פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
בש"א 457/01
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
המערער: נחום קרליץ
נגד
המשיבים: 1. פקיד הבחירות לעיריית ב"ש 1998
2. ועדת הבחירות לעיריית באר שבע 1998
3. יצחק סבן
4. אליהו ויצמן
5. גבריאל מימון
6. יעקב טרנר
7. אנדריי אוזן
8. רוביק דנילוביץ
9. יהודה גרדוס
10. סימה נבון
11. יוסי דדוש
12. אלי סוויסה
13. משה בורוכוב
14. אלקסיי גרינברג
15. גלינה טראוב
16. ארקדי פורטמן
17. מויסיי צינברג
18. דוד בונפלד
19. יוסי בננו
20. מרים טירקל
21. רחל לוי
22. דוד שורק
23. יצחק מרציאנו
24. צבי זלצר
25. זכירה אוהב שלום
26. דוד כהן
27. בני קרוצ'י
28. עזרא עיני
29. יוסי שכטמן
30. אלי בוקר
31. עו"ד בלפור קויתי
32. עו"ד משה דנוך
33. עו"ד אבי משעלי
ערעור על החלטת רשמת בית המשפט
העליון מיום 9.2.00 ברע"א 710/99
בשם המערער: בעצמו
בשם המשיבים 1-2: עו"ד נורית ישראלי
פסק-דין
1. המערער הגיש בקשה לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר דחה את עתירתו לבטל את תוצאות הבחירות למועצת עירית באר-שבע. בקשת הרשות לערער הוגשה מכוח סעיף 73(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) התשכ"ה1965- (להלן - חוק הרשויות המקומיות). במסגרתה עתר המבקש לפני הרשמת כי תושב לו האגרה ששילם בגין הגשת הבקשה לרשות לערער וכי ינתן לו פטור מחובת הפקדת ערבון. לטענת המערער הפטור מחובת תשלום אגרה בהגשת ערעור בחירות לבית המשפט המחוזי הקבוע בסעיף 72(ה) לחוק צריך לחול גם בהגשת בקשה לרשות לערער לבית משפט זה.
הרשמת דחתה את בקשתו של המערער תוך הפנייה לנימוקים שניתנו במקרים בהם נדחו בקשות דומות (למשל ברע"א 2670/99). באותו עניין הדגימה הרשמת הסדרים שונים שבהם ניתן פטור מחובת תשלום אגרה - כאלה המנויים בתקנה 20 לתקנות בית המשפט (אגרות) התשמ"ח1987- (להלן - תקנות האגרות) וכאלה המוסדרים בחוקים ספציפיים כגון הוראת סעיף 35ז בחוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1984 (להלן - חוק הגנת הצרכן). הרשמת קבעה בהחלטתה כי כשם שבמקרים אלה פורש הפטור מחובת תשלום אגרה שהוא מתייחס אך ורק להליך שלגביו נקבע הפטור במפורש, ואינו חל על ערעור על פסק הדין שניתן באותו הליך, כך יש לפרש את הוראת הפטור הכלולה בסעיף 72(ה) לחוק כחל אך על ערעור לפני בית המשפט המחוזי ולא על בקשה לרשות לערער המוגשת בבית משפט זה. מכאן הערעור שלפני.
2. המערער שב וטוען בערעורו כי כוונתו של המחוקק להחיל את הפטור גם ביחס לבקשה לרשות לערער ברורה ואין ללמוד מן הלאקונה בהוראות הסעיף כאילו מתקיים הסדר שלילי בנסיבות העניין. בתשובתם לטענות המערער מסתמכים המשיבים על החלטות שונות, שבהן נפסק, בנסיבות דומות, כי אין להרחיב את תחולת הפטור אל מעבר לקבוע במפורש בחיקוק. בתשובתו של המערער על תשובת המשיבים לערעור חוזר המערער על טענותיו ומוסיף כי יש לפטרו גם מן החובה להפקיד ערבון שכן, כך לטענתו, הוראות הדין המחייבות הפקדת ערבון מתייחסות אך להליכים שבהם שולמה אגרה.
3. דין הערעור להתקבל ככל שהוא מתייחס לעניין תשלום האגרה. לפי שיטת המשפט הנוהגת בישראל מותנית - בדרך כלל - הגשתו של הליך בבית המשפט בתשלום אגרה. אכן, במקרים רבים פורשו ההוראות הפוטרות בעל דין מן החובה לשלם אגרה בעד פתיחת הליך על דרך הצמצום. כך למשל, נקבע לא פעם, בעניינים דומים לענייננו כי הפטור המצוי בהוראת סעיף 72(ה) לחוק הרשויות המקומיות איננו חל גם ביחס להגשת בקשה לרשות לערער. הטעם שעמד ביסוד קביעה זו היה , בין היתר, העובדה שהאפשרות להגיש ערעור ברשות לפני בית המשפט העליון הוספה לחוק הרשויות המקומיות בתיקון מאוחר ומכאן, כך קבע בית המשפט, שהפטור שנקבע בחוק עובר לתיקון, לא נתכוון לחול ביחס להוראות המאוחרות לו; ראה: רע"א 1098/99 (לא פורסם) וראה גם: רע"א 2670/99 (לא פורסם). עמדה דומה באה לידי ביטוי בהחלטות שונות שבהן נדונה שאלת הפטור מחובת תשלום אגרה בקשר להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאשר תובענה כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן. בית המשפט קבע כי הפטור המצוי בהוראת סעיף 35ז לחוק הגנת הצרכן מתייחס לתובענה ייצוגית, ואין לכלול בגדרה של זו הליך של ערעור על החלטה שלא לאשר תובענה כייצוגית; ראה: בש"א 4152/97 (לא פורסם) וכן בש"א 7643/96 (לא פורסם). בעניין בש"א 7643/96 אף נאמר אגב אורחא כי אפשר שהפטור הקבוע בהוראת סעיף 35ז לחוק הגנת הצרכן חל בנוגע ל"תובענה ייצוגית" בלבד ואינו תופס באשר להגשת בקשה מקדימה לאשר תובענה כתובענה ייצוגית.
ראוי לציון עניין אחד שבו פסק הרשם צור כבר בשנת 1988 בניגוד למגמה הכללית: נתקבלה הטענה כי הגשת בקשה לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)[נוסח משולב], תשי"ט1959- (להלן - חוק הנכים), תהא פטורה מחובת תשלום אגרה, אף שלא מצויה כל הוראה מפורשת בדין הקובעת כך. הטעם שעמד ביסוד החלטתו של הרשם היה קיומה של הוראה הפוטרת בעל דין מן החובה לשלם אגרה בעד הגשת ערעור לפי חוק הנכים לבית המשפט העליון. הרשם קבע כי אין כל הגיון לחייב בעל דין בתשלום אגרה בגין הגשת בקשה לרשות לערער, כאשר הגשת ערעור באותו העניין, אם הבקשה לרשות לערער תתקבל - פטורה מתשלום אגרה.
4. החובה לשלם אגרה מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל הדין לבית המשפט ואני סבור כי מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. לדידי, יש ככלל, מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין. דעתי היא כי מבלי לקבוע מסמרות בעניינים אחרים, הרי בנסיבות העניין שלפני, שעל פיהן אין הוראת הפטור חלה במפורש ביחס להגשת בקשה לרשות לערער אך תחולתה גם איננה נשללת במפורש, אין חייבים ללמוד מה הדין על דרך הראייה מן ההפוך. יתירה מזו: זכותו של אזרח להשיג על תוצאות הבחירות היא זכות מהותית מהמעלה הראשונה ויש לפרש תנאי סף לשימוש בה, ככל האפשר, על דרך הצמצום. לפיכך ראוי להעדיף את הפירוש המחיל את הוראת הפטור המתייחסת להגשת ערעור בחירות גם על הגשת בקשה לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור.
הערעור מתקבל. יש להשיב לידי המערער את האגרה ששילם בגין הגשת רע"א 710/99. העניין יוחזר לדיון לרשמת על מנת שתחליט אם יש מקום לחייב את המערער בתשלום ערובה לאור הוראות תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-.
ניתן היום, ב' אייר תשס"א (25.4.2001).
המשנה לנשיא
_________________
העתק מתאים למקור 01004570.B02
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444