פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש]

פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"א-1971 היא דבר החקיקה המרכזי המסדיר את פעילותו של שירות בתי הסוהר (שב"ס) ואת ניהול מתקני הכליאה בישראל.

מה החוק מסדיר ועל מי הוא חל?

הפקודה מגדירה את סמכויותיהם של הסוהרים והנהלת השב"ס, את דרכי הניהול והאבטחה של בתי הסוהר, ואת תנאי החזקתם של הכלואים. היא קובעת את מסגרת החובות והזכויות של האסירים והעצורים, לרבות נושאי בריאות, תזונה, תעסוקה ומשמעת. החוק חל על כלל האסירים והעצורים בישראל (הן הפליליים והן הביטחוניים), וכן על כלל עובדי וסוהרי השב"ס.

היבטים מרכזיים הנדונים בפסיקה:

בתי המשפט נדרשים לעיתים תכופות לפרש את הוראות הפקודה, בעיקר במסגרת עתירות אסירים. שלושה היבטים מרכזיים נדונים בהרחבה בפסיקה:

1. האיזון בין זכויות האסיר לצרכי הביטחון: הפסיקה בישראל קבעה כי חומות הכלא אינן מפרידות בין האסיר לבין זכויות האדם שלו. בתי המשפט בוחנים באופן עקבי האם פגיעה בזכויות האסיר (כגון הגבלת ביקורים, מניעת קשר טלפוני או מניעת תפילה בקבוצה) היא מידתית ונובעת מצורך ביטחוני ממשי, או שמא מדובר בפגיעה בלתי סבירה.

2. ביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות: פסיקה ענפה עוסקת בחוקיות ההחלטות של גורמי השב"ס בנושאים יומיומיים, כגון החזקת אסיר בהפרדת יחיד, שילוב בסבב חופשות, מעבר בין אגפים, מתן טיפול רפואי הולם והליכים משמעתיים פנימיים.

3. שמירה על אופיו הציבורי של שירות בתי הסוהר: פסק דין תקדימי של בג"ץ פסל ניסיון להקמת בית סוהר בניהול פרטי. בפסק הדין נקבע כי העברת סמכויות הכליאה והענישה לידי גורם פרטי המונע משיקולי רווח נוגדת את חוקי היסוד ואת עקרונות פקודת בתי הסוהר, וכי סמכות זו חייבת להישאר בידי המדינה.