אימן מרעי נ. אחמד בריה

7 1 בבית המשפט העליון רע"א 7770/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: אימן מרעי נ ג ד המשיב: אחמד בריה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.7.2021 ברע"א 62531-04-21 שניתנה על-ידי כבוד הנשיא ר' שפירא בשם המבקש: עו"ד בדראן סלאמה בשם המשיב: עו"ד רון לוינטל, עו"ד עילית גלעד פסק-דין 1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.7.2021 (רע"א 62531-04-21, הנשיא ר' שפירא). בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטותיו של בית משפט השלום בחיפה מיום 11.3.2021 ומיום 12.4.2021 (ת"א 56000-11-19, השופטת מ' קלפנר נבון) שבגדרן נדחו בקשותיו של המבקש לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהיעדר הגנה ביום 18.1.2021. זאת, לאחר שבית משפט השלום הורה ביום 17.1.2021 על מחיקת כתב ההגנה של המבקש. רקע והליכים קודמים 2. מקורה של הבקשה שבפני בסכסוך בין המבקש, ראש המועצה המקומית פוריידיס, לבין המשיב, שכיהן בעבר כראש המועצה וכיום הוא חבר מועצה העומד בראש האופוזיציה המקומית. בתמצית, המשיב טוען כי סרטון שפרסם המבקש ברשת החברתית "פייסבוק", שאף לווה בטקסט, כולל השמצות והאשמות לא מבוססות שעולות כדי לשון הרע. על רקע זה, ביום 24.11.2019 המשיב הגיש נגד המבקש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 לבית משפט השלום.  3. ביום 26.7.2020 התקיימה ישיבת קדם משפט בתיק, שבסיומה קבע בית משפט השלום מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. ביום 18.10.2020 הגיש המשיב את תצהירי העדות הראשית מטעמו. ביום 3.12.2020 המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת תצהיריו, ובית המשפט נענה לה. 4. בהמשך, ביום 23.12.2020 הגיש בא-כוחו של המבקש באותה עת בקשה לשחרור מייצוג. בעיקרו של דבר, הוא טען כי המבקש ניתק עמו קשר. בו ביום, קבע בית משפט השלום כי בטרם יחליט בבקשה, ימסור בא-הכוח את פרטי ההתקשרות הישירים של המבקש, וכן ימסור אסמכתה לכך שנמסרו למבקש מלוא החומר בתיק והזימון לישיבת קדם המשפט הבאה שנקבעה. ביום 30.12.2020 הגיש בא-כוח המבקש הודעה נוספת ובה ציין כי חרף מאמצים, לא הצליח ליצור קשר ישיר עם המבקש. עם זאת, הוא הוסיף כי כלל החומר נשלח למבקש באמצעות מנכ"ל המועצה המקומית פוריידיס, וכן ציין את פרטי ההתקשרות הישירים עמו. בהמשך לכך, ביום 31.12.2020 שחרר בית משפט השלום את בא-כוחו של המבקש מייצוג. 5. ביום 5.1.2021, לאחר שחלף המועד להגשת תצהירי המבקש, נתן בית משפט השלום ארכה בת 10 ימים להגשתם, והוסיף כי אם לא יוגשו במועד – לא יורשה המבקש להגיש תצהירים מטעמו. 6. ביום 17.1.2021, לאחר שתצהיריו של המבקש לא הוגשו, הורה בית משפט השלום למחוק את כתב ההגנה מטעם המבקש. בית משפט השלום הסתמך לעניין זה על תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או התקנות החדשות) שעניינה שימוש לרעה בהליכי משפט. 7. למחרת, ביום 18.1.2021, הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. בו ביום נענה בית משפט השלום לבקשה ונתן נגד המבקש פסק דין בהיעדר הגנה, ובו קבע כי עליו לשלם למשיב פיצויים בסך של 150,000 שקלים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, ובנוסף לכך הוצאות משפט ושכר טרחה. כמו כן, הוא הורה כי על המבקש לפרסם בעמוד הפייסבוק שבו פורסם הפרסום מושא התביעה "הודעה מתקנת". 8. ביום 11.3.2021 הגיש המבקש לבית משפט השלום, באמצעות בא-כוחו הנוכחי, בקשה לביטול פסק הדין, בין השאר בטענה שלא היה מודע למועד להגשת תצהירים מטעמו ולהחלטות שניתנו בעניינו. זאת, כך נטען, נוכח העובדה שהקשר עם בא-כוחו הקודם נעשה באמצעות מנכ"ל המועצה המקומית, אשר היה אף הוא מיוצג על-ידי אותו בא-כוח בהליך אחר, שבו גם הוגשה בקשה לשחרור מייצוג. עוד נטען, כי החלטות בית המשפט לא הועברו אליו. המבקש טען כי לא היה מקום לעשות שימוש בנסיבות העניין בתקנה 42 לתקנות מאחר שאי-עמידה במועדים בשל כך שלא הובאו לידיעת בעל הדין – כפי שקרה במקרה דנן – אינה התנהלות העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. 9. בו ביום, בית משפט השלום הורה על מחיקת הבקשה אך בהמשך, ולאחר בקשות נוספות שהוגשו, ביום 17.3.2021 אפשר בית משפט השלום למבקש, לפנים משורת הדין, להגיש בקשה נוספת לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. ביום 12.4.2021 דחה בית משפט השלום את הבקשה לביטול פסק הדין לגופה, בקבעו שהמבקש לא הביא ראיות מספקות לטענתו כי לא היה מודע לחובה להגיש תצהירים מטעמו ולמועד שבו הוא נדרש לעשות כן. בית משפט השלום ציין כי המבקש התעלם מהחלטות בית המשפט ומהמועדים שנקבעו בהליך לא אחת, וכי התנהלותו הייתה נגועה בעצימת עיניים ביחס להחלטות שניתנו. עוד צוין כי גם ההחלטה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור ולא במסגרת המועדים שנקבעו בתקנות, וכי הדיון בה נעשה לפנים משורת הדין. 10. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה עתר המבקש לכך שבית המשפט המחוזי יורה על ביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה נגדו, וכן שיתאפשר לו להגיש את ראיותיו בתיק בתוך 10 ימים. 11. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור ועשה שימוש לצורך כך בסמכותו מכוח תקנה 148(ב) לתקנות. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל כל פגם המצדיק מתן רשות ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי קביעתו של בית משפט השלום שהמבקש הפגין זלזול בוטה בהליך המשפטי ובבית המשפט היא מוצדקת, וזאת בשים לב לכך שהוכח כי המבקש ידע שמתנהל נגדו הליך משפטי, וכן היה מודע לחובתו להגיש תצהירים. בקשת רשות הערעור והתגובה לה 12. בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, המקרה דנן מצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" הן מכיוון שהוא מעלה שאלה משפטית עקרונית הנוגעת לאופן השימוש בתקנה 42 לתקנות, והן כדי למנוע עיוות דין חמור שנגרם לו, לדבריו. טענתו המרכזית של המבקש היא כי לא היה מקום להפעלת תקנה 42 לתקנות במקרה זה, מאחר שזו נועדה לחול במקרים חמורים יותר, של ניצול ההליך המשפטי לשם מטרות נפסדות, זרות וחיצוניות לו – מה שלא התקיים במקרה דנן. עוד טוען המבקש, כי אין לקבוע קטגורית שאי-הגשת תצהירים מטעם בעל דין או אי עמידה במועדים שקצב לו בית המשפט מניחות בסיס לשימוש בסנקציה הקבועה בתקנה 42 לתקנות. המבקש מוסיף וטוען כי לנוכח חריפותה של הסנקציה שהוטלה עליו, היה מקום – בטרם הפעלתה – לאפשר לו להעלות את טענותיו בנדון. על רקע זה, המבקש טוען גם כי זכות הגישה שלו לערכאות נפגעה. 13. באופן פרטני טוען המבקש, כי גם בהתנהלות המשיב נפלו פגמים דיוניים בהליך שהתנהל בבית משפט השלום, ולא ננקטו כלפיו סנקציות חריפות. באופן כללי יותר, נטען כי היה מקום לשקול חלופות דיוניות אחרות, פוגעניות פחות, כלפי המבקש בשל אי-העמידה במועדים. בנוסף, המבקש חוזר וטוען על הסיבות שבגינן לא הוגשו התצהירים במועד, ומתייחס לכך שלא ידע על החובה להגיש תצהירים ועל שחרורו מייצוג של בא-כוחו הקודם. 14. תגובת המשיב הוגשה ביום 30.1.2022 בהתאם להחלטתי מיום 20.12.2021 ולאחר ארכה שניתנה. בעיקרו של דבר, המשיב טוען כי אין הצדקה למתן רשות ערעור במקרה זה, מאחר שהוא אינו מעורר שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים אלא עוסק בסכסוך הממוקד בעובדות קונקרטיות, וכי אף לא נגרם למבקש כל עיוות דין. המשיב סומך את ידיו על קביעותיהן של הערכאות הקודמות, ובכלל זה בכל הנוגע לשימוש בתקנה 42 לתקנות. לטענתו, צדק בית משפט השלום בקבעו כי מצופה מבעל דין להתעניין בהליך שהוא מנהל ולבדוק את לוחות הזמנים הרלוונטיים לו, אפילו מיוזמתו. המשיב מציין כי לנוכח העובדה שהמבקש היה מודע להליכים בתיק שהתנהל בבית משפט השלום, יש לראות בו אחראי למחדלים שהביאו לבסוף למחיקת כתב ההגנה. עוד טוען המשיב כי התנהלותו של המבקש נגועה בחוסר תום לב המתבטא גם בכך שטרם שילם את הוצאות המשפט שנפסקו כנגדו. דיון והכרעה 15. לאחר שבחנתי את הדברים החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. זאת, בשל היבטים הנוגעים לשימוש בתקנה 42 לתקנות, המעגנת הסדר חדש שלא היה קיים בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, שעשוי להיות בעל השלכות רוחב על מקרים אחרים. בהתאם, המבקש יקרא מעתה המערער. מאחר שמתן רשות הערעור תחומה לסוגיה של השימוש בתקנה 42 לתקנות, אין בכוונתי להידרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים, שאינן מצדיקות רשות ערעור בגלגול שלישי. 16. כאמור, תקנה 42 לתקנות מעגנת הסדר שלא היה קיים קודם לכן, וזו לשונה: "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו". שימוש לרעה בהליך השיפוטי מוגדר כאחד מעקרונות היסוד של התקנות ומעוגן בתקנה 4 לתקנות אשר קובעת כך: "פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו". 17. אמנם מדובר כאמור בחקיקת משנה חדשה יחסית, אולם כידוע, האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינו בגדר חידוש. המדובר באיסור הנובע מעקרון תום הלב, שהוא עקרון-על בשיטתנו, ותכליתו כפולה: במישור הציבורי – לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי, ובמישור הפרטי – למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי המשפט (בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקה 5 (15.1.2007)). אך לאחרונה התייחסתי לסוגי המקרים שבהם יקבע בית המשפט כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט: "קשה להגדיר מראש את מכלול המצבים והפעולות שייחשבו לשימוש לרעה... עם זאת, ניתן בהחלט לעמוד על המאפיינים המסייעים לזהות מקרים שכאלה. יפים לעניין זה דבריה של הנשיאה ד' ביניש בעניין שנפ: '... בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו' (שם, בפסקה 5). בספרות האקדמית הוצעה לעניין זה אמת מידה 'כפולה' – התנהלות חסרת תום לב ברמה גבוהה, ופעולה שנעשתה במטרה להשיג תכלית שהיא זרה להליך המשפטי – כגון פגיעה בזולת והטרדתו, שיבוש הליכים, השתקה ועוד" (רע"א 3025/21 ‏אנגל נ' בית הספר תגליות בע"מ, פסקה 14 (18.7.2021) (להלן: עניין אנגל)). 18. העיגון של עקרונות אלה בתקנות החדשות הוא חשוב. הוא נותן משנה תוקף לפסיקה ארוכת שנים שהכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לתת סעד מתאים כאשר בעל דין פועל בחוסר תום לב ועושה כאמור שימוש לרעה בהליכי משפט. לצד זאת, יש גם מקום לזהירות בשימוש בתקנה 42 לתקנות. הדברים אמורים בהתחשב בעוצמתה של הסנקציה הקבועה בתקנה – מחיקת כתב הטענות של בעל הדין. בהקשר זה ראוי להזכיר כי ככלל, לבית המשפט מוקנים מספר כלים דיוניים כאשר הוא מגיע למסקנה כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט – ובהם סילוק תובענה על הסף, מניעת חקירה קנטרנית, הקמת השתק דיוני וכן פסיקת הוצאות (סנקציה שאף היא מעוגנת בתקנות החדשות – בתקנה 151(ג) להן. ראו: עניין אנגל, בפסקאות 16-15 וההפניות שם). תקנה 42 מעגנת סנקציה מחמירה יחסית שמגלמת פגיעה משמעותית בבעל הדין שכתב טענותיו נמחק, ובפרט כאשר מדובר במחיקת כתב הגנה, שמשמעותו למעשה מתן פסק דין בהיעדר הגנה (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 133 (2021)). פסק דין כזה משפיע על הנתבע הן בהתדיינות הספציפית שבה נמחק כתב ההגנה, והן בהתדיינויות עתידיות, עקב יצירת מעשה בית דין (ראו: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 432 (2015)). בהתאם לכך, מדובר בסנקציה בעלת השפעה ממשית על זכות הגישה לערכאות של הנתבע (באופן כללי, ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577 (1997); יורם רבין "זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה 217 (2001)). לפיכך, אני סבורה כי שימוש בתקנה 42 לשם מחיקת כתב הגנה צריך להיעשות בזהירות המתבקשת, במקרים שבהם ברור כי מתקיימות אמות המידה של שימוש לרעה בהליכי משפט – כמו פעולה בחוסר תום לב, או פעולה שתכליתה זרה להליך השיפוטי (כגון השתקה או פגיעה בבעל הדין שכנגד). 19. בענייננו, איני שותפה למסקנת הערכאות הקודמות לפיה התנהגותו של המערער – אי-הגשת תצהירים במועד, הגם שניתנו לו מספר ארכות לצורך כך, ועל רקע טענות לכשל בייצוג – עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. אף שמעשיו ומחדליו של המערער אכן הובילו לעיכוב משמעותי של ההליך שהתקיים בבית משפט השלום, אינני סבורה שהם נעשו במטרה מובהקת לשבש את ההליך או להטריד את בעל הדין מן העבר השני. כמו כן לא התרשמתי שהמערער פעל בחוסר תום לב קיצוני. לעניין זה יש להבחין בין מחדל דיוני, שהוא בעייתי כשלעצמו, לבין חוסר תום לב שעולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. לא כל מחדל דיוני הוא בבחינת שימוש לרעה בהליכי משפט. 20. במקרה דנן, המערער לא הגיש תצהירי עדות ראשית במועד שנקבע. המדובר במחדל דיוני שלגביו נקבעה בעבר בתקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 סנקציה כלהלן: "לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות". אכן, אין בתקנות הוראה ספציפית כזו, אך הן נותנות בידי בית המשפט כלים רבים לטיפול במחדלים של בעל דין, החל בהשתת הוצאות וכלה במחיקתם של כתבי טענות. מכל מקום, מאחר שבמסגרת קדם המשפט רשאי בית המשפט להורות על הגשת תצהירי עדות ראשית (תקנה 63(ב)(3) לתקנות), טוב יעשה בית המשפט אם שעה שהוא מורה כן, יבהיר כי אי עמידה במועדי הגשת התצהירים עלולה להביא למחיקת כתב הטענות. לא כך נעשה במקרה דנן. בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 5.1.2021, שבה הוא התריע בפני המערער על כך שאם לא יוגשו התצהירים תופעל נגדו סנקציה דיונית – לא צוין כי המערער עומד בפני סכנה של מחיקת כתב ההגנה, אלא רק כי במקרה כזה הוא לא יהיה רשאי עוד להגיש תצהירים מטעמו. ראוי היה שבית משפט השלום יבהיר את פני הדברים באופן מפורש בהחלטה שניתנה, והדברים אמורים בפרט מאחר שבאותה עת המערער לא היה מיוצג. 21. ברי שהתנהלותו של המערער אינה כזו שיש לעודד, בלשון המעטה, אך היא אינה מגיעה ל"עוצמה" הנדרשות בתקנות כדי להגדירה כשימוש לרעה בהליך השיפוטי. אין צריך לומר כי המועדים שנקבעו בתקנות הם בעלי חשיבות עליונה, ולפיכך התנהלות המערער אינה מזכה אותו בשבחים כלל ועיקר. המסקנה שאליה הגעתי היא ממוקדת – השימוש בתקנה 42 לא היה נכון מבחינת תכליותיה של התקנה, ואף ביטא סעד שאינו מידתי. התקנות מעגנות כאמור שורה של כלים דיוניים מגוונים ומידתיים שעומדים לרשותו של בית המשפט לצורך ניהול התיק, ואינני קובעת באיזה מהם היה מקום לעשות שימוש כאן. 22. אם כן, בסיכומו של דבר, נקיטת הסנקציה לפי תקנה 42 לתקנות לא התאימה בנסיבות העניין. בשולי הדברים אוסיף, כי בשים לב למיהות הצדדים הסכסוך העומד ברקע הדברים נוגע במידה מסוימת לחופש הביטוי בספירה הציבורית, ובמובן זה התוצאה שאליה הגעתי היא אף רצויה, הגם שהיא עמדה על רגליה כבר מן הטעמים הקודמים שהוצגו. 23. בטרם סיום יוער כי המערער העלה טענות הנוגעות להחלפת המותב בבית משפט השלום. אין צריך לומר שאין מקומן של טענות מסוג זה בהליך הנוכחי, ובא-כוחו ינהג לעניין זה כחוכמתו. 24. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שפסק דינו של בית משפט השלום שניתן בהיעדר הגנה ביום 18.1.2021 מבוטל. התיק יושב לבית משפט השלום לצורך הגשת תצהירים מטעם המערער והמשך ניהול ההליך. לאחר מכן ימשיך בית משפט השלום לנהל את ההליך על-בסיס כתבי הטענות, סדרי הדין ולפי שיקול-דעתו. במכלול נסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' באדר א התשפ"ב (‏8.2.2022). ש ו פ ט ת _________________________ 21077700_A03.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1