כלל חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

16 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5903/22 ע"א 5964/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ר' רונן המערערים בע"א 5903/22 והמשיבים 3-2 בע"א 5964/22: 1. כלל חברה לביטוח בע"מ 2. פלוני נ ג ד המערערת בע"א 5964/22 והמשיבה 1 בע"א 5903/22: 1. פלונית המשיבה 2 בע"א 5903/22 והמשיבה 1 בע"א 5964/22: 2. שומרה חברה לביטוח בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 31.5.2022 שניתנו במסגרת ת"א 17331-01-17 על ידי כבוד השופטת א' קלמן-ברום תאריך הישיבה: כ"ב בתמוז התשפ"ג (11.7.2023) בשם המערערים בע"א 5903/22 והמשיבים 3-2 בע"א 5964/22: עו"ד אורי ירון; עו"ד נתנאל בר אילן בשם המערערת בע"א 5964/22 והמשיבה 1 בע"א 5903/22: עו"ד אמיר כצנלסון בשם המשיבה 2 בע"א 5903/22 והמשיבה 1 בע"א 5964/22: עו"ד זיו מנדלוביץ' פסק-דין השופט י' עמית: שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' קלמן-ברום) בת"א 17331-01-17 מיום 31.5.20222, במסגרתו נפסקו למערערת בע"א 5964/22 והמשיבה 1 בע"א 5903/22 (להלן: המערערת) פיצויים בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). 1. ואלה עובדות המקרה: ביום 5.10.2016, מוצאי ראש השנה, נסעו המערערת וחברתה לבילוי בעיר תל אביב. בשלב מסוים, בסביבות השעה 00:40, המערערת סטתה מנתיב הנסיעה ועצרה את הרכב במפרץ הנמצא סמוך לנתיב הימני ומיועד לעצירת אוטובוסים, וזאת לצורך חיפוש מסעדה כשרה ופתוחה אליה יוכלו השתיים לנסוע. המערערת וחברתה ישבו ברכב כשהן חגורות בחגורות בטיחות, המערערת ישובה בכיסא הנהג, מנוע הרכב מונע וארבעת פנסי האיתות ("וִינְקֶרים") דולקים. זמן קצר לאחר מכן, רכב הנהוג בידי המערער 2 בע"א 5903/22 והמשיב 3 בע"א 5964/22 סטה לעבר אי תנועה הסמוך לנתיב השמאלי ולאחר מכן סטה ימינה בצורה אנכית לעבר רכבה של המערערת והתנגש בו (להלן ובהתאמה: הרכב והנהג הפוגע ו-הרכב הנפגע). הנהג הפוגע הורשע בעבירות של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ונהיגה בקלות ראש. המערערת נפצעה ונגרמו לה נזקי גוף. 2. אין מחלוקת כי מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרת המונח בחוק הפיצויים. הדיון שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי במישור החבות, התמקד בשאלה אם בעת התאונה המערערת עשתה שימוש ברכב הנפגע למטרות תחבורה, או אם מתקיימת אחת מהחזקות המרבות שבהגדרת "תאונת דרכים", כך שהרכב של המערערת הוא רכב המעורב בתאונה לפי סעיף 3 לחוק הפיצויים והאחריות לנזקי המערערת רובצת לפתחה של מבטחתו (המשיבה בשני הערעורים, ולהלן: שומרה). ככל שהתשובה לשאלות אלה היא שלילית, יראו במערערת כמי שנפגעה כ"הולכת רגל", ומבטחת הרכב הפוגע (המערערת 1 בע"א 5903/22 והמשיבה 2 בע"א 5964/22, ולהלן: כלל) היא זו שתישא באחריות על נזקיה. ובקיצור, מבחינה אופרטיבית, המחלוקת העיקרית שהתעוררה הייתה באשר לזהות הגורם שיישא בפיצוי לו זכאית המערערת. כן נחלקו הצדדים בשאלת גובה הנזק. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קבע כי רכבה של המערערת שימש כזירה לתאונה ואינו בבחינת רכב המעורב בה, כך שיש להטיל את האחריות על מבטחת הרכב הפוגע (כלל). נקבע כי סטייתה של המערערת מנתיב הנסיעה ועצירתה במפרץ לאוטובוסים לצורך חיפוש מסעדות במכשירי הטלפון הניידים, אינה בגדר "שימוש ברכב מנועי"; כי הפעולה לא נכללת במסגרת הפעולות החיוניות לנסיעה ולא מהווה חלק אינטגרלי ממנה; וכי הגם שהחניה הייתה זמנית והתאונה אירעה בחלוף דקה או שתיים מרגע העצירה, מדובר בפעולה שקטעה את מהלך הנסיעה והייתה בבחינת "פסק זמן" במהלך הנסיעה. עוד נקבע כי בעת התאונה השימוש ברכב היה למטרת שהייה, ושהייה בתוך רכב חונה לא מהווה שימוש ברכב מנועי. בית המשפט עמד על כך, שלמרות שהיה מדובר בעצירת ביניים שלאחריה היתה צפויה נסיעה נוספת, עצירת הרכב בצורה מסודרת ותוך סטייה מתוואי הדרך הייתה לפרק זמן לא ידוע ולא מוגדר וכי חיפוש המסעדות באמצעות הטלפון הסלולרי עשוי היה להתארך. לאור זאת, נקבע כי רצף הנסיעה נקטע ובזמן העצירה לא נעשה ברכב שימוש תחבורתי. בית המשפט הוסיף וקבע כי יישומו של מבחן הסיכון מוביל למסקנה כי התאונה לא נגרמה "עקב" שימוש תחבורתי, ולא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש כביכול לנזק. לעניין זה נקבע כי עצירת רכב המערערת במפרץ במקום המיועד לעצירת כלי רכב גדולים כמו אוטובוסים, לא יצרה סיכון תחבורתי ולא הובילה כשלעצמה לקרות התאונה. התאונה התרחשה כתוצאה מנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים של נהג הרכב הפוגע, הרכב החונה שנפגע שימש כזירה לתאונה, והסיכון התחבורתי שנוצר מחניית הרכב לא היה הסיכון שהתממש בפועל. בית המשפט המחוזי אף דחה את הטענה להתקיימות החזקה המרבה בהגדרת תאונת דרכים שעניינה בחנייה במקום אסור ("מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו"). זאת, לנוכח היעדרו של סיכון תחבורתי הנובע מחנייה במפרץ לעצירת אוטובוסים כלפי הרכבים שנוסעים במסלולים המקבילים, ומבלי להכריע בחוקיות החניה במפרץ האוטובוסים במועד שבו חנתה המערערת. 4. לצורך חישוב נזקי המערערת, בית המשפט העמיד את נכותה תפקודית על 50%, שיעור הנמוך במעט משיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה על ידי המומחים ואשר הועמדה על 58% (47.5% בתחום האורתופדי ו-20% בתחום הנפשי). על בסיס קביעות אלה נפסקו למערערת הסכומים הבאים: הפסדי שכר לעבר (לפי שכר של 7,200 ₪, 12 חודשים לפי הפסד השתכרות מלא ו-53 חודשים הפסד חלקי בהתאם לנכות התפקודית) – סך של 277,200 ₪; הפסדי שכר לעתיד (לפי שכר ממוצע במשק עד לגיל 67) – 1,279,161 ₪; הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד – 194,545 ₪; עזרת צד ג' לעתיד – 480,255 ₪; הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – 82,826 ₪; ניידות – 159,236 ₪; כאב וסבל – 143,124 ₪. מסכום הפיצוי הכולל (2,616,347 ₪) הופחתו תשלומים תכופים ששולמו למערערת בערכם המשוערך וכן תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כפי שייקבעו בחוות דעת אקטוארית מעודכנת. בית המשפט קבע כי לסכום התשלום לאחר הניכויים יתווסף שכ"ט בשיעור 15.21% (כולל מע"מ) וכי כלל תשלם בנוסף למערערת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ותשיב לשומרה את סכום התשלומים התכופים והוצאות המומחים ששולמו על ידי האחרונה. עוד נפסק כי כלל תישא בהוצאות משפט חלקיות של שומרה בסך 10,000 ₪. ביום 3.7.2022 ניתנה פסיקתא לפיה כלל תשלם למערערת סך של 1,566,159 ₪ לאחר ניכויים בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות כאמור, וכי כלל תשיב לשומרה סך של 174,695 ₪. 5. מכאן שני הערעורים שלפנינו, שהוגשו על ידי המערערת (ע"א 5964/22) ועל ידי כלל והנהג הפוגע (ע"א 5903/22, המערערים בערעור זה יכונו יחד להלן: כלל). ערעורה של כלל נסב בעיקרו על קביעת בית משפט קמא כי לא נעשה שימוש ברכב הנפגע, ולשיטתה, לא נקטעה נסיעתה של המערערת ויש להטיל את חובת הפיצוי על מבטחת הרכב שבו נסעה (שומרה). ערעור המערערת נסב על גובה הנזק שנפסק. אדון תחילה בטענות הצדדים לעניין זהות הגורם החב בפיצויים ובהמשך אדון בשיעור הנזק. ערעורה של כלל 6. כל אימת שבית המשפט נדרש לשאלה שעניינה תאונת דרכים ושימוש ברכב מנועי, רצוי כי ישווה נגד עיניו את ההוראות הרלוונטיות בחוק הפיצויים. המונח "תאונת דרכים" מוגדר בחוק הפיצויים כלהלן: "תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. עיקר הדיון בהליך שלפנינו נסב על ההגדרה הבסיסית ועל המונח "שימוש ברכב מנועי", המוגדר כלהלן: "שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד. 7. כלל טענה כי במקרה דנן נעשה שימוש של "נסיעה" ברכב הנפגע, שכן אין לראות בעצירה הרגעית של הרכב במפרץ האוטובוסים כקטיעה של הנסיעה. לשיטה זו, הרכב הנפגע לא חנה במפרץ האוטובוסים ואין לראותו כזירה בלבד להתרחשות התאונה. עוד נטען, בין היתר, כי הנטל להוכיח עצירה ממושכת המנתקת את שרשרת הנסיעה צריך להיות מוטל על מבטחת הרכב שנפגע, וכי מתקיים קשר סיבתי בין הנסיעה של המערערת וחברתה ברכב לבין התרחשות התאונה והנזק שנגרם. שומרה טענה מנגד כי על פי הפסיקה העדכנית, המגמה היא לצמצם את הגדרת ה"שימוש" ברכב, ואין לפנינו פעולה המהווה חלק אינטגרלי מהליך הנסיעה שהיא בגדרי מתחם ה"שימוש". לטענת שומרה, נסיעתן של המערערת וחברתה הסתיימה, הרכב חנה במפרץ האוטובוסים וטרם החלה נסיעה עתידית. עוד נטען, בין היתר, כי הנטל להוכיח תחילתה של נסיעה עתידית וחדשה מוטל על הצד הטוען לקיומה של טענה עובדתית זו. 8. כזכור, התשתית העובדתית העומדת בבסיס הדיון אינה שנויה במחלוקת, וניתן לסכמה בדברים הבאים: המערערת וחברתה נסעו לבילוי לילי בעיר תל אביב. במהלך הנסיעה, המערערת סטתה מנתיב נסיעתה ועצרה במפרץ אוטובוסים, במטרה "לחפש בטלפונים שלנו מסעדה פתוחה וכשרה בעיר" (סעיף 8 לתצהיר החברה). כעולה מהתצהירים ומהודעותיהן של המערערת וחברתה במשטרה, המערערת ישבה בכיסא הנהג וחברתה ישבה בכיסא הנוסע שלצידה כשהן חגורות בחגורות בטיחות. מנוע הרכב היה מונע ופנסי האיתות דולקים. כעבור זמן קצר, התנגש בהן הרכב הפוגע: "[...] עצרנו אחרי רמזור במפרץ תחנת אוטובוס בשביל להתקשר למסעדה ואז פתאום מישהו נכנס בנו..." (הודעת המערערת במשטרה מליל האירוע); "המשכנו ישר ברמזור, הרמזור היה ירוק. לאחר מכן נעצרנו במפרץ של האוטובוס בערך לדקה או שתי דקות בשביל להחליט מה אנחנו עושים הלאה ופתאום מישהו נכנס בנו מאחורה [...]" (הודעת החברה במשטרה מליל האירוע); "עצרנו עם הרכב במפרץ אוטובוס שהיה פנוי, [המערערת – י"ע] הפעילה 4 וינקרים ברכב והתחלנו להתעסק עם הטלפונים, כאשר אחרי כמה שניות בודדות נכנסנו לסיוט" (סעיף 9 לתצהיר החברה). כאמור, על בסיס עובדות אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה כי במקרה דנן לא נתקיים ברכב הנפגע שימוש מסוג "נסיעה". 9. עמדתי שונה, וכפי שאסביר להלן, אני סבור כי דין ערעורה של כלל להתקבל. לא למותר לציין כי ענייננו במסקנה משפטית וביישום הוראותיו של חוק הפיצויים על עובדות המקרה המוסכמות. בכגון דא, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. זאת ועוד, במקרה דנן שמיעת הראיות נערכה בפני בית משפט השלום אליו הוגשה בתחילה התביעה, והצדדים הסכימו כי ההכרעה בשאלת החבות תתבסס על טיעוני הצדדים והראיות שהוגשו מבלי שהמערערת וחברתה תיחקרנה בנושא זה (פרוטוקול הדיון בפני בית משפט השלום מיום 28.12.2020). פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן אפוא על יסוד הראיות בתיק, החקירות שנערכו בפני בית משפט השלום וסיכומי הצדדים (פסקה 7 לפסק הדין), וגם מטעם זה אין לערכאה הדיונית יתרון על ערכאת הערעור. 10. שאלת סיווגו של אירוע כ"תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים אינה פשוטה, ועל כך יעידו פסקי הדין הרבים בנושא. על פרשנות המונח "שימוש ברכב מנועי" לאחר חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990 (להלן: תיקון מס' 8), בפרט בהקשר של שימוש מסוג "נסיעה", דובר בעבר, ואיני רואה להאריך בדברים (ראו: רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל, פסקאות 8-6 (29.10.2007) (להלן: עניין ינטל); רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 6 (8.11.2007) (להלן: עניין ביטוח חקלאי); רע״א 5099/08 נביל נ׳ הדר חברה לביטוח, פסקאות 8-6 (4.2.2009); רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 22-14 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (‏12.5.2019) (להלן: רע"א 8744/18); רע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקאות 17-11, 19 (‏2.11.2021) (להלן: עניין שלמה חברה לביטוח); ע"א 2726/20 פלוני נ' אולוס, פסקה 13 (‏7.2.2022) (להלן עניין אולוס); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 204-198 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 142-139 (מהדורה חמישית, 2022) (להלן: אנגלרד)). ההלכה סוכמה ברע"א 8744/18 הנ"ל ונקבע, כי רק פעולה חיונית במובן הפיסי לשם הנסיעה אשר מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה עצמה, תוכר כשימוש מסוג "נסיעה" (שם, פסקה 20). נקבע כי "פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע הנסיעה מהווה גם חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התחבורתי... " (עניין ינטל, פסקה 7; רע"א 8744/18, פסקה 21). בהמשך צוין כי לאור תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים והשלכתו על פרשנות המונח "נסיעה", "צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח 'נסיעה' ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו" (עניין ינטל, פסקה 8). 11. איני סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש לראות את סטייתה של המערערת למפרץ האוטובוסים כעצירה אשר מחריגה אותה מפעולת "הנסיעה" ומההגדרה של "שימוש ברכב מנועי". המערערת סטתה אל מפרץ אוטובוסים אשר נמצא בסמוך לנתיב הנסיעה, על מנת לקבל החלטה לאן פניה מיועדות. אין מדובר בסיטואציה כה חריגה, ובימינו אנו, הצורך באיתור כתובת, יעד או מסלול נסיעה פנוי באמצעות יִשּׂוּמוֹנֵי ניווט בטלפון הסלולרי או באמצעי אחר הוא מעשה של יום ביומו. המערערת וחברתה עצרו את הרכב במפרץ של תחנת אוטובוסים, מקום שלפי בית משפט קמא היה נראה להן כבטוח לעצירה, אך לא ניתן לומר כי הוא מיועד לחנייה, ונזכיר כי ארבעת פנסי האיתות של הרכב (ה"וִינְקֶרים") הבהבו. המערערת וחברתה נותרו ישובות במקומותיהן כשהן חגורות בחגורות בטיחות ומנוע הרכב עודנו מונע, מה שאפשר את המשכת הנסיעה בכל רגע נתון. התאונה התרחשה בחלוף דקה או שתיים מרגע העצירה (סעיף 17 לפסק הדין קמא), והגם שמדובר בפרק זמן מקרי, הדבר תומך בכך שבפרספקטיבה של קרבה בזמן ובמקום, אין לראות את נסיבות המקרה כמנותקות מהמהלך הכולל של הנסיעה. 12. בית משפט קמא ייחס משמעות רבה לכך שעצירת הרכב במפרץ ופעולת איתור המסעדה לא היו רגעיות או מוגדרות או תחומות בזמן, כשלשיטתו, עצירה שנועדה לפרק זמן לא ידוע, גם אם מוגבל, קוטעת את רצף הנסיעה ולא מהווה שימוש ברכב מנועי. זאת, בשונה למשל מעצירה רגעית של אוטובוס בתחנה למשך זמן קצר עד לסיום עליה וירידה של הנוסעים (דוגמה שהובאה בפסק דינו של בית משפט קמא), או מעצירה ליד בית ספר לצורך איסוף ילד סמוך לשעת הצלצול המסמל את סיום הלימודים ויציאת הילד מבית הספר (דוגמה שהובאה על ידי ב"כ שומרה). יש ממש בטענתה של כלל, כי כל פעולה עלולה להתארך אל מעבר למצופה, מסיבות שונות ומגוונות, כך שאיני סבור שיש בכך כדי להכריע בשאלה שבה עסקינן. יתרה מזאת, סיווג אירוע כנופל להגדרת "תאונת דרכים" על בסיס זה עלול להוביל להבחנות עובדתיות דקיקות מהן רצוי להימנע (ראו והשוו להערתי בע"א 7592/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (‏27.4.2023)). בית משפט קמא אף ייחס משמעות רבה לכך שהמערערת וחברתה עצרו לצורך חיפוש מסעדה, פעולה שלשיטתו אינה נכללת במסגרת הפעולות החיוניות לביצוע הנסיעה, להבדיל למשל מעצירה בצד הכביש לצורך קבלת הוראות הכוונה מעובר אורח. לדידי, עצירה לצורך קבלת הוראות הכוונה נתפסת מבחינה אינטואיטיבית כפעולה הקשורה בטבורה לנסיעה, ותיחשב ל"נסיעה" במובנה הפשוט והיומיומי בעיני הציבור. בעולם הדיגיטלי של ימינו, בקשה להכוונה מעובר אורח מקבילה לחיפוש בישומוני ניווט, ומובן כי בשני המקרים פעולת החיפוש או ההכוונה עשויה להתארך מעבר לצפוי. הסקת מסקנה שונה בענייננו, שבה ומובילה להבחנות עובדתיות דקיקות שאינן רצויות לטעמי. 13. ענייננו שונה לדידי מהמקרה הנדון בת"א (שלום חי') 16445/01 אלקיים נ' שלום (18.11.2003) הנזכר בפסק דינו של בית משפט קמא, שם ישבו הנפגעים במכונית שמנועה דומם במטרה לשוחח ולהאזין לרדיו, ולאחר כ-5-10 דקות נפגעו מרכב אחר. נקבע כי בנקודת הזמן שבה אירעה התאונה מטרת השימוש ברכב לא היתה למטרות תחבורה אלא למטרת שיחה והאזנה לרדיו, ואין בכך שהנפגעים התכוונו לנסוע בשלב מאוחר כדי לשנות את התוצאה. אכן, המקרה שלפנינו קרוב יותר בנסיבותיו לע"א (מחוזי חי') 22942-10-19 פלוני נ' פלוני (23.2.2020) שהוזכר אף הוא בפסק דינו של בית משפט קמא ועליו נסמכת שומרה. במקרה זה, הנפגע ישב ברכב במקום מותר לחניה, כשהרכב מונע והוא חגור בחגורת בטיחות, והמתין לבתו שתשוב מקניות, אז נפגע מרכב חולף. בית המשפט שם קבע כי הימצאותו של הנפגע ברכב אינה נחשבת לנסיעה כאם ל"חניה" שאינה מהווה שימוש ברכב לצורכי חוק הפיצויים. עם זאת, יש לציין כי בספרות המקצועית הובעה עמדה לפיה "תוצאה זו אינה מתיישבת עם הפסיקה שהציבה את תחילת הנסיעה בשלב שבו מותנע הרכב" (ריבלין, עמ' 203, וגם בעמ' 221-220, ה"ש 211, שם נדונו גבולותיה של ההחניה, וצוין כי "התנעה של הרכב מבטאת את תחילתה של נסיעה ואת סופה של החניה"). 14. לדידי, בנסיבותיו של המקרה שלפנינו אין מדובר בנוכחות בלבד ברכב חונה (לדיון על אודות הימצאות ברכב חונה כשימוש ברכב מנועי ראו עניין אולוס, פסקה 13 והאסמכתאות שם), ונסיבות עצירתן של המערערת וחברתה קשורות ברצף הנסיעה בכללותה (השוו לדברי ריבלין, בעמ' 201). הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התחבורתי תומכות בכך שאין מדובר ב"עצירה" המביאה לסיום הנסיעה. אציין כי לשיטתו של המלומד אנגלרד, שנאמרה אגב הדיון בשימוש מסוג "החניה", רכב העוצר לזמן מה תוך כוונה להמשיך בנסיעה מצוי בשימוש למטרות תחבורה במסגרת המושג "נסיעה", ואף המתנה של נהג במכונית היא בבחינת 'נסיעה ברכב', פעילות המשתרעת עד לירידת הנהג מן הרכב (עמ' 157-156 לספרו). הגם שגישתו של אנגלרד רחבה מזו שנקבעה בפסיקה, דומה כי המקרה שלפנינו הוא מקרה "קל" לשיטתו. לאחר שנשמעו טענות הצדדים, שומרה הגישה בקשה להפנות למספר החלטות בערכאות הדיוניות שניתנו לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התומכות לשיטתה בטענותיה. בת"א (שלום טב') 3751-03-22 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (24.5.2023), נהג רכב עצר בצד כביש עירוני ויצא לקנות לחם, יתר הנוסעים נפגעו מרכב אחר בעת שנותרו חגורים ברכב הממונע, ונקבע כי הנפגעים לא עשו שימוש מסוג "נסיעה" ברכב. אולם, נסיבותיו של המקרה דומות יותר לע"א 22942-10-19 הנזכר לעיל מאשר לענייננו, ומהטעמים שפורטו לעיל אין בו כדי להביא למסקנה שונה. בת"א (מחוזי ת"א) 11052-11-17 נ. ר נ' קיסי (23.8.2023) נדונה תאונת שאירעה שעה שנהג משאית איבד שליטה בבלמים ופגע בשרשרת רכבים שהיו מצויים בתחנת דלק, חלקם המתינו לתדלוק רכבם, חלקם היו בעת פעולת התדלוק וחלקם סיימו אותה. אני נכון להניח כי ענייננו קרוב יותר לקבוצת המכוניות שהמתינו שיגיע תורן לתדלק, לגביהן קבע בית המשפט קבע כי מתקיים "שימוש למטרות תחבורה" אך אין קשר סיבתי בין השימוש לבין הפגיעה בתובע. על שאלת קיומו של קשר סיבתי בענייננו עוד אעמוד להלן. במקרה הנדון בת"א (מחוזי ת"א) 30040-07-21 פלוני נ' מבנים ונתיבים בע"מ (23.10.2023), התובע קיבל שיחת טלפון במהלך נסיעה ועצר בצד הדרך המסומנת כחול לבן כדי להשיב לשיחה מכיוון שלא היתה ברשותו דיבורית. מיד לאחר מכן קרס על רכבו עגורן צריח ששימש להקמת מבנה בסמוך לכביש. בית המשפט קבע, בהפנותו לפסק הדין מושא הערעור שלפנינו, כי עצירת הרכב הפסיקה את פעולת הנסיעה, וממילא לא מדובר בסיכון טבעי לכלי רכב בכביש, כך שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי. בין יתר הדברים, בית המשפט התייחס לתכלית הפעולה (שיחת טלפון להבדיל מפעולה נסיעתית), ובנקודה זו אעמוד על שיקולי מדיניות שאף הם מטים את הכף לקביעה כי בענייננו מדובר בתאונת דרכים. 15. השימוש ביישומוני ניווט במהלך נסיעה נתפס כיום כחלק בלתי נפרד מהנהיגה והנסיעה ברכב. אם נותיר את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא על מכונה, נמצאנו מעודדים שימוש ביישומוני ניווט תוך כדי נסיעה בפועל, פעולה שמגדילה את הסיכון לתאונת דרכים. לא בכדי, כאשר אנו מבקשים להשתמש ביישומון "Waze" במהלך נסיעה, היישומון דורש להצהיר "איני הנהג". נהג שמבקש לחפש יעד או נתיב נסיעה תוך כדי נסיעה, נדרש לעצור בצד הדרך ולא לעשות זאת תוך כדי נסיעה, הגם שמובן כי עדיף וראוי להסדיר ככל הניתן את השימוש ביישומון הניווט עוד קודם לתחילת הנסיעה. בהקשר זה לא למותר להפנות לתקנה 28(ב)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 הקובעת כלהלן: (ב)(1) בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב – (א) לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית; (ב) לא ישלח או יקרא מסרון (s.m.s); (2) בתקנת משנה זו – "דיבורית" - התקן המאפשר שימוש בטלפון בלא אחיזה בו ובלבד שאם ההתקן מצוי בטלפון, הטלפון יונח ברכב באופן יציב המונע את נפילתו; "טלפון" - מכשיר המיועד לתקשורת אשר קיימים בו לחצנים לחיוג. לדוגמה, בבית המשפט לענייני תעבורה, נדונה השאלה אם רשאי היה הנאשם, אגב תנועת הרכב, לגעת במסך מכשיר הטלפון שהיה במתקן, לצורך כיבוי יישומון הניווט שהיה בשימוש. בית המשפט השיב על כך בחיוב וזיכה את הנאשם לאחר שקיבל את גרסתו כי "הגעתי ליעד, כיביתי את הוויז". עם זאת, הודגש בפסק הדין כי "כמובן שהקלדה העולה על נגיעה אחת או שתיים – כגון הקלדת יעד הנסיעה, אינה סבירה בשל היסח הדעת המשמעותי הנגרם לנהג ולאור הסיכון הבטיחותי של רכב הנמצא בתנועה ונהגו מפנה מבטו למסך הטלפון ומרוכז בהקלדה ממושכת" (פסק דינה של כב' השופטת ש' שפר בתת"ע (תעבורה מר') 14131-06-21 מדינת ישראל נ' מיניס, פסקה 11 (4.11.2021)). פסק דין זה אך מדגים כי בהיבט של מדיניות משפטית המעודדת נסיעה בטוחה, רצוי במקרה דנן להתאים בין פרשנות המילה "שימוש" בחוק הפיצויים לבין סטנדרט ההתנהגות הנדרש מדיני התעבורה, האוסר על שימוש בטלפון הנייד שעה שהרכב בתנועה. 16. הצדדים הפנו בטיעוניהם לפסקי דין נוספים שנטען כי ניתן להקיש מהם לענייננו. אזכיר את חלקם ואף אוסיף משל עצמי: בעניין ביטוח חקלאי נדון עניינו של נהג שיצא מרכבו לאחר תאונה על מנת לשאול לשלומה של נוסעת ברכב אחר, ולאחר מכן שב לקרבת מכוניתו ונפגע מרכב חולף. בית המשפט קבע כי "התאונה הביאה את הנסיעה לקיצה" וכי "שלב נסיעת ההמשך טרם החל", ולכן הנפגע לא עשה ברכב שימוש מסוג נסיעה או כל שימוש מוכר אחר; ברע"א 10875/08 שרון נ' קארו (19.4.2009), נקבע כי מי שרכבו נפגע בתאונה והוא יצא מהרכב, התהלך על שולי הכביש כשהוא מבצע שיחות טלפון הקשורות לתאונה, אינו בגדר משתמש ברכב, אם בחלופת ה"תיקון דרך" אם בחלופת ה"נסיעה"; ברע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי (19.7.2009), הנפגעים נפגעו מרכב שהדרדר לעברם שעה שהתכוונו לעלות תוך זמן קצר למיניבוס שמנועו דומם ובתוכו יושבים נוסעים ונהג שהמתין להשלמת עליית הנוסעים. נפסק כי יש לראות במיניבוס כרכב חונה וכי לא נעשה בו שימוש כמשמעו בחוק הפיצויים; וברע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד (22.5.2011), נקבע כי הנחת משולש אזהרה על הכביש אינה נחשבת לשימוש מוכר, כשהדיון מתמקד בשימוש מסוג "תיקון דרך". מבין הפסיקה שניתנה בעת האחרונה, אפנה לעניין שלמה חברה לביטוח שם נקבע כי תדלוק רכב אינו בא בגדר "נסיעה" ברכב או "כניסה" לתוכו; ולעניין אולוס, שם נדון מקרה של שכחת פעוטה ברכב, ונקבע כי הנסיבות אינן עולות כדי שימוש ברכב מנועי, אם בחלופת ה"נסיעה" אם בחלופת ה"החנייה". מהסקירה שלעיל עולה כי לא די בכך שנעשה שימוש קודם ברכב, וייתכנו מקרים שבהם יחלוף פרק זמן מסיום שימוש קודם ועד לשימוש עתידי, כשהפעולות בתווך לא יחשבו כשלעצמן ל"שימוש" [ב"כ שומרה הפנה בהקשר זה למקרה הנדון בע"א (מחוזי ת"א) 47697-09-17 עיריית נס ציונה נ' פלוני (18.11.2018), שם הנפגעת נחבלה לאחר שחגרה את בנה הפעוט לכיסא בטיחות ופנתה למושב הנהג כדי להתחיל בנסיעה, ונקבע שהאירוע אינו עולה כדי "תאונת דרכים". בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה בהינתן הקביעה להיעדר קשר סיבתי משפטי, תוך שצוין כי שאלת סיווג פעולותיו של אדם המסייע לכניסת פעוט לרכב טרם כניסתו אינה דורשת הכרעה בנסיבות העניין (רע"א 8744/18), ואף אני לא נדרש להכריע בסוגיה]. מכל מקום, איני סבור כי זה המצב בענייננו. בניגוד למרבית המקרים שהובאו לעיל, המערערת-הנפגעת לא יצאה מהרכב בזמן העצירה, וכאמור, לדידי יש לראות את נסיבות המקרה כחלק משרשרת "השימוש" – הנסיעה ברכב. 17. הקביעה כי במקרה דנן נעשה שימוש מסוג "נסיעה", מביאה מעצמה למסקנה כי נעשה שימוש ברכב "למטרות תחבורה" (אנגלרד, עמ' 142; ריבלין, עמ' 205). עם זאת, בכך לא די, ונדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין השימוש ברכב לנזק הגוף. ביחס לתאונות דרכים, המבחן לקיום קשר סיבתי משפטי הוא מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר. "לגבי תאונות אגב נסיעה, השאלה היא מתי הן תוצאה של סיכון הכרוך בנסיעה, ומתי הנסיעה לא הייתה אלא 'ההזדמנות' או ה'זירה' לקרות התאונה, מבלי שיש לראות בה את הסיבה המשפטית" (אנגלרד, עמ' 143). בית משפט קמא הגיע למסקנה כי עצירת הרכב במפרץ לא יצרה סיכון תחבורתי ולא הובילה כשלעצמה לקרות התאונה, כך שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי. אני סבור כי בחינת המקרה מנקודת מבט לפיה נעשה שימוש מסוג "נסיעה", מביאה למסקנה אחרת. נסיעה ברכב טומנת בחובה את הסיכון להיפגע מרכב אחר, אם מחמת שנהג הרכב הפוגע איבד שליטה ברכב, אם מחמת שהיה נתון להשפעת משקאות משכרים אם מסיבה אחרת. מדובר בסיכונים הניצבים בפני משתמשי הדרך, והסיכון הנובע משימוש ביישומוני ניווט, משותף לחלק גדול מהנהגים המשתמשים בדרך. לדידי, מבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר, מביא לתוצאה לפיה השימוש ברכב תרם במקרה דנן תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק. לא למותר להזכיר כי נפסק בעבר ש"קריסתו של עץ על יושבי המכונית או בור הנפער בכביש או גשר המתמוטט והורס את הכביש – נופלים כולם בגדרם של הסיכונים שהשימוש התחבורתי ברכב יוצר [...] כך גם מקום שבו נגרם הנזק בשל נפילתו של תמרור או רמזור" (ע"א 4204/98‏ המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נג(4) 867, 878 (1999) (פרשת גשר שפירים) וראו גם רע"א 2820/20 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' המרכז הזאולוגי תל אביב, פסקאות 13-12 (‏20.5.2020), שם נדון סיווג אירוע של פגיעת אנטילופה ברכב בסיום ביקור בספארי כתאונת דרכים. לביקורת על ההחלטה ראו אסף יעקב "'תאונה' בספארי" המשפט כח 199 (התשפ"ג). מנגד, ראו התוצאה אליה הגיע בית המשפט ברע"א 10721/05 "אליהו" - חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן (9.11.2006), שם הנפגעים נפגעו בזמן שנסעו ברכב מסלעים שעפו כתוצאה מעבודות לסלילת כביש במרחק של 200 מטר ממקום הפגיעה. נקבע כי הרכב היווה רק זירה לאירוע, מכיוון שלא ניתן לאתר קשר רלבנטי ממשי בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב ואין מדובר בסיכון האופייני לעוברי דרכים; פסקה י"ד. בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנ"א 9634/06‏ חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (18.2.2007). לדיון בפסקי הדין ראו אצל ריבלין, עמ' 279-276). 18. לסיכום חלק זה של הדיון: בנסיבות המקרה דנן יש לראות במערערת כמי שעשתה שימוש ברכב מסוג נסיעה, ומתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לנזק. קביעות אלה מובילות למסקנה כי האחריות לפיצוי המערערת על נזקיה מוטלת על מבטחת הרכב הנפגע – שומרה – כך שדין ערעורה של כלל להתקבל. 19. אוסיף כי בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא נחלקו הצדדים באשר לחוקיות עצירת הרכב במפרץ האוטובוסים הנדון, במועד ובשעה שבה התרחשה התאונה (מוצאי ראש השנה בשעה 00:40). איני רואה להידרש לעניין זה ולשאלת תחולתה של החזקה בדבר חנייה במקום אסור ("מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו"), בהינתן שבערעור ובדיון שהתקיים לפנינו כלל ביקשה להתמקד בחלופת ה"נסיעה" בהתאם להגדרה הבסיסית (סעיף 1 לסיכומי התשובה מטעמה), ומכיוון שכאמור לעיל, ממילא אני סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו אכן נעשה שימוש מסוג "נסיעה" ברכב. ערעורה של המערערת – סוגיית הנזק 20. ערעור המערערת עניינו בגובה הנזק וטענותיה נסבות על הסוגיות הבאות: שיעור הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה בתחום הנפשי; שיעור הנכות התפקודית כפי שנקבעה על ידי הערכאה קמא; מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותה בגין עזרת צד ג' לעבר, הוצאות רפואיות, נסיעות וטיפולים רפואיים בעבר ולעתיד; ואי פסיקת פיצוי בגין רכישת קנביס רפואי, טיפולי מסאג' רפואיים והתאמת דירת מגורים למגבלותיה. בתוך כך, המערערת הפנתה לניסיונות השיקום שעברה מאז אירעה התאונה ולכך שבמועד מאוחר, המל"ל (מחלקת נכות כללית) העמיד את נכויותיה על שיעור גבוה יותר מאשר נפסק בפסק הדין: 45% בתחום הנפשי; 62% נכות רפואית משוקללת; ו-100% אובדן כושר עבודה. 21. המערערת, ילידת 7.5.1990, הייתה בחורה צעירה כבת 26 שנים במועד התאונה, יום 5.10.2016. התאונה הותירה את אותותיה על המערערת, ובין היתר, המערערת נעזרת בקב ומטופלת במרפאה לבריאות הנפש. 22. נקודת המוצא של הדיון היא חוות דעת המומחים שמונו בעניינה, ולכן אין ממש בטענתה לטעות בשיעור הנכות הרפואית המשוקללת שצוינה בפסק הדין (58%), או כי הנכות בתחום הנפשי עומדת על 25% (חלף 20% כפי שנקבע בפסק הדין) ואף צריכה להיות גבוהה יותר. כלל הפנתה בהקשר זה לדברי המומחה בדיון מיום 12.1.2021, ולפיהם הנכות הנפשית של המערערת עומדת על 30% כשרק 20% מיוחסים לתאונה (זאת לאחר שהופחתו 5% נכות בגין מבנה אישיות שאינו קשור לתאונה ו-5% נוספים בהנחה שהמערערת תעבור הליך שיקום). מכאן שהנכות הרפואית המשוקללת תואמת את קביעתו של בית משפט קמא. 23. בית המשפט קמא העמיד את הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות על 50%, שיעור נמוך במעט משיעור הנכות הרפואית המשוקללת (שהועמדה על 58%, 47.5% אורתופדית ו-20% נפשית כמוסבר לעיל). אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (וראו מבין רבים ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 והאסמכתאות שם (11.1.2015)). הגם שבמקרה דנן שמיעת הראיות נערכה בבית משפט השלום בטרם התביעה הועברה לבית המשפט המחוזי, בית המשפט ציין בפסק דינו כי התרשם מהמערערת במהלך הדיון שנערך בפניו וצפה בסרטון של המערערת, ויש לתת משקל מסוים להתרשמותו זו. בית המשפט ציין כי תפקודה הפיזי המוגבל של המערערת לא מונע השתלבות בעיסוק התואם את יכולותיה, וכי גם המומחה בתחום הנפשי קבע כי יהיה זה לטובתה של המערערת אם תשתלב במעגל העבודה. מכל מקום, בית המשפט חישב את השכר לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק, ובהתחשב בעברה התעסוקתי וגובה שכרה עובר לתאונה (7,200 ₪ לחודש), אין כל יסוד לטענה כי יש לפסוק למערערת פעם וחצי מהשכר הממוצע במשק. מנקודת מבט של ערכאת ערעור, הפסדי השכר שנפסקו לזכותה לעבר ולעתיד אינם מגלים עילה להתערבות. 24. לא מצאתי להתערב בסכום של 1,508 ₪ שנפסק לזכות המערערת בגין עזרת צד ג' בעתיד. עם זאת, היה מקום לפסוק לזכות המערערת בגין עזרת צד ג' לעבר (מהמועד שבו שוחררה המערערת משיקום ועד לפסק הדין חלפו 65 חודשים); בגין דיור, בהינתן המגבלה האורתופדית שהקשתה עליה לטפס במדרגות לדירת הוריה, שם התגוררה (הוכח כי המערערת שכרה דירה בקומת קרקע); וכן להגדיל את הסכום שנפסק בראש הנזק של הוצאות רפואיות, בהינתן שהמערערת הציגה אסמכתאות לכך שהחלה לצרוך קנביס רפואי לאחר התאונה. לאור כל אלה, אציע לחברי להוסיף לפיצוי שנפסק לזכות המערערת סך של 200,000 ₪ "נטו" (קרי, יש להוסיף שכ"ט ומע"מ בסך 15.21%). 25. סוף דבר: ע"א 5903/22 דינו להתקבל, כך שהאחריות לפיצוי המערערת תוטל לפתחה של מבטחת הרכב שבו נסעה, שומרה, וזו תישא בהוצאות כלל בערעורה בסך 15,000 ₪. ע"א 5964/22 מתקבל באופן חלקי, במובן זה שלפיצוי שנפסק יתווסף הסך של 200,000 ₪ בצירוף שכ"ט ומע"מ. שומרה תישא בהוצאות המערערת בערכאה זו בסך 10,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ר' רונן: אני מסכימה לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט עמית. אף אני סבורה כמותו כי מבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר מביאים למסקנה לפיה השימוש במכונית תרם במקרה דנן באופן משמעותי להתרחשות הנזק. זאת בהינתן העובדה כי מדובר במקרה בו הנהגת עצרה את המכונית במהלך נסיעה מבלי לכבות את המנוע; כאשר הנהגת נותרה במושבה; כאשר המכונית עמדה בשולי הכביש (ולא למשל בתוך חניון); וכאשר מכונית שעברה פגעה במכונית החונה. אני מסכימה גם למסקנתו של חברי בשאלת הנזק. ש ו פ ט ת השופט ע' גרוסקופף : גם עלי מקובלת התוצאה אליה הגיע חברי, השופט יצחק עמית, ועיקרי הנמקתו. מצב הדין הקיים, המביא להתדיינות בין שתי חברות ביטוח בשאלה מי מהן תישא בחבות במקרים כגון זה, איננו רצוי, ומנקודת מבט כלכלית, בלתי יעיל. ויובהר, בענייננו אין מחלוקת כי הנפגעת זכאית לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: החוק), וכל השאלה היא האם תזכה בהם כ"נוסעת" ממבטח הרכב הנפגע או כ"הולכת רגל" ממבטח הרכב הפוגע. ואולם, שאלה זו, לא רק שאין לה כל נפקות מבחינת הנפגעת, אלא שגם מבחינת חברות הביטוח המעורבות יש לה חשיבות רק בדיעבד (ex-post), לאחר אירוע התאונה, ולא מלכתחילה (ex-ante), דהיינו לצורך התחשיב האקטוארי המנחה את פעולתן. כך מאחר, שמלכתחילה (ex-ante), ללא קשר לכלל המשפטי המופעל, כל אחת מחברות הביטוח צפויה בהסתברות שווה למצוא את עצמה פעם מצד זה של מתרס ההתדיינות, ופעם מהצד האחר שלו, באופן ההופך כל אחת מהן אדישה לתוכן הכלל המשפטי הקובע מי מהן תישא בחבות. במצב דברים זה, טוב היה אילו היה נקבע מראש כלל חד וברור, ואפילו שרירותי, להכרעה בין חברות ביטוח במקרה בו כל המחלוקת היא מי מהן תישא בחבות, באופן אשר היה מייתר (ולמצער מפחית מאד) את עלויות ההתדיינות הניכרות המבוזבזות בדיעבד על הכרעה בשאלה זו (והשוו לסעיף 3 לחוק המבוסס על הגיון כלכלי דומה). עם זאת, השתכנעתי כי בהינתן החוק כנוסחו דהיום, ועושר הפסיקה שהצטברה בתחום, לא לנו האפשרות לקבוע כלל פשוט ויעיל כזה בעת הנוכחית. אכן, לא בידנו היא, ואת חוסר היעילות שבדין הקיים אין מנוס מלהפנות לטיפולו של המחוקק. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ט"ו בחשון התשפ"ד (‏30.10.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________________ 22059030_E05.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1