פלוני נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2231/24 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב המערער: פלוני נגד המשיבים: 1. פלוני 2. שומרה חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ס' רסלר-זכאי) בת"א 31495-02-22 מיום 25.1.2024 תאריך הישיבה: י"ב ניסן תשפ"ו (30.3.2026) בשם המערער: עו"ד רן שפירא בשם המשיבה 2: עו"ד אלון בלגה פסק-דין הנשיא יצחק עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ס' רסלר-זכאי) בת"א 31945-02-22 מיום 25.1.2024, שבו נדחתה תביעת המערער לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים). 1. ביום 20.3.2021 נסעו המערער והמשיב 1 ברכב שטח בקרבת נחל תבור. בהתאם לנטען, במהלך הנסיעה הגיח מולם נחיל דבורים גדול והם "התנגשו" בו. השניים עצרו את הנסיעה וירדו מהרכב על מנת לנקות את בגדיהם ואת הרכב מהדבורים. לאחר שחזרו ועלו לרכב, הבחין המשיב 1 כי משהו אצל המערער אינו כשורה. המערער הובהל לבית חולים "העמק", שם אובחן כסובל משוק אנפילקטי שגרם לנזק מוחי (להלן: האירוע). 2. המערער הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בטענה כי האירוע עולה כדי תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, ומשכך, המשיבה 2, המבטחת של הרכב (להלן: המשיבה), חבה בפיצוי המערער בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. המשיבה טענה, בעיקרם של דברים, כי האירוע איננו תאונת דרכים בהיעדר קשר סיבתי משפטי, משהרכב שימש "זירה" בלבד. יצוין כי המשיבה ויתרה על חקירת המצהירים מטעם המערער והוגשו סיכומים בכתב. 3. ביום 25.1.2024 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא הדוחה את תביעת המערער. בפתח פסק הדין, נקבע כי גרסתו העובדתית של המערער היא גרסה "מתפתחת" כך שהעובדות הנטענות בכתב התביעה, בתצהיר המשיב 1 (להלן גם: התצהיר) ובסיכומים היו שונות קמעא; וכי המערער לא עמד בנטל להוכיח את נסיבות התאונה, ובמסגרת כך, מתי נעקץ על ידי הדבורה (בהקשר זה אף נזקף לחובת המערער כי לא התבקש מינויו של מומחה רפואי). אשר לטענת המערער כי עניינו דומה לרע"א 2820/20 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' המרכז הזאולוגי תל אביב ‏(20.5.2020‏)‏‏ (להלן: עניין המרכז הזאולוגי), בית המשפט הבחין בין המקרים – לא עצם התנגשות הרכב בנחיל הדבורים היא שגרמה לנזק הנטען אלא עקיצת הדבורה, שגם אם התרחשה בתוך הרכב, אזי שהוא שימש כזירת האירוע בלבד. בית משפט קמא עמד על כך שלמעשה, מועד העקיצה איננו משנה – אם התרחשה ברכב, הרי שהוא זירה בלבד; אם התרחשה מחוץ לרכב, הנסיעה הסתיימה; ואם התרחשה בעת ניקיון הרכב מדבורים לפני המשך הנסיעה, לא מדובר בפעולה חיונית לביצוע הנסיעה בהתאם להלכה הפסוקה. כמו כן, בית המשפט הפנה לע"א ‏(‏מחוזי ת"א‏)‏ 679/98 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון בנימינוב (‏17.6.1999‏)‏‏ (להלן: עניין בנימינוב) [בקשת רשות ערעור על פסק הדין נמחקה בהסכמת הצדדים – רע"א 4451/99 עזבון בנימינוב נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ ‏(14.6.2000‏)‏] שנסיבותיו כמעט זהות למקרה דנן, ושם נקבע כי עקיצת הדבורה כשלעצמה אינה מסוג הסיכונים שיוצר שימוש ברכב מנועי. נוכח האמור, נקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי וכי הרכב היווה "זירה" לקרות האירוע בלבד. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה כאמור, והטיל על המערער הוצאות משפט. 4. מכאן הערעור שלפנינו, שבו המערער טוען, בעיקרם של דברים, כי בית משפט שגה ביישום ההלכות המשפטיות על עובדות המקרה. בפתח הדברים, המערער טוען כי בית משפט שגה כשקבע כי הנסיבות המפורטות בתצהיר מהוות "הרחבת חזית" לנטען בכתב התביעה, בעוד שבהחלטתו מיום 11.5.2023 קבע כי מדובר בהרחבה הנכנסת בגבולות המקרה ולא משנה את נסיבותיו. לגופם של דברים, נטען כי בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות שלא נטענו ולא הוכחו באשר לגורם הנזק. בתוך כך, נטען כי קביעת בית משפט קמא לפיה "הדבורים חדרו לרכב, הן עובר לעצירה והן לאחריה" היא קביעה שגויה שכן מהתצהיר עולה כי הרכב התנגש בנחיל הדבורים ועקיצת המערער נגרמה בעקבות אותה התנגשות. משכך, המערער סבור כי בית משפט קמא שגה בקביעותיו ביחס לקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי – נטען כי גם אם העקיצה אירעה לאחר עצירת הרכב, הרי שבהתאם להלכת בית משפט זה בע"א 5903/22 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ‏(30.10.2023‏) (להלן: עניין כלל)‏‏, מדובר בפעולה שנעשתה כחלק מהשימוש ברכב; כי התנגשות בנחיל דבורים היא סיכון הקיים בנסיעת שטח, ומשעה שההתנגשות הוכחה, הרי שהעקיצה והנזק שנגרם ממנה הם חלק ממתחם הסיכון, בהיקש גם לעניין המרכז הזאולוגי; וכי יש להבחין את המקרה דנן מעניין בנימינוב, שם נקבע כי עקיצת הדבורה התרחשה בעת הנסיעה אך לא בשל הנסיעה. לבסוף, המערער עומד על כך שהוא ביקש למנות מומחה רפואי על מנת שייבחן את הקשר בין ההתנגשות בנחיל הדבורים ובין הנזק המוחי שנגרם לו, אולם בית משפט קמא ביקש לדון תחילה בנסיבות התאונה בטרם ידון בבקשה למינוי מומחים רפואיים, ולכן לא היה מקום לבוא בטרוניה למערער על היעדרה של חוות דעת רפואית. 5. המשיבה סומכת ידה על פסק דינו של בית משפט קמא, המבוסס לשיטתה על שני נימוקים – הראשון, כי לא הוכח שעקיצת הדבורה ארעה בעת הנסיעה כך שלא הוכח הרכיב "שימוש ברכב מנועי"; השני, כי הרכב שימש זירה בלבד ומשכך לא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי המשפטי. אשר לטענות הדיוניות של המערער, המשיבה סבורה כי הרחבת החזית אליה התייחס בית משפט קמא בפסק הדין נוגעת לעובדות שצוינו בסיכומים, שם נטען לראשונה כי המשיב 1 לא הצליח לבלום, ולא לתצהיר; וכן טוענת המשיבה כי בהתאם להלכות בית משפט זה, על חוות דעת רפואית שנועדה לבסס טענות לעניין החבות ולהוכחת קיומה של "תאונת דרכים" לא חל חוק הפיצויים אלא הדין הכללי והמערער נדרש היה לצרפה. לגופם של דברים, המשיבה טוענת, בין היתר, כי המערער נעקץ עקיצה אחת באזור הצוואר ולכן ניסיון להציג את המערער כמי שנפגע מ"התנגשות" בנחיל דבורים