רותם - חברה לביטוח בע"מ נ. נאסיף מזאוי

בבית המשפט העליון דנ"א 4015/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המבקשת: רותם חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. נאסיף מזאוי 2. מדינת ישראל 3. שאוקי מזאוי 4. עזבון המנוח סביח עורסאן ז"ל עתירה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון מיום 3.6.99 שניתן על ידי כבוד השופטים ט' שטרסברג-כהן, י' טירקל וח' אריאל בשם המבקשת: עו"ד חיים מנדלבאום ועו"ד יוסף מלמן בשם המשיב 1: עו"ד פרג' סלמן בשם המשיב 2: עו"ד דניאל פרשקר ועו"ד שלמה פרידלנדר פסק-דין השופט ת' אור: במהלך נסיעה ברכב נפלט כדור מנשק שהוחזק בידי חייל. הכדור נפלט עקב לחיצה בלתי מכוונת של החייל על ההדק ולא עקב טלטולי הדרך. כתוצאה מכך נפגע נוסע אשר ישב בתוך המכונית. האם נגרמה הפגיעה "עקב" שימוש ברכב מנועי כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים או החוק) במתכונתו עובר לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), התשנ"א1990- (להלן: תיקון מספר 8) או שמא שימש הרכב כזירה בלבד להתרחשות הפגיעה? זו השאלה העומדת במוקד דיון נוסף זה. תשתית עובדתית 1. נאסיף מזאוי (להלן: המשיב) נסע ביום 4.2.86 לטיול בגליל ברכב שהיה נהוג בידי בן דודו (להלן: הנהג). הרכב היה מבוטח כדין על ידי חברת הביטוח "רותם", חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבקשת). לצדו של הנהג ישב סביח עורסאן שהיה באותה עת חייל צה"ל (להלן: החייל). הוא החזיק בידיו רובה גליל קצר. ידו היתה אחוזה על הקת על מנת שהנשק לא יזוז. קנה הרובה היה מופנה לעבר המרווח שבין שני הכיסאות הקדמיים, לכיוון המושב האחורי. תוך כדי נסיעה, נפלט כדור מהרובה ופגע ברגלו של המשיב אשר ישב במושב האחורי של הרכב. המשיב הגיש תביעה בבית משפט השלום בנצרת נגד החייל בגין רשלנות ונגד המדינה כאחראית באחריות ישירה ושלוחית למעשיו ולמחדליו של החייל. לחלופין, הוא הגיש תביעה גם כנגד הנהג והמבקשת לפי חוק הפיצויים. בית משפט השלום קבע, כי הכדור נפלט בשל רשלנות החייל אשר תוך כדי נסיעה ואחיזה בנשק, נגע בהדק. האירוע ארע לפני תיקון מספר 8 ועל כן נבחנה הגדרת תאונת דרכים לפי נוסחה באותה עת. בית המשפט קבע, כי אין מדובר בתאונת דרכים ודחה את התביעה בגין עילה זו. לעומת זאת, קיבל בית המשפט את התביעה נגד החייל והמדינה בעילת רשלנות וחייב את עיזבון החייל (אשר נפטר בינתיים) ואת המדינה לשלם לתובע פיצויים. 2. המדינה ערערה על חיובה בבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי אישר את התשתית העובדתית כפי שנקבעה בבית משפט השלום לפיה הכדור לא נפלט מהרובה עקב מצב הדרך או טילטולים של המכונית. כמו כן, אישר בית המשפט את מסקנת בית משפט השלום כי אכן אין מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים. לעומת זאת, התקבל ערעור המדינה במובן זה שנקבע כי על עיזבון החייל לפצות את המשיב בגין מעשיו ומחדליו אולם אין חובה כאמור מוטלת על המדינה. כך נקבע מהטעם שבית המשפט היה בדעה כי אין המדינה אחראית למחדלו של החייל שלא הקפיד, כמצופה מחייל מיומן, לנצור את נשקו או לוודא כי לא נותר כדור בבית הבליעה. 3. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המשיב בקשה לרשות ערעור לבית משפט זה. המשיב טען כי יש לחייב את המדינה לפצותו ולחלופין יש לקבוע כי מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים טרום תיקון מספר 8. בית המשפט החליט לראות את הבקשה לרשות ערעור כערעור ופסק ברוב דעות (דעתם של השופטים ח' אריאל ו-ט' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט י' טירקל) כי האירוע נכנס בגדר המונח "תאונת דרכים". לפיכך נקבע כי המשיב זכאי לפיצויים על פי החוק מהמבקשת, אשר היתה המבטחת של הרכב בו ארעה התאונה. על פסק דין זה הגישה המבקשת בקשה לדיון נוסף. ביום 20.1.00 אישר נשיא בית המשפט העליון דיון נוסף כמבוקש. ביום 14.2.00 הוגשה הודעה ובקשה בהסכמה מאת המדינה והמשיב על פיה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מתחייבת המדינה כי אם ייקבע שהאירוע לא היה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים טרום תיקון מספר 8, תשלם המדינה למשיב פיצוי בסכום שהוסכם בין הצדדים לסילוק מלא של תביעת המשיב ממנה וזאת מבלי להודות בחבותה. לאור התחייבות זאת מטעם המדינה, ביקש המשיב כי שאלת אחריותה של המדינה לנזקיו לא תידון במסגרת הדיון נוסף. דעתי היא, כי המקרה דנן אינו "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים עובר לתיקון מספר 8. להלן אפרט את נימוקי לכך. הילוכם של הדברים יהיה כדלקמן: תחילה אציג את גדר המחלוקת בין הצדדים ואשרטט את התשתית הנורמטיבית. לאחר מכן תוצג המחלוקת שהתעוררה בסוגיה הנדונה בין השופטים בפסק הדין נשוא דיון נוסף זה. בשלב הבא, אבחן מקרים שונים בהם נעשה ניסיון לאבחן בין מקרה בו השימוש ברכב גרם לנזק גופני לבין מקרה בו הווה הרכב זירה בלבד להתרחשות הנזק. לאחר מכן, אתייחס לשילובו של מבחן השכל הישר במבחן הסיכון, מבחן אשר בא לסייע ליישב את חוסר העקביות הנוצרת לכאורה מיישום מבחן הסיכון במקרים קונקרטיים. לבסוף, איישם מבחן משולב זה בענייננו. גדר המחלוקת והתשתית הנורמטיבית 4. כאמור, האירוע נשוא הדיון התרחש בטרם נכנס לתוקפו תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים. לפיכך, יש לבחון את המקרה באספקלריה של החוק והפסיקה כפי שהיו בתוקף במועד זה. הגדרת המונח "תאונת דרכים" בעת המקרה היתה כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". המחלוקת בענייננו מתמקדת במרכיב הקשר הסיבתי בין נזק הגוף שנגרם למשיב לבין השימוש ברכב המנועי. השאלה היא האם בנסיבות העניין נגרם למשיב נזק עקב ה"שימוש ברכב" שאז האירוע הוא בבחינת "תאונת דרכים" או שמא היווה הרכב זירה לקרות האירוע בלבד, שאז אין האירוע בבחינת תאונת דרכים. 