חוק המקרקעין (התשכ"ט-1969)

חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הוא חוק היסוד המסדיר את כלל היבטי הקניין והבעלות על קרקעות, מבנים ודירות בישראל. החוק מגדיר את סוגי הזכויות השונות במקרקעין – ובהן בעלות, שכירות וחכירה לדורות, משכנתה, זיקת הנאה וזכות קדימה. כמו כן, החוק קובע את העיקרון לפיו עסקה במקרקעין טעונה רישום, ומסתיימת רק עם רישומה בפנקסי המקרקעין ("הטאבו").

החוק חל על כל אדם, תאגיד או גוף ציבורי וממשלתי המחזיק בזכויות בקרקע, מבצע עסקאות נדל"ן או מושפע מהן בתחומי מדינת ישראל.

בפסיקת בתי המשפט לאורך השנים, נדונו בהרחבה מספר היבטים מרכזיים הנוגעים ליישומו של החוק:

1. עסקאות נוגדות: מצב שבו בעל נכס מתחייב למכור אותו לשני קונים שונים בעסקאות נפרדות. הפסיקה פיתחה כללים מורכבים להכרעה בין השניים, תוך בחינת תום הלב של הצדדים, תשלום התמורה, ורישום הערת אזהרה או רישום העסקה בפועל.

2. בתים משותפים וסכסוכי שכנים: ניהול הרכוש המשותף בבנייני מגורים מעורר התדיינויות רבות. הפסיקה עוסקת רבות בחלוקת השימוש ברכוש המשותף, הצמדת חלקים ממנו (כמו גג או חניה) לדירות ספציפיות, וקבלת החלטות בבית המשותף, בייחוד בהקשר של פרויקטים של התחדשות עירונית.

3. הסתמכות על הרישום (תקנת השוק): מקרים שבהם אדם רוכש זכות במקרקעין בהסתמך בתום לב על רישום שגוי בטאבו (למשל, עקב תרמית). בתי המשפט מפרשים בצמצום את ההגנה הניתנת לרוכש במצבים אלו, כדי לאזן בין הגנה על הבעלים המקורי לבין ביטחון העסקאות.

התוכן המוצג הוא לידיעה כללית בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו ככזה.