חוטא לאמת; כי בהתאם לעובדות שנכללו בתצהיר ובדו"ח מד"א, ניתן להניח שהעקיצה התרחשה בשלב שלאחר הירידה מהרכב; כי פעולות ניקוי הבגדים והרכב משאריות הדבורים אינן נכללות כפעולות של "שימוש ברכב מנועי", ודאי נוכח המגמה המצמצמת בפסיקה; כי לא מתקיים מבחן הקשר הסיבתי המשפטי, שכן עקיצת הדבורה לא ארעה בעקבות הנסיעה ברכב ועצם השימוש ברכב לא תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק; כי ניסיון המערער להבחין את המקרה כאן מעניין בנימינוב מייצר אבחנות דקיקות שאינן רצויות; וכי העובדות בעניין המרכז הזאולוגי, שבהן הנפגעים היו בתוך מתחם סגור והיו חייבים לעשות שימוש תחבורתי ברכבם, שונות מענייננו. למען שלמות התמונה יצוין כי הצדדים הגישו השלמות טיעון בעקבות פסק דיני ברע"א 8995/23 חברת מבנים ונתיבים בע"מ נ' פלוני ‏(‏19.9.2024‏)‏‏ (להלן: עניין מבנים). 6. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, בתשובה לו ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי. 7. "תאונת דרכים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפיצויים כך: "תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה [...]; "שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; בית משפט קמא סבר כי המקרה דנן אינו עומד ביסוד הקשר הסיבתי ("עקב") וכי אף לא הוכח כי הנזק הנטען התרחש בעת "שימוש ברכב מנועי". אקדים מסקנה לדיון ואומר כבר עתה כי קביעות בית משפט קמא מקובלות עליי. 8. בתצהירו של המשיב 1 נכתב: "לאחר ההתנגשות בנחיל עצרנו בצד. גם אני וגם [המערער] היינו מלאים בדבורים וגם הרכב עצמו בו היו המון דבורים מתות. המדובר במאות של דבורים ניסינו לנקות כמה שאפשר את עצמנו ואת הרכב על מנת שנוכל להמשיך לנסוע. כשעלינו חזרה לרכב, [המערער] התחיל לדבר בצורה מוזרה [...]". לשאלה באיזה שלב של האירוע נעקץ המערער עשויה להיות לכאורה משמעות באשר לתחולת חוק הפיצויים, ובפרט לשאלה אם מתקיים רכיב ה"שימוש ברכב מנועי". הנטל להוכיח מבחינה עובדתית את התקיימות רכיבי הגדרת תאונת הדרכים מוטל על כתפי המערער ודומה כי הוא לא עמד בו שעה שלא ניתן לקבוע בהתבסס על תצהירו של המשיב 1 מתי אירעה העקיצה [בהקשר זה אעיר שבצדק טוענת המשיבה כי יש להבחין בין הוכחת שאלת החבות ובין הוכחת הנזק הנטען. כפי שנקבע ברע"א 7177/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' שמשון, פסקה 3 ‏(31.1.2010‏), "סעיף 6א חל בנסיבות שבהן ידוע כבר שהאדם נפגע בתאונת דרכים, ואין להחילו לצורך הוכחת שאלה זו עצמה"‏. משכך, בשלב הוכחת החבות, בשאלה אם עניינו של המערער נכנס בהגדרת תאונת דרכים – ובתוך כך, בשאלה מתי נעקץ על ידי הדבורה – ניתן היה לצרף חוות דעת מומחה בהתאם לדין הכללי]. על פניו, די בכך שלא עמד בנטל כדי לדחות את תביעת המערער. 9. חרף האמור, אדרש לרכיב ה"שימוש ברכב מנועי" ולחלופה הרלוונטית, היא "נסיעה ברכב". רלוונטיות לענייננו שלוש חלופות עובדתיות: (א) העקיצה אירעה מיד לאחר "ההתנגשות" בנחיל הדבורים וטרם עצירת הרכב; (ב) העקיצה אירעה לאחר עצירת הרכב, עת המערער והמשיב 1 יצאו מהרכב על מנת להתנקות מהדבורים; (ג) העקיצה אירעה בעת שהמערער והמשיב 1 שבו לרכב לצורך ניקיונו מדבורים לקראת המשך הנסיעה. 10. ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 21-20 ‏(12.5.2019‏)‏‏ בית משפט זה עמד על כך שהשימוש "נסיעה ברכב כולל אך ורק פעולות החיוניות במובן ה"פיסי" לביצוע הנסיעה; ואשר מהוות חלק טבעי ואינטגרלי ממנה. עוד נקבע כי מדובר בתנאים מצטברים. אשר לחלופה ב, אני סבור כי הנסיעה הסתיימה שעה שהרכב עצר, והמערער והמשיב 1 יצאו ממנו לשם ניקיון בגדיהם מדבורים. אשר לחלופה ג, מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא כי פעולת ניקוי הרכב מדבורים איננה פעולה חיונית ואינטגרלית לביצוע הנסיעה. בהקשר זה המערער טוען כי בהיקש לעניין כלל, שם נקבע כי עצירת הרכב לשם שימוש ביישומון ניווט לא עוצרת את הנסיעה, כך גם עצירת הרכב לצורך ניקיונו מדבורים לא עולה כדי עצירה החורגת מפעולת "הנסיעה". אולם, בניגוד לקביעתי לפיה שימוש ביישומון ניווט איננו סיטואציה כה חריגה והוא מעשה של יום ביומו, במובן זה שהוא חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה, הטענה כי ניקיון הרכב מדבורים גם הוא חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה נראית לי מוקשית (במובן זה, אני סבור כי ענייננו דומה יותר לרע"א 19904-10-24 קרנית- הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 16-14 ‏(‏5.5.2025‏)‏‏, שם נקבע כי עצירה לשם הוצאת דברי מאכל מתא המטען בעקבות צעקות "רעב" של הילדות עוצרת את הנסיעה). אך גם אם חלופה א הייתה מוכחת מבחינה עובדתית איני סבור כי מתקיים במקרה דנן קשר סיבתי משפטי בין השימוש הנטען לנזק. 11. המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי בכל הנוגע לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, שבו משולב מבחן השכל הישר: "לפי מבחן הסיכון, רכיב זה מתקיים אם הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפלת"ד להתמודד ואשר בגינו ביקש להטיל אחריות. לאחר תיקון 8 לחוק, אשר אימץ, כאמור, את המבחן התחבורתי כמבחן תכליתי המנחה את מכלול הוראות חוק הפלת"ד, לא יכול להיות ספק כי הסיכון מפניו נועד החוק להגן הוא סיכון תחבורתי. לאור מבחן השכל הישר, קשר סיבתי משפטי לא יתקיים מקום בו הקשר בין השימוש ברכב לסיכון שהתממש הוא מקרי בלבד, כך שהשימוש התחבורתי שנעשה ברכב לא תרם תרומה רלוונטית וממשית להתרחשות הנזק, אלא שהרכב היווה אך זירה להתרחשות התאונה" [הדגשה הוספה – י"ע] (ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 15 ‏(‏17.3.2014‏)). בעניין אחר נקבע כי כאשר השימוש ברכב לא תרם תרומה רלוונטית לנזק שנגרם (ועצם הנוכחות של הנוסעים ברכב כשלעצמה איננה תרומה כזו); כאשר הסיכון שהתממש לא נכלל בסיכונים האופייניים לנסיעה ברכב; כאשר הסיכון יכול היה להתרחש באותה מידת שכיחות בכל מקום (במסעדה או בבית כמו ברכב) – הרי שהרכב שימש אך "זירה" לקרות האירוע (דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, נז‏(‏3‏)‏ 145, 163 ‏(‏2002‏) (להלן: עניין מזאוי), שם נקבע כי פליטת כדור מרובה, שלא בשל טלטולי הדרך, לא עולה כדי תאונת דרכים‏; ע"א 8238/14 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ‏(12.1.2016‏) (להלן: עניין סילאוי), שם נקבע כי התפוצצות מטען חבלה שהוצמד לרכב והופעל באמצעות טלפון סלולרי לא עולה כדי תאונת דרכים‏‏‏; וכן ראו פסקי הדין המאוזכרים בעניין מבנים, בפסקה 19. עוד על הקשר הסיבתי המשפטי והרכב כזירה, ראו אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 276-273 (מהדורה חמישית, 2020)). 12. בנסיבות המקרה שלפניי, גם אם מבחינה עובדתית המערער נעקץ בעקבות "התנגשות" הרכב בנחיל הדבורים, לא ניתן לקבוע כי השימוש ברכב הוא זה שהוביל לקרות הנזק או כי השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית לקרות התאונה. כפי שנקבע בעניין מזאוי, לא די בעצם הנוכחות של הניזוק ברכב. למעשה, כשם שהנזק נגרם למערער בעת שימוש ברכב, באותה מידת שכיחות הוא יכול היה להתרחש בכל מקום אחר, ואין לקבוע כי סיכון מעקיצת דבורה הוא אחד מאותם סיכונים תחבורתיים עליהם חוק הפיצויים מבקש להגן. יפים לעניין זה דברים שנכתבו בעניין בנימינוב, שנסיבותיו דומות עד מאוד למקרה דנן: "עקיצת הדבורה, לכשעצמה, אינה מסוג הסכונים ששימוש ברכב מנועי יוצר, בין אם בשימוש תעבורתי ובין בשימוש לוואי. מעוף דבורים ותוצאתו, שלעיתים הוא עקיצה, הוא מהדברים השגרתיים המצויים בכל מקום ואינם טבעיים ואופיינים לסיכוני דרך, ולסיכוני שימוש במכונית" (שם, פסקה 6). המערער טוען כי בעניין בנימינוב עקיצת הדבורה התרחשה אמנם בעת הנסיעה אבל לא הוכח כי היא אירעה בשל הנסיעה. זאת בניגוד למקרה דנן, שבו נטען כי העקיצה אירעה בעקבות התנגשות הרכב בנחיל הדבורים. גם אם ייתכן שיש בשוני הנטען רלוונטיות ליסוד הקשר הסיבתי העובדתי – במובן זה שבעניין בנימינוב יכול הטוען לטעון כי הימצאות הדבורה ברכב במקרה, ללא קשר לשימוש בו, אינה עולה כדי "סיבה-בלעדיה-אין" (השוו גם להערתי בפסק הדין בעניין סילאוי, בפסקאות 7-6) – הרי שסיבת הימצאות הדבורה ברכב איננה רלוונטית לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי. זאת, מאחר שעל פי מבחן הסיכון היא לא משנה את העובדה כי עקיצת דבורה לא נכללת באותם סיכוני דרך האופייניים לשימוש ברכב מנועי. מכל מקום, מקובלת עליי הטענה כי האבחנות הדקיקות שהמערער מבקש לעשות בין שני המקרים אינן רצויות. 13. המערער מבקש להיבנות מעניין המרכז הזאולוגי, שבו קבעתי כי פגיעה של עדר אנטילופות ברכב שטייל בפארק הספארי עולה כדי תאונת דרכים. במבט ראשוני, השוואה כאמור עשויה לשבות את הלב. ברם, דעתי כדעת בית משפט קמא כי ענייננו שונה מעניין המרכז הזאולוגי. ראשית, בעניין המרכז הזאולוגי הנזק נגרם בעקבות התנגשות האנטילופה ברכב כשלעצמה (עוד מקרים שבהם עצם ההתנגשות בחיה היא שהובילה לנזק, ראו לדוגמה, ת"א (שלום פ"ת) 39176-06-12‏ צרפתי סיני נ' כהן (16.7.2015), שם היה מדובר בהתנגשות רכב בנסיעה בפרה; ת"א (שלום ב"ש) 23254-06-11 ציקוואשוילי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (13.8.2013), שם