פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1889/23 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותרים: 1. פלוני 2. דרמה מוצרים ושרותים וטרינריים נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי נתניה 3. פלונית 4. פלוני 5. פלונית 6. עו"ד ברוורמן פרי אל - כונסת נכסים 7. עו"ד אודי גנון - כונס הנכסים עתירה למתן צו על תנאי; בקשה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 27.10.2022 במסגרת תיק 1324771/2 בשם העותרים: עו"ד איל מנחם בשם המשיבות 3 ו-6: עו"ד פרי-אל ברוורמן בשם המשיבים 5-4: עו"ד ליאור פרי בשם המשיב 7: עו"ד יהודה אודי גנון פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפנינו מבקשת לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 27.10.2022, שדחה ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בנתניה מיום 31.5.2021 – החלטה במסגרתה נדונה העברת זכויות במערכת סולארית המותקנת על בית מגורים, שנמכר בהליך כינוס נכסים כחלק מחלוקת רכוש בין בני זוג שהתגרשו. רקע עובדתי רלוונטי בשנת 1992 נישא העותר 1 (להלן: העותר) למשיבה 3 (להלן: המשיבה. יכונו יחדיו להלן: בני הזוג) כדמו"י. לאורך השנים צברו בני הזוג רכוש משותף, במרכזו בית המגורים בו התגוררו יחד עם ילדיהם המשותפים, הממוקם ברחוב האסיף 2 במושב הדר עם, והידוע גם כגוש 8306 חלקה 77 (להלן: הבית), וחברת דרמה מוצרים ושירותים וטרינריים בע"מ, שהוקמה בשנת 1998 ואשר באמצעותה ניהל העותר, וטרינר במקצועו, את עסקיו (העותרת 2. להלן: החברה). ברבות השנים, עלו יחסי בני הזוג על שרטון, ובשנת 2016 הם החליטו להיפרד. במועד זה, 99% ממניות החברה היו בבעלותו של העותר, ו-1% מהמניות בבעלותה של המשיבה. ביום 15.11.2017 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בנתניה (המשיב 2. להלן: בית הדין האזורי), וכרך אליה את הסוגיות הרכושיות לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט רבני), וזאת לצורך ביצוע פירוק שיתוף ואיזון משאבים בין בני הזוג, לרבות בחברה (להלן: תביעת הגירושין). יצוין כבר בשלב זה, כי שלוש שנים קודם לכן, בשנת 2013, הקימה החברה על גג הבית מערכת סולארית לייצור ולמכירת חשמל (להלן: המערכת הסולארית או המערכת), בעלות של כ-200 אלף ש"ח. המערכת, שנקנתה על ידי החברה מחברת החשמל, רשומה בספרי החברה כרכושהּ, והיא מניבה לחברה רווחים בהיקף של כ-25 אלף ש"ח בשנה. ביום 21.9.2018 ציווה בית הדין האזורי על פירוק השיתוף בבית והורה על מכירתו. ברם, משלא עלה בידי בני הזוג למכור את הבית בכוחות עצמם, הורה בית הדין האזורי ביום 11.12.2018 על מינויים של עו"ד פרי אל ברוורמן ועו"ד אודי גנון (להלן: עו"ד גנון), שהיו באותה העת באי-הכוח של בני הזוג, לכונסי נכסים (המשיבים 6 ו-7. יכונו יחדיו להלן: הכונסים). הכונסים מכרו את הבית למשיבים 3 ו-4 (להלן: הקונים), בעבור סך של 4.45 מיליון ש"ח. חוזה מכר הבית נחתם על ידי הכונסים והקונים ביום 11.7.2019, ובית הדין האזורי אישר אותו ביום 16.7.2019 (להלן: חוזה המכר). אין חולק כי החברה אינה צד לחוזה המכר, וכי חוזה זה אינו מתייחס מפורשות למערכת הסולארית. אולם, חוות הדעת שהוגשה לבית הדין מטעם השמאי עומר מרגלית עובר לחתימתו, ביום 11.12.2018, שהעריכה את שוויו הכולל של הבית לצורך מכירתו, ואשר הסכם המכר הפנה אליה והסתמך עליה (להלן: חוו"ד השמאי), שקללה את המערכת במסגרת ציון היקף המחוברים לבית (תחת הסעיף "כללי", עמ' 9 לחוו"ד השמאי). עם זאת, התעוררה מחלוקת בשאלה אם השומה הסופית שבחוו"ד השמאי כללה את המערכת הסולארית. לאחר כניסתם של הקונים לבית, הגישו הכונסים בקשה למתן הוראות במסגרתה התבקש בית הדין האזורי להורות לחברת החשמל להעביר את הזכויות הנובעות מחוזה מכר המערכת הסולארית שנכרת בינה לבין החברה (להלן: חוזה המערכת) על שמם של הקונים (עמ' 3 בנספח 10 לעתירה) (להלן: הבקשה למתן הוראות). בית הדין האזורי נעתר לבקשה זו ביום 8.12.2019, והורה לחברת החשמל להעביר את החוזה בעניין הבית על שם הקונים, לרבות הזכויות החוזיות במערכת הסולארית. ביני לביני, בחודש מרץ 2019 (קרי, לאחר מועד החתימה על הסכם המכר) מכר העותר לבת זוגו החדשה (להלן: בת הזוג), 50% ממניות החברה, בתמורה להשקעתה בחברה בסך של 500,000 ש"ח. על רקע התפתחויות אלה, ביום 2.12.2020 התנהל בבית הדין האזורי דיון בדבר המערכת הסולארית. במהלך הדיון, התנגד העותר נחרצות לבקשה למתן הוראות וטען כי המערכת הסולארית כלל לא נמכרה במסגרת הסכם המכר, זאת הואיל והמערכת מצויה בבעלות החברה, אשר אינה צד להסכם זה, וממילא לא נתנה את הסכמתה למכירה. עם זאת, עו"ד גנון, אשר שימש כבא-כוחו של העותר בשלביו הראשונים של ההליך, העיד בפני בית הדין שהוא הביא לידיעתו של העותר כי עסקת מכר הבית כוללת את מכירתה של המערכת הסולארית, וציין כי ניתן למצוא לכך חיזוק בתכתובות דוא"ל בין העותר לבינו (להלן: תכתובות הדוא"ל). מעבר לכך, הלה העיד כי אף בת הזוג הייתה מודעת לתוכן הסכם המכר והוא אושר גם על ידה ("ההסכם הזה אושר על ידי [העותר] והן על ידי [בת הזוג] שאפילו העירו הערות כאלה ואחרות להסכם ערב חתימתו" (שורות 163-162 לפרוטוקול הדיון האמור)). למעשה, הייתה זו בת הזוג שהסבה את תשומת לבו של עו"ד גנון לכך שעלות המערכת מגולמת גם בשווי החברה, נוסף על שווי הבית, ועל כן הלה הרגיע אותה ואת העותר והשיב כי: "זה יוערך בבית ואז נבקש להסיר זאת מהחברה, לא ניתן להפריד את המערכת מהבית" (נספחים א' ו-ב' לנספח 26 לעתירה). זאת ועוד, באת-כוחה של המשיבה העידה כי לפי הדברים שמסר לה עו"ד גנון, העותר הסכים למכירת המערכת הסולארית, ולשיטתה, הדבר אף בא לידי ביטוי בהסכם המכר גופו. זאת, בהינתן שבהסכם זה צוין כי הבית יימכר לקונים "As is", קרי, יחד עם המערכת הסולארית, הצמודה והמחוברת אליו (סעיף 2 להסכם המכר. להלן: סעיף ה-"As is"). עוד הוסיפה האחרונה כי "אני לא יודעת איך מעל הראש של הלקוחה שלי [הכוונה למשיבה 3 – ע"ג] עשו העברת מניות [הכוונה להעברת 50% ממניות החברה שהיו בידי העותר לבת הזוג – ע"ג] אבל זה מראה על חוסר תום לב" (שורות 107-106 לפרוטוקול הדיון מיום זה). החלטת בית הדין האזורי ביום 31.5.2021 קיבלה דעת הרוב בבית הדין האזורי (כב' הדיינים הרב יצחק רפפורט והרב אוריאל אליהו) את עיקריה של הבקשה למתן הוראות (להלן: החלטת בית הדין האזורי). בית הדין לא הורה לעותר או לחברה לבצע פעולות במערכת הסולארית, אך עם זאת, קבע הוראות כלכליות כדלהלן: אם לא יעביר העותר את הבעלות במערכת לקונים בתוך 30 ימים, הוא יחויב להשיב לקונים את שווי המערכת, ולהעביר למשיבה סך של 275,000 ש"ח שיגלמו איזון של המערכת הסולארית כחלק מהחברה (מחצית מערך המערכת בחברה בשקלול הכנסתה העתידית). עוד צוין שם כי "אמנם הייתה התרשלות של הכונסים, בכך שלא צירפו במפורש את החברה כצד למכר, אולם ברור ש[הקונים] רצו לקנות את [הבית] כולל המערכת הסולארית". לאור זאת, נקבע כי התמורה ששולמה בפועל משקפת את הבנת הצדדים לפיה המערכת נמכרה יחד עם הבית, וכי התנהגותו של העותר, שניסה להציג השתלשלות אירועים אחרת, נגועה בחוסר תום לב. מנגד, דעת המיעוט (כב' הדיין הרב צבי בוקשפן) סברה כי יש לדחות את הבקשה למתן הוראות ולקבל את טיעוניו של העותר, קרי, לקבוע שעניין המערכת אינו בסמכותו של בית הדין כלל, משום שמדובר בקניינה של חברה בע"מ שאינה צד להליכי הגירושין (להלן: דעת המיעוט). בהקשר זה צוין כי על אף שהסכם המכר ציין בפירוש כי הבית יימכר "As is כשהוא חופשי מכל משכנתא, שיעבוד חוב, עיקול או כל זכות אחרת של צד ג'" (סעיף ה-"As is", ראו פסקה 5 לעיל), אין די בכך כדי לקבוע כי הסכם המכר מתייחס גם למערכת הסולארית. יצוין כי דעת המיעוט הצטרפה לדעת הרוב בכל הנוגע לסוגיית התרשלותם של הכונסים, שידעו כי המערכת הסולארית מצויה בבעלות החברה, ואף על פי כן לא צירפוה כצד להסכם המכר. פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול על ההחלטה האמורה הגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), וזה דחה אותו פה אחד (כבוד הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב מימון נהרי והרב ציון לוז-אילוז) בפסק דין מיום 27.10.2022 (להלן: פסק הדין). בית הדין הגדול הבהיר כי השאלה העקרונית העומדת להכרעה היא אם "המנהג הפשוט בימינו" הוא לכלול את המערכת במכירת הבית, בדומה לדוממים אחרים המחוברים אליו, אם לאו. בית הדין הגדול סבר כי ההלכה תומכת במענה חיובי לשאלה זו, וכי מעבר לכך, מטרתה של לשון הסכם המכר בסעיף ה-"As is" היא "להכליל את כל הזכויות הנובעות וקשורות בבית" (עמ' 7 לפסק הדין). בתוך כך, עמד בית הדין הגדול על ההפניה המפורשת בהסכם המכר לחוו"ד השמאי, לפיה המוכר מצהיר כי: "חו"ד השמאי עומר מרגלית [...] הוצגה בפניו (ללא מחיר) וכי לאחר שבדק את כל האמור לעיל מצא את הנכס ואת זכויות המוכר הקשורות בו מתאימים למטרותיו וצרכיו והוא מוותר על כל טענת פגם ו/או אי התאמה בנוגע אליו ו/או לזכויות בו או בקשר אליו" (עמ' 8 לפסק הדין). בית הדין הגדול הוסיף ונקב בטעמים נוספים לפרשנות הסכם המכר שלפיה נכללה בו המערכת הסולארית: ראשית, הסכם המערכת אינו בר-העברה, משום שאין מדובר במיטלטלין שניתן להעתיק ממקום אחד לאחר; שנית, ספק אם יש היגיון כלכלי בפירוק המערכת הסולארית והרכבתה מחדש, וזאת משום שעלותה של דרך פעולה זו עלולה להיות גבוהה יותר מעלות ההתקנה של מערכת חדשה; ולבסוף, בית הדין הגדול עמד על ידיעתו הפוזיטיבית של העותר בדבר האמור בהסכם, וזאת בהסתמך על עדותו של עו"ד גנון (כמפורט בפסקה 5 לעיל), אשר ציין כי ההסכם אושר על ידי העותר והמשיבה גם יחד, וכי כאשר שימש כבא-כוחו של העותר בעסקה, הוא מעולם לא נתבקש לטפל, מבחינה משפטית, במערכת הסולארית או בחברה. זאת ועוד, פסק הדין התחקה ביסודיות אחר ראיות נוספות (ובכללן תכתובות הדוא"ל) שהיה בהן כדי ללמד על תפיסת הצדדים את שיוכה המשפטי של המערכת הסולארית – אם כחלק מהבית אם כנכס של החברה – ונקבע כי מכלול הראיות מלמד שהמערכת נתפסה כחלק בלתי נפרד מהבית, ולמעשה כי היא שויכה לכתחילה לחברה אך לצורך קבלת זיכוי ממס, כאשר הקשר הענייני שמתקיים אינו בינה לבין החברה, אלא בינה לבין הבית, משהמערכת היא זו שמספקת את החשמל אליו. לאור כל האמור, נקבע כי אין ספק שהעותר היה מודע לכך שהמערכת הסולארית כלולה בהסכם המכר, ועל כן היא נמכרה כחלק מהבית. פסק הדין התייחס גם לשלוש טענות של העותר אשר עוסקות בסוגיית הסמכות: הראשונה, כי מאחר שהמערכת שייכת לחברה, המהווה צד ג' להסכם המכר, הרי שלא ניתן לראות את המערכת כחלק מהממכר, שכן לכונסים לא הייתה הסמכות למכור אותה בהיעדר ייפוי כוח מפורש לכך; השנייה, כי הן בית הדין האזורי הן בית הדין הגדול משוללים סמכות להורות לחברה לבצע כל פעולה שהיא; ו-השלישית, כי לא הייתה לבית הדין האזורי סמכות ליתן הוראות אף בעניינם של הקונים, בהיותם צד ג' לתביעת הגירושין, שכן סמכותו תחומה לניהול הסכסוך שבין בני הזוג. טענות אלה נדחו על ידי בית הדין הגדול בשתי ידיים, ומטעם זהה: נקבע כי העותר פעל מול הכונסים בשני כובעים – הן כאדם פרטי והן כבעל מניות בחברה – ואילו את אישורו של בית הדין האזורי להסכם המכר ביקש העותר בכובעו כאדם פרטי, וככזה בלבד. במצב דברים זה, כך הבהיר בית הדין הגדול, ברי כי לאחר שנחתם הסכם המכר העותר מנוע מלהעלות לפתע, בכובעו השני, קרי, כבעל מניות בחברה, כל טענה הנוגעת להיעדר סמכות ביחס להסכם המכר. בהקשר זה הוער כי: "בסופו של יום אין נפקותא בטענה זו שכן בית הדין האזורי לא נתן הוראות לחברה, אלא ל[עותר] במידה והחברה לא תסכים להעברה" (עמ' 10 לחוות דעתו של הדיין נהרי). יוער, כי בפסק הדין הובעה עמדה נוספת לעניין זה, ולפיה ברמה העקרונית, פסיקתו של בית הדין האזורי אינה יכולה לחייב את החברה, וזאת משום שהיא אינה עוד בבעלותם של העותר ושל המשיבה בלבד, אלא גם בבעלותו של צד שלישי – בת הזוג. בד בבד, צוין כי: "למרות כל אלו, ובהתחשב בדרך חסרת תום הלב של התנהלות [העותר] הגעתי למסקנה שאין עילה להתערב בהוראות האופרטיביות נושא הערעור. הן אינן מונעות מחברת דרמה לנקוט הליך משפטי עצמאי בבית המשפט המוסמך בקשר לזכויותיה, אם הן קיימות, במערכת הסולארית [...] הן גם אינן מונעות מן הקונים לנקוט כל הליך אחר או נוסף בבית המשפט המוסמך" (עמ' 3 לחוות דעתו של הדיין לוז-אילוז). לבסוף, ולאחר שכלל דייני ההרכב דנו בשאלות הסמכות השונות כמפורט לעיל והגיעו למסקנה (אף אם מטעמים שונים) כי הוראותיו של בית הדין האזורי ניתנו בסמכות, נקבע, בין היתר, כך: [...] 2. לבית הדין אכן אין סמכות לתת הוראות לצד שלישי. משכך בית הדין אינו יכול לתת הוראות לחברת דרמה ולמורשה החתימה שלה, אף אם הוא ה[עותר] [...] 5. אף שהמערכת רשומה פורמלית בספרי חברת דרמה [...] הרישום האמור הוא מלאכותי [...]. קביעה זו אינה מחייבת את חברת דרמה, מאחר שאין היא בעלת דין לפנינו. 6. המוכרים, הקונים, הכונסים וכל הנוגעים בדבר ידעו והסכימו שמכירת הבית כוללת את מכירת המערכת הסולארית. 7. הסכום ששילמו הקונים כולל תשלום גם עבור המערכת הסולארית. [...] 11. ה[עותר] בכובעו כבעל ובהיותו אחד הצדדים בתיק זה, ידאג לכך שחברת דרמה תודיע לחברת החשמל תוך 30 יום, על מכירת הבית, והפסקת שירותי הצרכנות עם חברת החשמל (עמ' 64-63 לפסק הדין). יוער, כי הדיינים בבית הדין הגדול היו תמימי דעים ביחס לחוסר תום ליבו של העותר, ואף העלו תהיות בדבר התועלת שתצמח לו, אם בכלל, במקרה שערעורו יתקבל. זאת, בייחוד לאור העובדה שבשלב הגשת ערעורו, הקונים שילמו זה מכבר את מלוא התמורה על הבית, ואף המשיבה קיבלה את חלקה באיזון המשאבים במסגרת תביעת הגירושין. על כן, הובעה הסברה שמטרת הערעור היא לחרחר ריב עם הכונסים דווקא, וזאת על חשבונם של הקונים. טענות הצדדים בעתירה לבית משפט זה בעתירתו, סומך העותר את ידיו על דעת המיעוט בהחלטת בית הדין האזורי. לשיטתו, מסקנותיה ונימוקיה מצדיקות את קבלת העתירה, בעוד שדעת הרוב סטתה מהדין, ולמעשה קיבלה החלטתה בחוסר סמכות. בתוך כך, העותר סבור כי החלטת בית הדין האזורי ניתנה שלא כדין שכן חוק השיפוט הרבני מורה בבירור כי סמכותם של בתי הדין הרבניים בהקשרנו חולשת אך ורק על סכסוכי גירושין וכריכת נושאים רכושיים לסכסוכים אלו, ככל שנעשתה. כך, לשיטתו, פסיקתו של בית משפט זה הבהירה כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון, במסגרת הסכסוכים כאמור, בזכויותיהם של צדדים שלישיים. על כן, הן בית הדין האזורי הן בית הדין הגדול פעלו בהיעדר סמכות מובהק, שכן הם דנו הן בזכויותיה של החברה, והן בזכויותיה של בת הזוג – שתיהן צדדים שלישיים להליך הגירושין בין בני הזוג. בכך, התרחשה "גזילת נכס" מהחברה שאינה צד להליך, והעברתה לידי צד ג', וזאת ללא כל תמורה, וחרף העובדה שנקבע כממצא עובדתי שהכונסים התרשלו בניסוח הסכם המכר. עוד נטען, כי פסק הדין של בית הדין הגדול משולל היגיון, שכן מחד גיסא התקבלה בו טענת היעדר הסמכות של בית הדין לדון במערכת, ומאידך גיסא, המסקנה האופרטיבית הפוכה, בנותנה תוקף למכירתה של המערכת. לאור כל האמור, סבור העותר כי זהו אחד מהמקרים החריגים שבהם יש לקבל עתירה הנוגעת לפסק דין של בית הדין הגדול ולספק מענה משפטי ברור ביחס להיקף סמכותו של בתי הדין הרבניים בהקשרים הנדונים. בתגובתו מיום 16.4.2023, הביע היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ) את התנגדותו הנחרצת לקבלת העתירה. לשיטתו, ההליך אינו נושא כל פגם בסמכות, וזאת בראש ובראשונה