מוחמד זידאן נ. הראל חברה לבטוח בעמ

פסק-דין בתיק ע"א 1534/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1534/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. מוחמד זידאן 2. וליד זידאן 3. יוסרא זידאן נ ג ד המשיבה: הראל חברה לבטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת"א 12636-03-09 שניתן ביום 5.3.2012 על ידי כבוד סגן הנשיאה, השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: ג' באדר התשע"ג (13.02.13) בשם המערערים: עו"ד מורשד טנוס בשם המשיבה: עו"ד אבי אמסלם פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער מס' 1 (להלן: המערער), יליד 7.6.1989, נפגע בתאונת דרכים קשה ביום 13.6.2008, ומאז הוא שרוי בחוסר הכרה ובמצב וגטטיבי. הוריו הם המערערים 3-2. מאז שחרורו מבי"ח לוינשטיין, המערער מאושפז בבית החולים אלישע בחיפה. ד"ר לנגר, שהתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום השיקום, כתב בחוות דעתו מיום 20.10.2009 כי המערער נמצא במצב וגטטיבי ממושך; מצבו לא יציב מבחינה נשימתית והמודינמית; הוא זקוק לאישפוז סיעודי מורכב והשגחה רפואית מתמדת לכל ימי חייו; ומצבו סופי ואין לצפות לשינוי לטובה בעתיד. ד"ר לנגר נתבקש לחוות דעתו אם ניתן לאשפז את המערער במוסד אחר, שאינו בית חולים אלישע. בחוות דעתו המליץ ד"ר לנגר שלא לשנות את מקום האשפוז של המערער, לפחות לא בתקופה הקרובה, וכי ניתן יהיה לשקול את מקום האשפוז מחדש כעבור תקופה ועם התייצבות מצבו. ד"ר לנגר העריך כי תוחלת החיים של המערער היא כ-11 שנים מיום התאונה, בהסתמך על ערכים ממוצעים של אוכלוסיית נכים בעלי פגיעות דומות. 2. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי לאור גילו הצעיר של המערער והקיצור הניכר בתוחלת חייו, יש לפסוק פיצוי חד פעמי בגין נזקי העבר והנזק הבלתי ממוני, ותשלום עיתי לגבי נזקי העתיד. מכאן נפנה בית המשפט לחישוב הפיצוי המגיע למערער. אשר לבסיס השכר - המערער למד עד כיתה ו' בבית ספר יסודי, ובגיל 16 נכנס למעגל העבודה. לאור זאת העמיד בית משפט קמא את שכרו בשנה הראשונה לאחר התאונה על סך של 4,500 ₪ נטו, מיום זה ועד לפסק הדין על 5,500 ₪ נטו, ומיום פסק הדין ואילך על פי השכר הממוצע במשק בסך 8,801 ₪ ברוטו, מאחר שתשלום עיתי חב באופן עקרוני במס הכנסה. חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד במסגרת הפיצוי העיתי, נעשה בהתחשב בכך שכל צרכי מחייתו של המערער מסופקים לו על ידי המוסד הרפואי שבו הוא שוהה, ולכן הועמד הפיצוי העיתי על 30% מבסיס השכר הממוצע במשק, קרי 2,640 ₪ לחודש. נקבע כי כל צרכיו של המערער אמנם מסופקים לו על ידי בית החולים אלישע, אך עם זאת, הכיר בית המשפט בכך שיש לפסוק למערערים בגין ביקורי משפחה ושכר אפוטרופסות הסך של 3,250 ₪ לחודש. מאחר שעם מות המערער יהיה זכאי עזבונו לפיצוי בגין הפסד השתכרותו בשנים האבודות לפי שיעור של 30% מהשכר (ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח, פ"ד סא(1) 325 (2006) (להלן: הלכת פינץ)), נקבע בפסק הדין כי הפיצוי לעזבון בסך 30% מהשכר הממוצע במשק יוצמד למדד המחירים לצרכן מיום פסק הדין ועד ליום הפטירה בפועל, ויוכפל במקדם ההיוון המתאים מיום פטירת המערער (אם וכאשר) ועד לשנת 2056, המועד שבו המערער היה מגיע אלמלא התאונה לגיל 67, הוא גיל היציאה לפנסיה. 3. בשורה התחתונה, נפסקו לזכות המערערים הסכומים הבאים: סכום חד פעמי בסך של 481,770 ₪ כלהלן: 100,000 ₪ – הפסד השתכרות בעבר; 25,000 ₪ – הוצאות רפואיות ואחרות; 175,000 ₪ – הוצאות נסיעה של ההורים; 181,770 ₪ – נזק בלתי ממוני. מסכום זה נוכו קיצבאות המל"ל נכות כללית שהשתלמו לתובע בעבר בסך 102,224 ₪. תשלום עיתי חודשי בסך 5,890 ₪ כלהלן: הפסד השתכרות – 2,640 ₪; ביקורי משפחה ושכר אפוטרופסות – 3,250 ₪. מסכום התשלום העיתי הופחתה קיצבת נכות כללית חודשית בסך 2,561 ₪ (מאחר שהמערער מאושפז במוסד רפואי הוא אינו זכאי לקיצבאות נוספות בדמות שירותים מיוחדים או ניידות). בנוסף, קבע בית משפט קמא את הפיצוי שייפסק לעזבון בעת פטירתו – לאחר אריכות ימים – של המערער, ועל כך אעמוד בהמשך. על פסק הדין נסב הערעור שבפנינו, אשר את הטענות בו ניתן לסווג תחת שלושת הנושאים בהם אדון להלן. 4. בבית או במוסד? – מינוי מומחה נוסף: המערערים הלינו על כך שבית משפט קמא נסמך על חוות דעת יחידה של ד"ר לנגר בנושא כה חשוב ומשמעותי מבחינתם. לטענתם, מאז שנת 2009, שאז נערכה חוות דעתו של ד"ר לנגר, השתפר מצבו של המערער והוא מגיב לגירויים. בהקשר זה הפנו המערערים למסמך רפואי מיום 29.1.2011, שנערך על ידי פרופ' סוסתיאל מבית החולים אלישע, שם נכתב בסיפא של המכתב כי "עולה הרושם שיש שיפור מסויים בשבועות האחרונים, אשר מתבטא בהענות טובה יותר והדירה יותר לגירויים וקריאת שמו, עם הפניית הראש והמבט לקורא, וכן הבעות פנים שונות המתעוררות עם הגירויים השונים". עוד טענו המערערים, כי מצבו של המערער התייצב, הוא כבר אינו סובל מסיבוכים ומדלקות בדרכי השתן כך שאין צורך בפיקוח צמוד של אחות או רופא, ועל כן אין מניעה להעבירו לביתו. לאור זאת, טענו המערערים כי טעה בית משפט קמא משדחה בקשתם למינוי מומחה נוסף בתחום הנוירולוגיה או הנוירוכירורגיה, ולמיצער בתחום השיקומי, על מנת שיבחן ויתרשם ממצבו הנוכחי של המערער. 5. עם כל ההבנה לרצון הטבעי של בני המשפחה להעביר את המערער לבית הוריו בכפר מנדא, דין הטענה להדחות. בית משפט קמא היה ער לטענות המערערים לגבי מצבו הנוכחי של המערער, ולכן הורה לד"ר לנגר לבקר את המערער בבית החולים טרם מתן עדותו שנקבעה ליום 28.6.2011, וכך נעשה ע"י ד"ר לנגר, שבדק את המערער שבוע לפני מתן עדותו. מעדותו של ד"ר לנגר עולה כי המערער נמצא עם פיום קנה נשימה, פיום של הקיבה להזנה וצנתר להוצאת השתן מכיס השתן; כי המערער סובל מהפרשות רבות בריאות ועובר כ-40-30 שאיבות ביום מדרכי הנשימה; וכי המערער סבל לפני מספר חודשים מדלקת ריאות. לאור טענת אביו של המערער כי המערער מגיב, ד"ר לנגר בדק את המערער, מצא כי אינו מגיב אפילו לכאב, והתרשם כי המדובר אך בתגובות רפלקסיביות לא רצוניות, כאשר הגירוי גורם לכך שהמערער פוקח לעיתים עיניים ומתבונן לתקרה. אביו של המערער עמד על דעתו, וד"ר לנגר חזר ונכנס פעם נוספת לחדרו של המערער כדי לבדוק שוב אם המערער מגיב אך ללא שינוי במסקנתו. ד"ר לנגר השיב, כי בדק את המעקב והטיפול היומיומי בתיק הרפואי והטיפול הסיעודי, ומהם לא עולה כי הצוות התרשם כי קיימת תגובה או היענות של המערער, בניגוד להתרשמותו הספורדית והיחידה של פרופ' סוסתיאל, שלא ברור על מה הוא נסמך. לדעתו, יש חשיבות להתרשמות הצוות הרפואי-סיעודי המטפל במערער מדי יום, וכי שוחח עם אנשי הצוות שאמרו לו כי המערער אינו מגיב, כי הם לא יכולים להצביע על שינוי כלשהוא במצבו, וכי אין לו קשר עם הסביבה. בשורה התחתונה, ד"ר לנגר התרשם כי למרבה הצער מצבו של המערער לא שונה מזה שתואר בשחרורו מבית לוינשטיין לפני מספר שנים, אז נערכה לו בדיקת CT בה אובחנה אטרופיה מוחית לאור ממצאים של חדרי מוח וחריצים מורחבים. מכאן מסקנתו של ד"ר לנגר, כי לא חל כל שיפור מאז הפעם הראשונה שבדק את המערער בשנת 2009, וכי המערער סובל מאטרופיה מוחית ונשאר במצב וגטטיבי ללא התקדמות וללא מצב של הכרה מינימלית. 6. מינוי מומחה נוסף הוא נושא שאינו מעוגן במפורש בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986(להלן: התקנות), להבדיל מפסילת מומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו, על פי סעיף 17(א) לתקנות. עם זאת, במהלך השנים, ומכוח הסמכות הטבועה, התפתחה פרקטיקה של מינוי מומחה בנוסף למומחה שהתמנה על ידי בית המשפט. מקום בו נתברר לבית המשפט כי אין בחוות דעתו של המומחה הראשון בסיס ראוי להערכת המצב הרפואי של הנפגע (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 699-694 (מהד. 4 2012)). מינוי המומחה הנוסף לא ייעשה כדבר שבשגרה, אלא מקום בו בית המשפט חש כי נבצר ממנו להגיע לחקר האמת לגבי מצבו של הנפגע, בהסתמך אך ורק על סמך חוות דעתו של המומחה הראשון (רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד נו (4) 673 (2002). עוד למינוי מומחה נוסף ראו רע"א 4195/02 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' ליפשיץ, פ"ד נו(5) 774 (2002) שם נקבע כי לא סגי בפער בין קביעת המומחה לקביעת המל"ל כדי למנות מומחה נוסף). מינוי מומחה נוסף יכול וייעשה בכל שלב, אף בשלב הסיכומים, וכשלעצמי, איני רואה מניעה כי ייעשה אף בשלב הערעור, אך ברי כי כך ייעשה רק במקרים חריגים במיוחד. במקרה דנן, בית משפט קמא התרשם כי מצבו של המערער הובהר דיו ואין צורך במינוי מומחה נוסף. נקבע, כי למרות שהשאיפה של המשפחה להחזיר את המערער לבית הוריו היא טבעית ומובנת, "הדבר אינו מציאותי, מזיק לחולה ומסכנו", והמוסד הרפואי הוא המקום הטוב ביותר עבורו במצבו כיום ונוכח הפרוגנוזה העתידית בעניינו. בהיעדר ספק בליבו של בית משפט קמא, ובהתחשב בכך שמסקנתו מעוגנת בחומר הראיות, איני רואה מקום להיעתר לבקשת המערערים למינוי מומחה נוסף. 7. בתי המשפט דנים בתיקים רבים של תביעות נזיקין, וכל תביעה היא עולם ומלואו. הדברים נכונים במיוחד בתיקים עם נכויות קשות ומורכבות ברצף שבין פרפלגים ועד לנפגעים במצב וגטטיבי. ברם, ולמרות שהכרעתו של בית המשפט היא הרת-גורל ועשויה להשפיע משך שנים רבות על חייו של הנפגע, אין להכיר בכך שבכל תיק קשה ומורכב כגון דא, בית המשפט יידרש כעניין שבשיגרה למינוי "כפול" של מומחים על מנת למזער את סיכוני המשגה. אין לבית המשפט מנוס אלא מלהסתמך על המומחה מטעמו כידו הארוכה, ובהעדר טעם מיוחד או ספק של ממש שנתעורר בליבו של בית המשפט באשר לנכונותה של חוות הדעת, אזי גם בתיקים עם נכויות קשות ומורכבות, אין מקום לסטות מההלכה לגבי הנסיבות בהן יתמנה מומחה נוסף. 8. תשלום חד פעמי בגין הפסד ההשתכרות בתוחלת חיים ובשנים האבודות – לטענת המערערים, היה על בית משפט קמא לפסוק תשלום אחד לעתיד בגין הפסדי ההשתכרות לתקופת חייו של המערער ובגין התקופה עבור השנים האבודות לאחר פטירתו. וזו דרך הילוכם של המערערים: כל עוד המערער חי ושוהה במוסד הוא זכאי ל-30% מבסיס השכר, וגם כאשר חו"ח ילך לעולמו עזבונו יהיה זכאי לפיצוי בשיעור של 30% מבסיס השכר. מכאן, שאין מניעה לפסוק בחדא מחתא פיצוי בשיעור של 30% מבסיס השכר של המערער מיום פסק הדין ועד שנת 2056, מועד הגיעו לגיל 67. 9. דין הטענה להדחות. אכן, קיימת זהות בין אופן חישוב הסכומים הנפסקים למערער במסגרת התשלום העיתי, לבין אופן חישוב הסכום לעזבונו לאחר פטירתו. כל עוד המערער, חסר תלויים, שוהה במוסד הרפואי, הוא זכאי ל-30% מהשכר שהיה אמור להשתכר, באשר צרכי מחייתו מסופקים לו על ידי המוסד (ע"א 3807/05 שוקרון נ' מגדל בפסקה 4 (5.9.2007); ע"א 2341/04 מנורה נ' אלקה גלבוע בפסקה 10 (21.11.2005)). עם פטירתו של המערער, העזבון יהיה זכאי ל-30% מהשכר שהמערער היה אמור להשתכר בשנים האבודות, וזאת על פי הלכת פינץ'. למרות שחישוב הפיצוי עבור אובדן השתכרות בתקופת תוחלת חייו של המערער וחישוב הפיצוי עבור אובדן ההשתכרות בשנים האבודות לאחר פטירתו נעשה על פי אותו בסיס (30% מהשכר הממוצע), הרי שמבחינה רעיונית, אין מדובר באותו פיצוי. אין דינו של הפסד השתכרות לעתיד המשתלם לנפגע בחייו (במקרה דנן בתשלום עיתי) כדינו של פיצוי המשתלם לעזבונו של הנפגע לאחר מותו בגין השנים האבודות. לכן, ולמרות שבמבחן התוצאה במקרה דנן אין הבדל בין החישוב עבור התקופה עד תום תוחלת חיים ועבור התקופה מיום הפטירה עד גיל הפרישה, הרי שכאשר משולם תשלום עיתי, אין מקום "לאחד" את השניים, ולפסוק פיצוי עבור נזק שעדיין לא נתגבש. זאת, מעבר לשאלות מעשיות שעלולות להתעורר אם כך ייעשה במקרים אחרים, באשר במצב הדברים הרגיל זהות היורשים העתידיים של הנפגע אינה ידועה עד ליום פטירתו (כך, לדוגמה, נפגע אשר יכול להביע את רצונותיו עשוי להורות בצוואה מי יירש אותו). ודוק: ראוי להדגיש כי במקרה "רגיל" של ניזוק חי, שלא נפסק לו פיצוי עיתי, כאשר בית המשפט קובע את קיצור תוחלת חייו, יש לפסוק לזכות הניזוק את מלוא הסכום, כולל עבור השנים האבודות, וכך גם נעשה בפרקטיקה. לא כך כאשר נפסק תשלום עיתי, כמו במקרה דנן, שתוחלת החיים אינה ידועה וממילא לא ברור מה הסכום שצריך להשתלם עבור השנים האבודות. זאת ועוד, ולא אחרון בחשיבותו. אילו פעלנו כבקשת המערערים, היה בכך כדי להרע את מצבם, באשר כנגד הפיצוי עבור השנים האבודות, ולמרות הקיצור הרבתי בתוחלת החיים, היה עלינו לנכות את מלוא קיצבאות הנכות העתידיות של המל"ל כבר כעת (ע"א 6935/99 קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599 (2001); ע"א 9984/07 הרצל ברנס נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (19.12.2010)). 10. בית משפט קמא קבע כבר בפסק דינו את הפיצוי שייפסק לעזבון בעת פטירתו – לאחר אריכות ימים – של המערער. להלכה, בית המשפט לא היה אמור לעשות כן, אך מבחינה מעשית דומני כי טוב עשה, באשר הדבר יחסוך התדיינות עתידית, שמא גם כואבת, בשאלת הפסד ההשתכרות של התובע, כך שבפטירתו של המערער לא יצטרך עזבונו לפנות בתביעה נפרדת. לא נעלם מעיני, כי בפסק דיני בע"א 5865/08 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מסס (13.7.2011), הזכרתי כי בית המשפט המחוזי חישב את הפסד ההשתכרות בתוחלת חיים ובשנים האבודות בסכום אחד, כפי שביקשו המערערים כאן, אלא שבאותו מקרה, הנושא לא הועלה כלל לדיון על ידי מי מהצדדים. 11. ראשי נזק שונים - המערערים הלינו על רכיבי פיצוי שונים, הן כלפי עבר והן לגבי התשלום העיתי. איני רואה להידרש לפרטי הדברים, באשר המשיבה, ברוב הגינותה, נענתה להמלצת בית המשפט להגדלת הסכום הכולל שנפסק למערערים בסכום של 250,000 ₪ "נטו" (קרי, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 13% בתוספת מע"מ) ואנו נותנים תוקף להסכמת המשיבה כאמור. 12. אשר על כן, ובכפוף לתשלום הסך של 250,000 ₪ "נטו", כאמור בפיסקה 11 לעיל, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, ד' אדר התשע"ג (14.2.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12015340_E06.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il