5. פסק הדין המרכזי והמקיף שניתן בנוגע למרכיב הקשר הסיבתי בהגדרת "תאונת דרכים" טרום תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים הוא ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (להלן: פרשת שולמן). בנוגע למונח "שימוש" ברכב מנועי, נקבע כי מונח זה טומן בחובו פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. המושג "שימוש" כולל הן שימוש עיקרי, שהוא ביצוע ייעודו של הרכב והן שימוש לוואי הכולל את כל אותן פעולות משניות הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש העיקרי, קרי, אמצעי עזר ופעולות נלוות הדרושות להגשמת ייעודו של הרכב. אשר למונח "עקב", נקבע כי הוא מצביע על מבחן סיבתי. מבחן זה כולל בחובו הן את המבחן הסיבתי-עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה בלעדיה אין והן קשר סיבתי משפטי (פיסקה 18 שם). תוכנו של הקשר הסיבתי המשפטי לעניין היחס בין "השימוש" ברכב מנועי לבין נזק הגוף הנגרם כתוצאה מכך, הוא מבחן "הגורם הממשי". מבחן זה מתמלא תוכן על פי מבחן הסיכון. על פי מבחן הסיכון שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי (פיסקה 21 שם). הסיכון שמתרחש בפועל ייפול למסגרת החוק, אם הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב כרגיל יוצר והחוק בא לפצות בגינו. לעניין זה, אין חשיבות לדרך המיוחדת בה התרחש הנזק, כלומר לתהליך הגרימה. לא תהליך הגרימה כפי שהתרחש הלכה למעשה על כל חוליותיו ופרטיו חייב להיות במתחם הסיכון, אלא די בכך אם תהליך גרימה הדומה לו בקווים כללים הוא במתחם הסיכון (פיסקה 27 שם). בפרשת שולמן אף נקבע כי את מבחן הסיכון ניתן לשלב עם מבחן השכל הישר: "... מבחן הסיכון מבוסס, מטבעו, על שיקולים של מדיניות משפטית. אין הוא מבחן נוקשה, אלא גמיש, הלוקח בחשבון את האינטרסים והערכים אשר החוק מתחשב בהם. הוא עשוי להתמודד בהצלחה עם אירועים שלא ניתן לצפותם ושמציאות החיים מעלה אותם מדי פעם בפעם. ניתן לשלב לתוכו את מבחן השכל הישר. כידוע מבחן השכל הישר שואל, אם כל התכונות, המציינות את אשמו של המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה...מבחן זה ניתן להתאימו למבחן הסיכון. השאלה תהא, אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק תרמו בפועל להתהוות הסיכון אותו בא החוק להסדיר. בשילוב זה תושג גמישות נוספת, שתאפשר הפעלתו הראויה של המבחן בנסיבות משתנות." (פסקה 24 שם. ראו גם: ע"א 6000/98 עזבון המנוח קואסמה נ' האשם רג'בי, פ"ד נ(3) 661, פסקה 13, שם) - (הדגשה שלי - ת"א). יוער, כי מבחן הסיכון, תוך שילובו במבחן השכל הישר, ממשיך לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי-משפטי גם לאחר תיקון מספר 8. ההבדל הוא, כי הסיכון אשר השימוש ברכב יוצר ואשר בגינו מבקש המחוקק ליתן פיצוי, משתנה על פי ההגדרות השונות של המונח "תאונת דרכים" כפי שנקבעו בתיקון מספר 8 (ראו: ע"א 6000/93 עזבון המנוח קאוסמה ואח' נ' רג'בי ואח', פ"ד נ(3) 661; ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו, 923). לעניין ההגדרה הבסיסית, הסיכון המוגן בחוק הוא הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. 6. בפרשת שולמן ניתנה הדעת אף לאבחנה בין מקרים בהם נגרם נזק עקב "שימוש" ברכב לבין מקרים בהם משמש הרכב כזירה בלבד. הסוגיה נדונה שם אגב דיון בקשר סיבתי משפטי בהקשר לשימוש לוואי ברכב לצורכי חנייה. כך נאמר בהקשר זה בפסק הדין: "כל נזק שנופל למסגרת סיכון שחניה גורמת, נופל במסגרתו. על כן, אם הולך רגל או נוסע באופניים מתנגש ברכב חונה, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק גוף, יש לראות בנזק זה כנגרם "עקב" השימוש ברכב המנועי (ראה אנגלרד שם, עמוד 18). לענין זה, אין חשיבות למקום החניה, אם היא ברשות הרבים או בשטח פרטי סגור. לעומת זאת, אם אדם יושב ברכב חונה, ופלוני בא ומכה אותו מכות נמרצות או מבצע מעשה שוד, אין לראות בדרך כלל בסיכוני המכה או השוד משום שהסיכון שהשימוש במכונית יצרה. בצדק ציין השופט אור כי "הרכב, בו נהג התובע, לא שימש אלא זירה למעשי שוד ותקיפה, שהם כשלעצמם אינם קשורים דוקא בשימוש ברכב. הרכב או כל חלק ממנו גם לא שמשו כלי תקיפה אלא, כאמור, זירה לארוע המקרה בלבד. אין לומר, שמעשיהם של תוקפי התובע הינם במסגרת הסכון הטבעי והרגיל הטמונים בשמוש ברכב ('מבחן הסיכון') (ת"א (נצ') 230/86 הנ"ל, עמוד 233(לב))" (פיסקה 25 שם) - (הדגשה שלי - ת"א). ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, אשר ניתן כבר לאחר תיקון מספר 8, מתמצת הנשיא ברק את ההלכה שהיתה קיימת בעניין קשר סיבתי טרום תיקון מספר 8. אף שם מובהר, כי גם במצב המשפטי ששרר עובר לתיקון מספר 8 לא נוצר קשר סיבתי בין השימוש ברכב לקרות הנזק בנסיבות בהן שימש הרכב זירה בלבד להתרחשות הנזק: "... כך, למשל, נהיגה היא שימוש עיקרי ברכב. על כן נזק הנופל למסגרת הסיכון שהנסיעה יוצרת נגרם "עקב" אותה נסיעה (ראה ע"א 199/81 הנ"ל). כך, למשל, נוסע שנפגע מרסיסי זכוכית של המכונית בה נסע שנגרמו על ידי אבן שהושלכה לעבר המכונית הנוסעת, נפגע "עקב" שימוש ברכב מנועי (ע"א 198/85 קורקט נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 156). ירידה ועליה לרכב היא שימוש לוואי ברכב. כל נזק הנגרם במסגרת הסיכון ששימוש לוואי זה יוצר, הוא נזק הנגרם "עקב" אותו שימש. כך, למשל, מי שניזוק בשל פתיחת הדלת או סגירתה - בין אם הדבר נעשה בזדון ובין אם לאו - ניזוק "עקב" השימוש ברכב. חניה היא שימוש לוואי של הרכב. נזק הנגרם בשל החניה נופל למסגרת הסיכון שהחניה גורמת, והוא מהווה, על כן, נזק שנגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי. לעומת זאת, נזק הנגרם בתוך רכב, ושהרכב משמש בו רק זירה לאירוע, בלא קשר לסיכון שהשימוש (העיקרי או המשני) יוצר, אינו נזק הנגרם "עקב" השימוש ברכב. על רקע גישתנו זו, פסקנו כי נזק המוסב על ידי פיצוץ ברכב הנגרם על ידי מוקש שהוטמן בדרך - בין אם פגיעתו מהווה פעולת איבה על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-, ובין אם לאו - מהווה נזק הנגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי (ראה: ע"א 420/83 אשור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד(2) 627). בדומה פסקנו כי נזק המוסב בשל פיצוץ (שמקורו בחומר נפץ או במוקש) הנגרם על ידי התנעת כלי הרכב הוא נזק הנגרם "עקב" שימוש ברכב (ע"א 358/83 הנ"ל). הוספנו ופסקנו כי נזק גוף הנגרם בשל התלקחות הדלק שבמכונית חונה הוא נזק שנגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי, שכן הסיכון של התלקחות דלק במכונית הוא סיכון שכל מכונית נושאת עימה (ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705 (פיסקה 9 שם)" (הדגשה שלי - ת"א). פסק דינו של בית המשפט העליון 7. כאמור, בפסק הדין נשוא דיון נוסף זה התגלעה מחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט בנוגע לשאלה האם הפגיעה שנגרמה למשיב ארעה "עקב" שימוש ברכב מנועי או שמא הווה הרכב תפאורה בלבד להתרחשות הנזק. השופט ח' אריאל, בדעת רוב, סבר כי הנזק ארע עקב שימוש ברכב. בעניין זה, קבע השופט אריאל: "אני סבור כי יש לראות בנשק בתוך כלי הרכב כסיכון, הכרוך בנסיעה, היינו 'עקב השימוש ברכב', כמו כל חפץ הנמצא בתוך הרכב. מה עוד שמדובר בחפץ מסוכן, המובל או מוסע בתוך הרכב וגורם לפגיעה. הרכב הסיע והוביל באותה נסיעה את החייל, את הנהג ואת התובע וגם את הרובה שהיה בידיו של החייל. רובה זה שהיה ברכב עקב נסיעת השלושה, במיוחד החייל, היה שם 'עקב השימוש ברכב'. פגיעתו בתובע נבעה, באופן בלתי אמצעי, מהכדור שנפלט ממנו, עקב אותה נסיעה ספציפית הקשורה, באותו חייל, עם אותו הרובה ואותו הכדור כחלק בלתי נפרד מאותה נסיעה ברכב. סיכון ההיפגעות מהרובה שחלק מסיכוניו הוא כדור הנורה או נפלט ממנו, היווה באותו מועד סיכון שבנסיעה ברכב, היינו עקב שימוש בו. הסיכון האמור היה באותה עת טבוע באותה נסיעה ספציפית, כחלק בלתי נפרד מהרכב והשימוש בו, בדומה לחומר נפץ או חומר דליק או חומר כימי המובל ברכב והמהווה, כשלעצמו, סיכון לנהג ולנוסעים ברכב, אם יתפוצץ או ידלק החומר או יזיק בדרך אחרת, עקב גורם כלשהו". כמו כן קבע השופט אריאל כי במקרה דנן לא היווה הרכב זירה לאירוע בלבד, אלא שהאירוע קשור בשימוש ברכב: "... כל מטען המובל ברכב הוא חלק מהשימוש ברכב, כמו הנוסע עצמו. כפי שהתפוצצות של מטען המובל ברכב או דליקת חומר דליק הגורמים לפגיעה היא תאונת דרכים, כך גם כדור הנפלט מרובה המובל ברכב או דליקת חומר דליק הגורמים לפגיעה היא תאונת דרכים, כך גם כדור הנפלט מרובה המובל (או מוסע) ברכב, מהווה תאונת דרכים עקב השימוש ברכב, משהמכונית מסיעה (או מובילה) אנשים וחפצים הרי מה שקורה עמם בעת הנסיעה, באופן מקרי כסיכון הנובע מאותו חפץ מובל, הוא חלק טבעי ואינטגרלי מ"השימוש ברכב". לעומת זאת אם הנסיעה, לדוגמה, מהווה רק 'תירוץ' לפגיעה מכוונת כשהרכב או הנסיעה ברכב מהווה רק זירה לאותו אירוע מכוון, בלבד, או אז אין מדובר בתאונת דרכים 'עקב השימוש ברכב', כי הרי אז הרכב הוא רק 'זירה', כעין אביזר אחר לאותו אירוע, שאינו קשור בנסיעה עצמה, כנסיעה. כן יכול הרכב להיות זירה לאירוע בלבד, בעמידתו, אף כי 'עמידת' הרכב כלולה בהגדרה, למשל אם הוא משמש רק 'אביזר אחר', כגון מחסה או מגן, בקטטה בין אנשים המתקוטטים ביניהם, או יורים אחד על השני, ללא קשר לרכב כ'רכב' אלא, כאמור, כמחסום או מגן בין המתקוטטים' (הדגשה במקור, פיסקה 16 לפסק דינו). 8. השופטת שטרסברג-כהן, אשר הצטרפה לעמדת השופט אריאל, מציינת בפסק דינה כי הניסיונות שנעשו בערכאות קמא להבחין אימתי הרכב מהווה זירת אירוע בלבד לקרות הנזק לבין מקרים שהנזק נגרם עקב השימוש ברכב, לא עלו תמיד יפה ולא הצליחו להשליט עקביות וסדר בתחום. אשר לנסיבות המקרה דנן קובעת השופטת שטרסברג-כהן כדלקמן: "הרכב בו נסע המבקש היה מיועד להסעת נוסעים על מטענם האישי לסוגיו. נשיאת הנשק, שהיה מצוי ברכב, כמטען נלווה לחייל הנוסע, נכללת בין השימושים הטבעיים והרגילים של הרכב. אין חולק כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הימצאות החייל, הנשק והנוסע - הנפגע במכונית ובין פליטת הכדור ופציעת הנוסע. מטען המוסע ברכב יחד עם מי מהנוסעים בו, עלול - מסיבות שונות - להסב לנוסעי הרכב נזקים, בין בעצמו ובין על ידי טיפול בו. נזק הנגרם לנוסע ברכב שנפגע ממטען שהוסע בו, נמצא בגדרו של הסיכון הנוצר על ידי הובלת אותו מטען ברכב, יחד עם הנוסע. הנזק שנגרם למבקש מן הכדור שנורה, נמצא בתחום הסיכון שנוצר על ידי הובלת מטענם האישי של הנוסעים ברכב, שכן, הכדור שנורה יכול להיפלט הן מחמת טלטולי הדרך, הן מחמת תנועה של הנהג החיונית להפעלת הרכב והן מסיבות אחרות שאינן קשורות בתנועת הרכב אבל קשורות גם קשורות בייעודו של הרכב המוביל נוסעים על מטענם ובסיכון שייעוד זה טומן בחובו לנוסעים ברכב המוסעים בו על מטענם במסגרת ייעודו" (פסקות 10-11 לפסק דינה). 9. לעומתם, דעתו של השופט טירקל היתה כי אכן התאונה ארעה במהלך הנסיעה, קרי, במהלך השימוש ברכב, אולם היא לא ארעה עקב השימוש ברכב. בנסיבות המקרה, נקבע על ידו כי הרכב שימש רק כזירה לאירוע התאונה ולא היה הגורם או אחד מהגורמים להתרחשותה. איתור מקרים בהם הרכב הוא זירה בלבד להתרחשות הנזק 10. פרשת שולמן התוותה מבחן לבחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק הגופני שנגרם, הלא הוא מבחן הסיכון. ואולם, יישום מבחן זה במקרים קונקרטיים הניב קשיים לא מעטים. אף ניסיונות לאבחן בין המצבים השונים בהם הווה הרכב זירה בלבד להתרחשות הנזק לבין מצבים בהם הנזק אירע עקב השימוש ברכב נתקלו בביקורת לפיה מוביל הדבר, במקרים לא מעטים, לחוסר עקביות ולאבחנות דקיקות שאינן ראויות. במקרה דנן, עניין לנו בנזק שנגרם עקב מעשה בלתי מכוון בהקשר של מטען שנשא עמו אחד הנוסעים ברכב. אולם, על מנת לראות את התמונה בשלמותה, לא אתמקד רק בסוגיית הקשר הסיבתי בקטגוריה זו של הובלת מטען בלבד. אזכיר להלן גם מקרים אחרים בהם התעוררה השאלה אם הנזק הגופני נגרם עקב שימוש ברכב, או שהרכב שימש רק זירה לאירוע שכתוצאה שלו נגרם הנזק. אזכיר בהקשר זה שורה של מקרים אשר עסקו במעשים מכוונים שגרמו לנזק; מעשים בלתי מכוונים שגרמו לו; וכן נזקי גוף שנגרמו כתוצאה ממטען שהובל ברכב. סקירה זו מלמדת לכאורה על חוסר האחידות בפסיקה, ועל כך שלא תמיד ברור אם פסקי הדין מתיישבים האחד עם משנהו. 11. בנוגע למעשים מכוונים ההלכה הפסוקה היתה כי פגיעה בנהג או בנוסעים כתוצאה מהתפוצצות חומר נפץ שהוטמן במכונית והופעל על ידי התנעתה הינה נזק הבא "עקב השימוש" ברכב מנועי ועל כן מהווה תאונת דרכים (פרשת שולמן). כמו כן נקבע כי פציעה מרסיסי זכוכית אשר באו מפגיעת אבן בשמשת המכונית, כתוצאה מידוי אבנים לעבר המכונית, היא תאונת דרכים (ע"א 198/85 קורקט נ' ירדניה, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 156, להלן: פרשת ירדניה). בהקשר זה, לא התקבלה האבחנה בין מקרה בו נגרם הנזק במישרין מהמעשה המכוון (אבן שהושלכה על המכונית ופגעה בנוסע) למקרה בו הפגיעה היתה עקיפה (פגיעה משברי זכוכית של שמשת המכונית אשר נפגעה מזריקת אבן) (ראו: ת"א (שלום-י"ם) 14651/90 ג'מאל זידאן נ' אבן אל סעיד, צלטנר, 240(לח)). בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים הוכרה כתאונת דרכים גם תקרית בה ירו חיילים לעבר מכונית חשודה ומן הירי נפגעה נוסעת במכונית (ת"א (מחוזי-י-ם) 731/91 סמירה סעד מוחראב נ' מדינת ישראל, צלטנר, 240 (מה) וצלטנר 240 (מט)). לעומת זאת, מקרים אחרים אשר אירעו כתוצאה ממעשים מכוונים לא הוכרו כתאונות דרכים. בת"א (מחוזי נצ') 230/86 דמארי נ' מחמד בן עלי חטיף, צלטנר, 233(לג) בעמוד 233(לה) (להלן: פרשת דאמרי), נקבע כי תקיפת אדם היושב במכונית חונה אינה תאונת דרכים, באשר המכונית לא שימשה אלא זירה לאירוע. קביעה זו אומצה בהסכמה בפרשת שולמן. שורה של פסקי דין הלכה באותה רוח ונקבע בה כי במקרי תקיפה בתוך מכונית חונה אין קשר סיבתי בין השימוש ברכב לנזק שנגרם. ראו בעניין זה: ת"א (מחוזי-חי') 434/91 חורי ראפת נגיב נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, צלטנר, 1200; ת"א (מחוזי-נצ') 77/91 עאטף חליל אחמד אבו עודה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול), צלטנר, 1884, שם נורה הנפגע על ידי רעול פנים בשבתו במכוניתו, כאשר הרכב חונה בצד הכביש; ת"א (שלום-י-ם) 19082 נג'את אחמד זכי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, צלטנר, 964, בו נדונה תקיפת נהג מונית על ידי נוסעים. כך נקבע גם כאשר תקיפת נהג ברכב נעשתה כשהמנוע כבר הותנע והנהג היה חגור בחגורת בטחון, אך הנסיעה טרם החלה (ת"א (מחוזי-ב"ש) 26/92 סנדוקה ואח' נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, צלטנר, 3001). לעומתם, במקרים אחרים של תקיפה, אשר בוצעה בהקשר לסכסוך בדבר מקום חניה (ת"א (שלום-י-ם) 11246/89 עוזר נ' ענבל חברה לביטוח בע"מ, צלטנר, 250(לה) 20) או בהקשר לתקיפת נהג אוטובוס שלא הרשה לתוקף לעלות לרכב בעת עצירה ליד רמזור (ת"א (שלום-חי') 9030/90 שם טוב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח, צלטנר, 1874) פסקו בתי המשפט כי מדובר בתאונות דרכים. 12. עיננו הרואות, כי קטגוריה זו של מעשים מכוונים, לא זכתה לטיפול אחיד בפסיקה. לא כל מקרה בו בוצע מעשה מכוון כאשר ברקע הקשר לרכב מנועי, הוכר כתאונת דרכים. האפשרות כי ההבחנה בין מצב בו משמש הרכב זירה בלבד לבין מצב בו נגרם הנזק עקב השימוש ברכב נעוצה בשאלה אם המעשה המכוון בוצע בתוך הרכב או מחוצה לו, או האפשרות כי האבחנה נעוצה במצבו של הרכב - נייח או נייד - בוקרה על ידי פרופ' י' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה) (הוצאת יהלום ירושלים, תש"ן). על הבחנה זו הוא אומר: "הבחנה זו מעוררת שורה של בעיות. מה דין תקיפה המבוצעת על ידי נוסע ברכב כלפי נוסע אחר בשעת נסיעה? האם השימוש במכונית הוא גורם ממשי לנזק או שמא עקרון ה"זירה" שולל את הזכאות?... דומה, כי לאור ההבחנה של השופטים, גם לדעתם, מקרה כזה אינו בבחינת תאונת דרכים. אך, אליבא דידם, ניתן לשאול מה לי ירייה מבחוץ, מה לי ירייה מבפנים? ... שאלת הקשר הסיבתי, על רקע ההבחנה בין רכב שהוא "גורם ממשי", לפי מבחן הסיכון, לבין רכב המשמש כ"זירה" גרידא, מעוררת קשיים בשורה של מצבים נוספים. מה דינו של נהג מונית שנפגע במהלך השתלטותם של עבריינים על רכבו במטרה להימלט ממקום הפשע? מה דינה של אישה המוסעת בניגוד לרצונה במכונית, שלה עצמה או של אדם אחר, והיא קרבן של תקיפה מינית? האם מקרים אלה, בהם מילא הרכב יותר מאשר תפקיד פסיבי הם בבחינת תאונת דרכים לפי החוק?" (עמודים 47-49). 13. הקשיים ביישום מבחן הזירה אינם פוסחים אף על הקטגוריה של מעשים בלתי מכוונים, קרי תאונות שהתרחשו, כמו בענייננו, כתוצאה מהתרשלות. גם במקרים אלה, ניתן לנסות ולהבחין בין מקרים בהם השימוש ברכב מהווה "גורם ממשי" לנזק לבין מקרים שבהם הרכב מהווה זירה בלבד להתרחשות הנזק. נראה כי ההשקפה שרווחה בפסקי הדין המחוזיים היתה כי כאשר עסקינן במעשים בלתי מכוונים שאינם קשורים לתנועת הרכב או סיכון טבעי הנובע משימוש בו, משמש הרכב כזירה בלבד להתרחשות הנזק. כך נקבע כי התפוצצות כתוצאה מטיפול רשלני במנגנון הפעלה של מוקש שהיה מונח בתוך רכב אינה תאונת דרכים (ת"א (מחוזי-ת"א) 1692/85 חכמון נ' כור מתכת בע"מ, צלטנר, 233(לב)(2)). כמו כן נקבע כי פליטת כדור ברכב עומד לאחר שיבה מציד אינה תאונת דרכים (ת"א (שלום-ת"א) 75323/92 חאג' יחיה זיאד נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, צלטנר, 2678). במקרה אחר, נפגעה עינה של נוסעת באוטובוס כתוצאה מזריקת פרי בין נצים מחוץ לרכב (ת"א (מחוזי-ת"א) 1869/80 ביטון נ' שמש, פ"מ תשמ"ט(ג) 165, להלן: פרשת ביטון). הפגיעה בנוסעת הייתה בלתי מכוונת מצד הזורק. בית המשפט קבע, כי ישיבתה של הנפגעת באוטובוס היתה מקרית, ולכן לא התקיים הקשר הסיבתי בין הנזק לבין השימוש ברכב. באותה רוח נפסק כי מקרה בו אישה ישבה בתוך אוטובוס חונה ונפגעה כתוצאה מזריקת אבן ישירה שלא כוונה אליה אינו תאונת דרכים (ת"א (שלום-נתניה) 4412/90 נעים נ' המטייל נתניה, צלטנר, 240(לא)). לעומת זאת, במקרה בו נפלט כדור מרובה כתוצאה מדריכה עליו, נפסק ברוב דעות (השופטים ח' אריאל וי' מרגלית בדעת רוב והשופט מ' סלוצקי בדעת מיעוט), כי המדובר בתאונת דרכים (ע"א (מחוזי-חי') 194/91 דעיף יוסף מוחמד נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, צלטנר, 233(לה)1). נזכיר בהקשר זה, שדעתו של פרופ' אנגלרד בספרו הנ"ל היא, שנזק גופני הנגרם עקב פליטת כדור בתוך רכב שלא כתוצאה מתנועת הרכב אינה תאונת דרכים (שם, בסעיף 57). 14. בעיות דומות צצות בכל הנוגע לנזקי גוף הנגרמים כתוצאה ממטען שמובל על ידי מכונית. דוגמה לכך הוא המקרה שנדון בע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705 (להלן: פרשת לסרי). באותו מקרה פרצה דליקה מחוץ לרכב ומסיבה שאינה קשורה בו. תרומתם של כלי הרכב החונים לאסון שארע היתה הגברת עוצמת האש כתוצאה מהתלקחות מכלי הדלק שהיו מצויים בהם. דעת הרוב פסקה כי האירוע הוא בגדר "תאונת דרכים". נקבע כי המצאות דלק במכלי דלק של מכונית מאפיין את המכונית וקשור קשר הדוק לשימוש העיקרי שלה לתנועה. סיכון של התלקחות הוא סיכון הנופל למסגרת הסיכונים שהיא יוצרת מעצם טבעה ועל כן פגיעה בשל שרפת דלק היא פגיעה הנובעת מ"שימוש" ברכב. אין חשיבות בעניין זה לדרך ההתרחשות של הנזק ודי בכך שהוא נופל לסוג הנזק הנופל לגדר הסיכון שהפעילות יצרה על מנת לקבוע שמדובר בתאונת דרכים. די בכך שהיתה לדלק השלכה על עוצמת השריפה כדי להטיל אחריות. הגיונם של דברים מחייב את מסקנה כי השריפה המהירה בעלת העוצמה הרבה באה בעיקר בשל הדלק (פיסקות 6-8 לפסק דינו של השופט ברק). המחבר י' אנגלרד מציין, כי הפסיקה בפרשת לסרי מכבידה על הבנת ההבחנה בין מקרה בו רכב היה גורם ממשי לתאונה לבין המקרה בו לא שימש אלא זירה לתאונה (בספרו הנ"ל, בסעיף 61). 15. מהמקובץ לעיל עולה, כי ניסיון להציב את כל המקרים במקומם הראוי במסגרת חוק הפיצויים או מחוצה לו על סמך ניתוח אנליטי המבחין אבחנות דקות בין סוגי המעשים אשר בעטיים התחוללה התאונה (מעשה מכוון, לא מכוון) מצב הרכב (חונה או עומד) אופן הפגיעה (ישירה או עקיפה; מחוץ לרכב או בתוך הרכב) וכיוצא באלה אבחנות, אינו עולה יפה. מצטיירת לכאורה תמונה של חוסר עקביות ביישום מבחן הסיכון במקרים שונים. השופטת שטרסברג-כהן עמדה על נקודה זו בפסק דינה נשוא דיון נוסף זה: "בתי המשפט עשו ניסיונות להבחין הבחנות שונות על מנת לזהות מקרים בהם היה הרכב לזירת אירוע גרידא. כך למשל, הבחנה שהוצעה בין פגיעה באדם המצוי בתוך רכב בהיות הרכב בנסיעה לעומת מצב בו הרכב בעמידה, איננה נותנת תשובה היפה בכל מקרה. הוא הדין בהבחנה התולה את יהבה במקור הפגיעה ובוחנת אם מקורה מחוץ לרכב או מתוכו (ראו ת"א (1651/90) אלרוב נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכם, צלטנר 1604; אנגלרד לעיל, 35). גם הבחנה בין פגיעה ישירה לפגיעה עקיפה לא נמצאה יעילה (ראו ע"א 198/85 קורקט נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 156 וכן, ת"א 4412/90 נעים נ' המטייל נתניה, צלטנר 240(לא); ראו י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עידכון משולב, תשנ"ו) 35) גם ההבחנה בדבר קיומה של כוונה פלילית מצד הגורם לנזק או העדרה, אינה יפה לכל מקרה (ראו: ת.א. (ת"א) 1869/80 ביטון נ' שמש, פ"מ תשמ"ט(ג) 165)" (שם פיסקה 7 לפסק דינה). מכאן עולה, כי אמות מידה אלה, כשלעצמן, אינן מאפשרות, בדרך כלל, להגיע לידי מסקנה בשאלה האם שימש הרכב כזירה בלבד או שמא הנזק שנגרם למשיב נגרם עקב השימוש שעשה ברכב מנועי. שילוב מבחן השכל הישר במבחן הסיכון 16. בפרשת שולמן נקבע, כי ניתן לשלב לתוך מבחן הסיכון את מבחן השכל הישר. מבחן זה בוחן אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק אכן תרמו בפועל להתהוות הסיכון שאותו בא החוק להסדיר. נראה כי חוסר הקוהרנטיות העולה לכאורה מסקירת יישום הלכת שולמן במקרים קונקרטיים נפתרת במידה רבה כאשר משלבים אל תוך מבחן הסיכון את מבחן השכל הישר. מקובלת עלי בעניין זה עמדתו של המחבר א' ריבלין בספרו תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית) (תש"ס1999-), כי מבחן ה"זירה", שאומץ כאמור על ידי בית משפט זה בפרשת שולמן, אינו אלא יישום של מבחן השכל הישר המבחין, לעניין ההחלטה אם השימוש ברכב גרם לנזק הגופני אם לאו, בין תרומה מקרית לתרומה רלבנטית לכך (שם, עמוד 218). מבחן כללי זה מסייע לגדר את גבולות הקשר הסיבתי-משפטי לנסיבות מתאימות. על מנת שנזק יגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש כי נקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם ב"הזדמנות" בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום בו ההתנהגות תורמת לאירוע גורם הנזק, רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלבנטית אחרת לעניין שימוש ברכב. 17. דומה, כי סקירת הפסיקה שהובאה לעיל באספקלריה של מבחן התרומה המקרית או התרומה הרלבנטית יש בה במידה רבה תשובה לביקורת שהובעה באשר לבעיות יישום שמעורר מבחן הסיכון במקרים קונקרטיים. מבחן הסיכון מתוחם על ידי מבחן השכל הישר הדורש כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלבנטית ממשית כלשהי (מעבר לקשר הסיבתי עובדתי) להתרחשות הנזק. לדוגמה, בנוגע לפיצוץ המוקש בפרשת שולמן, קבע השופט ברק כי "התפוצצות מנוע" הוא סיכון כללי שהשימוש ברכב גורר אחריו ואם נגרם בעקבותיו נזק גוף, יש לראות בכך נזק הבא "עקב" שימוש ברכב. כמו כן, מוקש מציב סיכון מיוחד של "מעין מלכודת בה נתפס הנהג". אפיונים אלה, תורמים להתרחשות הנזק ואין הם עניין של "הזדמנות" בלבד. באופן דומה, נקבע בפרשת לסרי כי הימצאותו של דלק במכלי הדלק של מכונית מאפיין את המכונית ולכן סיכון של התלקחות הדלק הוא סיכון הטבוע בה ואיפיון זה הופך אירוע לתאונת דרכים בנסיבות בהן לדלק היתה תרומה רלבנטית להתרחשות האירוע בשל כך שהדבר השפיע על עוצמת השריפה (פסקות 6 ו7- שם). אף את פרשת ירדניה ניתן להבין כמצב בו הוסב נזק גוף כתוצאה מסיכוני דרך האורבים לנהג בנתיבי נסיעתו, הכוללים סיכונים הנובעים מעליית מפלס האלימות הפושה במקומותינו בנתיבי התחבורה. סיכונים מסוג שונה, הנכללים אף הם בגדר סיכוני דרך, הם סיכונים הנובעים מתכונות הדרך עליה נוהגים, וכן סיכונים הנובעים ממערכת הכבישים וסביבתה הטבעית (כגון גשרים, עצים בשולי הדרך, שילוט כבישים וכיוצא באלה. ראו בעניין זה ע"א 4204/98 הנ"ל). סיכונים אלה, רלבנטיים כולם להתרחשות נזק עקב שימוש ברכב. כל הסיכונים הנזכרים לעיל אשר בשל התממשותם נקבע שהנזק הגופני נגרם עקב השימוש ברכב, מאופיינים בכך שהם טמונים ברכב מעצם טבעו וטיבו, או שהם קשורים בסיכונים האופייניים לשימוש בדרך. אכן, במקרים בהם לא ניתן היה לאתר קשר רלבנטי כלשהו בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב, נפסק כי אין מדובר בתאונת דרכים. כך נקבע כי גרימת נזקים עקב מעשי רשלנות שאינם קשורים למצב הרכב או למצב הדרך, כגון פגיעות לא מכוונות ביושבי הרכב, אינן בגדר תאונת דרכים. דומה כי הטעם העומד ביסוד מסקנה זו הוא שסיכונים אלה אינם מיוחדים לעוברי דרכים, והם יכולים להתרחש בכל מקום בו נמצאים בני אדם באותה מידת שכיחות. באופן דומה נקבע בפרשת דאמרי אשר תוארה לעיל כי השימוש ברכב לא תרם תרומה רלבנטית להתרחשות הנזק. כך נקבע גם בע"א 3464/98 זיו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון כרך נז, 103. במסגרת ערעור זה נדון מקרה בו שעה שבעלי ריב ניגשו למכוניותיהם, שפך האחד על האחר ועל מכוניתו דלק ולאחר מכן הדליק גפרור וזרקו לעבר המכונית. בפסק הדין נקבע על ידי חברי, השופט אנגלרד, על דעת כל ההרכב, כי גם בהנחה שהנפגע ישב בעת תקיפתו בתוך הרכב (דבר שלא הוברר כל צרכו בנסיבות העניין) אין לראות בהתרחשות משום "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים במתכונתו לפני תיקון מספר 8. השופט אנגלרד מבהיר בעניין זה: "הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, שבו בוצע מעשה תקיפה נגד הנפגע, שונות מן הנסיבות של פרשת לסרי. בפרשה אחרונה זו האש לא פרצה כתוצאה ממעשה מכוון ונמצא כי הימצאותם של רכבים תרמה באופן מהותי לעוצמת הדליקה ולהגברת הנזקים. בענייננו, הרכב שימש זירה גרידא לאירוע מכוון על ידי מזיק". מכאן, שבניגוד לפרשת שולמן, לא נמצא בעניין זיו כל קשר רלבנטי בין שימוש ברכב להתרחשות הנזק. באופן דומה, בע"א 583/82 וקסלר נ' אבו עקול, פ"ד מב(4) 361 נפסק ברוב דעות כי היפגעותו של הניזוק בראשו עת התרומם בבור בו היה מצוי למטרת סיכת רכב, אינה תאונת דרכים. המשנה לנשיא, ש' לוין, הבהיר כי הפגיעה לא היתה אינטגרלית לעבודת הסיכה בה עסק הניזוק. לשון אחר, לדעתו, לשימוש ברכב לא היתה כל תרומה רלבנטית לקרות הנזק. לסיכום, הנני סבור כי "מבחן הזירה" - דהיינו, המבחן אם הרכב שימש רק זירה לאירוע או האם השימוש בו גרם לאירוע המזיק - אינו מסתמך על האבחנה אם מדובר במעשה מכוון או רשלני, מצב הרכב בעת קרות הנזק, זווית ואופן הפגיעה וכיוצא באלה. נקודת המבט היא רחבה יותר והיא בוחנת, על פי מבחן השכל הישר, האם השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק. רק אם התשובה לכך חיובית, נאמר שקיים קשר סיבתי מבחינה משפטית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם. ודוק, אין מבחן השכל הישר בא להמיר את מבחן הסיכון, אלא להגמישו ולהתאימו למקרי גבול קשים כגון המקרה שלפנינו. יישום הדין בענייננו 18. במקרה דנן, נגרם למשיב נזק בהיותו בתוך רכב עקב פליטה רשלנית של כדור מרובה שהוחזק על ידי נוסע אחר. מבחינה קטגורית, משתייכת סיטואציה זו הן לקטגוריית המעשים הבלתי מכוונים והן למקרים של הובלת מטען וזאת במצב בו מצוי הרכב בתנועה והפגיעה מתרחשת בתוכו. אולם, כפי שהובהר לעיל, לסיווגים אלה אין חשיבות רבה שכן השאלה המכרעת היא האם השימוש ברכב תרם תרומה רלבנטית ממשית לקרות הנזק. על מנת לחדד את השאלה במקרה שבפנינו, נזכיר מספר דוגמאות למקרים אשר מתרחשים כולם בין כתליה של מכונית פרטית רגילה. מקרים אלה אינם קשורים בטיב הרכב או אביזר מאביזריו ואינם קשורים במצב הדרך או סיכוניה, והם מעוררים שאלות דומות לאלה המתעוררות בענייננו. אדם עולה לרכב עם כלב ועקב התרשלות בשמירתו נושך הכלב נוסע אחר שיושב ברכב; ילד עולה לרכב עם נחש ארסי הנתון בתוך קופסא ועקב התרשלותו משתחרר הנחש מהקופסא ומכיש נוסע; אדם הנושא וירוס מדבק של שפעת קשה יושב ברכב ועיטושיו ושיעוליו גורמים להדבקת נוסעים אחרים באותו וירוס. אין ספק, כי בכל המקרים המתוארים לעיל קיים קשר סיבתי עובדתי בין השימוש של הנוסעים ברכב לבין הנזק שנגרם להם. השאלה היא, האם מתקיים גם קשר סיבתי משפטי הקושר בין השימוש ברכב לנזק שנגרם. יהיה מי שיאמר שיישום של מבחן הסיכון יוביל למסקנה שהנזקים המתוארים לעיל, כמו הנזק שנגרם במקרה דנן, נכללים בתחום הסיכון של השימוש ברכב. זאת מהטעם שמקרים של הובלת נשק, כלב, נחש ואף נוסעים הנושאים וירוסים למיניהם במכונית נוסעים, הנם מצבים הקורים במהלך שימוש ברכב. לכאורה, נזק הנגרם בעטייה של הובלתם, כגון פליטת כדור מנשק, נשיכת כלב, הכשת נחש או נשימת אוויר הטעון בוירוסים, הוא נזק הנופל למסגרת הסיכון שהשימוש האמור יוצר. אך האם על פי המצב המשפטי כפי שהיה בתוקף עובר לתיקון מספר 8 אכן נובעים הנזקים במקרים שתוארו לעיל, ובכללם המקרה דנן - פליטת כדור מרובה שאינה קשורה בתנועה כזו או אחרת של הרכב - מהשימוש ברכב מנועי? 19. לדעתי, התשובה בכל המקרים המתוארים לעיל, כולל המקרה נשוא דיון נוסף זה, היא שלילית. לדעתי, באף אחד מהמקרים שנמנו לעיל, כולל המקרה דנן, לא נגרם הנזק עקב "שימוש ברכב מנועי" כמשמעותו בחוק. מבחן השכל הישר תוחם בהקשר זה את מבחן הסיכון. על פי מבחן זה נשאלת השאלה האם השימוש ברכב תרם תרומה רלבנטית ממשית להתרחשות הנזק. בכל המקרים המתוארים לעיל, כולל המקרה של פליטה בלתי מכוונת של כדור מנשק שלא עקב מצב הדרך או טלטול המכונית - השימוש ברכב לא תרם תרומה רלבנטית כלשהי לנזק שנגרם. עצם נוכחותם של הנוסעים ברכב, היא לבדה אינה מהווה תרומה כזו. נשיכת כלב, הכשת נחש, הידבקות בוירוסים ופליטת כדור אינם סיכונים האופייניים לנסיעה ברכב ואינם נכללים בין הסיכונים של שימוש ברכב. הם יכולים להתרחש באותה מידת שכיחות בכל מקום - במסעדה, בבית, במוזיאון, כמו ברכב. לפיכך, התבוננות על כלל הנסיבות בענייננו, תוך הפעלת שכל ישר, כשהשאלה היא האם הירי שגרם לנזק הגוף למשיב נגרם כתוצאה מהסיכון של שימוש ברכב, מחייבת, לדעתי, תשובה שלילית. אשר על כן, מצטרף אני לדעתו של השופט טירקל, בפסק הדין נשוא דיון נוסף זה, כי הנזק אמנם אירע במהלך השימוש ברכב אך לא "עקב" השימוש בו. הרכב שימש זירה בלבד להתרחשות הנזק. לאור האמור, הייתי מקבל את הערעור ומבטל את חיוב המבקשת לפצות את המשיב בגין נזקיו. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל: בחוות דעתו המאלפת סמך חברי הנכבד השופט ת' אור את ידיו על המסקנות שאליהן הגעתי בדעת מיעוט בגלגולה הקודם של הפרשה הנדונה ברע"א 1389/98 נאסיף נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נג(3) 207. כמותו, סבורני גם אני, כי על פי מבחן הסיכון, עם מבחן השכל הישר, יש לקבוע שהנזק לא אירע "עקב" השימוש ברכב, ששימש רק זירה להתרחשות. מכאן שיש לבטל את חיובה של המבקשת לפצות את המשיב. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: המקרה שלפנינו הוא גבולי ביותר, וההכרעה בו דקה מכל דק. הנני מצטרף לפסק דינו של השופט ת' אור. ה נ ש י א השופטת ט' שטרסברג-כהן: לצערי, לא אוכל להצטרף לחוות דעתו של חברי השופט ת' אור. דעתי היתה ועודנה כפי שהיתה בדעת רוב בערעור נשוא דיון זה (כדעתו של חברי השופט ח' אריאל ועל דעתו החולקת של חברי השופט י' טירקל), כי התאונה הנדונה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק במועד הרלוונטי. 1. האירוע נשוא הדיון הוא פליטת כדור מנשקו האישי של חייל שהוסע במכונית יחד עם נשקו ויחד עם נוסע נוסף, שנפגע מן הירי, הוא התובע. פליטת הכדור ארעה במהלך הנסיעה שלא באופן מכוון וכפי שקבעה הערכאה הראשונה, לא מחמת טלטולי הדרך. המקרה קרה ב4.2.86- וחלה עליו הגדרת "תאונת דרכים" כפי שהיתה קודם לכניסתו לתוקף של תיקון מספר 8 לחוק. "תאונת דרכים" כהגדרתה אז, היא: "1. מאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". 2. החוק לא הגדיר את הדיבור "עקב" ו-"שימוש" כפי שלא הגדיר מונחים אחרים בהם השתמש בהגדרותיו. בתי המשפט לערכאותיהם הפכו לא מעט בהגדרת "תאונת דרכים" על כל רכיביה ותרו אחר מבחנים שיסייעו בשיבוצה הנכון של מערכת עובדתית הבאה בפניהם, כ"תאונת דרכים". יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי הנשיא ברק ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532, 545 (להלן: פסק-דין עוזר), בו התייחס בית המשפט לדין שקדם לתיקון 8, אף שהעניין באותו מקרה ארע לאחר אותו תיקון: "7. עם חקיקתו של חוק הפיצויים ניצבו בתי המשפט לפני מערכת מורכבת וענפה של בעיות משפטיות אשר הגדרת הדיבור "תאונת דרכים" הציבה לפניהם. בעיות אלה התעוררו תחילה בעשרות רבות של פסקי-דין בבתי-משפט השלום והמחוזי ברחבי המדינה. הם הגיעו כעבור זמן מה להכרעת בית המשפט העליון. הקושי שניצב בפני בית המשפט העליון היה נעוץ ב"רקמה הפתוחה" של הגדרת הדיבור "תאונת דרכים". עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: 'כל אחד מהיסודות המרכיבים הגדרה זו מעורר בעיות משלו. המחוקק השתמש במונחים 'עמומים' (vague), כלליים ובעלי רקמה פתוחה, היוצרים חוסר ודאות באשר לתחולתם על פרטים. לעתים חוסר ודאות זה מקורו בכך, שהמונח הסטטוטורי אינו כולל בחובו את התנאים (ההכרחיים והמספקים) לתחולתו. לעתים נעוץ חוסר הוודאות בכך, שאין לדעת אם תנאי מסוים הוא חיוני לתחולתו של מונח. לרוב נובעת העמימות מתוך כך שהמונח חל על סוג עניינים המצוי על רצף, שאין בו נקודת חיתוך טבעית" (ע"א 358/83 ר' שולמן ואח' נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, (להלן - פרשת שולמן), פ"ד מב(2) 844, בעמ' 853)". הפסיקה העניפה שיצאה מלפני בתי המשפט לערכאותיהם, מלמדת על קשיים בגיבוש מבחנים לעניין הגדרתה של תאונה כ"תאונת דרכים", הניתנים ליישום באופן שיביא לפסיקה אחידה, במקרים דומים. בהמשך אצביע על קשיים אלה ככל שהדבר דרוש לענייננו. 3. הגדרת "תאונת דרכים" כוללת את רכיב ה"שימוש ברכב". מהו שימוש ברכב? במועד האירוע שלטה בכיפה הגישה הייעודית (שהוחלפה בתיקון 8 בגישה תחבורתית), לפיה כל סיכון שנגרם עקב שימוש ברכב לייעודו הרגיל והטבעי, לרבות שימוש לוואי, נכלל בתחומי הגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים (ע"א 326/80 פ' סועאד ואח' נ' טאהא ואח', פ"ד לה(3) 197) שאוזכר בפסק-דין עוזר). בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת, כי בעת האירוע גורם הנזק, נעשה שימוש ברכב וכי השימוש היה לייעודו הרגיל והטבעי. הרכב היה במהלך נסיעה כשהוא מסיע נוסעים על חפציהם האישיים, ובכך נעשה בו שימוש כאמור. 4. אלא שלא די בכך כי בעת האירוע גורם הנזק נעשה שימוש ברכב לייעודו הרגיל והטבעי, דרוש גם שהנזק נגרם "עקב השימוש ברכב המנועי". הדיבור "עקב" מגלם את דרישת הסיבתיות. המבחן "הסיבתי" הטמון בדיבור "עקב", הוא מבחן כפול: מבחן סיבתי-עובדתי ומבחן סיבתי-משפטי (ע"א 199/81, 558 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' זעירא ואח', פ"ד לז(1) 150). המבחן הסיבתי העובדתי מתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין. המבחן הסיבתי-משפטי הוא מבחן של סיכון. נזק נגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי או המשני) ברכב יוצר (פרשת שולמן). השאלה שהעסיקה אותנו בערעור עליו נסב דיון זה, היא, מתי ייחשב נזק כנגרם "עקב שימוש" ברכב מנועי שאז הוא מהווה "תאונת דרכים" ומתי ייחשב רכב כזירת אירוע גרידא לקרות הנזק, שאז אין האירוע בבחינת "תאונת דרכים". על הבחנה זו הרחבנו בערעור, אולם חילוקי הדעות מביאים אותי לחזור ולהבהיר עמדתי. 5. אכן, מלאכת תחימת גבולות והצבת קריטריונים להבחנה האמורה, אינה קלה. קשה למתוח קו מבדיל או לציין נקודת "חיתוך טבעית" בין אירועים בהם נגרם נזק עקב שימוש ברכב ובין אלו בהם הרכב מהווה זירת אירוע גרידא. ניתן לנסות למתוח את קו החיתוך הטבעי על ידי פסיעה בתוואי האמפירי ולהחליט בכל מקרה על פי נסיבותיו. בדרך זו הלכו ערכאות שונות שדנו בסוגיה זו. דרך זו, הביאה ליצירת הבחנות דקות ודקיקות בין המקרים, לחוסר עקביות, לקביעות סותרות במקרים דומים באופן שאינו משרת את הוודאות המצופה ממבחן מנחה. על כך אמר הנשיא ברק "יש לבחור, עד כמה שאפשר, בפתרון פשוט, שניתן יהא להפעילו בקלות יחסית, בלא שיהא צורך ליצור הבחנות דקות ודקיקות, השוללות כל ביטחון משפטי, והמתרחקות מהתמונה הכוללת" (פרשת שולמן, בעמ' 855). דרך אחרת היא לנסות לגבש מבחן עיוני עקרוני, קוהרנטי, מופשט, למקרים מגוונים שהמציאות מזמנת לנו. גם דרך זו לא עלתה יפה באשר הניסיון להתוות מבחן כזה יוצר הפשטת יתר המקשה על יישומו במקרה נתון ואינו מבטיח תוצאה דומה במקרים דומים. לאורך הפסיקה בבתי המשפט לערכאותיהם, נעשו ניסיונות להשתמש במבחנים שונים שיָקֵלוּ על שיבוצם של המקרים הבאים בפניהם, כ"תאונת דרכים". נעשו הבחנות בין מעשה מכוון לבין מעשה בלתי מכוון; בין מצב בו הרכב חונה לבין מצב בו הרכב בנסיעה; בין פגיעה ישירה לבין פגיעה עקיפה; בין פגיעה מחוץ לרכב לבין פגיעה בתוכו; בין מקרה בו קיימת כוונה פלילית מצד הגורם לנזק לבין מקרה זו נעדרת כוונה כזו; בין היות השימוש בגדר תרומה בפועל לאירוע גורם הנזק לבין אי היותו כזה וכיוצ"ב הבחנות (ראו איזכור פסקי דין בסעיף 7 לפסק דיני בערעור, נשוא דיון זה, פ"ד נג(3), 207 בעמ' 233). מקובל עלי כי המבחנים האמורים לא הוכיחו עצמם ככלים ישימים ליצירת ההבחנה האמורה בכל מקרה נתון; כי אין בהם מענה ראוי לשאלה אם תאונה ארעה עקב שימוש ברכב או אם הרכב היה בבחינת זירת אירוע גרידא; וכי השימוש בהם הותיר את הפרשן בקשיים לא מועטים. 6. קשיים אלה הביאו לקביעת מבחן על-ידי בית משפט זה, הוא מבחן הסיכון, החולש על בחינת קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם. לפי מבחן זה, ייחשב נזק כנגרם עקב שימוש ברכב מנועי, אם הוא נופל בתחום הסיכון שהשימוש העיקרי או שימושי הלוואי ברכב המנועי, יוצר. מבחן זה משתלב עם מבחן השכל הישר, המציב את השאלה אם תרומתו של השימוש ברכב להתהוות התוצאה המזיקה, היא ממשית, שאז די בה ליצירת הקשר הסיבתי גם אם אין היא התרומה היחידה (ראו: ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' רג'בי ואח', פ"ד נ(3) 661, 671): "מבחן זה [מבחן הסיכון - ט.ש.כ.] קובע, כי הקשר הסיבתי-משפטי מתקיים, "...אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר" (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1, בעמ' 7). ... בהפעילנו מבחן זה למסגרת חוק הפיצויים, נאמר, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק גוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי" (פרשת שולמן, בעמ' 867-866). משנמצא כי הנזק שנגרם נופל בגדר הסיכון הכרוך בשימוש ברכב לייעודו הטבעי, עדיין שומה עלינו לבדוק אם השימוש תרם לגרימת הנזק תרומה ממשית, אם כי לא בהכרח בלעדית. זאת נעשה בעזרת מבחן השכל הישר: "מבחן "השכל הישר", בוחן את הקרבה (הרעיונית) של ה"שימוש" לנזק. במלים אחרות, הקובע לפי מבחן זה הוא מידת תרומתו של ה"שימוש" ברכב להתהוות התוצאה המזיקה. תרומה יחידה או תרומה של ממש, ממילא תהיה גם "גורם ממשי" לנזק" (פרשת שולמן, בעמ' 877). 7. מבחן הסיכון יושם על ידי בית משפט זה במספר מקרים, ביניהם, בע"א 198/85 קורקט נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 156. במקרה זה נפגע נוסע מרסיסי זכוכית של המכונית שנסע בה, שנגרמו על ידי אבן שהושלכה לעבר המכונית הנוסעת. בית משפט זה קבע, כי הנוסע נפגע "עקב" שימוש ברכב מנועי. במקרה אחר, פרשת שולמן, נפסק כי נזק גוף המוסב בשל פיצוץ שמקורו בחומר נפץ או במוקש, הנגרם על-ידי התנעת כלי הרכב הוא נזק הנגרם "עקב" השימוש ברכב. בע"א 236/81 לסרי ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705 נפסק, כי נזק גוף הנגרם בשל התלקחות דלק שנזל ממיכל הדלק של מכונית והתלקח מחוץ למכונית, הוא נזק שנגרם עקב השימוש ברכב מנועי, שכן הסיכון של התלקחות דלק שבמכונית הוא סיכון שכל מכונית נושאת עמה. בע"א 4204/98, רע"א 2248/98 המוסד לביטוח לאומי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ואח' (טרם פורסם), הוכרה כ"תאונת דרכים", תאונה בה התמוטט גשר לאחר שתמוכות שתמכו בו קרסו וקורות בטון שנשענו עליהן נפלו על המכונית ומחצו אותה וגרמו למות המנוח שישב בתוכה. המקרה ארע לאחר תיקון מספר 8, אולם מאחר והמבחן לקביעת הקשר הסיבתי לא השתנה, הרי שהדברים שנאמרו שם לעניין השימוש במבחן הסיכון לשם איתור הקשר הסיבתי, יפים לענייננו. בית המשפט, מפי השופט ריבלין, ציין, ודבריו מקובלים עלי, כי מבחן הסיכון אינו מבחן בעל אופי טכני והפתרונות שהוא מציע אינם תמיד חד משמעיים. זהו מבחן סבוך, המבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית ועל השכל הישר. לעיתים קיים בגדריו שיקול דעת שיפוטי בבחירה בין מספר אפשרויות. במקרי גבול, ההכרעה על פיו אינה קלה ואין מקום להבחנות העשויות להקשות על מתן מענה במצבי גבול. נסיבות יוצאות דופן עשויות להיחשב כסיכונים טבעיים הכרוכים בשימוש ברכב. י' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (הוצאת יהלום, תש"ן, מהדורה שניה), בעמ' 46. בית המשפט הביא דוגמאות למקרים בהם "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק, כגון: קריסת עץ על יושבי המכונית, או בור הנפער בכביש, או גשר המתמוטט והורס את הכביש, או שלט כבישים התלוי כגשר מעל הכביש ,הנופל על רכב וגורם נזק לנוסעיו. חברי השופט אור היה שותף לפסק דין זה וגם אני שותפה לאמור בו, אלא שהמסקנות המוסקות על ידִי ממנו אינן עולות בקנה אחד עם אלה של חברי. 8. ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו שושי (טרם פורסם), התנגש רכב נוסע ברכב עומד וגרם למותו של מי שישב בתוך הרכב העומד ועסק בעריכת חשבונות בדרך לעבודתו. בית המשפט (השופט א' ריבלין), בדחותו את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט אריאל), קבע, כי התאונה היא "תאונת דרכים". בית המשפט דן בשאלת הזיקה הסיבתית המגולמת בתיבה "עקב" שבהגדרת "תאונת דרכים" ומצא והבחין בין השימוש ברכב באופן שקיים קשר סיבתי בינו לבין האירוע, לבין היות הרכב זירת אירוע בלבד, כגון: "אם אדם יושב ברכב חונה, ופלוני בא ומכה אותו מכות נמרצות או מבצע בו מעשה שוד, אין לראות בדרך כלל בסיכוני המכות או השוד משום סיכון שהשימוש במכונית יצרה" (פרשת שולמן, בעמ' 869). כאן, מחזיר אותנו בית המשפט למבחן הכוונה, באשר הרכב ייחשב לזירת אירוע, כאשר אדם יושב ברכב ותוקפים אותו או פוגעים בו תוך ביצוע שוד שאז הרכב הוא בבחינת מקום מזדמן מקרי לתוקף ולשודד. לא כך לגבי מי שיושב ברכב בדרך לעבודה ועוסק בעיסוקיו. 9. חברי השופט אור מסכם מקרים אלה באומרו, כי כל הסיכונים הנזכרים מאופיינים בכך שהם טמונים ברכב מעצם טיבו וטבעו או שהם קשורים בסיכונים האופייניים בשימוש בדרך. אף אני איני מוצאת קושי בשיבוצם של אותם מקרים כ"תאונת דרכים". אלא, שלא כחברי, מוצאת אני כי המקרה דנן ארע עקב סיכון אופייני הטמון בשימוש ברכב, באשר הוא ארע תוך נסיעה, כשברכב נמצאים נוסעים על חפציהם האישיים, כשייעודו של הרכב הוא להסיעם, על חפציהם והסיכון הנוצר כתוצאה מאלה, הוא בגדר הסיכונים הטמונים בשימוש ברכב לייעודו הטבעי. משהם מתרחשים, הרי שהנזק שבעקבותיהם, נגרם עקב אותו שימוש. לטעמי, מבחן הסיכון המשולב במבחן השכל הישר מורים, כי השימוש שנעשה ברכב בענייננו, תרם תרומה ממשית לקרות הנזק ובכך מתקיים בו לא רק הקשר הסיבתי-העובדתי אלא גם הקשר הסיבתי-המשפטי. 10. הובלת נוסעים על חפציהם או מטענם האישי, הוא שימוש רגיל וטבעי ברכב, או למצער, שימוש לוואי בו. איש לא טען שהנוסעים ברכב נסעו בו כאשר הוא אינו משמש לייעודו הרגיל והטבעי כרכב, שייעודו הוא בין השאר להסיע נוסעים אלה על חפציהם. גם אם תמצא לומר שהסעת הנוסעים על חפציהם האישיים (לרבות הרובה שבידי החייל שנסע ברכב), אינו הייעוד הטבעי והרגיל של הרכב – ואין אני סבורה כך – הרי לפחות יש כאן שימוש לוואי, ובשימוש כזה, יש לבחון את היקף הסיכונים הטבעיים הכרוכים בו. על כן, בנזילת הדלק מהמכונית מצא בית המשפט, כי סיכון התלקחות הדלק שנזל לכביש הוא בגדר סיכון טבעי הנובע מייעודו של הרכב. בעיני, מקל וחומר תחשב פליטת כדור מנשקו האישי של החייל הנוסע בתוך הרכב, כסיכון לוואי טבעי לרכב המשמש לייעודו. טול לדוגמא מטען של נוסע שהונח על ידו על מדף עליון באוטובוס והמטען מחליק ונופל על ראשו של נוסע אחר, שלא כתוצאה מתנועת הרכב הנמצא בעמידה. האם התאונה היא "תאונת דרכים"? תשובתי היא אכן כך! הן לפי מבחן הסיכון והן לפי מבחן השכל היישר והן לפי שילוב השניים. ייעודו של הרכב הוא להסעת נוסעים על חפציהם ומטענם האישי. בעת היות הנוסעים ברכב עם חפציהם נעשה שימוש ברכב לייעודו הטבעי או למצער לייעוד הלוואי שלו. הנוסעים עולים לרכב עם חפציהם על מנת לנסוע בו לייעדם. נפילת חפצים בתוך הרכב, גם כאשר הוא בעמידה, בין אם הם מחליקים ממדף, בין אם הם מחליקים על קרקעית הרכב ובין אם הם נפלטים ממטען שברכב, מתרחשת תוך ה"שימוש" ברכב ו"עקב" השימוש בו. 11. מקובלים עלי דבריו של חברי השופט אריאל בערעור באומרו, כי: "תוך שימוש בהיקש ובהיגיון, מגיעים אפוא למסקנה, כפי שציינתי, כי כל מטען המובל ברכב הוא חלק מהשימוש ברכב, כמו הנוסע עצמו. ... כך גם כדור הנפלט מרובה המובל (או מוסע) ברכב מהווה תאונת דרכים עקב השימוש ברכב. משהמכונית מסיעה (או מובילה) אנשים וחפצים, הרי מה שקורה עמם בעת הנסיעה, באופן מקרי כסיכון הנובע מאותו חפץ מובל, הוא חלק טבעי ואינטגרלי מ"השימוש ברכב". לעומת זאת, אם הנסיעה, לדוגמה, מהווה רק "תירוץ" לפגיעה מכוונת כשהרכב או הנסיעה ברכב מהווים רק זירה לאותו אירוע מכוון, בלבד, או אז אין מדובר בתאונת דרכים "עקב השימוש ברכב". ...כן יכול הרכב להיות זירה לאירוע בלבד בעמידתו, אף כי "עמידת" הרכב כלולה בהגדרה, למשל אם הוא משמש רק "אביזר אחר", כגון מחסה או מגן, בקטטה בין אנשים המתקוטטים ביניהם, או יורים זה בזה, ללא קשר לרכב, כ"רכב" אלא כאמור, כמחסום או מגן בין המתקוטטים" (לעיל, בע' 220). אכן, על ידי הדוגמאות המובאות על ידו, מוציא השופט אריאל ממבחן הסיכון את המקרים בהם האירועים מתרחשים במכוון ולא בהקשר לשימוש ברכב ככזה, שאז הוא משמש זירת אירוע בלבד. בכך, משתמש הוא במבחן, שכשלעצמו, לא נמצא מתאים כדי ליצור את ההבחנה בין אירוע בו נעשה השימוש ברכב לבין אירוע בו הרכב משמש זירה בלבד. אף על-פי כן, נראה, כי כאשר משלבים את מבחן הסיכון עם מבחן השכל הישר, אין מניעה לעשות שימוש במבחנים אשר כל אחד מהם כשלעצמו לא תמיד הביא למבחן אחיד וראוי, אבל אף אחד מהם איננו פסול ללקיחה בחשבון כאשר בודקים את שאלת קיומו של הקשר הסבתי על פי מבחן הסיכון והשכל הישר. איננו מוצאת שוני רעיוני - לעניין קביעת הקשר הסיבתי - בין המקרים שהבאתי לעיל בהם הוכח קשר כזה לבין המקרה דנן. 12. לסיכום פרק זה אומר, כי מקובל עלי שכאשר הרכב משמש זירת אירוע למעשי שוד ותקיפה אשר כשלעצמם, אינם קשורים לשימוש ברכב לייעודו, משמש הרכב כזירת אירוע. עוד מקובל עלי, כי כאשר הרכב משמש רק כזירת אירוע ללא קשר לסיכון שהשימוש בו - העיקרי או הלוואי - יוצר, אין הנזק נגרם עקב השימוש בו. בית משפט זה לא קבע רשימה סגורה של מקרים בהם משמש הרכב זירת אירוע, הוא רק ציין, כי כאשר הרכב משמש ככזו אין התאונה "תאונת דרכים". מכאן, חוזרת השאלה למקומה, האם שימש הרכב בנסיבות נתונות זירת אירוע או אם נגרם הנזק עקב השימוש ברכב. דעתי היא, כי על-פי הקריטריונים הנקוטים בידינו לקביעת הקשר הסיבתי הדרוש לענייננו, לא שימש הרכב במקרה דנן כזירת אירוע, באשר הוא לא היה רק מקום מזדמן לאירוע ללא קשר לסיכון שהשימוש בו יוצר. האירוע ארע בקשר ישיר עם הסיכון שהשימוש ברכב יצר. שימוש זה הוא כאמור הסעת נוסעים על חפציהם הנמצאים בו במסגרת ייעודו והסיכונים הנובעים מן המטען, שבכוחו להזיק שלא במתכוון, במהלך הנסיעה, הם חלק מהסיכונים הטבעיים של השימוש ברכב. סוף דבר, אילו דעתי נשמעה, היה דין הערעור להידחות באופן שפסק דינו של בית משפט זה בערעור יעמוד על כנו. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות של הנשיא, השופט אור, השופט טירקל והשופט אנגלרד, כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור, כנגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן. ניתן היום, כא' באלול תשס"ב (29.8.2002). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור 99040150.E06 99040150.Eo6 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 /עכב בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]