מן הטעם שהן בית הדין האזורי הן בית הדין הגדול הקפידו לתת הוראות לעותר עצמו, ולא לחברה. מעבר לכך, הודגש כי קביעותיהם העובדתיות של שני בתי הדין מבוססות היטב בחומר הראיות ומגודרות בסמכויות השיפוט הנתונות להם על פי חוק, ומשכך, אין כל עילה להתערבות בהן. גם עו"ד גנון סבור כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. לשיטתו, העתירה כולה היא אך ניסיון למסגר את גדר המחלוקת כשאלה של סמכות, אף על פי שאינה כזו. זאת, שכן לב המחלוקת אינו בהליך משפטי המתנהל מול או כלפי צד ג' בהיעדר סמכות, אלא בעסקת מכר שנפל בה כשל, ותו לא – עסקה, אשר ללא ספק התנהלה ואושרה בסמכות. עו"ד גנון הדגיש, בהקשר זה, כי העותר הוא זה שהגיש את תביעת הגירושין לבית הדין האזורי וכרך אליה את כל הסוגיות הרכושיות של בני הזוג, ובכלל זאת את הסוגיות הנוגעות לנכסים אשר רשומים על שם שניהם או על שם מי מהם. לשיטתו, העותר מבקש להלין, למעשה, על הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, ואילו עובדות אלה נקבעו לאחר בחינה ראויה של כלל הנסיבות, ואין כל הצדקה להתערב בהן. בין קביעות עובדתיות אלה נמצאת הקביעה המשמעותית לפיה השמאי הבהיר בצורה ברורה כי שומָתו כללה בתוכה את המערכת הסולארית; הקביעה לפיה כלל בעלי מניות החברה נכון למועד המכר – העותר, המשיבה ובת הזוג – נתנו הסכמתם למכירת המערכת והבינו שהיא כלולה בהסכם המכר באופן חד משמעי; ועוד. לטענתו, מן התמונה העובדתית הכוללת עולה בבירור כי העותר ידע ואף יזם את מכירתה של המערכת הסולארית, והיא הייתה בבחינת רכוש משותף שיש לאזנו לפי חוק יחסי ממון. זאת, קל וחומר מאחר שבמועד הרלוונטי הייתה החברה בבעלות משותפת של העותר והמשיבה בלבד. משכך, ובין היתר, גורס עו"ד גנון כי אין לאפשר לעותר להתכחש להסכמותיו הוא בדמות סטייה מאי אלו קביעות עובדתיות. מעבר לכך, הלה מוסיף וטוען כי פעולותיו של העותר נגועות בחוסר תום לב אינהרנטי, בייחוד בניסיונו להעלות טענות בדבר חוסר סמכות בשלב כה מאוחר של ההליך. לבסוף, עו"ד גנון הדגיש כי הפסיקה קבעה זה מכבר כי כל זמן שלא העלה הכופר-בסמכות את טענתו בשלב המוקדם ביותר האפשרי, יראה את עצמו בית הדין כבר-סמכות, וזאת בהתבסס על עקרונות ההשתק. לאור כל האמור, לשיטתו של עו"ד גונן יש לדחות את העתירה על הסף, בייחוד בהינתן התנהלותו חסרת תום הלב של העותר, אשר ממשיך להכחיש את הסכמותיו למכירת המערכת, והכל תוך ניצול לרעה של הליכי משפט. המשיבה ועו"ד ברוורמן (היא באת-כוחה של המשיבה בהליך קמא, בנוסף לתפקידה ככונסת לצד עו"ד גנון) הצטרפו לכלל טענותיו של עו"ד גונן והפנו אף הן להתכתבויות שונות ולעדויות שנשמעו בבית הדין האזורי, המוכיחות לשיטתן שלא יכולה להיות מחלוקת בדבר ידיעתו הפוזיטיבית של העותר כי הבית נמכר יחד עם המערכת הסולארית. לעמדתן, רישומה של המערכת על שם החברה נעשה מטעמים טכניים-מיסויים בלבד, ועל כך ניתן ללמוד הן מהעובדה שהחשמל שסופק על ידה סופק לבית, ולא, למשל, למרפאתו של העותר (מקום פעילותה העיקרי של החברה), הן משום שרכישת המערכת מומנה מכספי משק הבית המשותף. על כן, אין לשיטתן לראות במערכת רכוש של החברה, אלא של בני הזוג. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, השתיים ביקשו להוסיף כי העותר מבקש, למעשה, להטריד את הכונסים ואת הקונים, בדומה להתנהלותו כלפיהן לאורך כל ההליך – אשר כללה התעמרות בהן באמצעות "גרירתן" להליכים והתדיינויות מרובים וממושכים, בין היתר באמצעות החלפת ייצוגו חמש פעמים לאורך ההליך. יודגש כי אף בת הזוג ועו"ד ברוורמן סברו כי אין ממש בטענותיו של העותר להיעדר סמכות, אף הן מן הטעם שההוראות שניתנו על ידי בית הדין האזורי (ואושרו על ידי בית הדין הגדול) הופנו כלפי העותר, ולא כלפי החברה. הקונים הדגישו בתגובתם כי לאור הקביעה העובדתית בדבר ידיעתם של העותר ובת הזוג על מכירת הבית יחד עם המערכת, ובהינתן העובדה שהעתירה אינה מערערת על קביעה זו, הרי שאין כל הצדקה לקבלה. לשיטתם, מממצאים אלו נבעו תפיסתם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול את התנהלותו של העותר כפגומה וחסרת תום לב, אשר מצדיקה לשיטתם, בתורה, "הרמת המסך" ומתן הוראות לחברה ישירות. ואולם, אלו הדגישו כי שני בתי הדין בחרו שלא לצעוד במסלול זה ונתנו הוראות אך לעותר עצמו, ובדיוק בשל טעם זה יש לדחות את העתירה. בתשובתו לכלל התגובות המפורטות לעיל, ביקש העותר לעמוד על הסתירה המתקיימת, לשיטתו, בין עמדתם העיונית של כלל המשיבים, לפיה אין לבתי הדין הרבניים סמכות ליתן הוראות לחברה שאינה צד להליך, לבין התוצאה המעשית בענייננו – אשר "מפקיעה", הלכה למעשה, רכוש מהחברה באמצעות מתן הוראות לאחד מבעלי מניותיה, הלוא הוא העותר עצמו. לשיטתו של העותר, דינן של כל הטענות הנוגעות לידיעתו לכאורה בדבר מכירת המערכת יחד עם הבית להידחות, וזאת משום שלא ניתן, ואף לא ראוי, "להתעלם" מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת בדיני החברות, ולבצע בעקיפין "הרמת מסך" שלא כדין. באשר לטענה בדבר הימנעותו מלטעון להיעדר סמכות בשלב מוקדם יותר, זה טוען כי גם בה אין כדי להשפיע על גורל העתירה, וזאת משום שבית משפט זה קבע כי לא ניתן להעניק לבתי דין רבניים סמכות בענייני רכוש על בסיס אי-מחאה בהזדמנות הראשונה. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה ובתגובות לה, הגענו לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף. את הדיון יש לפתוח בכלל הידוע לפיו, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים (ראו מני רבים: בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (21.1.2008); בג"ץ 2899/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 12 (15.6.2017) (להלן: בג"ץ 2899/17)). סמכותו של בג"ץ להתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים קבועה בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, והיא תחומה לארבע סוגים כלליים של מקרים: חריגה מסמכות; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי ומקרים בהם נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 15 (29.6.2014); בג"ץ 2899/17, שם). נקדים מסקנה לנימוק ונאמר כי איננו סבורים כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אחד מסוגי המקרים הללו. כפי שפורט לעיל, העתירה דנן מתמקדת רובה ככולה בטענה כי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול חרגו מסמכותם בדונם בחברה ובמתן ההוראות ביחס לקניינה. דינה של טענה זו להידחות משני טעמים מרכזיים – אחד דיוני, והשני – מהותי. ראשית, במישור הדיוני, דינה של טענת העותר לחוסר סמכות להידחות מכוח השתק שחל עליו. כלל הוא כי על בעל דין הכופר בסמכות של בית דין דתי, ומבקש כי בשל סיבה זו יחדל הוא מלדון בעניין מסוים, להעלות טענתו בהקדם האפשרי. לא העלה אותו בעל דין את טענתו האמורה בהזדמנות הראשונה, הרי שיהיה הוא מושתק מלהעלותה בהמשך (בג"ץ 6334/96 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ"ד נג(2) 153, 166 (1999); בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, 285 (2006)), והעלאתה בשלב מאוחר תיחשב כשימוש לרעה בזכות משפטית, ועלולה להביא לדחיית העתירה (בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 1, 10-9 (1982); בג"ץ 7715/19 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פסקה 19 (14.6.2020)). בענייננו, לא ניתן שלא לתמוה על המועד המאוחר שבו בחר העותר להעלות את טענת חוסר סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסוגיה – כשנתיים לפחות לאחר פתיחת ההליך על ידו (ראו נספח 14 לעתירה: "תגובה בהולה לבקשת למתן פסיקתא בענין המערכת הסולרית". שם העותר מלין על סמכותם של הכונסים לבצע עסקאות במערכת, אך לא טוען דבר ביחס לסמכות בית הדין האזורי. מועד הגשת המסמך אינו נקוב בו, אך אין ספק שהוא הוגש לאחר יום 8.12.2019, קרי, בחלוף שנתיים לפחות ממועד פתיחת ההליך. ראו פסקה 3 לנספח זה), וזאת במיוחד לאור העובדה שהלה החליף ייצוג מספר פעמים לאורך ההליך. אף אם נשפוט את העותר לכף זכות, ונבחן את שיהויו החל ממועד מינוי כונסי הנכסים (הוא יום 11.12.2018, כמפורט בפסקה 3 לעיל), ולא ממועד הגשת תביעת הגירושין בכללותה, לא יהיה בכך כדי לסייע לו. זאת, משום שגם ממועד זה, העותר לא ביקש – לא מהכונסים ולא מבית הדין האזורי – להחריג את המערכת הסולארית מהמכר, כאשר החרגה כזו בהחלט מתבקשת בהינתן ידיעתו הפוזיטיבית של העותר על עצם מכירת המערכת יחד עם הבית (כמפורט בפסקה 23 לעיל). למעשה, לא רק שהעותר לא העלה טענה להחרגת המערכת הסולארית מההליך בפרק זמן זה, אלא שהוא אף נקט בצעדים יזומים המעידים על רצונו שלא להחריגה מההליך: הלה פנה לעו"ד גונן בתכתובת מייל מיום 20.7.2019, במסגרתה ביקש ממנו להפחית את שווי המערכת משומת החברה, משום שמחצית משוויה של המערכת הועברה למשיבה 2 במסגרת מכירת הבית (פסקאות 37-36 לתשובתו של עו"ד גונן; נספח ז' לנספח 26 לעתירה). במצב דברים זה, ברי כי מדובר בסוג המקרים בהם העותר נמנע מלהעלות את טענותיו לעניין הסמכות כל עוד קיווה לזכות בהכרעה לטובתו, ואולם, משראה כי טענותיו נדחו – כפר לפתע בסמכותם של בתי הדין הרבניים. שיהוי מסוג זה בהחלט עולה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט, באופן אשר יכול להצדיק, לבדו, את דחיית העתירה (השוו: בע"מ 7593/06 פלוני נ' פלוני, פסקה ז' (22.10.2006); בג"ץ 2456/15 עזבון המנוח תומא הזו ז"ל נ' בית הדין הכנסייתי של כנסיית הסיראן, פסקה 5 (8.11.2016)). שנית, במישור המהותי, דחיית טענתו של העותר במישור הסמכות מתבקשת אף ביתר שאת, שכן בנסיבות המקרה דנן השימוש לרעה שעשה העותר בהליך המשפטי חרג מהשתהותו בהעלאת טענת הסמכות כאמור. על התנהלותו חסרת תום הלב של העותר עמדו בהרחבה הן בית הדין האזורי הן בית הדין הגדול, בהקשרים שונים, ומסקנותיהם ותהיותיהם ביחס אליה מקובלות גם עלינו. די להזכיר בהקשר זה את קביעתו של בית הדין הגדול לפיה: "ה[עותר] אינו יכול לבוא בשני כובעים. האחד כובעו כבעל המבקש סעד מבית הדין למינוי כונס ולאישור הסכם שידע מה כתוב בהסכם [...] ולאחר שלא מצאה חן בעיניו פרשנות בית הדין, שנראית על פניה פשוטה וברורה, ולעתור בכובעו כבעל חברה לביטול הסכם המכר" [עמ' 15 לפסק הדין). הדברים נכוחים בעינינו, ולמעשה, לשיטתנו, הם נכונים לא רק ביחס לטענות הסמכות שהעלה העותר בפני בית הדין הגדול, אלא גם לטענות מתחום דיני החברות שמבקש העותר להעלות כעת לפנינו. כזכור, העותר העביר 50% ממניות החברה לבת הזוג, וזאת מבלי לעדכן את המשיבה או את באת-כוחה בעניין, אשר גילו על דבר המעשה רק לאחר מכירת הבית (ראו עמ' 20-19 לפסק הדין). משכך, ברוח דבריו של בית הדין הגדול, נאמר גם אנחנו: אין לאפשר לעותר להחזיק בחבל משני קצותיו – מן העבר האחד, לבצע פעולות דרמטיות בחברה מבלי לבקש את אישורם של כלל בעלי המניות בה, ומן העבר השני, לטעון לפנינו כי פעולת מכירת המערכת נעשתה שלא כדין משום שלא התקבלה הסכמתם של כלל בעלי המניות בחברה. אכן, העותר "שזר יחד" שימושים שונים לרעה בהליך המשפטי כדי להגיע לתוצאה הרצויה מבחינתו. אל לנו להיעתר לניסיונותיו. זאת ועוד, בית הדין האזורי ובית הדין הגדול לא נתנו, הלכה למעשה, כל צו לחברה. למעשה, גם ההוראות שניתנו התייחסו לעותר ואליו בלבד, ועיקרן בהוראות כלכליות שונות כתלות בדרך הפעולה בה יבחר לצעוד (ראו פסקאות 6 ו-10 לעיל). אכן, ישנה מורכבות אינהרנטית בכך שהחברה אינה צד להסכם המכר (ומטבע הדברים, גם לא להליך הגירושין), אך שרכוש שנמצא בבעלותה נכנס לפירוק השיתוף ולאיזון המשאבים בין בני הזוג. מורכבות זו מחריפה לאור העברתן של 50% ממניות החברה לצד שלישי בחלוף המועד שבו מונו הכונסים לתפקידם. דא עקא, וכפי שהבהירו הן בית הדין האזורי והן בית הדין הגדול, ושבו וציינו המשיבים כולם – שני בתי הדין הכירו במפורש כי אין להם סמכות ליתן הוראות לחברה (ראו פסקאות 6, 10 ו-11 לעיל), ומטעם זה בדיוק בחרו לפעול כפי שפעלו ולהפנות את הוראותיהם לעותר. כך, בית הדין האזורי פסק כי: "במידה וה[עותר] לא ידאג להעברת הבעלות על המערכת הסולארית [...] יפסוק בית הדין כדלקמן [...]" (עמ' 5 להחלטת בית הדין האזורי); ובית הדין הגדול כי: "ה[עותר] בכובעו כבעל ובהיותו אחד הצדדים בתיק זה, ידאג לכך שחברת דרמה תודיע לחברת החשמל תוך 30 יום, על מכירת הבית, והפסקת שירותי הצרכנות עם חברת החשמל". הוראות אלו, כמו גם הסנקציות שנלוות לאי-קיומן (ראו פסקה 6 לעיל), נוגעות איפוא, בעיקרן, לעותר. ודוק, מהטעמים שהובהרו בפסקאות 20-19 לעיל, ושיובהרו בפסקה 22 להלן, מתן הוראות מסוג זה לעותר היה מוצדק לגופם של דברים. ממילא לא מתעורר בעניינו החשש לשימוש בלתי ראוי במנגנון זה, כדרך לעקיפת מגבלות הסמכות המוטלת על מערכת בתי הדין הרבניים. הנה כי כן, טענתו של העותר להיעדר סמכות נדחית, וממילא נותר המקרה שלפנינו מחוץ לקבוצות המקרים המצומצמות בהם התערבותנו מוצדקת. זאת ועוד, נראה שיש לדחות אף את טענתו של העותר לפיה החברה לא נתנה את הסכמתה למכירת המערכת. בפסיקתנו נקבע לא אחת כי הסכמתם של כלל בעלי המניות בחברה לביצוע פעולה מסוימת בה – לרבות מכירת נכס הנמצא בבעלות החברה לצד שלישי – מכשירה את המכירה ומייתרת את הצורך באישור החברה בנוסף ובנפרד מבעלי מניותיה. כלל זה מבוסס על העיקרון לפיו החברה שייכת לבעלי מניותיה, ועל כן פעולה עליה מסכימים כלל בעלי המניות היא בגדר פעולה המבוצעת ברכושם שלהם (ע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע"מ נ' גת, פסקה 5 (14.7.1992); ע"א 10568/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הררי, פסקה 6 (23.5.2004); דנ"א 5286/04 הררי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 4 (24.1.2006); עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון "'תפשת מרובה לא תפשת', האומנם? על נורמות התנהגות, מנגנונים פרוצדורליים וביקורת שיפוטית בדיני התאגידים" ספר יורם דנציגר 133, 158, ה"ש 109 והאסמכתאות שם (לימור זר-גוטמן ועידו באום עורכים 2009)). בענייננו, הסכמותיהם של העותר, בת הזוג והמשיבה למכירה כאמור היא בגדר קביעה עובדתית של בית הדין האזורי, אשר אומצה גם על ידי בית הדין הגדול. נראה כי קביעה זו מצויה בגדר סמכות בית הדין האזורי, כמי שפיקח על מכירת הבית, והנחה את הכונסים. עוד יצוין כי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול סקרו את כלל הראיות הרלוונטיות לעומקן ועמדו על משמעויותיהן בהרחבה, ועל פני הדברים, מסקנתם מבוססת בהן היטב. לבסוף, יובהר כי לא נעלמה מעינינו הבקשה לעיון מחדש בפסק הדין שהגיש העותר לבית הדין הגדול, במסגרתה הלה טען כי השמאי לא כלל בשומתו את המערכת. ואולם, כפי שנאמר בתגובתו של עו"ד גנון לבקשה, ההפך הוא הנכון. השמאי הבהיר ברחל בתך הקטנה כי המערכת הסולארית נלקחה בחשבון במסגרת עריכת חוות דעתו (עמ' 3 לנספח 35 לעתירה). די בציון ההתפתחויות הללו כדי לחזק את מסקנותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול. לאור כל האמור, אין לנו אלא לדחות את העתירה. סוף דבר: העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח לכל קבוצת משיבים, למעט המשיבים 1 ו-2 (קרי, למשיבות 3 ו-6 יחדיו; למשיבים 4 ו-5 יחדיו; ולמשיב 7) – 15,000 ש"ח בסך הכול. ניתן היום, ו' באלול התשפ"ג (‏23.8.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23018890_Y04.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1