פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש]

פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980

מה החוק מסדיר ועל מי הוא חל?

פקודת פשיטת הרגל מסדירה את הליכי חדלות הפירעון של אנשים פרטיים (להבדיל מחברות ותאגידים). הפקודה חלה על חייבים יחידים שאינם מסוגלים לשלם את חובותיהם, ועל הנושים שלהם (הגורמים להם הם חייבים כסף). מטרת הפקודה היא כפולה: מחד, לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו הכלכליים באמצעות מחיקת חובות (הפטר), ומאידך, לרכז את נכסי החייב ולחלקם באופן שוויוני ויעיל בין נושיו.

הערה: עבור הליכים חדשים שנפתחו החל מספטמבר 2019, הוחלפה הפקודה ב"חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי", אך הפקודה עדיין חלה על הליכים ישנים יותר וממשיכה להשפיע על פרשנות הדין.

היבטים מרכזיים הנדונים בפסיקה:

בתי המשפט נדרשים לעיתים מזומנות לפרש את הוראות הפקודה, כאשר שלושה היבטים מרכזיים בולטים במיוחד בפסיקה:

1. דרישת תום הלב: הפסיקה מדגישה כי הליכי פשיטת רגל מיועדים לחייבים שנהגו בתום לב – הן בעת יצירת החובות והן במהלך ניהול ההליך עצמו. התנהלות בחוסר תום לב, כגון הסתרת נכסים, הברחת רכוש או צבירת חובות במרמה, מהווה עילה מרכזית לביטול ההליך על ידי בית המשפט.

2. איזון אינטרסים: בתי המשפט עוסקים רבות במציאת האיזון הראוי בין זכות הקניין של הנושים לקבל את כספם חזרה, לבין זכותו של החייב לקיום אנושי בכבוד ולשיקום כלכלי. איזון זה משפיע על גובה התשלומים החודשיים המוטלים על החייב ועל ההחלטה אילו נכסים יימכרו.

3. מתן צו הפטר: הפסיקה דנה בהרחבה בתנאים למתן פטור מחובות (הפטר), ובשאלה אילו חובות יוחרגו ממנו ולא יימחקו (כגון חוב מזונות, קנסות או חובות שנוצרו במרמה), תוך בחינת מאמצי החייב לפרוע את חובותיו לאורך השנים.