) (להלן: מרזל)). סעיף 19א לחוק הדיינים, בדומה לסעיף 77א לחוק בתי המשפט, קובע עילת פסלות כללית (קיומו של "חשש ממשי למשוא פנים" - סעיף 19א(א)) ולצדה קובע גם עילות ספציפיות שבהתקיימותן חייב דיין לפסול את עצמו (סעיף 19א(ב)) (השוו: מרזל, עמ' 97). 25. הרב דייכובסקי, בהחלטתו מיום 3.6.2007, דחה את טענת הפסלות הנסמכת על "היכרות מוקדמת", שכן כדבריו, "עורך דינו של המערער [המשיב בענייננו - י.ד.] אינו עובד כבר זמן רב במשרד שבו נמצא בנו של אותו דיין". נשיא בית הדין הגדול לא מצא לנכון להתערב בהחלטה זו (החלטתו של הנשיא הרב עמאר מיום 19.6.2007). 26. כאמור, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני בעניין פסלות דיין, והתערבותנו מוגבלת למקרים בהם נדרש סעד מן הצדק או למקרים של חריגה מסמכות (לרבות סטייה מכללי הצדק הטבעי). איני סבור כי החלטות בית הדין הגדול בעניין טענת הפסלות שהועלתה כנגד הדיין דייכובסקי נגועות בפגם המצדיק את התערבותנו. נראה כי החלטותיו של בית הדין הגדול בעניין זה נשמעו לאחר שמיעת טענות העותרת והן תואמות את הוראותיו של חוק הדיינים, והן אף מנומקות, קרי, בית הדין הגדול החיל את הוראת החוק החלה עליו ולא סטה מכללי הצדק הטבעי, ומשכך לא נדרשת התערבותנו בהחלטותיו. 27. למעלה מן הצורך, לגופן של טענות העותרת בעניין זה, ככל שעסקינן בטענה כי בנו של הרב דייכובסקי עבד באותו משרד עם ב"כ המשיב, הרי שעל פי העובדות המפורטות בעתירה, "קרבה" זו אינה מקימה עילת פסלות לפי סעיף 19א(ב) לחוק הדיינים (השוו: ע"א 10484/07 מאגנוס הנדסה ואחזקה בע"מ נ' אינגביר הנדסה בע"מ (לא פורסם, 10.3.2008)) ואף אינה מקימה "חשש ממשי למשוא פנים", קרי לא קמה עילת פסלות לפי סעיף 19א(א) לחוק הדיינים. ככל שטוענת העותרת, כי העובדה שהרב דייכובסקי דן בעבר בעניינה ופסק נגדה (למשל בעניין הגט והמזונות) מקימה עילת פסלות נגדו, הרי כידוע, מתן פסק דין שלא לטובת בעל דין אינה עילה לפסילתו של שופט (או דיין) (ע"א 359/99 לי מעון בע"מ נ' בקאל (לא פורסם, 20.4.1999)). כך, נפסק, כי הכרעה שיפוטית לטובת צד מסוים, כשלעצמה, אף אם מדובר ברצף של החלטות לרעת בעל הדין הטוען לפסלות, אין בה כדי להקים עילת פסלות (מרזל, עמ' 175; ע"א 2104/07 ראובני נ' סהר ציון (הראל) חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 3.6.2007), פסקה 4, והאסמכתאות הנזכרות שם). על כן, דינן של הטענות בדבר פסלות הרב דייכובסקי להידחות, הן על הסף והן לגופן. 28. לאור האמור לעיל, העתירה נדחית על הסף. צו הביניים מיום 6.5.2008 מבוטל. העותרת תישא בהוצאות המשיב 3 בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, כ"ב בסיון התשס"ח (25.6.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08028330_W10.doc דל מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il