מ.ל.ה.ס. אחזקות בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 46501-01-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. מ.ל.ה.ס אחזקות בע"מ 2. האני סייאד סלים נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. דורית לוי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד ליאת פייגל; עו"ד אבי גנון פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של המשיב 1, בית הדין הארצי לעבודה, מיום 22.12.2025 בע"ע (ארצי) 60529-09-24, בו התקבל ערעור המשיבה 2 על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 10.7.2024 בסע"ש (י-ם) 30408-04-20 (להלן, בהתאמה: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי). 1. עניינה של העתירה בשאלת זכאותה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה) לפיצוי בגין אובדן פנסיית שאירים. שאלה זו התעוררה בעקבות תאונת דרכים בה קופחו חייו של בעלה המנוח במהלך עבודתו אצל העותרת 1 (להלן: העותרת), עת שנהג ברכב שהיא רכשה לו ביטוח. תביעת המשיבה נגד העותרת (וכן נגד העותר 2 מכוח הרמת מסך ההתאגדות) לזכויות כספיות וסוציאליות שונות, התקבלה ברובה בבית הדין האזורי, לאחר שנקבע כי התקיימו בין המנוח ובין העותרת יחסי עובד-מעביד. עם זאת, דחה בית הדין האזורי תביעה לחיוב העותרת בפיצוי בגין אובדן הזכות לפנסיית שאירים. נקבע, כי אמנם חלה על העותרת החובה לערוך למנוח ביטוח פנסיוני מכוח צו ההרחבה הכלל משקי; כי העותרת הפרה חובתה זו; וכי אלמלא הפרתה הייתה המשיבה זכאית לפנסיית שאירים מקרן הפנסיה. לפיכך, לכאורה, זכאית המשיבה לפיצוי מן העותרת בגין אובדן פנסיית השאירים. חרף מסקנה לכאורית זאת, קבע בית הדין האזורי כי בנסיבות ענייננו, חיובה של העותרת בדיעבד בפיצוי בגין אובדן הפנסיה יעלה כדי כפל פיצוי. זאת, משנשאה העותרת בעלות פוליסת ביטוח החובה לרכב, מכוחו פוצתה המשיבה (במסגרת הסכם פשרה) בגין נזקיה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). לגישת בית הדין האזורי, אמנם נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי "זכאות לפיצוי כפול היא אפשרית", אולם טרם נקבע האם חלה על המעסיק החובה לערוך לעובדיו ביטוח בכפל למקרה מוות. בשאלה שהציב, הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את הפרשנות "[ה]מתיישבת לכאורה גם עם ההגיון הכלכלי חברתי", לפיה אין להטיל על המעסיק חובה שכזו בדיעבד, חובה אשר "כל פועל[ה] ביצירת עלות מיותרת, ביטוח יתר ונטל עודף". 2. בערעור שהגישה המשיבה לבית הדין הארצי לעבודה – התהפכה הקערה על-פיה ונקבע כי העותרים חבים בפיצוי המשיבה בגין פנסיית השאירים שאבדה. בפסק דינו, קבע בית הדין הארצי, כי החובה לבטח עובד בביטוח פנסיוני, והחובה לבטח רכב בביטוח חובה, הן שתי חובות נורמטיביות עצמאיות ובלתי תלויות; וכי הפרה של חובת הביטוח הפנסיוני מטילה על המעסיק חובת פיצוי מקום בו זו גרמה לנזק – "להעמידם במצב בו היו עומדים אילו היה ביטוח פנסיוני תקף". בית הדין הארצי הטעים, כי החובה לביטוח פנסיוני והחובה לביטוח רכב הן שתי חובות נפרדות שלקשירתן, סיוגן או הגבלתן לא נמצא עיגון בלשון החוק או בתכליתו, ואף זהות מוטביהן שונה. לפיכך, זכאות לפיצוי מכוחן של שתי חובות אלה, במקרה של מות עובד בתאונת דרכים, איננה פיצוי כפל – אלא זכאות מכוח הוראות הדין. בית הדין הארצי העיר, כי אימוץ קביעתו של בית הדין האזורי בסוגיה זו, עלול לתמרץ מעסיקים להפר את הוראות הדין ולהימנע מלהפריש לעובדיהם הפרשות פנסיוניות במהלך תקופת עבודתם. כן הוסיף כי "לכל היותר, מבלי להיכנס לדיון זה לגופו, ניתן לטעון את טענות הקיזוז במסגרת ניהול תיק הפלת"ד עצמו". 3. מכאן העתירה שלפנינו, המעלה שלל טענות נגד פסק דינו של בית הדין הארצי, כאשר לטענת העותרים פסק הדין מעלה שאלות "עקרוניות ותקדימיות" בעלות השלכות רוחב רבות ומגוונות על משפט העבודה. לוז העתירה בטענה כי "הקביעה שקבע בית הדין הארצי יוצרת כלל נורמטיבי חדש, שלפיו מעסיק נושא בחובת פיצוי פנסיונית מלאה, גם כאשר אותו סיכון מוות התממש וכבר שולם בגינו פיצוי מלא מכוח ביטוח חובה לרכב". כלל אשר לטעמם, חורג מעקרונות היסוד של דיני הפיצויים והתרופות, ויביא להתעשרות של קרובי המבוטח מעבר לנזק שנגרם להם בפועל. לפיכך, עותרים הם לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי ולהותרת פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו. 4. לאחר עיון בעתירה על נספחיה, נחה דעתי כי דינה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבותו שמורה אך למקרים חריגים, בהינתן טעות משפטית מהותית שנפלה בהם בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות (וראו, מיני רבים: בג"ץ 5141/18 רוזן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (10.3.2019); בג"ץ 1605/19 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (16.4.2019)). העתירה שלפנינו אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים. 5. העותרים טוענים כי יש בפסק דינו של בית הדין הארצי חידושים משפטיים, בעלי השלכות רוחב על משפט העבודה. אלא שבכך אין סגי; שכן כידוע, אין בטענות לחידוש ההלכה או פיתוחה, כשלעצמן, כדי להצדיק דיון בעתירה – קל וחומר בסוגיה של הפרת חובת הביטוח הפנסיוני ותוצאותיה, סוגיה המצויה בליבת מומחיות בית הדין לעבודה, כערכאה השיפוטית האמונה על פיתוחו של משפט העבודה (וראו: בג"ץ 5332/23 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (19.9.2023); בג"ץ 4666-07-25 גרטש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 24 (27.7.2025); בג"ץ 4272/23 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 37 (7.6.2023)‏). 6. אף לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי, או כי הצדק מחייב את ביטולו, וההיפך הוא הנכון. פסק דינו של בית הדין הארצי עולה בקנה אחד עם הדין המטיל על מעביד חובה לערוך לעובדו ביטוח פנסיוני; ועם פסיקתו של בית משפט זה, אשר קבע זה מכבר כי הזכות לקצבת השאירים אינה חופפת לזכות לפיצוי נזיקי המוענק מכוח חוק הפלת"ד. זאת, בהינתן ההבחנה המהותית בין שתי הזכויות, הן במישור מוטבי הזכות הן במישור העילה להענקתן. כך, בעוד התלויים הם הזכאים לקצבת השאירים בעקבות פטירת המנוח בהתאם לתנאי עבודתו; זכאים היורשים, הבאים בנעלי הניזוק, לפיצויי הנזיקין בגין פטירת המנוח עקב התאונה. הבחנה זו שרירה וקיימת גם בנסיבות בהן שאיריו ויורשיו של המנוח חד הם (ראו: רע"א 1659/21 יונה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 23-20 לחוות דעתה של השופטת י' וילנר. וראו גם פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז שלפיה "קצבת השאירים אינה חופפת את הפיצויים שצריכים להשתלם – לא בשיעורה ולא בזהות מוטביה" (5.7.2022) (להלן: עניין יונה)). לפיכך, אין בפיצוי הניתן מכוחן של שתי הזכויות כדי להעלות חשש לכפל פיצוי או ל"התעשרות" המשיבה. בשולי הדברים אציין, כפי שציין בית הדין הארצי, כי במסגרת הדיון הנתונה אין צורך להידרש לטענות לניכוי הטבה מכוח זכות החזרה של המטיב כלפי המזיק העשויות לעלות במסגרת תביעת הפלת"ד. 7. מעבר לנדרש אוסיף, כי מוקשית בעיניי עמדת העותרת, אותה אימץ בית הדין האזורי, לפיה יש להתעלם מהתנהלותה המפרה – לשם מניעת פיצוי יתר של המשיבה. אף אם נניח כי תשלום פנסיית השאירים יביא "להתעשרות" המשיבה מעבר לנזק שנגרם לה; הרי שמולה עומדת כתמונת ראי "התעשרותה" של העותרת. האחרונה מבקשת לטעון כי עצם מחדלה – בניגוד לדין – להפריש הפרשות פנסיוניות עבור המנוח בחייו, מקנה לה זכות שלא להעבירן לשאיריו במותו, רק מן הטעם ש"התמזל מזלה" וזה נהרג בתאונת דרכים. ברי כי אין לקבל טענה זו, במסגרתה חוטא יוצא נשכר, ועל כן דינה להידחות גם משיקולי הכוונת התנהגות ומשיקולי הגינות וצדק (ראו והשוו: עניין יונה, בפסקאות 4 ו-6 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז). 8. סוף דבר: העתירה נדחית, בנסיבות המקרה ללא צו להוצאות. ניתן היום, ב' אייר תשפ"ו (19 אפריל 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט