הרצל ברנס נ. הדר חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 9984/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9984/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: הרצל ברנס נ ג ד המשיבות: 1. הדר חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ערעור על פסק-דין של בית-המשפט ה מחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.10.07 בת.א. 2458/99 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' בנימיני תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התש"ע (8.2.10) בשם המערער: עו"ד אילן קנר בשם המשיבות: עו"ד יעקב רהט פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המערער נפגע בתאונת דרכים ואת נזקיו תבע, בבית-המשפט המחוזי, מן המשיבות, מבטחות הרכב שהיה מעורב בתאונה. בית-המשפט המחוזי פסק לו פיצויים בגין הפסדי שכר, הוצאות סיעוד וניידות, הוצאות התאמת מגורים והוצאות רפואיות וכן בגין נזק שאינו נזק ממון. מן הפיצויים נוכו התשלומים התכופים שנשתלמו לידי המערער וכן ניכויי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. הערעור מכוון בעיקרו כנגד טעות בחישוב פיצויי ההשתכרות בעבר, מידת הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער ואופן ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. 2. ראשית, נסיר מעל דרכנו, טעות שנפלה בפסק-הדין בכל הנוגע לחישוב הפסדי ההשתכרות בעבר. תקופת ההפסד היא 95 חודשים ולא 83 כפי שחושב בטעות בפסק-הדין – ואנו מורים על תיקון הטעות ותיקון סכום הפיצויים ושכר טירחת עורך-הדין בהתאם. מאידך גיסא, לא מצאנו, בנסיבות המקרה, עילה להתערב בפסיקת בית-המשפט המחוזי, בכל הנוגע לשיעור הפגיעה התפקודית ולבסיס השכר ששימש לחישוב הפסדי ההשתכרות. נותרה לדיון הטענה בדבר דרך ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. הטענה היא טענה כפולה: היעדר התאמה בין הזכות הרפואית כפי שנקבעה בבית-המשפט לבין הנכות ששימשה את המוסד לביטוח לאומי, וחוסר ההתאמה בין תוחלת החיים כפי שנקבעה בבית-המשפט לבין דרך הניכוי של תגמולי המוסד. בהקשר זה, שתי הטענות מתייחסות לקורלציה שבין הפסיקה לבין התגמולים. 3. היעדר הקורלציה בין אופן החישוב שנוקט בו בית המשפט לגבי הפיצויים המגיעים לניזוק, לבין אופן חישוב תשלומי המוסד לביטוח לאומי, הוא עניין שבית-המשפט נדרש לו בעבר בהקשרים שונים. אכן, לא רק דרכי החישוב של המוסד לביטוח לאומי עשויות להיות שונות מאלה שנוקט בהן בית-המשפט, אלא אף ההנחות המשמשות כבסיס לחישוב אינן תמיד זהות. כך הוא המקרה בעניין שלפנינו. בית-המשפט קבע את נכותו המשוקללת של המערער לכ-55%, שמתוכם 49.6% מקורם בתאונה. המערער טוען לפנינו כי המוסד לביטוח לאומי ייחס רק מחצית משיעור נכותו לתאונה. הבדל נוסף עליו מצביע המערער הוא באופן ההתייחסות לקיצור תוחלת חייו. בעוד שבית-המשפט נוהג להוון את הפיצויים המגיעים לניזוק בגין נזקים עתידיים, בהתחשב בתוחלת החיים הצפויה לו, באופן פרטני, על-פי קביעת בית-המשפט, הרי שתשלומי המוסד לביטוח לאומי מהוונים על-פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות ההיוון), שבהן הנחת תוחלת החיים המשמשת להיוון נקבעת באופן סטטיסטי. היוון תשלומי המוסד לביטוח לאומי באופן זה משמש הן לתביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי כלפי המזיק, הן לניכוי התשלומים במסגרת תביעת הניזוק כלפי המזיק (ראו ע"א 6935/99 קרנית – קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599 (2001) (להלן: עניין אבו סרייה)). 4. ההבדלים באופן החישוב ובהנחות שבבסיס החישוב, בין פסיקת בית-המשפט לבין המוסד לביטוח לאומי, אכן מעוררים קשיים כמעט בכל נקודת מפגש שבין שני אלה. בית-משפט זה, על אף קשיים אלה, קבע לא אחת כי אין מקום שבית-המשפט יבסס את פסיקתו על דרכי העבודה של המוסד לביטוח לאומי. אלה לא רק שונות, לעתים קרובות, באופן מהותי מסדרי הדין ודיני הראיות המחייבים את בתי-המשפט, אלא אף נועדו לשרת תכליות שונות. כך, למשל, מונחה בית-המשפט ככלל, על-ידי העיקרון של השבת המצב לקדמותו ואילו לגמלאות המוסד לביטוח לאומי גם תכלית סוציאלית וביטוחית. נפקותם של שני ההבדלים עליהם מצביע המערער כאן – חישוב היחס בין הנכות הנובעת מן התאונה לבין כלל הנכויות ואופן ההיוון ביחס לתוחלת החיים – נדונו כבר בפסיקתו של בית-משפט זה והוכרעו. 5. לגבי חישוב החלק היחסי של תשלומי המוסד לביטוח לאומי, נקבע ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003), כי על בית-המשפט להסתמך על הממצאים שנקבעו על-ידו, ולא על ממצאי המוסד לביטוח הלאומי, בעת חישוב שיעור הנכות המיוחס לתאונה ובעת חישוב שיעור כלל הנכויות. וכך נאמר שם לעניין זה: דרך זו שבה נלך – הסתמכות על הקביעות הרפואיות של בית המשפט – יש בה גם יתרון מעשי: היא מיתרת את הצורך להתחקות אחרי השיקולים שעמדו ביסוד קביעת המוסד לביטוח לאומי – שיקולים שאינם דומים בהכרח לשיקולים הצריכים לקביעת החבות המזיקה; היא מייתרת את הצורך להוסיף התייחסות חיצונית על הקביעה הקיימת של המוסד לביטוח לאומי. הלכה זו נשתרשה היטב בפסיקה, ואין מקום לסטות ממנה. המערער טוען כי דרך חישוב זו מובילה במקרה שלו לתוצאה שלפיה גמלאות המוסד לביטוח לאומי מנוכות מן הפיצויים, למרות ששיעור הנכות התפקודית שקבע בית המשפט לא היה מזכה את המערער בקצבת נכות כללית מאת המוסד לביטוח לאומי. ואולם, ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי מבוסס על כך שמן הפיצויים המשולמים לניזוק יש לנכות את ההטבות הממוניות שצמחו לו עקב התאונה. מעת שהגמלאות (או חלקן היחסי) קשורות בקשר סיבתי לתאונה, יש מקום לנכותן (ראו ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פ"ד י(1) 190 (1956)). בפועל, נכותו של המערער הקימה לו זכאות לקצבת נכות כללית, וחלק מן הנכות הוסב בתאונה. לפיכך ראוי לנכות את אותו חלק יחסי מן הגמלאות שקשור באופן סיבתי לתאונה. 6. גם לעניין ההיוון נקבע כי יש לשמור על הפרדה בין פסיקת הפיצויים על-ידי בית-המשפט, שבה יחושב קיצור תוחלת החיים באופן פרטני, לבין היוון הגמלאות, שייעשה על-פי תקנות ההיוון (ראו עניין אבו סרייה). לגבי הלכה זו כבר נכתב כי "הגיונה – אך גם קשייה – עמה". (ע"א 9040/03 היימן נ' מגדל חברה לביטוח, פס' 6 לפסק-הדין (לא פורסם, 1.6.2006)). יצוין, כי מענה חלקי לקשיים אלה עשוי להימצא בכך שתקנות ההיוון מתייחסות לתוחלת החיים הממוצעת של זכאים לקצבת נכות כללית, ומשכך משקפות קיצור, אמנם סטטיסטי, של תוחלת החיים. עוד יצוין כי הילכת אבו סרייה נקבעה מתוך מודעות לקשיים הטמונים בה. המערער הגיש בקשה להוספת אסמכתא שלטענתו תומכת במישרין בטענה שניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי צריך להיעשות לפי תוחלת החיים הצפויה שקבע בית-המשפט (ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 26.8.2010)). לא מצאנו שיש באותו עניין כדי להשליך על המקרה שלפנינו, שם נדון הצורך לקבוע, במסגרת תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי, את גובה הנזק שגרם לו המזיק, כאשר לא נוהל הליך בין המזיק לניזוק. התוצאה היא שלא נוכל לקבל גם את הטענה הזו. סיכומו של דבר, הערעור נדחה, למעט לעניין הטעות שנפלה בחישוב תקופת הפסדי ההשתכרות בעבר, כמפורט בפסקה 2 לעיל. המערער יישא בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורך-דינן בסכום של 10,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לתוצאה שאליה הגיע אליה חברי המשנה לנשיאה. חברי נדרש אל נכון להיעדר המיתאם בין אופן החישוב על-ידי בית המשפט בנושא הפיצויים לבין אופן חישובם של תשלומי המוסד לביטוח לאומי. בדבריו מנה את הקשיים שבמפגשים בין השניים. אדרש להיוון, שהזכיר חברי לגביו את ההלכה הנוהגת בעניין זה – הלכת אבו סריה (2001). אכן, במקרה דנא – כחברי – איני רואה מקום להתערבות ערעוריות, ואולם, ישנם מקרים בהקשר ההיוון שבהם נותרים אנו בתחושה של אי צדק, עם כל הטעמים שביסוד ההלכה הנוהגת, ולכך ניתן ביטוי עדין בפרשת היימן, כפי שהזכיר חברי. נחמה פורתא שישנה, כפי שצוין, בכך שתקנות ההיוון משקפות קיצור סטטיסטי של תוחלת החיים, משקפת הקלה חלקית בלבד בתחושת הפגיעה בצדק. תוהה אני, אם כתום קרוב לעשור להלכת אבו סריה, אין מקום לשוב ולהידרש אליה כדי למנוע, במקרים הרלבנטיים, את אי הנחת המובנית. בע"א 5884/08 כפר ויתקין נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) שהפנה אליו המערער אכן ניתן היה לטפל באופן נקודתי, שכן לא נוהל הליך בין הניזק למזיק. אך האם אין דרך להרחיב יריעה זו, כגון על-ידי מחשבה בדבר תיקון תקנות ההיוון? אותיר את הדברים בסימן שאלה, אך אני מקוה שתם ולא נשלם. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, י"ב בטבת התשע"א (19.12.2010). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07099840_P05.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il