קרנית- הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 19904-10-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המבקשת: קרנית- הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד המשיבים: 1. מגדל חברה לביטוח בע"מ 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א' רון), מיום 3.9.2024 בת"א 49923-04-21 בשם המבקשת: עו"ד אלון בלגה בשם המשיבה 1: עו"ד עידו אמגור בשם המשיבים 3-2: עו"ד גיל הראל פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון) בת"א 49923-04-21 מיום 3.9.2024, שבגדרה נקבע כי האחריות לפצות את המשיב 2 (להלן: המשיב) לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), בעקבות תאונת דרכים שבה נפגע ביום 23.8.2020 (להלן: התאונה), מוטלת על המבקשת (להלן: קרנית) ולא על המשיבה 1 (להלן: מגדל). רקע עובדתי 2. ביום התאונה נסע המשיב ברכב עם המשיבה 3 – אשתו, אשר נהגה ברכב (להלן בהתאמה: המשיבה והרכב) – ושלוש בנותיהם, בתוך ירושלים. במהלך הנסיעה ביקשו הילדות דבר-מה לאכול, וההורים החליטו להיעתר לבקשתן. המשיבה עצרה את הרכב במפרץ בצד הדרך, למרות קיומו של איסור לפי דיני התעבורה על עצירה במקום זה. לאחר עצירת הרכב יצא ממנו המשיב על מנת להוציא מתא המטען דברי מאכל. בעודו רוכן אל תא המטען, התנגש במשיב וברכב אופנוע שעליו רכב המשיב 4 (להלן: האופנוע), באופן שהוביל לפגיעתו הקשה של המשיב ולקטיעת רגלו. 3. בעקבות זאת, המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה לפי חוק הפיצויים נגד מגדל, מבטחת הרכב בעת התאונה, ונגד קרנית, בשים לב לכך שהאופנוע לא היה מבוטח כדין. עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי האחריות לפצות את המשיב בגין נזקי התאונה מוטלת על קרנית ולא על מגדל. ראשית, נקבע כי בעת התאונה לא עשה המשיב "שימוש ברכב מנועי" מסוג "נסיעה" ברכב, כהגדרת מונחים אלו בחוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי קיימת בפסיקה מגמת צמצום בנוגע להכרה באדם שנפגע מחוץ לרכב כמי שעשה "שימוש ברכב מנועי"; וכי לא נמצא טעם בענייננו לסטות ממגמה זו. שנית, נקבע כי התאונה דנן איננה בגדר "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". הודגש כי לעניין חלופה זו להגדרת "תאונת דרכים" לפי החוק, חנייה "במקום אסור" היא חנייה שיוצרת סיכון תחבורתי; וכי בענייננו, חניית הרכב לא יצרה סיכון מסוג זה. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שהרכב חנה "במפרץ חניה שאיפשר לכל רכב להתקדם בנוסעו ישר, ללא כל קושי וללא כל סיכון". מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. [יוער, כי החלטתו הנדונה של בית המשפט המחוזי הוכתרה בתור "פסק דין והחלטה", שכן במישור היחסים בין המשיב למגדל מדובר בפסק דין, בהיותו מסיים את ההתדיינות ביניהם; בעוד שבמישור היחסים בין המשיב לקרנית מדובר בהחלטת ביניים, שאינה מביאה לסיום את ההליך ביניהם. לפיכך, המסגרת הדיונית להשגות קרנית על ההחלטה האמורה היא אכן בקשת רשות ערעור]. תמצית טענות הצדדים 5. קרנית טוענת כי יש להיעתר לבקשתה, לנוכח היתרונות הדיוניים הטמונים בהכרעה כבר בשלב זה בשאלת זהות האחראי לפצות את המשיב לפי החוק. לגופם של דברים, נטען כי הרכב היה בעת התאונה במצב של "נסיעה", כמשמעותה בחוק הפיצויים; וכי לפיכך יש להחיל על התאונה את סעיף 3 לחוק, שעניינו "תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב", ובענייננו – האופנוע והרכב. קרנית מדגישה, כי משמעות המונח "נסיעה ברכב" לפי החוק אינה מתמצה במצבים שבהם גלגלי הרכב בהכרח נעים; ומציעה לקבוע מבחן להגדרת "נסיעה" לפי החוק, כדלקמן: "ככלל, רק עצירה-רגעית טרם הגעה ליעד תחשב חלק מהשימוש של 'נסיעה ברכב', לצד מבחני-משנה: משך העצירה הצפוי ברגיל בעצירות מסוג זה, הקשר בין הצורך בעצירת הרכב לשימוש בטוח ברכב, האם מנוע הרכב נותר פועל, האם נהג הרכב נותר יושב בכסא-הנהג במהלך העצירה" (ההדגשה במקור). לטענת קרנית, המבחן המוצע על-ידה מתקיים במקרה דנן, ולפיכך יש לראות בשימוש ברכב בעת התאונה כמקיים את הגדרת ה"נסיעה" שבחוק. קרנית מוסיפה כי לחלופין, בהנחה שייקבע כי בעת התאונה לא נעשה שימוש מוכר ברכב מסוג "נסיעה", הרי שיש לקבוע כי בעת התאונה הרכב חנה "במקום שאסור לחנות בו", כאמור בסעיף 1 לחוק. קרנית מדגישה כי לפי דיני התעבורה, אסור היה לנהגת הרכב לעצור במקום שבו עצרה; וכי חניית הרכב שם יצרה "סיכון תחבורתי עקרוני", אשר התממש בנסיבות המקרה. 6. מנגד, מגדל טוענת כי אין מקום להיעתר לבקשה דנן, בהינתן שהמחלוקת מתמצה בזהות הגורם האחראי לשלם פיצויים לפי החוק. לגוף הדברים, מגדל טוענת כי לפי הפסיקה, פעולה שמתבצעת בעת עצירת הרכב לא תוכר כ"נסיעה" לפי החוק, אלא אם מדובר בפעולה חיונית מבחינה פיזית לביצוע הנסיעה ומהווה חלק טבעי ואינטגרלי ממנה. מגדל מדגישה כי מבחן זה לא מתקיים בענייננו, משום שהצורך להוציא מזון מתא המטען של הרכב עבור הילדות ששהו באותה עת ברכב, אינו בגדר חסם פיזי לנסיעה, ואינו חלק טבעי ואינטגרלי ממנה. מגדל מוסיפה, כי חניית הרכב בענייננו לא יצרה סיכון תחבורתי, וכי לפיכך התאונה דנן אינה באה בגדר "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". דיון והכרעה 7. החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה דנן קובעת את זהות הצדדים להליך, באופן שמשליך על המשך ניהולו. לפיכך, בענייננו אין מקום לדחות את הדיון בהשגות על ההחלטה עד לסיום ההליך בערכאה הדיונית (בעניין זה ראו, למשל: רע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני, פס' 11 (4.3.2018), והאסמכתאות שם). לכן, החלטנו לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה, מכוח סמכותנו לפי תקנה 149(2)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. 8. כמפורט לעיל, בפי קרנית שני טיעונים חלופיים, אשר נועדו לבסס מסקנה שלפיה הרכב היה "מעורב" בתאונה דנן, כמשמעות המונח בחוק הפיצויים. לפי הטיעון הראשון, בעת התאונה נעשה ברכב שימוש מוכר מסוג "נסיעה", כמשמעותה בחוק; ולפי השני, התאונה דנן היא בבחינת "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". להלן נדון בטיעונים אלו כסדרם, ולשם כך נפתח בהצגת הוראות החוק הרלוונטיות, אשר מרכיבות את הגדרת המונח "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים. המסגרת הנורמטיבית 9. סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח "תאונת דרכים" באופן הבא: "תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. אם כן, הגדרתה הבסיסית של "תאונת דרכים" לפי החוק היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". כמו כן, נקבעו בחוק שלוש חזקות חלוטות, שבהתקיים אחת מהן ייחשב המאורע כ"תאונת דרכים", אף אם לא מתקיימת בו ההגדרה הבסיסית הנ"ל (ראו, מני רבים: ע"א 3461/23 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פס' 7 (19.2.2025) (להלן: ע"א 3461/23)); אחת מחזקות אלו היא "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". 10. אשר להגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", סעיף 1 לחוק מוסיף ומגדיר מהו "שימוש ברכב מנועי", כדלקמן: "'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". 11. להלן נדון אפוא בטענת קרנית, שלפיה בעת התאונה היה הרכב במצב של "נסיעה", באופן שמקיים לגביו את ההגדרה בחוק ל"שימוש ברכב מנועי". האם נעשה ברכב שימוש מוכר מסוג "נסיעה" בעת התאונה 12. משמעות חלופת ה"נסיעה" בהגדרת החוק ל"שימוש ברכב מנועי" נדונה בשורה של פסקי דין. בתוך כך, פסיקתו של בית משפט זה הכירה בכך שבגדר המונח "נסיעה" בחוק עשויים להיכלל מצבים שאינם עונים על המשמעות הלשונית הפשוטה של פעולת הנסיעה, שבה גלגלי הרכב נעים בשל פעולת המנוע (ראו, למשל: רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פס' 8 (4.2.2009) (להלן: עניין נביל); רע"א 3762/11 עיזבון המנוחה אושר רחימי ז"ל נ' חריזי, פס' 7 (16.1.2012)). במרוצת השנים השתרשה בסוגיה הלכה ברורה, ולפיה כדי להיכלל בגדר המונח "נסיעה" בחוק, על הפעולה הנדונה לקיים שני תנאים מצטברים: להיות חיונית מבחינה פיזית לנסיעה (במובנה הלשוני הפשוט), ולהיות חלק טבעי ואינטגרלי ממנה (ראו: רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 22 (12.5.2019) (להלן: רע"א 8744/18); ע"א 5903/22 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פס' 10 (30.10.2023) (להלן: עניין כלל); רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל, פס' 7 (29.10.2007) (להלן: עניין ינטל); עניין נביל, פס' 8; רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פס' 6 (8.11.2007) (להלן: עניין ביטוח חקלאי). 13. יצוין, כי הלכה זו התגבשה על רקע תכליותיו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, שבמסגרתו נחקקו ההגדרות הנוכחיות בחוק ל"תאונת דרכים" ול"שימוש ברכב מנועי" (ראו, למשל: עניין ינטל, פס' 6, 8; רע"א 8744/18, פס' 18-17; עניין ביטוח חקלאי). במסגרת תיקון זה ביקש המחוקק להשיב למונח "תאונת דרכים" את משמעותו הפשוטה, ובתוך כך למנות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שימושים "למטרות תחבורתיות בלבד" (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התש"ן-1989, ה"ח 1962, עמ' 33-32); כן ראו: רע"א 4393/22 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פס' 7, 11 (31.7.2024) (להלן: עניין הראל)). מטרה זו עולה בקנה אחד עם תכליתו היסודית של חוק הפיצויים – להגביר את הפשטות והיעילות שבבירור תביעות נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים; וכן עם ההלכה המושרשת אשר נובעת מתכלית זו, שלפיה יש לפרש את הוראות החוק באמצעות כללי הכרעה ברורים, אחידים ועקביים, תוך הימנעות מיצירת אבחנות דקיקות (ראו, מני רבים: עניין הראל, פס' 10; עניין כלל, פס' 12). 14. בענייננו, קרנית טוענת כי עצירת הרכב במפרץ בצד הדרך, והוצאת דברי מאכל מתא המטען עבור הילדות ששהו ברכב, היא חלק מה"נסיעה" כמשמעותה בחוק. אולם, אינני סבורה כי פעולות אלו – עצירת הרכב בצד הדרך ויציאה ממנו לשם הוצאת דברי מאכל מתא המטען – חיוניות מבחינה פיזית לביצוע הנסיעה (במובנה הלשוני הבסיסי). שכן, על מנת להמשיך בנסיעה (במובנה הפשוט) לא היה הכרח פיזי לעצור את הרכב בצד הדרך לשם הוצאת מאכלים מתא המטען (ראו והשוו: עניין ינטל, פס' 7, שם נקבע כי אין הכרח פיזי לבצע סריקה ביטחונית באוטובוס על מנת להתחיל בנסיעה; עניין נביל, פס' 8, שם נקבע כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת נסיעה אינה הכרחית מבחינה פיזית לביצוע הנסיעה). אמנם, קרנית טוענת כי הילדות ששהו ברכב צעקו ו"הרעישו עולמות" משום שהיו רעבות, באופן שהפך את המשך הנסיעה ל"בלתי נסבל" מבחינת המשיבה הנהגת. אולם, הדבר אינו מלמד על כך שהוצאת אוכל מתא המטען הייתה חיונית מבחינה פיזית להמשך הנסיעה; ומכל מקום, ברי כי לא ניתן להתחשב בעוצמת הצעקות של הילדים הנוסעים ברכב, או במידת הסבלנות של נהג הרכב ברגע מסוים, כקריטריונים לקביעה אם העצירה הייתה חיונית במובן הפיזי להמשך הנסיעה. אימוץ קריטריונים מסוג זה יחתור באופן מובהק תחת ההלכה הבסיסית הנזכרת לעיל, שלפיה יש לפרש את הוראות חוק הפיצויים באמצעות כללי הכרעה ברורים ועקביים ולהימנע מיצירת אבחנות דקיקות. 15. בהינתן שכאמור לעיל, על מנת שפעולה מסוימת תוכר כחלק מ"נסיעה" לפי החוק, עליה להיות חיונית במובן פיזי לביצוע הנסיעה (במובנה הפשוט), די באמור כדי לדחות את טענת קרנית, שלפיה יש לראות בעצירת הרכב בענייננו כמקיימת את הגדרת החוק ל"נסיעה". 16. למעלה מן הצורך, אציין כי אף איני סבורה שעצירת הרכב בצד הדרך לצורך הוצאת דברי מאכל מתא המטען מקיימת את התנאי ההכרחי השני הנזכר לעיל, ולפיו על הפעולה הנדונה להיות חלק "טבעי ואינטגרלי" מפעולת הנסיעה במובנה הפשוט (השוו לעניין כלל, שם נקבע כי עצירת הרכב לצורך שימוש ביישומון ניווט עונה על הגדרת "נסיעה" בחוק, בשים לב לכך ש"השימוש ביישומוני ניווט במהלך נסיעה נתפס כיום כחלק בלתי נפרד מהנהיגה והנסיעה ברכב" (שם, פס' 15); כן ראו והשוו לעניין ביטוח חקלאי, שם הנפגע התנגש ברכבו ברכב אחר; ניגש לרכב השני על מנת לשאול לשלום היושבת בו; שב לכיוון רכבו, הכניס ראשו מבעד לחלון ושאל לשלום בנו; ואז נפגע, בהיותו מחוץ לרכב, מרכב חולף. בית משפט זה קבע כי פעולות אלו של הנפגע אינן "חלק טבעי ואינטגרלי" מהמונח "נסיעה ברכב" כמשמעותו בחוק). 17. לסיכום חלק זה, אין בידי לקבל את טענת קרנית, שלפיה בעת התאונה היה הרכב במצב של "נסיעה". בתוך כך, אין מקום להידרש למבחן הנ"ל אשר מוצע על-ידי קרנית למשמעות המונח "נסיעה" לפי החוק. כמבואר לעיל, ההלכה בסוגיה ברורה, ואין מקום לסטות הימנה. כמפורט לעיל, בפי קרנית טיעון חלופי, ולפיו בעת התאונה חנה הרכב "במקום שאסור לחנות בו", כך שמתקיימת לגביו החזקה החלוטה הקבועה בהגדרת "תאונת דרכים" לפי החוק, שעניינה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". להלן נדון בטיעון זה. האם התאונה היא "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" 18. הלכה עמנו כי לעניין הגדרת "תאונת דרכים" בחוק, יש לפרש "מקום שאסור לחנות בו" בתור מקום שהחנייה בו יוצרת סיכון תחבורתי, "בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין" (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פס' 12 (4.11.2003) (להלן: עניין אדרי); כן ראו, מני רבים: ע"א 3461/23, פס' 8). נוסף על כך, תנאי להטלת אחריות לפי החוק בשל התקיימות החזקה הנדונה, הוא קיום קשר סיבתי-משפטי בין החניה היוצרת סיכון תחבורתי לבין התרחשות התאונה (ראו, למשל: ע"א 2812/20 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, פס' 7 (13.6.2021); רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פס' 9 (12.6.2009); ע"א 3461/23, פס' 10). בעניין זה, סוגיית הקשר הסיבתי-משפטי תוכרע, בעיקרו של דבר, לאור השאלה אם התאונה נגרמה עקב התממשות הסיכון שבעטיו הוגדרה החנייה כמסוכנת (עניין אדרי, פס' 13; ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי, פס' 23-22 (1.7.2014) (להלן: עניין אלעסווי); ע"א 3461/23, פס' 11). 19. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי "לא היה בחניה זו כדי ליצור סיכון תחבורתי [...] המכונית בה נהגה [המשיבה, חנתה – י"ו] במפרץ חנייה שאיפשר לכל רכב להתקדם בנוסעו ישר, ללא כל קושי וללא כל סיכון" (פס' 5.א. לפסק דינו). לנוכח האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי בעת התאונה הרכב לא חנה ב"מקום שאסור לחנות בו", כמשמעותו בחוק. 20. קרנית מבקשת לחלוק על קביעות אלו, וטוענת כי חניית הרכב במקום התאונה יצרה "סיכון תחבורתי עקרוני", אשר "טמון בעצם עצירת רכב בצד אותו כביש דו-מסלולי". ואולם, למרות קביעותיו העובדתיות הנ"ל של בית המשפט המחוזי – שעליהן קרנית אינה חולקת – שלפיהן הרכב חנה במפרץ חניה באופן שלא הפריע לתנועה בכביש, הרי שקרנית לא מבהירה מהו הסיכון התחבורתי "העקרוני" שלטענתה נוצר בשל חניית הרכב. ממילא, אף לא ניתן לבחון אם התאונה דנן נגרמה בשל התממשות אותו סיכון תחבורתי נטען, ולקבוע כי מתקיים קשר סיבתי-משפטי, כנדרש כאמור לצורך הטלת אחריות לפי החוק. 21. קושי זה בטענות קרנית מתחדד, בשים לב לכך שקרנית עצמה מציינת, כי התאונה התרחשה כאשר הרכב חנה במפרץ המשמש כתחנת אוטובוס בתוך העיר (לדוגמא: פס' 15, 17, 73 לבקשת רשות הערעור). ואמנם, בנוגע לחניית רכב במפרץ חניה, המשמש לעצירת אוטובוסים בתוך העיר, כבר נקבע באחת הפרשות כך: "הסיכון אשר יצר הרכב בעודו חונה במפרץ החניה המיועד לעצירתם הבטוחה של האוטובוסים, הוא כי אוטובוס המבקש להוריד או להעלות נוסעים ייאלץ לעצור כך שבחלקו יבלוט לתוך נתיב הנסיעה. סבורתני, כי סיכון זה לא התקיים בענייננו, שכן אין חולק כי הפגיעה לא נוצרה בעקבות הקושי שנתקל האוטובוס לעצור כראוי במפרץ כניסתו של האוטובוס, על-מנת להעלות ולהוריד נוסעים" (עניין אלעסווי, פס' 30). ואכן, ברי כי סיכון זה אף איננו הסיכון שהתממשותו גרמה לתאונה בענייננו. 22. אמנם, קרנית מבקשת לאבחן את המקרה דנן מהנסיבות הנוגעות לעניין אלעסווי, וטוענת כי "במקרה שבפנינו, איסור החניה קיים לכל אורך הנתיב הימני ולכן קיים איסור מיוחד לגבי תחנת האוטובוסים". ואולם, כאמור, הלכה היא כי "חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב 'חניה אסורה' גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה" (עניין אדרי, פס' 12). כלומר, עצם קיומו של איסור מכוח דיני התעבורה על חנייה במקום מסוים, אינו מנביע, כשלעצמו, מסקנה שלפיה החנייה במקום יוצרת סיכון תחבורתי. לא כל שכן, מעצם קיומו של איסור כאמור לא ניתן להסיק, כי התאונה התרחשה כתוצאה מהתממשות סיכון תחבורתי שנוצר עקב החנייה במקום הנדון. 23. לנוכח כל האמור לעיל, אף אין בידי לקבל את טענת קרנית, שלפיה התאונה דנן היא בגדר "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". סוף דבר 24. המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי התאונה דנן לא ארעה בעת שנעשה ברכב שימוש מוכר מסוג "נסיעה"; וכי התאונה אף אינה בבחינת "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". לפיכך, המקרה שלפנינו אינו בא בגדר סעיף 3 לחוק, שעניינו "תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב". 25. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. עוד אמליץ כי קרנית תישא בהוצאות מגדל בסך 10,000 ש"ח. יעל וילנר שופטת השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ז' אייר תשפ"ה (05 מאי 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת