דניאל צבר נ. הסתדרות המורים בישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8711-12-25 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותר: דניאל צבר נגד המשיבות: 1. הסתדרות המורים בישראל 2. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה 1: עו"ד שלי אבישר בשם המשיבה 2: עו"ד מור שלמה מכטה פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: האם בקשת רשות ערעור המוגשת על החלטת ביניים בהליך לפי סעיף 24(א)(4) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: החוק), פטורה מתשלום אגרה כל עוד לא ניתנה רשות לערער? שאלה זו ניצבת במוקד העתירה שלפנינו, המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 11.8.2025 בע"ר (ארצי) 51710-03-25, שבו נדחה ערעור העותר על החלטת רשמת בית הדין הארצי מיום 12.3.2025 בבר"ע (ארצי) 71582-02-25. תמצית הרקע לעתירה העותר מועסק כעובד הוראה במשרד החינוך מזה כשלושים שנה. ביום 1.10.2024 הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע נגד המשיבה 1, הסתדרות המורים בישראל (להלן: הסתדרות המורים), ונגד המדינה, ובה עתר לסעדים שונים הנוגעים להתנהלות הסתדרות המורים בכובעה כארגון העובדים היציג (סע"ש (באר שבע) 11398-10-24). בהחלטתו מיום 8.10.2024 קבע בית הדין האזורי (השופטת י' אנגלברג שהם) כי התביעה חייבת באגרה, שכן לצד סיווגה כ"תובענה ארגונית נגד ארגון עובדים" היא כוללת גם סעדים אופרטיביים כספיים (להלן: החלטת האגרה הראשונה). העותר שילם את האגרה, ונמנע מנקיטת הליך ערעורי על החלטה זו. בהמשך ההליך הגישה הסתדרות המורים בקשה לעיכובו ולהעברתו לבוררות, מכוח תניית בוררות שבתקנונה. בתגובה הגיש העותר בקשה לפרטים נוספים ולגילוי מסמכים בנוגע לבקשת העיכוב, ובהחלטתו מיום 12.2.2025 דחה בית הדין האזורי בקשה זו. על כך הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, ובמסגרתה טען כי הבקשה פטורה מאגרה (להלן: בקשת רשות הערעור). בהחלטתה מיום 12.3.2025 דחתה רשמת בית הדין הארצי את הטענה, בנימוק שאין לפטור את העותר מן האגרה שעה שקיים את החלטת האגרה הראשונה ובחר שלא לערער עליה (להלן: החלטת הרשמת). על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי. טענתו המרכזית הייתה כי מחמת שילובן של תקנות 4(12) ו-4(27) לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), התשס"ח-2008 (להלן: תקנות האגרות), בקשת רשות הערעור פטורה מאגרה, באשר עניינה בהחלטה שניתנה בהליך לפי סעיף 24(א)(4) לחוק. עוד טען כי בחירתו שלא להשיג על החלטת האגרה הראשונה אינה מקנה לבית הדין סמכות לגביית אגרה יש מאין בגין הליך הפטור מאגרה על פי דין. בפסק דינו מיום 11.8.2025 דחה בית הדין הארצי את פרשנות העותר לתקנות האגרות, וראה לקבל את עמדת המדינה שלפיה בקשת רשות הערעור שהגיש העותר – חבה בתשלום אגרה. לפיכך, דחה את ערעור העותר. נקבע כי הפטור הקבוע בתקנה 4(27) לתקנות האגרות אינו חל על ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה או פסק דין שניתנו בהליך לפי סעיף 24(א)(4) לחוק, "זאת מכוח הוראה מפורשת בתוספת הראשונה (פריט 12), הקובעת את שיעור האגרה החל בהליך שעניינו 'ערעור על החלטה או פסק דין בהליכים לפי סעיף 24(א)(4) לחוק'". עוד נפסק כי "משנקבע בו תשלום אגרה בערעור על החלטה, לטעמנו הוא חל גם על הליך ערעורי של בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בהליך לפי סעיף 24(א)(4) לחוק בית הדין לעבודה". בית הדין הוסיף וחייב את העותר בהוצאות לטובת המדינה בסך של 5,000 ₪, מן הטעם שנמנע מלאזכר בבקשתו את פרט 12 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, חרף הסתמכותו על פרט זה בהליך אחר, ומכיוון ש"אין זו הפעם הראשונה שבה הוא מתעלם מהליכים קודמים שבהם התבררו והוכרעו טענותיו"; וכן בשל השחתת זמנו של בית הדין, גם בהתחשב בסכום האגרה, ה"גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט". על פסק דין זה נסבה העתירה שלפנינו. מהלך הדיון בעתירה בעתירה מעלה העותר טענות רבות, שעיקרן לענייננו בשגגה שנפלה, לשיטתו, בפרשנות בית הדין הארצי לתקנות האגרות. לעמדתו, תקנה 2(א) קובעת חובת אגרה כברירת מחדל "והוא כשאין הוראה אחרת בכל דין"; ואולם תקנה 4(12) פוטרת הליכים לפי סעיף 24(א)(4), ותקנה 4(27) מחילה את הפטור על ערעור ועל בקשת רשות ערעור על הליכים כאמור. פרט 12, כך נטען, מתייחס על פי לשונו ל"ערעור" בלבד ולא לבקשת רשות ערעור; ומשאין מקור חוקי לגביית האגרה בנסיבות אלה, נגבתה היא בחוסר סמכות. לצד סעד ההשבה ביקש העותר לבטל את ההוצאות שנפסקו לחובתו, מפאת פגיעתן בזכות גישתו לערכאות. בהחלטתי מיום 10.12.2025 הוריתי למשיבות להגיש תגובה מקדמית לעתירה, בגדרה התבקשה התייחסותן לשאלת תחולתו של פרט 12 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, על בקשת רשות ערעור המוגשת על החלטה הניתנת בהליכים לפי סעיף 24(א)(4) לחוק, וזאת בשים לב להוראות תקנות 4(12) ו-4(27) לתקנות האגרות. בתגובתה המקדמית טענה המדינה כי דין העתירה להידחות על הסף ממספר עילות, ובהן חוסר ניקיון כפיים; היותה תיאורטית מששולמה האגרה וההליך בו שולמה הסתיים; ובהיעדר עילה להתערבות, בשים לב לאמות המידה הנוהגות להתערבות בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. עם זאת, לגופה של השאלה הפרשנית השיבה המדינה כי "על פני הדברים, ככל שאכן מוענקת רשות ערעור, הרי שתחול חובת תשלום אגרה לפני הבאת הערעור", והדגישה כי "לעומת זאת, קשה להצביע על הוראה מפורשת המחייבת בתשלום אגרה בבקשת רשות ערעור על החלטה בהליך לפי סעיף 24(א)(4) לחוק". הסתדרות המורים, מצידה, סמכה ידיה על פרשנות בית הדין הארצי, אולם הותירה את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. נוכח עמדת המדינה לגוף העתירה, הוריתי לה בהחלטתי מיום 24.2.2026 להודיע אם היא מסכימה למתווה הבא: "1. העתירה תתקבל במובן זה שייקבע כי בקשת רשות ערעור המוגשת על החלטה שניתנה בהליך לפי סעיף 24(א)(4) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 אינה חבה באגרה, אלא אם ניתנה רשות ערעור. 2. האגרה ששולמה על-ידי העותר תושב לו, וכן יבוטלו ההוצאות שנפסקו לטובת אוצר המדינה" (להלן: המתווה). בהודעתה מיום 3.5.2026 מסרה המדינה כי היא מסכימה למתווה, על שני רכיביו, תוך שהבהירה כי הסכמתה נסמכת על סיווג בקשת רשות הערעור כמכוונת נגד החלטה שניתנה בהליך לפי סעיף 24(א)(4). דיון והכרעה בפתח הדברים יובהר כי ככלל, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על פסקי דינו של בית הדין הארצי לעבודה. הלכה מושרשת היא כי התערבותנו שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם נפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות (בג"ץ 3758/17 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' הנהלת בתי המשפט, פסקה 15 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (20.7.2017); בג"ץ 46501-01-26 מ.ל.ה.ס אחזקות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (19.4.2026)). ענייננו מצדיק חריגה מכלל אי-ההתערבות, מקום בו במוקד הדיון עומדת שאלת קיומו של מקור סמכות לגביית אגרה. גביית תשלום חובה מן האזרח בהיעדר הסמכה מפורשת בדין היא פגם היורד לשורש הסמכות; ומקום שבו מתעורר חשש לפעולת גבייה נטולת עוגן חוקי, שמטבעה נושאת השלכות רוחב, שומה עלינו להידרש לעניין ולהעמיד הלכה על מכונה. אכן, כפי שציין בית הדין הארצי, מדובר באגרה שגובהה 210 ₪ בלבד, אולם לעניין הסמכות לגבותה אין נפקות לשיעורה ודין פרוטה כדין מאה. כאן המקום להבהיר: על דרך הכלל, הסכמת המדינה לקבלת עתירה המופנית אליה מייתרת את הדיון בה לגופה. אלא שעניין לנו בפרשנות חקיקת משנה – סוגיה שהמילה האחרונה בה נתונה לבית המשפט, ואין די בהסכמת בעלי הדין כדי להכריעה. משכך מצאתי להידרש לשאלה הפרשנית לגופה. אקדים ואומר כי דין העתירה להתקבל. תקנה 2(א) לתקנות האגרות קובעת כי "המביא הליך לבית דין ישלם עם הבאתו לראשונה, את האגרה הקבועה בתוספת הראשונה, והוא כשאין הוראה אחרת בכל דין"; ולפי תקנות 2(ג) ו-(ד), הליך שלא שולמה בעדו אגרה לא יתקבל לרישום ובית הדין לא ייזקק לו, אלא אם מביא ההליך פטור מתשלומה. תקנה 4, שכותרתה "עניינים הפטורים מאגרה", מורה כדלהלן: "4. פרט אם יש על כך הוראה מפורשת בתקנות אלה, לא תשולם אגרה בעד עניינים אלה: ... (12) הליכים לפי סעיף 24(א)(2) או (4) או סעיף 25 לחוק; ... (27) ערעור ובקשת רשות לערער על החלטה שניתנה בהליכים כאמור בפסקאות (11) עד (26)" (ההדגשה הוספה) ענייננו, כאמור, בהליך לפי סעיף 24(א)(4) לחוק, המקנה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון ב"תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בעניני עבודה". בית הדין הארצי סיווג את תביעת העותר כהליך לפי סעיף 24(א)(4) לחוק, ולא מצאתי הצדקה לסטות מקביעה זו. לפיכך, לכאורה, בקשת רשות הערעור מושא העתירה – פטורה מאגרה. לצד זאת, פרט 12 לתוספת הראשונה, המפרטת את סכומי האגרה החלים בבתי הדין לעבודה לפי ערכאה וסוג ההליך, קובע כי בבית הדין הארצי לעבודה "ערעור על החלטה או על פסק דין בהליכים לפי סעיף 24(א)(4) לחוק" חב באגרה בסך 210 ₪ (להלן בהתאמה: פרט 12 ו-התוספת הראשונה; וראו גם פרט 11 הקובע הוראה זהה, בסכום כפול, בהתייחס להליך לפי סעיף 24(א)(2)). חזית המחלוקת ממוקדת אפוא בשאלה פרשנית-נורמטיבית: האם התיבה "ערעור" שבפרט 12 לתוספת כוללת בחובה גם "בקשת רשות ערעור"? ככל שהתשובה שלילית, ממילא יחול בענייננו הפטור הקבוע בתקנות האגרות. ככל שבגדרי התיבה "ערעור" באה גם בקשת רשות ערעור – יש לשלם אגרה. על אף שעל פני הדברים מתבקשת התשובה השלילית, כפי שיתברר, שאלה זו – אם המונח "ערעור" עשוי להשתרע, בהקשרים מסוימים, גם על בקשת רשות ערעור – זכתה בפסיקה לתשובות מגוונות, בהתאם להקשר הסטטוטורי שבו הופיעה. מלאכת הפרשנות ראשיתה בלשון החוק והתקנות. על הפרשן לחלץ תחילה את מִשׂרעת האפשרויות הלשוניות הטמונות בדבר החקיקה, ולבחנן על רקע ה"סביבה החקיקתית" שבה הם מצויים (ראו למשל: דנ"מ 5331/24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' קלמנט, פסקה 35 (‏7.12.2025‏)‏‏). בענייננו, המונח "ערעור" אינו מוגדר בתקנות האגרות. בכל הנוגע לעצם הזכות לפתוח בהליך ערעורי נפסק כי אין דין ערעור בזכות כדין בקשת רשות ערעור. להבחנה זו מקום מרכזי בשיטתנו, ולה השלכות על סמכויות הערכאות השונות ויעילות עבודתן (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 101-99 (2012); יעקב שקד סדר הדין האזרחי 520-519 (2026)). על חוזקה של הבחנה זו ועל חשיבותה בהגנה על זכות המתדיין עמדה הפסיקה בקובעה כי "אין בית המשפט מצמצם היקפה של הזכות וממיר ערעור בזכות בערעור ברשות, אלא אם נוסחו של החוק קובע זאת ברורות ומפורשות" (ר"ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2, קרית אונו נ' ירדני, פ"ד לח(4) 487, 491 (1984); וראו ע"א 886/93 Eli Lilly נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פ"ד מז(2) 105, 110 (1993)). עם זאת, בענייני אגרה הוכרה האפשרות לפרש את התיבה "ערעור" ככוללת בקשת רשות ערעור, אך זאת רק מקום שפרשנות זו הקלה עם מגיש ההליך ופתחה לפניו את שערי בית המשפט, ובהינתן החשיבות שהוענקה בפסיקה לזכות הגישה לערכאות. כך נפסק כי יש לפרש את תקנה 20(4) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, הפוטרת מאגרה הליכים בענייני אגרה ועירבון, כחלה הן על ערעור בזכות הן על ערעור ברשות על החלטות בעניינים אלה (רע"א 3784/16 קרליץ נ' הוט מובייל בע"מ, פסקה ט' (19.6.2016); רע"א 3898/07 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים, פסקה 8 (31.10.2007)); וכך פורש מטעמים דומים הפטור מאגרה שניתן לערעורים על החלטות ועדת ערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, כחל גם על בקשת רשות ערעור (רע"א 9026/01 מושקוביץ נ' הרשות המוסמכת לפי חוק רדיפות נכי הנאצים, פסקאות 4-2 (24.12.2001)). בטרם הכרעה במחלוקת הפרשנית הניצבת לפתחנו, יש לחזור לעקרונות היסוד העומדים בבסיס גבייתם של תשלומי חובה, ואגרות בית משפט בפרט. ברקע הדברים ניצב עקרון החוקיות בגביית תשלומי חובה, המעוגן בסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה, שלפיו אין להטיל על האזרח מס או תשלום חובה אלא מכוח הסמכה מפורשת בדין (וראו: רע"א 7880/15 בן משה נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 35 (16.9.2019); עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (13.8.2012); ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, פסקאות 35-33 (27.6.2011)). בענייני אגרות עקרון זה שלוב בקשר בל-יינתק במעמדה של זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד בעלת מימד חוקתי; שכן כל אגרה מציבה, מטבעה, חסם כלכלי מסוים בפתחו של בית המשפט (ער"פ 65387-09-25 קפאח נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (20.1.2026); רע"א 4554/24 מדינת ישראל נ' פלוניות, פסקה 22 ‏(‏27.1.2025‏); ולהתייחסות בית הדין לעבודה לאיזון שבין התכליות של גביית תשלום עבור השירות המשפטי ומניעת הליכי סרק, לבין השמירה על זכות הגישה לערכאות ראו: בש"א ‏(‏עבודה ארצי‏)‏ 74/10 אלון נ' אלון מיכון משרדי בע"מ, פסקאות 8-7 ‏(‏11.3.2010‏)‏). מטעם זה השתרשה חזקה פרשנית שלפיה "יש, ככלל, מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה, יועדף הפירוש המקל עם המתדיין" (בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר-שבע, פ"ד נה(3) 869, 872 (2001); וראו עוד: ע"א 628/19 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (25.2.2019); רע"א 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות (בפירוק), פסקה 18 (5.1.2011)). על יסוד ההלכה שנקבעה בעניין קרליץ הובעה הדיעה כי דרכה של פרשנות תקנות האגרות היא א-סימטרית: "את החבות על דרך הצמצום; את הפטורים על דרך ההרחבה" (רע"א 2063/24 אוריון נ' גולדפינגר, פסקה 14 (31.3.2025)). שתי אבני יסוד אלה מאירות את התקדימים שהזכרנו באורם הנכון: המכנה המשותף לכולם הוא שהמהלך הפרשני המרחיב היטיב עם המתדיין: בית המשפט פתח את הדלת, ולא נעל אותה. מרחק נורמטיבי רב נפער בין פרשנות הפותחת את שערי בית המשפט לבין פרשנות המבקשת לייצר חבות כספית חדשה בהיעדר מילים מפורשות בדין: הראשונה מגשימה את זכות הגישה לערכאות; השנייה מתנגשת בה ועלולה לסתור את עקרון החוקיות. חובת תשלום, להבדיל מפטור ממנה, מחייבת אמירה ברורה ומפורשת של מתקין התקנות. על כן, מן המהלך הפרשני המרחיב את שערי הכניסה לא ניתן ללמוד על תוקפו של מהלך פרשני הפוך, המצר את השערים. על רקע זה, נשוב אל לשון תקנות האגרות שבעניינו. מושכל יסוד הוא כי "ערעור בזכות" ו"בקשת רשות ערעור" אינם היינו הך – שני מסלולים דיוניים נפרדים באופיים ובתכליתם: האחד זכות מוקנית להשיג על פסק דין סופי, השני הליך סינון מקדמי המותנה ברשות לתקיפת החלטת ביניים. עיון במארג התקנות מלמד כי מתקין התקנות היה ער היטב להבחנה זו, ובמקום שביקש להחיל הסדר אחיד על שני סוגי ההליכים – ידע לעשות כן בלשון מפורשת. עדות חותכת לכך מצויה בתקנה 4(27) בה נקט מחוקק המשנה לשון כפולה: "ערעור ובקשת רשות לערער על החלטה שניתנה בהליכים כאמור [...]"; כך גם בתוספת הראשונה עצמה, בפרט 15, נמנו זה לצד זה ערעור ובקשת רשות ערעור. הנה כי כן, מתקין התקנות הכיר במפורש בשני סוגי ההליכים, וראה אותם כהליכים נפרדים ומובחנים. ובחזרה לפרט 12 המטיל אגרה על "ערעור על החלטה או על פסק דין בהליכים לפי סעיף 24(א)(4) לחוק". פרט זה, המחריג הליכים מן הפטור ומטיל עליהם אגרה, נוקט במונח "ערעור" – ובו בלבד. על רקע השימוש שעשה מתקין התקנות בשני המונחים גם יחד, השמטת "בקשת רשות ערעור" מהוראת החיוב אינה בגדר חֶסֶר (לאקונה) הטעון השלמה שיפוטית, אלא "שתיקה מדעת"; הכרעה מודעת השוללת את תחולת ההסדר על המקרה החסר. כידוע, שתיקת המחוקק עשויה להתפרש כהסדר משתמע שלילי, כהסדר משתמע חיובי, או כלאקונה, והבחירה ביניהם היא בחירה פרשנית הנעשית על פי כללי הפרשנות התכליתית (בג"ץ 6301/18 פוזננסקי כץ נ' שרת המשפטים, פסקאות 33-30 ‏(‏27.12.2018‏)‏‏). כאשר נדרש המחוקק לעניין במקום אחד ובחר להשמיטו במקום אחר באותו דבר חקיקה – אין מדובר בתקלה חקיקתית אלא בהכרעה מכוונת השוללת את תחולת ההסדר על המקרה החסר (בג"ץ 5404/22 הצלחה לקידום חברה הוגנת נ' שר התקשורת, פסקה 16 לחוות דעתי והאסמכתאות שם ‏(12.5.2026‏)). בענייננו, הלשון מורה כי השמטת בקשת רשות הערעור מפרט 12 יוצרת הסדר שלילי באשר לסמכות הגבייה; ולנוכח עקרונות היסוד שתוארו, ומשלא קיים מקור חיוב מפורש, נותר ההליך תחת כנפי הפטור הכללי הקבוע בתקנה 4 לתקנות האגרות. למען הסר ספק אבהיר, כי אין באמור כדי לפטור מאגרה את הערעור עצמו: משתינתן רשות לערער, או שבקשת רשות הערעור תידון כערעור לגופה, יחול החיוב באגרה לפי פרט 12 – שכן בשלב זה בא ההליך בגדרו של "ערעור" ממש. אוסיף כי אני ערה לקושי המערכתי הנובע מתוצאה זו: מצב שבו השגה על החלטת ביניים, בבקשת רשות ערעור, פטורה מאגרה, בעוד שהערעור על פסק הדין הסופי – חב באגרה. אסימטריה זו עלולה לייצר תמריצים בלתי רצויים ולעודד תקיפת החלטות ביניים, כפי שהתריעו המשיבות (הגם שדומה כי אין להפריז במשקלו של חשש זה); והיא אף מתחדדת נוכח הפרקטיקה שלפיה מכריעות הערכאות בבקשת הרשות ובערעור לגופו כאחד, בהחלטה אחת (ולהסדר ההפוך, שהגיונו רב יותר, שבו נדרשת אגרה על בקשת רשות ערעור ואילו הערעור פטור, ראו תקנות 20(25) ו-(28) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, ופרטים 13 ו-25 לתוספת). ואולם, פתרונו של קושי זה אינו מסור לפתחו של הפרשן השיפוטי. תפקיד בית המשפט לפרש את הדין הקיים; מתיחה מלאכותית של לשון התקנות אל מחוזות שלא קבע מחוקק המשנה, אך כדי לשרת נוחות מנהלית או יעילות מערכתית, חותרת תחת שלטון החוק והגנת הקניין. אם סבור מחוקק המשנה כי נכון להשוות את דין בקשת רשות הערעור לדין הערעור העיקרי לעניין החיוב באגרה – פתוחה לפניו הדרך לתקן את התקנות, באופן שיבהיר למתדיינים את חובותיהם מבעוד מועד. כל עוד לא נעשה הדבר, אין למקרא לצאת מידי פשוטו: בקשת רשות הערעור אינה באה בקהל מוסד "הערעור" שבפרט 12, והפטור שנקבע בעניינה שריר וקיים. משכך, האגרה ששולמה נגבתה בחוסר סמכות, ועל המדינה להשיבה (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקאות 34-32 לחוות דעתו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס (14.4.2015)). למסקנה זו השלכה ישירה אף על הרכיב השני שבעתירה. משהתקבלה העתירה, מתבקשת המסקנה כי ערעורו של העותר שהעלה לבירור שאלה פרשנית שטרם הוכרעה, אינו בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט; ובכך נשמט גם הבסיס לחיוב העותר בהוצאות לטובת המדינה. לנוכח כל האמור, ובהסכמת המדינה, דין העתירה להתקבל. פסק דינו של בית הדין הארצי יבוטל, והמדינה תשיב לעותר את סכום האגרה. אשר להוצאות ההליך, לנוכח עמדתה ההוגנת של המדינה, אשר בהסכמתה למתווה ייתרה את הצורך בדיון, ייפסקו לעותר הוצאות על הצד המתון והמדינה תישא בהוצאותיו בסכום של 1,000 ₪. ניתן היום, כ"ז בתמוז תשפ"ח (12.7.2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט