מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. אלקה גלבוע

פסק-דין בתיק ע"א 2341/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2341/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים: 1. מנורה חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוחי נפגעי רכב בע"מ 3. בועז הראל נ ג ד המשיבים: 1. אלקה גלבוע 2. דב גלבוע 3. בן גלבוע 4. רם גלבוע ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.2.2004 בתיק א/ 1446/98 שניתן על ידי כבוד השופט מ' גל תאריך הישיבה: כ"א בסיון התשס"ה (28/6/05) בשם המערערים: עו"ד ג' ראובינוף; עו"ד נ' בן-שבת בשם המשיבים: עו"ד י' אבימור; עו"ד פ' גרופשטיין פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המשיבה 1 (להלן - המשיבה) נפגעה בתאונת דרכים ביום 12.4.94, בהיותה כבת 46 שנים. המערערות 1 ו-2 (להלן - המערערות) אחראיות לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב תאונה. בין בעלי הדין הושגה הסכמה לפיה המערערת 2 תשא במימון שהייתה של המשיבה במוסד סיעודי במשך כל ימי חייה וכי הפיצוי לעתיד ישולם בתשלומים עיתיים. בנוסף לכך, ביום 1.2.04 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' גל) למשיבה, לבן-זוגה (המשיב 2, להלן - המשיב) ולילדיהם (המשיבים 3 ו-4) פיצוי בסכום כולל של כ-1,200,000 ש"ח בגין נזקי העבר שנגרמו להם עקב התאונה. באשר לפיצוי לעתיד, העמידו בית המשפט על סך של כ-11,000 ש"ח לחודש. המערערות טוענות, כי סכום הפיצוי שנפסק הינו מופרז ובלתי סביר ואילו המשיבים, שהגישו ערעור שכנגד, סבורים כי הם זכאים לפיצוי גבוה יותר. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 2. המשיבה נפצעה באופן קשה בתאונה. היא סבלה מפגיעה מוחית חמורה ומשברים בחלקים שונים של פניה וגופה. המשיבה אושפזה בבית החולים כשהיא מחוסרת הכרה עד ליום 22.5.94. לאחר מכן, הועברה המשיבה לבית החולים לוינשטיין, שם היא שהתה קרוב לשנה, עד ליום 15.5.95. החל מאותה עת, נמצאת המשיבה במוסד הסיעודי "ליכטנשטדטר" (להלן - המוסד הסיעודי). תחילה סברו הרופאים כי מצבה של המשיבה כמעט זהה לזה של "צמח", ללא שקיים סיכוי כלשהו לשיפור. אולם, בניגוד להערכות המומחים, ברבות הזמן ובשל הסיוע הרב והטיפול המסור להם זכתה המשיבה מצד בן-זוגה וקרובי משפחתה חל שיפור הדרגתי במצבה, תוך שהיא מצליחה לתקשר באופן חלקי עם סביבתה. עם זאת, אין חולק על כך שבשל מצבה הרפואי הקשה תיאלץ המשיבה לשהות במוסד הסיעודי למשך כל ימי חייה. 3. מפאת העובדה שהמשיבה סובלת מעיוורון, משיתוק מלא בארבעת הגפיים ומהפרעות חמורות בדיבור, סבר בית המשפט המחוזי כי יש להעמיד את שיעור נכותה הרפואית על 100 אחוזים, וכך אף לגבי הנכות התפקודית. סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות חושב לשתי תקופות: במהלך השנתיים שלאחר התאונה (להלן - התקופה הראשונה) הותאם סכום הפיצוי לרמת ההשתכרות של המשיבה עובר לתאונה, שעה שהועסקה כעובדת סוציאלית בעיריית גבעתיים בהיקף של שליש משרה. עם זאת, בית המשפט העריך כי קיים סיכוי גבוה שבעתיד היקף משרתה של המשיבה היה מתקרב לזה של משרה מלאה. לפיכך, סבר בית המשפט כי לגבי התקופה שהחלה שנתיים לאחר קרות התאונה ועד למתן פסק הדין (להלן - התקופה השנייה) יש להשוות את שכרה של המשיבה לזה של עובדת סוציאלית במשרה מלאה. כלומר, להעמידו על סך של 6,750 ש"ח לחודש, לאחר הפחתת מס הכנסה. מסכומי הבסיס נוכה מרכיב החיסכון בהוצאות מחייה בשל העובדה שהמשיבה נמצאת במוסד סיעודי. לפיכך נקבע, כי הפסד ההשתכרות החודשי של המשיבה במהלך התקופה הראשונה יעמוד על סך של 750 ש"ח ואילו במהלך התקופה השנייה על 3,000 ש"ח. לאור האמור, הגיע הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה החל ממועד התאונה ועד ליום פסק הדין (תקופה של 118 חודשים) לסכום של 282,000 ש"ח. סכום הפיצוי לעתיד הועמד על 3,000 ש"ח לחודש (לפי החישוב שנעשה לגבי התקופה השנייה). 4. בגין עזרת הזולת בעבר ניתן למשיבה פיצוי אשר בחישוב כולל הגיע לסך של 814,000 ש"ח. יוער, כי ראש נזק זה כולל בחובו שלושה נושאי משנה: העזרה הנוספת שהמשיבה נזקקה לה במהלך שהותה בבתי החולים השונים, העזרה לצורך סיעוד המשיבה בעת עריכת ביקורים בביתה ועזרת קרובים. בית משפט קמא מצא על יסוד הערכות המומחים כי המוסד הסיעודי ממלא כראוי אחר הדרישות הסיעודיות של המשיבה. אולם, הוא שוכנע כי המשיבה זקוקה לסיוע נוסף של מטפל פרטי אשר יעניק לה שירותים שונים, כגון האכלה, קריאת עיתונים וספרים ושאר פעילויות, אשר דרושות לה בכדי לשמר את מצבה הנוכחי. בהתחשב בכך שבתקופה שלאחר התאונה נזקקה המשיבה לשעות טיפול והשגחה רבות יותר, הוענק לה פיצוי עבור העבר על דרך האומדנה, בסך כולל של כ-400,000 ש"ח. עבור העתיד, הוערך כי המשיבה תזדקק לעזרה נוספת במשך שעתיים מדי יום ובשל כך ניתן לה פיצוי חודשי בסך 1,550 ש"ח. עוד נפסק למשיבה פיצוי עבור עזרה סיעודית במשך 12 שעות במהלך כל אחד מן הביקורים שתערוך בבית משפחתה בשבתות ובחגים. בהנחה שהמשיבה תערוך 60 ביקורים בשנה בבית המשפחה, הועמד סכום הפיצוי בעבר על 144,000 ש"ח ואילו בעתיד על 1,600 ש"ח לחודש. עבור עזרת קרובי המשפחה בעבר, ניתן למשיב פיצוי כמיטיב בהתאם לסעיף 1 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, בסך של 190,000 ש"ח, תוך התחשבות במספר השעות הרב שהוא בילה לצידה של המשיבה. לשאר קרובי המשפחה נפסק פיצוי בסך 75,000 ש"ח. סכום הפיצוי לעתיד בגין עזרת קרובים הועמד על 700 ש"ח לחודש. 5. לאור העובדה שבית משפט קמא הכיר בזכותה של המשיבה לצאת לביקורים בביתה בסופי שבוע ובאירועים מיוחדים, נדרשה התאמת דירת המגורים של המשיבה לצרכיה המיוחדים. בגין ראש נזק זה נפסק סכום כולל של 88,500 ש"ח. לעניין הוצאות הניידות בעבר, נפסק למשיבה פיצוי עבור נסיעותיה מבית החולים לביתה בסך של 213,662 ש"ח. בסכום זה נלקחו בחשבון: עלות רכישת רכב המותאם לנכה והחלפתו אחת לחמש שנים, הוצאות תחזוקת הרכב, הוצאות נסיעה שונות ועלות רכישת מעלית להרמת כיסא הגלגלים. לגבי העתיד, ניתן למשיבה פיצוי בסך 615 ש"ח לחודש בגין הוצאות התחזוקה של המכונית ורכישת מעלית ההרמה. כן, נפסק כי אחת לחמש שנים, תהיה זכאית המשיבה לסכום של 50,000 ש"ח עבור החלפת הרכב. בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות הגיע סכום הפיצוי לעבר לסך של 146,100 ש"ח ואילו סכום הפיצוי לעתיד הועמד על 1,550 ש"ח לחודש. סכום זה נועד בעיקרו לממן טיפול פיזיותרפי שניתן למשיבה באופן פרטי אחת לשבוע, בנוסף לשלושת הטיפולים השבועיים שבית החולים מסוגל לספק לה. כמו-כן, נפסק למשיבה פיצוי בסך של 51,725 ש"ח עבור רכישת אביזרים רפואיים בעבר, כגון כיסא גלגלים, כיסא שירותים, מנוף, מיטה ומזרן, הנחוצים למשיבה בעיקר לצורך הביקורים בביתה. באשר לעתיד, נפסק סכום של 302 ש"ח בחודש בראש נזק זה. בנוסף, ניתן למשיבה פיצוי בגין הוצאות ניקיון הבית ובישול - 184,080 ש"ח לתקופת העבר ו-1,560 ש"ח בחודש לעתיד ובגין שכר אפוטרופסות - 35,400 ש"ח עבור העבר ו-300 ש"ח בחודש לעתיד. כמו-כן, נפסק בגין הנזק הבלתי ממוני סך של 208,500 ש"ח. הסכום הכולל של הפיצויים עבור העבר הגיע לסך של 1,834,374 ש"ח. מסכום זה הורה בית המשפט דלמטה לנכות את התשלומים התכופים. כמו-כן, הוחלט לעכב בידי המערערות סכום נוסף של 128,000 ש"ח עד אשר יתברר גורלה של התביעה שהגישה המשיבה למוסד לביטוח לאומי. סכום זה מהווה הערכה, על פי חוות דעת האקטואר, של קצבת הנכות הכללית לה תהיה זכאית המשיבה. טענות בעלי הדין 6. המערערות משיגות על פסיקת בית משפט קמא במרבית ראשי הנזק בסוברן כי למשיבים נפסקו פיצויים גבוהים מן המקובל. לעמדת המערערות, שגה בית המשפט עת שקבע את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופה השנייה בהתבסס על ההנחה כי המשיבה תועסק במשרה מלאה. לדידן, לא רק שראוי היה להעריך את גובה הפיצוי אך בהתאם לשיעור השתכרותה של המשיבה עובר לתאונה, אשר הינו נמוך משמעותית מזה שנקבע בתקופה השנייה, אלא שאף לא ניתן היה ללמוד מן הנסיבות על קיומו של סיכוי גבוה לכך שהיקף משרתה יוגדל בעתיד לכדי משרה מלאה. המערערות אף משיגות על הפיצוי שניתן למשיבה בגין ראש הנזק של סיעוד ועזרת הזולת. לטענתן, מהערכות המומחים עולה בבירור, כי המשיבה איננה חולה שיקומית וכי היא צפויה להישאר במצב סיעודי מלא במשך כל ימי חייה. בהסתמך על קביעת הערכאה דלמטה כי המוסד הסיעודי ממלא כראוי אחר דרישותיה הסיעודיות של המשיבה, סבורות המערערות, כי לא היה מקום לפסוק לה פיצויים בגין סיעוד ועזרת קרובים, בנוסף על השירותים אשר ממילא ניתנים לה על ידי המוסד הסיעודי. בנוסף, מלינות המערערות על הפיצוי שנפסק עבור טיפול פיזיותרפי נוסף, הניתן למשיבה כטיפול פרטי, מעבר לשלושת הטיפולים המוענקים לה מידי שבוע על ידי בית החולים. זאת ועוד, לגירסת המערערות, בשל מצבה הרפואי הקשה של המשיבה אין טעם בהוצאתה מחוץ לבית החולים לביקורים בבית, דבר אשר כרוך בעלויות ניכרות. משכך, לא נמצאה לטעמן הצדקה לפסיקת פיצוי עבור מטפלת שתסעד את המשיבה בביתה. כן סבורות הן, כי לא היה מקום לפסוק פיצוי כלשהו עבור רכישת רכב המותאם לנכה על כל ההוצאות הכרוכות בכך. ניתן היה, לדעת המערערות, להסתפק בשכירת שירותי אמבולנס לצורך הביקורים שהמשיבה תערוך בביתה אחת לשבוע לערך. לבסוף נזכיר, כי בפי המערערות טענות בנוגע לשומת הפיצויים במספר ראשי נזק נוספים, ביניהם: הוצאות עבור ניקיון הבית ובישול, רכישת אביזרים רפואיים שונים ושכר אפוטרופסות. מנגד, המשיבים תומכים בהכרעותיו של בית משפט קמא במרבית ראשי הנזק. עם זאת, הם דורשים להגדיל את סכום הפיצוי בגין הוצאות הסיעוד בבית המשיבה, עזרת קרובים והתאמת דירת המגורים. כמו-כן, סבורים המשיבים כי לא היה מקום לנכות מן הפיצוי שנפסק בגין הפסד השתכרות את מרכיב החיסכון בהוצאות מחייה. בנוסף, מלינים הם כנגד החלטת בית המשפט שלא לפסוק למשיב פיצוי על הפסד ההשתכרות שנגרם לו עת שנאלץ להקדיש שעות רבות לטיפול במשיבה. מצבה של המשיבה 7. חרף העובדה שבעלי הדין מעלים טענות למכביר כנגד שומת הפיצויים, מצאתי לנכון לדון אך במקצת מפרטי הנזק, אלה, אשר לדידי מצדיקים התייחסות. טרם שנפנה לדון בסוגיית הפיצוי בראשי הנזק הרלבנטיים, נידרש לשתי שאלות מקדמיות אשר עשויה להיות להן השלכה משמעותית על גובה הפיצוי. הסוגיה הראשונה נוגעת להגדרת מצבה הרפואי של המשיבה. ביתר דיוק: האם ניתן להגדיר את המשיבה כחולה שיקומית או שמא הינה חולה סיעודית בלבד, אשר לא צפוי לחול כל שינוי חיובי במצבה? התשובה לשאלה דנא משפיעה בסופו של דבר על היקף המשאבים שיש להקצות לשם טיפול במשיבה. אין חולק על כך שבית החולים מספק מענה הולם לצרכיה הסיעודיים של המשיבה. אולם, באם יוערך כי קיים סיכוי לשיפור כלשהו במצבה הבריאותי של המשיבה, אך טבעי הוא שיתעורר צורך להפנות משאבים נוספים לשם מיצוי היכולות השיקומיות שלה באמצעות טיפולים שונים אשר המוסד הסיעודי אינו מסוגל לספק לה. לשם הערכת מצבה הרפואי מינה בית המשפט שני מומחים: פרופ' א' רכס, המתמחה בתחום הניורולוגיה וד"ר מ' שוכינה, המתמחה בתחום רפואת השיקום. מחוות הדעת של המומחים עולה, כי המשיבה נמצאת בהכרה מלאה, מסוגלת לבצע פקודות פשוטות באופן חלקי, להגות מספר מילים, להשיב על מקצת מן השאלות המופנות אליה ולבצע תנועות קלות ביד ימין וברגל שמאל. אולם, היא סובלת מעיוורון בשתי העיניים, מהפרעות קשות בדיבור ובשפה ומשיתוק בארבעת הגפיים. שני המומחים היו תמימי דעים במסקנתם הסופית לפיה המשיבה היא סיעודית לחלוטין וזקוקה לטיפול ולמעקב תמידיים במשך 24 שעות ביממה. פרופ' רכס, אשר בדק את המשיבה בשנית בחודש יוני 1999 הבהיר, כי האבחנה אליה הגיע בבדיקה הראשונה שערך למשיבה בחודש פברואר אותה שנה, לפיה מצבה הרפואי של המשיבה טוב אך במעט מזה של "צמח", הייתה מוטעית. ברם, בסיכומו של דבר הוא חזר ועמד על מסקנתו הסופית מחוות הדעת הקודמת לפיה שיעור נכותה של המשיבה נותר 100 אחוזים, ובשל היותה סיעודית לחלוטין היא זקוקה לעזרה ולמעקב במשך 24 שעות ביממה. ד"ר שוכינה העריכה, כי לא קיים סיכוי לשיפור משמעותי במצבה של המשיבה וקבעה כי טיפולים בדיבור ובריפוי ועיסוק לא יועילו עוד למשיבה. אולם, יחד עם זאת, היא הצביעה על הצורך להמשיך ולהעניק למשיבה גירויים מחשבתיים, כמו-גם טיפולים פיזיותרפיים וסיוע באכילה, אשר יש בהם כדי למנוע התדרדרות אפשרית במצבה הנפשי והגופני. 8. בית המשפט דלמטה אימץ את עמדת הרופאים לפיה המשיבה צפויה להישאר במצב סיעודי מלא עד סוף ימיה. בד בבד, הוא סבר כי יש להעניק לה פיצוי מסוים עבור אותם טיפולים אשר לדעת המומחים הינם נחוצים בכדי לשמר את מצבה הנוכחי של המשיבה. קביעה זו של בית משפט המחוזי מקובלת אף עלינו. שכן, לא רק שהיא מבוססת על הערכותיהם המקצועיות של הרופאים, אלא שהיא אף עולה בקנה אחד עם החובה המוטלת על המזיק לעשות כל מאמץ סביר בכדי להשיב את מצבו של הניזוק אל קדמותו (ראו למשל ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 773-772, 779-776 (להלן - פרשת ברדה). דומה, כי לא ניתן לקבל כמובן מאליו את השינוי החיובי במצבה התפקודי של המשיבה. בניגוד גמור להערכות המומחים, יצאה המשיבה ממצב התרדמת בו היא הייתה שרויה והועברה למחלקה רגילה, תוך שהיא מסוגלת לתקשר, גם אם באופן חלקי, עם סביבתה. שיפור זה הוא בראש ובראשונה תולדה של המאמצים הבלתי נלאים, הממון והזמן הרב שהשקיעו המשיב ובני משפחתו בטיפול במשיבה ועל כך זכאים הם לפיצוי. זאת ועוד, אף אם לא ניתן להעריך כי בעתיד יחול שיפור נוסף במצבה של המשיבה, אין להסיק מכך כי המערערות פטורות מן החובה להעניק למשיבה את התנאים הנאותים ולוּ לשם שמירה על מצבה הקיים. בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי למשיבה עומדת הזכות להמשיך ולתקשר, ככל שניתן, עם סביבתה ואין ליטול זאת ממנה. נוכח האמור, יש מקום להטיל על המערערות את החובה לשאת בעול פעילויות מסוימות אשר יסייעו למשיבה לשמר את יכולותיה התפקודיות הנוכחיות. 9. עניין נוסף אליו נדרשה הערכאה דלמטה נגע לשאלה האם ראוי לחייב את המערערות לשאת בעלויות הכרוכות בביקורי המשיבה בביתה. לטענת המערערות, בשל מצבה הרפואי החמור של המשיבה, אין כל תועלת בהוצאת המשיבה מחוץ לכותלי המוסד הסיעודי וניתן להסתפק בטיולים בחצר המקום. אין בידי לקבל טענה זו. על חשיבותם של הביקורים בסופי שבוע ובחגים עמדו המומחים הרפואיים, עת שציינו כי השהייה בסביבה המשפחתית הינה חיונית עבור המשיבה ועשויה להיטיב עימה ולשפר את תחושתה, אף אם לזמן קצר בלבד. זאת ועוד, כל עוד המשיבה נמצאת בהכרה ומסוגלת להבין, גם אם חלקית, את המתרחש סביבה, אין סיבה להגבילה לתחומי המוסד הסיעודי. המשיבה, ככל אדם אחר, זכאית אף היא ליהנות מתחושת החופש הנלווית ליציאה מן המוסד ומן השהייה בבית, בחוג משפחתה. לפיכך סבורני, כי החלטת בית משפט קמא לחייב את המערערות להשתתף במימון של הוצאות ביקור המשיבה בביתה, בדין יסודה. כעת, שעה ששתי הקביעות הללו עומדות לנגד עינינו, נוכל לדון בגובה הפיצויים להם זכאית המשיבה בכל אחד מראשי הנזק הדורשים התייחסות. הפסד השתכרות 10. אין מקום לקבל את החלטתו של בית המשפט המחוזי לקבוע את בסיס השכר של המשיבה אלמלא התאונה בהתבסס על ההנחה שבעתיד היא תועסק במשרה מלאה. אמנם, בתקופה שמיד לאחר התאונה בשלו התנאים להגדלת היקף משרתה של המשיבה בשיעור כלשהו, שכן ילדיה בגרו והיא נמצאה על סף השלמת לימוד התואר השני. אולם, מכאן ועד למסקנה כי קיים סיכוי גבוה לכך שהיקף הכנסתה ישתווה לזה של עובדת סוציאלית במשרה מלאה, ארוכה הדרך. זאת, הן מפני שבשנים שקדמו לתאונה עבדה המשיבה בהיקף משרה מאד מצומצם והן משום שבפני בית משפט קמא הובאו עדויות לכך שמרבית העובדים הסוציאליים בעיריית גבעתיים אינם מועסקים במשרה מלאה. בנוסף, המשיבה לא השכילה להניח תשתית ראייתית מספקת לשם קביעת פוטנציאל השתכרותה מפתיחת עסק פרטי. יש לזכור, כי כוונת המשיבה לפתוח קליניקה פרטית נותרה בגדר תכנון ערטילאי, שעה שלא ננקטו על ידה צעדים כלשהם בכדי להוציא רעיון זה מן הכוח אל הפועל. זאת ועוד, אף אם אלמלא התאונה היה עולה בידיה של המשיבה לממש תוכנית זו, הרי שאין להסיק מכך מאום לגבי כדאיותו הכלכלית של העיסוק האמור. כפי שהיטיבה לתאר זאת הערכאה דלמטה: "עסק פרטי אינו מילת קסמים ואין פירושו בהכרח רווחים מיידים וגבוהים". לפיכך, נראה כי לא קיימת הצדקה להתחשב ברכיב זה בעת קביעת הפסד ההשתכרות של המשיבה. לדידי, נכון היה להעריך את שכר הנטו של המשיבה בהיקף נמוך מזה שנקבע עבור משרה מלאה ולהעמידו על 75 אחוזי משרה. משכר זה יש לנכות את מרכיב החיסכון בהוצאות מחייה - דיור, מזון וביגוד - שכן המוסד הסיעודי בו נמצאת עתה המשיבה במימונן של המערערות, הוא אשר מכסה את ההוצאות הללו (ע"א 357/80 הנ"ל, בעמ' 788, 811; ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ', פ"ד מז(2) 718, 731; ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג) 750-749 (להלן - קציר)). שיעור הניכוי בגין מרכיב החיסכון בהוצאות מחייה יעמוד על 70 אחוזים (ראו למשל, ע"א 357/80 הנ"ל; ע"א 2939/92 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369; קציר, שם; חריג לכך הינו: ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705, 721-720. שם, הוחלט לנכות אך 30 אחוזים משכר הבסיס עבור מרכיב החיסכון). ואילו בעניין שלפנינו, הערכאה דלמטה מצאה לנכון להפחית 55 אחוזים בלבד מן השכר, זאת מבלי לפרט את הסיבה לניכוי בשיעור הנמוך מן המקובל. נוכח האמור, סבורני, כי נכון יהיה לאמוד את בסיס השכר על 5,000 ש"ח נטו לחודש (במעוגל). לאחר ניכוי של 70 אחוזים בגין החיסכון בהוצאות מחייה יועמד הסכום על 1,500 ש"ח לחודש. אשר על כן, סכום הפיצוי לעבר עבור התקופה השנייה שנמשכה 94 חודשים, יפחת למחצית מן הסך שפסק בית משפט קמא, היינו לסכום של 141,000 ש"ח. באשר לעתיד, סכום הפיצוי החודשי יהיה, כאמור, 1,500 ש"ח לחודש, נכון למועד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עזרת הזולת והוצאות רפואיות 11. כפי שכבר צוין, הפיצוי בגין עזרת הזולת, כמו גם הפיצוי בגין הוצאות רפואיות, כוללים בעיקרם תשלום עבור טיפולים רפואיים ושירותים שונים. מדובר בשירותים הניתנים למשיבה באופן פרטי, בין אם על ידי עובדים שנשכרו במיוחד לשם כך ובין אם על ידי המשיבים, בנוסף לאלו הניתנים על ידי המוסד הסיעודי. לטענת המערערות, הפיצוי שניתן בגין שני ראשי הנזק הללו הינו מיותר, שכן הוא נועד לממן שירותים שונים אשר ניתנים למשיבה על ידי המוסד הרפואי. אכן, אין חולק על כך כי המוסד בו מאושפזת המשיבה ממלא כראוי אחר דרישותיה הסיעודיות של המשיבה. דא עקא, "שהותו של נפגע במוסד סיעודי אינה מבטיחה, כדבר מובן מאליו את כל צרכיו" (קציר, עמ' 745-744). אין להוציא מכלל אפשרות מצבים בהם יזדקק נפגע מסוים לטיפולים נוספים אשר המוסד הסיעודי, הכפוף למגבלות תקציב ולאילוצי כוח אדם שונים, לא יוכל להעניקם. החלטה זו - האם להעניק לנפגע מסוים, פיצוי כלשהו עבור מימון שירותים פרטיים משלימים - תיבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 5157/91 מדינת ישראל נ' תבור (לא פורסם) (להלן - פרשת תבור): "אין לגרוס כי בכל מקרה ובכל מצב בו אדם מאושפז במוסד ציבורי יש בכך כדי לספק לו את כל מה שנחוץ לו באופן ראוי והולם, כפי שאין לקבוע שכל מי שנמצא במוסד כזה ראוי לפיצוי על כל עזרה ועל כל הוצאה שהוא או בני משפחתו ימצאו לנכון לקבל ולהוציא בקשר למצבו, מעבר למה שמסופק לו על ידי המוסד. השאלה היא שאלה של עובדה, וכל מקרה ונסיבותיו ובלבד שישמר העיקרון המנחה לפיו יש להצטמצם לסביר ולהולם ולא למירב ולמיטב" (שם, בפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן). מדעת הרוב בפרשת תבור, כמו גם ממקרים אחרים עולה, כי פיצוי נוסף יינתן לנפגע המאושפז במוסד רפואי אך אם יתברר כי העזרה המשלימה של קרובי משפחה או המטפלים הפרטיים יש בה כדי להקל על סבלו של הנפגע, להאריך את חייו ולשפר את איכותם (ראו לעניין זה, ע"א 791/85 קרנית נ' סלמאן (לא פורסם) פיסקה 3; ע"א 702/87 הנ"ל, 746-745). כזה הוא מצב הדברים בעניינו. השיפור שחל במצבה של המשיבה, אשר שבה להכרה ואף הצליחה לתקשר באופן חלקי עם הסביבה, נזקף בין היתר לזכות הטיפול המסור שניתן לה על ידי משפחתה. עניין זה לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין: "התובע (המשיב דכאן) עצמו מבקר את התובעת מדי יום ביומו ללא לאות, הרבה מעבר לעזרה המוענקת ברגיל בין בני זוג נשואים. ברור לחלוטין שביקוריו אלה נחוצים ביותר, ועיקר התקשורת המינימאלית שהתובעת מצליחה לבצע היא עימו ועם שאר קרובי משפחתו" (עמ' 21). העסקת המטפלים הפרטיים נועדה אף היא כדי להיטיב עם מצבה של המשיבה, שעה שניתן לה סיוע צמוד בפעולות שונות, כגון האכלה, קריאת עיתונים וטיולים בחצר המוסד. מנהלת המוסד הסיעודי אינה מכחישה כי אין בכוחו של המוסד ליתן טיפול פרטני ואישי כדוגמת זה הניתן למשיבה, זאת בשל המחסור בכוח-אדם (עמ' 76 לפרוטוקול). ברם, בהתחשב בכך שאין כמעט גבול לכמות הטיפולים שניתן להעניק לנפגע, ובהתחשב בכך שלא כל הביקורים מהווים חלק הכרחי מן העזרה הנדרשת לניזוק, אין זה מתקבל על הדעת כי בכל מקרה ומקרה יחויבו המזיקים בפיצוי מלא עבור כל השעות הרבות שבילו בני משפחת הנפגע ליד מיטתו ועבור כל המשאבים שהושקעו על ידם (השוו וראו, פרשת תבור, שם נפסק להורי הנפגעת פיצוי עבור שעות ספורות כל יום, חרף העובדה שהם שהו לצידה לפחות 12 שעות ביממה). מטעם זה, הפיצוי הנוסף לו יהיה זכאי הנפגע בגין אותם טיפולים שניתנים לו מעבר לשירותים הרגילים של בית החולים או המוסד האחר בו הוא נמצא, נדרש להיות פיצוי סביר המספק מענה הולם לצרכיו האינדיבידואלים של אותו נפגע. בפרשת ברדה עמד בית המשפט על כך שפיצוי סביר משמעו פיצוי המקיים יחס הולם בין גודל ההוצאה לבין היקף תרומתה הרפואית למצבו של החולה. הוסכם, כי "אין המזיק חייב לשאת בסכומי עתק שאין בהם כדי להטיב את מצבו של הניזוק אלא בצורה שולית וספקולטיבית" (שם, בעמ' 777). 12. על בסיס האמור, נדרשים אנו להעריך האם הפיצוי שנפסק למשיבה בגין העזרה והטיפולים הנוספים מספק מענה הולם וסביר לצרכיה הרפואיים. בגין עזרת הזולת בעבר נפסקו למשיבה 814,000 ש"ח ועבור ההוצאות הרפואיות בעבר סך של 146,100 ש"ח. הגם שמדובר בסכום פיצוי כספי לא מבוטל, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא. למותר לציין, כי חלק ניכר מן ההוצאות הרפואיות והסיוע בגין עזרת הזולת בעבר הוצאו בסמוך לאחר האירוע, עת שמצבה של המשיבה, כמו גם סיכוייה להחלים ולהשתקם, היו לוטים בערפל. במצב דברים שכזה, אך טבעי הוא שקרובי משפחתה של המשיבה ינסו לעשות כל אשר לאל ידם בכדי להיטיב עמה. רצונם להעניק לה כל טיפול אפשרי שיש עימו סיכוי, ולוּ הקטן ביותר, לרפא אותה, מבלי שיהיו טרודים בחישובים שונים בנוגע לפיצויים שעתידים להיפסק, הינו מובן מאליו. מן הטעם הזה, ייטה בית המשפט לאמץ גישה סלחנית וגמישה יותר כלפי הוצאות שכבר הוצאו לאחר התאונה מתוך כוונה כנה לשפר את מצבו של הנפגע ולעיתים אף בהמלצות הרופאים (ראו והשוו, ע"א 345/85 ממן נ' קעטבי, פ"ד מא(2) 113, פיסקה2(א); פרשת תבור, שם; קציר, בעמ' 674 ו-676). חרף האמור, ברי כי גם הפיצוי עבור תקופת העבר כפוף אף הוא למבחן הסבירות. מכל מקום, בענייננו, עת שהסתבר בחוכמה שלאחר מעשה כי הטיפולים השונים שניתנו למשיבה, בניגוד להערכת המומחים, אכן הובילו לשיפור של ממש בתפקודה של המשיבה, אין כל סיבה שלא ייפסק לה פיצוי ראוי בשל כך. על כל אלו, ניתן להוסיף את התרשמותה של הערכאה הדיונית מאמינותו של המשיב ואת הערכתה כי הסכומים עליהם דיווח המשיב הוצאו בפועל, ללא שנעשה ניסיון כלשהו מצידו להגזים ולנפח בהוצאות. לפיכך, לא מצאנו טעם אשר יצדיק התערבותנו בהחלטת בית המשפט דלמטה בנוגע לסכום הפיצוי שנפסק לעבר. 13. יחד עם זאת, אנו סבורים כי יש מקום להפחית את הפיצוי שנפסק לעתיד. במקרה דנא, נפסקו הסכומים לעתיד כעשר שנים לאחר התאונה, שעה שמצבה הרפואי של המשיבה לא היה שנוי במחלוקת וכאשר הונחו בפני בית המשפט הערכות המומחים, אשר סברו כי לא צפוי לחול שינוי נוסף לטובה במצבה הבריאותי של המשיבה וכי סיכוייה להמשיך ולהשתקם הינם נמוכים. בהתבסס על נתון זה, ובהתחשב בפיצוי הרחב שניתן עבור תקופת העבר מחד, ובתשלומים הגבוהים בהן נושאות המערערות מדי חודש עבור שהות המשיבה במוסד הרפואי מאידך, דומני, כי היה מקום לפסוק למשיבה סכום פיצוי נמוך יותר לעתיד בגין עזרת הזולת וההוצאות הרפואיות. הגם ששוכנענו כי נדרש למשיבה סיוע כלשהו בכדי לשמור על מצבה הרפואי הנוכחי, דומה כי פיצוי בסכום מצטבר של 5,400 ש"ח בחודש עבור טיפולים ושירותים שונים בנוסף על אלו המסופקים על ידי המוסד הסיעודי הינו מופרז. בהסתמך על העיקרון המנחה לפיו צריך להצטמצם אך לדרוש ולנחוץ ולא למיטב ולמירב, נראה כי יש להפחית את ההוצאות עבור הטיפול המשלים הדרוש למשיבה. כך, בזמן שהמשיבה תשהה בביתה, יוכלו בני משפחתה לסייע בסיעודה. כך, ניתן יהיה להסתפק בטיפול פיזיותרפי סטנדרטי שעלותו, על פי הערכות המומחים, תגיע לכ-480 ש"ח בחודש. אשר על כן, אנו סבורים כי יש להפחית את הסכומים שנפסקו על ידי הערכאה דלמטה ולהעמיד את הפיצוי בעתיד בגין שני ראשי הנזק גם יחד - עזרת הזולת והוצאות רפואיות - על סך של 3,000 ש"ח בחודש. ניידות 14. עבור הוצאות הניידות בעבר נפסקו למשיבה 213,662 ש"ח. סכום זה חושב על בסיס ההנחה כי המשיבה זכאית לפיצוי עבור רכישת רכב המותאם לנכה. בכך, בית משפט קמא נתפש לכלל טעות. חרף אי הנוחות והקשיים הכרוכים בנסיעה באמבולנס עבור חולה במצבה של המשיבה, דומני, כי האיזון הראוי בין עלות הוצאות ביקורי הבית לתועלת המופקת מהן, אינו מצדיק כי ייפסקו למשיבה פיצויים עבור רכישת רכב. יש לזכור כי הפיצוי בגין ראש נזק זה חושב בהתאם להערכה כי המשיבה תזדקק לשירותי הסעה פעם בשבוע לערך. מכאן, שכל עוד שוהה המשיבה במוסד סיעודי במשך מרבית מימי השבוע, איני רואה הצדקה לפסוק לה פיצוי עבור רכישת רכב שממילא לא ייעשה בו שימוש שוטף לצרכיה שלה. חרף האמור, סברנו כי אין מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בנוגע לגובה הפיצויים שנפסקו בגין ראש נזק זה. זאת, משום שעל פי הערכות המומחים עלות נסיעה חד פעמית מן המוסד לבית המשיבה ובחזרה מגיעה לכל הפחות ל-300 ש"ח. בהתאמה, סכום הפיצוי בהתבסס על ההנחה שהמשיבה תבקר בביתה 60 פעמים בשנה, יעמוד על 18,000 ש"ח לשנה. כזכור, עבור הוצאות הניידות בעתיד ניתן פיצוי בסך 50,000 ש"ח אחת לחמש שנים עבור החלפת רכב, בתוספת סכום חודשי של 615 ש"ח שיועד למימון הוצאות התחזוקה של כלי הרכב ולשם רכישת מעלית הרמה. כך, שהפיצוי השנתי בגין הוצאות הניידות הועמד על סך של 17,000 ש"ח. עינינו הרואות, כי ההפרשים הכספיים בין הפיצוי שנפסק עבור רכישת רכב לבין הפיצוי שראוי היה ליתן עבור שימוש בשירותי אמבולנס הינם זניחים. משכך, לא קיימת הצדקה להתערבות בסכומים שנפסקו בגין הוצאות ניידות. אך מסיבה זו ראינו לנכון להשאיר על כנה את פסיקת הפיצויים לעתיד בגין הוצאות ניידות. לבסוף, נעיר כי לא מצאנו לנכון לסטות מקביעות בית המשפט דלמטה באשר לראשי הנזק הבאים: הוצאות עבור רכישת אביזרים רפואיים, התאמת דירת המגורים, הוצאות עבור ניקיון הבית ובישול, שכר אפוטרופסות והפסד ההשתכרות של המשיב. כן, סבורים אנו כי אין מקום להתערב בגובה שכר הטרחה שנפסק למשיבים. לגבי הפיצויים לעבר נקבע שיעור שכר הטרחה ל-13 אחוזים, כמתחייב על פי הדין. לגבי העתיד נפסקו תשלומים עיתיים ועל כן אין מקום לחישוב הסכום באחוזים, אלא יש צורך לקבוע סכום פיצוי מוחלט. בית המשפט המחוזי קבע סכום של 90,000 ש"ח. נראה שהסכום נמוך יתר על המידה, בהתחשב בפיצוי החודשי הכולל שקבע בית משפט קמא (11,117 ש"ח). אנו הפחתנו את הסכום ל-7,277 ש"ח בחישוב כולל. נראה לנו לנכון להותיר על כנו את הסכום שפסק בית המשפט המחוזי חרף הקטנתו של התשלום החודשי. אף אין עילה להתערב בהחלטה לעכב סך של 128,000 ש"ח עד שיתברר גורלה של התביעה שהגישה המשיבה למוסד לביטוח לאומי. 15. על סמך כל האמור לעיל, נדחה הערעור שכנגד ומתקבל הערעור כאמור בפסקאות 10 ו-13. הווה אומר, מסכום הפיצוי הכולל בעבר יופחת סך של 141,000 ש"ח ואילו סכום הפיצוי החודשי בעתיד יקטן ב-3,900 ש"ח ויעמוד על 7,277 ש"ח. שכר טרחת עורך דין בבית משפט קמא יתוקן בהתאם לגבי הפיצוי לעבר. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורכי דין בערכאתנו בסך 20,000 ש"ח, וכן באגרת הערעור. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ב בחשון תשס"ו (22.11.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04023410_S06.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/