היה מדובר בתאונה קטלנית שנגרמה עקב התנגשות רכב בגמל שחצה את הכביש)). בניגוד לכך, נזקו של המערער נגרם עקב עקיצת הדבורה ולא עקב ההתנגשות. אף לא ניתן לומר כי השימוש ברכב וההתנגשות הנטענת הם שתרמו תרומה רלוונטית לעקיצת הדבורה. [במאמר מסוגר, מקובלת עליי עמדת המשיבה כי לעובדה שמדובר בעקיצה אחת יש משמעות שכן הדבר ממחיש אף יותר את היעדר התרומה הרלוונטית של "התנגשות" הרכב בנחיל הדבורים ומחזק את הקביעה כי נזק כאמור יכול היה להתרחש באותה מידת שכיחות שלא ברכב]. 14. מעבר לאמור ואף חשוב מכך, עיקר השוני טמון בשאלת מהות הסיכון שהתממש, ועל כך אף הושם הדגש בהחלטתי בעניין המרכז הזאולוגי: "מפגש בין רכב לבין בעל חיים בשטחי פארק הספארי הוא בגדר סיכון מקומי וטבעי לשימוש ברכב למטרות תחבורה הנעשה בשטח הפארק. מבקרי הפארק מסיירים בשטחו באמצעות נסיעה ברכבם, בעוד שבעלי החיים משוטטים באותו תא שטח באופן חופשי. היתקלות בין אלה לאלה אינה בבחינת גורם זר שהשכיחות למעורבותו נמוכה מאוד ואינה גבוהה ממעורבותו בזירות אחרות (ראו והשוו לעניין יונאן בפסקאות י"ד-י"ז), ומדובר בסיכון הנובע מתכונות הדרך עצמה ומסביבתה הטבעית" [הדגשות הוספו – י"ע] (שם, בפסקה 12). כלומר, הסיכון של פגיעת חיה ברכב בעת נסיעה בספארי הוא סיכון תחבורתי סביר וטבעי לאותו מתחם (לביקורת על התוצאה אליה הגעתי בפסק הדין ראו אסף יעקב "'תאונה' בספארי" המשפט כח 199, 224-216 (התשפ"ג)). קביעות דומות ניתן למצוא בת"א (שלום כ"ס) 5901/93 גולדמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פסקה 2 (31.12.1993), שבו נפגע נהג רכב מנגיחת ראם ביציאה מהספארי ("הביקור בספארי נועד מלכתחילה לנסיעה ברכב, ועל כן לא ניתן לומר כי הרכב שימוש רק 'כזירה בלבד' לפגיעה וכי אין כל קשר ישיר בין הנסיעה ברכב והסיכון התחבורתי שנוצר בנסיעה בתוך הספארי, לבין המקרה וארוע הנזק"). לא כך בענייננו, באשר הסיכון להיעקץ מדבורה איננו סיכון אופייני לסיכוני הדרך, גם אם מדובר בנסיעה בשדות ברכב שטח, כפי שהמערער שב וטוען, והוא עשוי להתממש באותה מידת שכיחות בכל מקום. 15. לסיכום, אני סבור כי לא עלה בידי המערער להוכיח התקיימותו של קשר סיבתי משפטי, ו"נדמה אפוא כי היחס בין השימוש ברכב במקרה דנן לבין הנזק אינו יחס של סיבתיות (causality) אלא יחס מקרי (coincidence), שעשוי אף להשליך על קיומו של קשר סיבתי עובדתי לפי מבחן 'הסיבה בלעדיה אין'" (עניין מבנים, בפסקה 21). 16. מבלי להקל ראש במצבו של המערער, שנטען כי בעקבות פגיעתו נזקק לסיוע בכל שעות היממה, אין מנוס מלקבוע כי נזקו נותר יתום – "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט" (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349 (1993)). 17. סופו של דבר, שדין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, אציע כי לא יעשה צו להוצאות בערכאה זו. יצחק עמית נשיא השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא י' עמית. ניתן היום, י' סיוון תשפ"ו (26 מאי 2026). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט