סיף אבו זייד נ. היועץ המשפטי לממשלה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 81191-01-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: סיף אבו זייד נגד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פרקליטות המדינה 3. רשות המיסים בישראל 4. בית משפט השלום בטבריה עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים בשם העותר: עו"ד דור אלחדס פסק-דין השופט יחיאל כשר: העתירה דנן נסובה נגד החלטת המשיבה 1, היועצת המשפטית לממשלה, לאשר בדיעבד חריגה ממשך הליכי החקירה, כמוגדר בדין, בנוגע להליך הפלילי שנפתח נגד העותר, ומתנהל בימים אלה בבית משפט השלום בטבריה, במסגרת ת"פ 40761-08-25 (סגן הנשיא י' נבון). רקע ביום 17.8.2025 הוגש נגד העותר כתב אישום, המייחס לו עבירות שונות, ביניהן מרמה, תחבולה, ומסירת ידיעות כוזבות במטרה להתחמק מתשלום מס. לעמדת העותר, כתב האישום שהוגש בעניינו חסר תוקף, ויש לבטלו, שכן חלה בהקשרו חריגה במשך הליכי החקירה, וכן חריגה במשך הטיפול על-ידי רשויות התביעה עד להגשת כתב האישום, וזאת בניגוד לדרישת סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: החוק) ולנוהלי רשויות החקירה והנחיות היועץ המשפטי לממשלה שהותוו על-פיו. סעיף 57א(א) לחוק קובע כי: "משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". לעניין מגבלת הזמן לניהול הליכי חקירה, הפנה העותר לנוהל אגף חקירות ומודיעין מספר 300.05.166, "הגבלת משך החקירה נגד חשוד", מיום 1.2.2014, אשר קובע כך: "בעבירות מסוג פשע – יש לסיים את החקירה כנגד החשוד בהקדם ולא יאוחר מתום 18 חודש מיום החשדתו במשטרה" (ההדגשה שלי – י' כ'). לעניין מגבלת הזמן לטיפול על-ידי רשויות התביעה עד להגשת כתב האישום, הפנה העותר להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מספר 4.1202,"משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום", מאפריל 2023 (להלן: הנחיות היועמ"ש), אשר קובעות כך: "ככלל, התביעה תגבש את החלטתה הסופית בעניין תיק חקירה מסוים לא יאוחר מפרקי זמן אלה: [...] בעבירות מסוג [...] פשע שדינן עד עשר שנות מאסר יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 18 חודשים" (ההדגשה שלי – י' כ'). התיק הוקצה לטיפולו של סגן הנשיא י' נבון בבית משפט השלום בטבריה (ת"פ 40761-08-25) (להלן: ההליך העיקרי). במסגרת ההליך העיקרי, הובהר כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומה של חריגה של כחודש ימים במשך הליכי החקירה (אף שהעותר טען כי לעמדתו, החריגה ארוכה יותר). לצד זאת, קיימת מחלוקת בדבר קיומה של חריגה במשך טיפול רשויות התביעה עד להגשת כתב האישום, כאשר העותר טוען כי קיימת חריגה של חודש ימים, בעוד עמדתה של המאשימה היא כי לא קיימת חריגה כלל. ביום 23.12.2025, לאחר שסוגיות החריגה במשך הליכי החקירה ובמשך טיפול רשויות התביעה עד להגשת כתב האישום הועלו על-ידי באי-כוח העותר בפני בית משפט השלום, ניתן אישור בדיעבד מטעם היועצת המשפטית לממשלה, להגשת כתב האישום חרף החריגה במשך זמן החקירה, וזאת מתוקף סמכותה על-פי סעיף 57א(א) לחוק (להלן: החלטת האישור). החלטת האישור, והנימוקים לה, הם שעומדים בלב העתירה דנן. הבקשות שהוגשו בערכאות קמא ביום 14.1.2026, לקראת פתיחת שלב דיוני ההוכחות בהליך העיקרי, הגיש העותר בקשה לביטול כתב האישום, בגין מספר טענות מקדמיות, על-פי סעיף 149 לחוק. לעמדת העותר, כמפורט באותה בקשה, כתב האישום לוקה בפגמים שונים, אך הרלוונטיים לענייננו הם: ראשית, חריגה במשך הליכי החקירה; שנית, חריגה במשך טיפול רשויות התביעה עד להגשת כתב האישום (המוכחשת על-ידי המאשימה); ושלישית, טענת העותר כי החלטת האישור לוקה בחוסר סבירות. מלבד בקשה זו, ביום 7.1.2026 הגיש העותר לבית משפט השלום, בהליך העיקרי, בקשה למתן צו להמצאת מסמכים על-פי סעיף 108 לחוק, בין השאר במטרה להתחקות אחר מועדי החקירה ומועדי הטיפול על-ידי רשויות התביעה, וזאת לשם תקיפת החריגות לגופן, וכן במטרה להתחקות אחר נימוקי החלטת האישור, וזאת לשם תקיפת סבירותה. כמו כן, ביום 30.12.2025, פתח העותר הליך נוסף, במסגרתו הוגשה בקשה לעיון בחומרי החקירה, לפי סעיף 74 לחוק (בע"ח 89071-12-25, השופטת י' כתילי). גם בהליך זה ביקש העותר, בין השאר, להתחקות אחר משך זמני החקירה וזמני טיפול רשויות התביעה בעניינו, וכן להתחקות אחר נימוקי החלטת האישור. ביום 23.1.2026 ניתנה החלטת בית משפט השלום בהליך העיקרי (סגן הנשיא י' נבון), בטענות המקדמיות על-פי סעיף 149 לחוק והבקשה לביטול כתב האישום בגינן. באשר לחריגה הנטענת במישור זמן הטיפול על-ידי רשויות התביעה עד להגשת כתב האישום, קבע בית המשפט כי לא התקיימה חריגה כנטען, תוך אימוץ עמדת המאשימה בהקשר זה, כפי שפורטה בדיון שהתקיים לפניו. כן קבע בית המשפט כי את טענת העותר, לפיה "השלמות החקירה" שבוצעו בהליך (אשר ככלל יש בהן כדי להקפיא את מרוץ זמן טיפול רשויות התביעה בהליך) היו ארוכות באופן המעורר את החשד שאלה בוצעו "אך כדי שהתביעה תקנה לעצמה זמן נוסף", יש לברר במסגרת ההליך לגופו. בכל הנוגע לחריגה הנטענת במישור זמן החקירה, בית המשפט מצא שזו אושרה כדין על-ידי היועצת המשפטית לממשלה. לעניין הטענה בדבר חוסר סבירות החלטת אישור החריגה האמורה (היא "החלטת האישור" כהגדרתה לעיל), קבע בית המשפט כי החריגה, אף שאינה אך "סטייה קלה" מסד הזמנים הקבוע, אינה מצדיקה את ביטול כתב האישום מכוח טענת הגנה מן הצדק (כך שאינה מתאימה לסעיף 149(10) לחוק, אשר עניינו בטענה לפיה כתב אישום עומד "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית"). בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אם ניתן היה לקבוע, על סמך טענות העותר, כי נפל פגם בכתב האישום (בהתאם לסעיף 149(3) לחוק, אשר עניינו בטענה לקיומו של "פגם או פסול בכתב האישום"), הרי שאין בהמשך ניהול ההליך הפלילי, חרף התקיימותו של פגם זה, משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בהתאם לקביעותיו דלעיל, דחה בית המשפט את בקשת העותר לביטול כתב האישום. ביום 1.2.2026 ניתנה החלטת בית משפט השלום בבקשה להמצאת מסמכים לפי סעיף 108 לחוק, גם היא בהליך העיקרי (סגן הנשיא י' נבון). במסגרת החלטתו דלעיל, התייחס בית המשפט לבקשת העותר כי יומצאו לו נימוקי היועצת המשפטית לממשלה להחלטת האישור, אשר הוגשה במטרה להתחקות אחר השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה ולשם תקיפת סבירותה. בית המשפט קבע כי דין הבקשה, גם בהקשר זה, דחייה. זאת, שכן מדובר במסמך פנימי, אשר אין חובה למוסרו לעיון ההגנה. ביום 8.2.2026 ניתנה החלטת בית משפט השלום בבקשת העיון בחומרי החקירה לפי סעיף 74 לחוק (בע"ח 89071-12-25, השופטת י' כתילי). בית המשפט קבע בהחלטתו כי הגדרת המונח "חומרי חקירה", בסעיף 74 לחוק, על אף שזו הורחבה בפסיקה, אינה כוללת את נימוקי החלטתה של היועצת המשפטית לממשלה למתן אישור בדיעבד לחריגה ממשך הליכי החקירה. על כן, נקבע כי: "גם אם הנימוקים עשויים להיות רלוונטיים לביסוס טענות של 'הגנה מן הצדק' או 'אכיפה בררנית', סעיף 74 אינו האכסניה המתאימה לקבלתם". בהתאם, נדחתה בקשת העותר גם בהקשר זה. על החלטה זו, הגיש העותר ערר, ביום 1.4.2026, בפני בית המשפט המחוזי בנוף הגליל - נצרת, אשר נדחה ביום 14.5.2026, משנמצא כי מדובר בתרשומת פנימית שאינה נחשבת ל"חומר חקירה" שיש להעבירו להגנה (עבע"ח 666-04-26, סגן הנשיאה ס' דבור). העתירה דנן ביום 27.1.2026 הוגשה העתירה שלפניי, וזאת לאחר פרסום החלטת בית משפט השלום בדבר טענותיו המקדמיות של העותר לפי סעיף 149 לחוק, אך לפני פרסום ההחלטות בבקשותיו של העותר על-פי סעיפים 108 ו-74 לחוק. העתירה הוגשה ערב דיון ההוכחות הראשון בהליך העיקרי, תוך שהתבקש בה צו על תנאי וצו ביניים לדחיית הדיון. העתירה הופנתה נגד החלטת האישור. בהקשר זה, הבהיר העותר כי אינו חולק, במסגרת עתירתו, על סמכותה של היועצת המשפטית לממשלה ליתן את החלטת האישור, אלא רק על סבירותה של ההחלטה (שם, בפסקה 16). במסגרת עתירתו, טען העותר כי החלטת האישור ניתנה בלא שהונחה בפני היועצת המשפטית לממשלה תשתית עובדתית מלאה (זאת, אף שלעותר לא הוצגה התשתית אשר עמדה לעיני היועצת המשפטית לממשלה, ועל סמך מסקנתו של העותר שההחלטה לגופה בלתי סבירה). כן טען העותר כי ההחלטה התקבלה מבלי שנשקלו שיקולים מהותיים ורלוונטיים, ועל יסוד מצגים מטעים שהוצגו ליועצת המשפטית לממשלה (בפרט בדבר "השלמות חקירה" אשר שימשו, לטענת העותר, רק "כדי שהתביעה תקנה לעצמה זמן נוסף"). כן טען העותר כי האישור שניתן מנוגד לתכלית המונחת בבסיס סעיף 57א(א) לחוק וההנחיות על-פיו; כי החלטת האישור מתעלמת מקיומה של אכיפה בררנית בעניינו של העותר; כי ההחלטה נעדרת התייחסות לנסיבות הייחודיות של העותר (עברו הפלילי הנקי, העדרו של שימוע, ומחדלי תביעה נוספים); וכן כי ההחלטה מתעלמת מהעובדה שעבירות מהסוג בו מואשם העותר לא נתפסות כחמורות על-ידי רשות המסים, אשר לטענת העותר נוהגת לסגור תיקים דומים משיקולים מערכתיים. בנוסף על האמור, טען העותר כי סירוב המאשימה להעביר לידיו את נימוקי היועצת המשפטית לממשלה בהחלטתה פוגעים בזכותו למשפט הוגן, ומנעו אפשרות לביקורת שיפוטית אפקטיבית על חוקיות ההחלטה. כבר ביום הגשתה של העתירה, ונוכח העובדה שדיון ההוכחות היה קבוע ליום המחרת, הקדמתי וקבעתי כי איני רואה כל בסיס למתן צו ביניים בעתירה. בהחלטתי מיום 12.3.2026, התבקש העותר להבהיר מדוע אין דין עתירתו להידחות על הסף, נוכח קיומה של החלטת בית משפט השלום (בהליך העיקרי), מיום 23.1.2026, בטענותיו המקדמיות הנוגעות להחלטת האישור. ביום 3.4.2026 הוגשה הבהרת העותר. במסגרתה, טען העותר כי אין מקום לדחיית עתירתו על הסף, שכן זו מעלה שתי סוגיות עקרוניות: ראשית, שאלת סבירותה של החלטת האישור, המהווה לטענתו "תנאי סטטוטורי ומקדמי לאפשרות ניהול ההליך הפלילי נגד העותר"; שנית, שאלת קיומה של חובת הנמקה להחלטת האישור, והתרופה להפרת חובה זו, ככל שקיימת. יצוין כי באשר לשאלה הראשונה, בדבר סבירות החלטת האישור, העותר לא התייחס בהודעתו באופן ישיר לקיומה של החלטת בית משפט השלום מיום 23.1.2026, והשלכותיה על קיומו של סעד חלופי בעניינו. חלף זאת, טען העותר כי "ראוי" ו-"מתאים" יותר כי הביקורת השיפוטית על שיקול דעתה של היועצת המשפטית לממשלה תתקיים בפני בית משפט זה, וזאת על יסוד מספר נימוקים: תקדימיות השאלה והשלכות הרוחב שלה; היות החלטת האישור תנאי מקדמי להגשת כתב אישום; מהות הטענות שהעלה העותר נגד ההחלטה כטענות מנהליות, המתאימות יותר, לעמדתו, לבירור בפני בית משפט זה; חוסר אחידות בערכאות הדיוניות בשאלת סמכותן לבקר החלטות מסוג זה; יעילות דיונית ומניעת עינוי דין לעותר; העדר סעד חלופי (טיעון שהתבסס על דחיית טענות העותר על-ידי הערכאות הדיוניות בנוגע לסעיפים 74 ו-108 לחוק); ופערי כוחות משמעותיים בין המאשימה לנאשם, אשר חירותו, שמו הטוב, ופרטיותו נפגעים בשל הימשכות ההליכים. באשר לשאלה השנייה, בדבר הפרה נטענת של חובת ההנמקה, הדגיש העותר כי בהקשר זה לא עומד לו סעד חלופי אפקטיבי, חלף פנייה לבית משפט זה. העותר טען כי הערכאה הדיונית בעניינו "רואה את עצמה מוגבלת לדון בטענותיו", משנדחו בקשותיו לפניה, הן הבקשה לפי סעיף 74 לחוק, הן הבקשה לפי סעיף 108 לחוק. בהקשר זה, הודה העותר כי פתוחה בפניו האפשרות לערור על החלטה לפי סעיף 74 לחוק (וכך אכן עשה, כאמור לעיל). עם זאת, לעמדתו, האפשרות שעררו יידחה מעידה, לטענתו, כי אין בידיו סעד חלופי אפקטיבי לשמיעת טענותיו. באשר להחלטה בבקשתו לפי סעיף 108 לחוק, טען העותר כי ידוע לו שהדרך להשיג על ההחלטה היא במסגרת ערעור על פסק הדין, שניתן יהיה להגישו, במידת הצורך, לבית המשפט המחוזי בתום ההליך, או לחלופין, לגישתו, במסגרת עתירה שתוגש לבית משפט זה באותו שלב (באשר לאפשרות הגשת עתירה בתום ההליך, דומה כי עתירה שכזו, אף אם הינה אפשרית מהבחינה התאורטית המובהקת, תיתקל באותם קשיים עליהם עמדתי בהחלטתי דנן). עם זאת, לעמדתו, דיון בטענותיו, במסגרת ערעור, רק לאחר מתן פסק דין בהליך העיקרי, יהיה לוקה בחוסר יעילות. בנוסף, טוען העותר כי הגשת עתירה באותו מועד, לאחר מתן פסק הדין, צפויה להידחות בהיותה מאוחרת או חסרת תוחלת. בהתאם, שני המסלולים האמורים אינם מהווים, לשיטת העותר, סעד חלופי אפקטיבי. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובהודעה מטעם העותר, וכן בבקשות שהוגשו וההחלטות שניתנו בערכאות הדיוניות, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא כי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה יכולה לשמש כ-"מסלול עוקף" לתקיפת החלטת ביניים בהליך פלילי שלא במסגרת ערעור על פסק הדין. זאת, למעט במקרים חריגים ונדירים, כאשר מדובר בשאלה שבסמכות היורדת לשורשו של עניין, או כשמדובר בעניין עקרוני אשר הכרעה מאוחרת בו עלולה להסב נזק בלתי הפיך (בג"ץ 67911-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (5.5.2025); בג"ץ 56176-12-24 שאהין נ' בית משפט השלום בטבריה, פסקה 3 (25.12.2024); בג"ץ 8365/17 חלבי נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פסקה 6 (31.10.2017); בג"ץ 7190/22 פלוני נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז ירושלים, פסקה 15 (13.11.2022)). שתי הטענות שהועלו על-ידי העותר בעתירתו מגלמות תקיפה של החלטות ביניים שהתקבלו על-ידי ערכאה דיונית בהליך פלילי. ככאלה, דינן להתברר במסגרת מנגנוני הערעור הקבועים בדין, ולא על דרך הגשת עתירה לבית משפט זה. לא שוכנעתי כי מי מטענות העותר מעידה על קיומן של אותן נסיבות חריגות, נדירות ויוצאות דופן, המצדיקות חריגה מכלל ברור זה. העותר ניסה להציג את טענתו נגד סבירות החלטת האישור כטענה היוצאת מגדר המשפט הפלילי, ומתמקדת בתקיפת החלטתה של היועצת המשפטית לממשלה כרשות מנהלית. לדעתי, אין לקבל טענה זו. סוגיה זו הובררה, במלואה, ב-דנ"פ 5387/20 רפי רותם נ' מדינת ישראל (15.12.2021) (להלן: עניין רפי רותם). כפי שנקבע בפסק דין זה, סמכות היועצת המשפטית לממשלה ליתן אישור לחריגה מפרקי הזמן לעניין השלמת חקירה ולעניין הגשת כתב אישום, הינה סמכות מפורשת הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי, והדרך לתקוף את ההחלטה לעשות שימוש בסמכות זו, הן בדבר סבירותה, הן בדבר הבסיס העובדתי שעל פיה התקבלה והן בדבר נימוקיה, היא על דרך הגשת בקשה לערכאה הדיונית בהתאם לסעיף 149 לחוק. השופט י' הנדל, בחוות דעתו בעניין רפי רותם, דן בסוגיה, וקבע כדלקמן: "יובהר כי נאשם רשאי להעלות טענות לפיהן לא התקיימו דרישות הדין או הנוהג קודם להגשת כתב האישום. ברם, על טענות הנאשם במישור זה להיבחן מהזווית המתאימה של הדין הפלילי. כך, למשל, טענה כי הוגש כתב אישום מבלי שניתן אישור של היועץ המשפטי לממשלה, כאשר נדרש אישור כזה. אפשר גם לשאול מה התוצאה של מתן האישור בדיעבד, לאחר הגשת כתב האישום. נאשם רשאי לבחור את סעיף החוק הרלוונטי ולטעון לתוצאות שנגזרות מהפגם שנפל, ובמסגרת זו יוכל גם לטעון כי אי מתן האישור, בכלל או בזמן אמת, עולה לכדי סתירה מהותית של עקרונות הצדק וההגינות המשפטית באופן שמצדיק את ביטול כתב האישום [על-פי סעיף 149(10) לחוק – י' כ']. אף נראה שהנאשם יכול להעלות, במקרים מעין אלה שהוזכרו, את הטענה המקדמית של "פגם או פסול בכתב האישום" (סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי). [...]. אבל – וזה העיקר – הבחינה צריכה להיעשות מול הוראות הדין הפלילי. [...] הפסיקה נדרשה לשאלות אלה ומצאה להם מענה במסגרת הדין הפלילי עצמו, גם מבלי להידרש לעילות המשפט המינהלי [...]" (ההדגשות הוספו – י' כ'). אשר על כן, את החלטות היועצת המשפטית לממשלה לאשר בדיעבד חריגה מסד הזמנים הרלבנטי, הן לעניין זמני חקירה, הן לעניין זמני הטיפול על-ידי רשויות התביעה עד להגשת כתב האישום, יש לתקוף במסגרת ההליך הפלילי, ועל-פי הדין הפלילי. בניסוחיו של העותר ובניגוד לטענותיו, דווקא ההליך הפלילי הוא המקום "הראוי" ו-"המתאים" לבירור טענות נגד החלטת האישור. גם טענת העותר בדבר קיומה של חריגה מזמני הטיפול על-ידי רשויות התביעה, שלא הוצגה ליועצת המשפטית לממשלה ולא אושרה על ידה (שכן חריגה נטענת זו מוכחשת על-ידי המאשימה), דינה להתברר במסגרת ההליך הפלילי. הדרך לתקיפת החלטות אלה, משניתנו, היא במסגרת ערעור על פסק הדין, לכשיינתן וככל שהעותר יחפוץ לערער עליו (לעניין הדין בדבר הגשת ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי, ראו: ע"פ 8191/23 גולדמן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (21.1.2024), והאסמכתאות הרבות המאוזכרות שם). יודגש כי טענתו השנייה של העותר, בדבר הפגם המנהלי הנטען שבהעדר נימוק להחלטת האישור, מהווה אך נספח לטענתו בדבר סבירותה של החלטת האישור. ככזו, גם דינה של טענה זו להתברר בפני הערכאה הדיונית, במסגרת הטענות שהועלו על-פי סעיף 149 לחוק, ולאחר מכן במנגנוני הערעור המתאימים. אבהיר, בהקשר זה, כי טענות העותר כי את נימוקי ההחלטה יש לגלות על-פי סעיפים 74 או 108 לחוק, אינן טענות נגד פגם שבהעדר הנמקה, אלא עניינן בשאלת קיומה של חובת גילוי או קיומה של זכות עיון בנימוקים אלה. בניגוד לטענות העותר, בהחלטותיהן בהקשר זה, הערכאות קמא לא קבעו כי הן "מוגבלות מלדון בטענותיו" של העותר; הכרעותיהן ניתנו על בסיס שאלת קיומה של חובת הגילוי וקיומה של זכות עיון, ולא על בסיס שאלת קיומו של פגם בשל העדר הנמקה. אשר על כן, הדרך אינה חסומה בפני העותר מפני העלאת טענותיו בדבר הפגם שבהעדר הנמקה, כמפורט לעיל, דרך תקיפת מסקנות בית משפט השלום לעניין סעיף 149 לחוק. על כן, גם בהקשר זה, קם לעותר סעד חלופי. סיכומם של דברים: בהתאם להלכה הפסוקה, טענות העותר בדבר סבירות החלטת האישור מקומן להישמע בפני הערכאה הדיונית בהליך הפלילי, במסגרת בחינת טענותיו המקדמיות לפי סעיף 149 לחוק. כך הדבר גם בנוגע לטענות העותר בדבר פגם המצוי בהחלטת האישור, בשל העדר הנמקה. טענות בדבר קיומה של חובת גילוי או זכות עיון בנימוקי החלטת האישור יש לברר, גם כן, בפני הערכאות הדיוניות, על-פי סעיפים 74 ו-108 לחוק. תקיפתן של החלטות שניתנו בהליכים כאמור לעיל יש לבצע לפי מנגנוני הערעור הקבועים בדין. אף אחת מטענות העותר אינה מצדיקה חריגה מכללים ברורים אלה, ובהתאם, דין העתירה להידחות על הסף. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. משלא הוגשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז סיוון תשפ"ו (01 יוני 2026). דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת