צליל אנגל נ. בית הספר תגליות בע"מ

9 1 בבית המשפט העליון רע"א 3025/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ג' קרא המבקשת: צליל אנגל נ ג ד המשיבה: בית הספר תגליות בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 3.3.2021 בע"א 36212-08-20 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' שמולביץ בשם המבקשת: עו"ד אופיר לב בשם המשיבה: עו"ד דור שוורצמן פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 3.3.2021 (ע"א 36212-08-20, השופטת ר' שמולביץ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (תא"ם 42145-10-18, הרשמת הבכירה מ' בר). רקע והליכים קודמים 2. ייאמר כבר עתה, כי בקשת רשות הערעור נסבה על פסיקת ההוצאות בהליך, ולא על גוף המחלוקת בין הצדדים. 3. מקורו של ההליך דנן בתביעה על סכום קצוב בסך של 15,271 שקלים שהגישה המשיבה, חברה המשווקת קורסים אינטרנטיים, כנגד המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא בשנת 2018. בתביעה נטען כי היא הוגשה בגין חוב שמקורו בשלושה קורסים שהמבקשת רכשה מהמשיבה בשנת 2013. לאחר שהמבקשת הגישה התנגדות, עברה התביעה להתברר בסדר דין מהיר בבית משפט השלום. בסופה של ההתדיינות, בית משפט השלום דחה את התביעה בקבעו כי אמה של המבקשת שילמה במזומן את מלוא החוב למשיבה בגין הקורסים שנרכשו. בית משפט השלום מצא את גרסת המבקשת מהימנה, ואת ההסבר שהציג מנכ"ל המשיבה בעדותו "מוקשה ובלתי משכנע". כן נקבע, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף מספר שנים מהאירועים הרלוונטיים. בית משפט השלום חייב את המשיבה בגין שכר טרחה בסך של 3,000 שקלים. 4. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין שניתן לבית המשפט המחוזי. בערעור חזרה המשיבה, בעיקרו של דבר, על הטענה כי המבקשת לא פרעה את חובה. מנגד, המבקשת סמכה את ידה על פסק דינו של בית משפט השלום. המבקשת הוסיפה וטענה כי המשיבה עושה שימוש לרעה בהליכי משפט. בהקשר זה נטען, כי המשיבה היא חלק מאשכול חברות שכולן בבעלותו של אדם אחד – בן אופק (להלן: אופק) – אשר נוקטות באופן שיטתי בהליכים משפטיים בגין חוזים שחתמו עם לקוחותיהן בין השנים 2013-2011. המבקשת צירפה נתונים המלמדים כי קבוצת החברות מנהלת כ-3,500 תיקים בהוצאה לפועל, וטענה כי מדובר בהליכים הנפתחים באופן מכוון מספר שנים לאחר מועד חתימתם של החוזים הרלוונטיים, וזאת בנסיבות שבהן התשלום במקור בוצע במזומן, מתוך תקווה כי הנתבעים לא יוכלו להתגונן ויעדיפו לשלם את החוב על מנת לסגור את ההליך, במתכונת שתוארה כ"שיטת מצליח". המבקשת הוסיפה כי המשיבה אף מגישה ערעורים רבים כאשר תביעותיה נדחות, וכי במקרים שבהם מוצע לה לחזור בה מן הערעור היא מסכימה לעשות כן בכפוף לכך שלא ייפסקו נגדה הוצאות משפט. על רקע זה, עתרה המבקשת לכך שהערעור יידחה תוך חיובה של המשיבה בהוצאות. 5. בדיון שהתקיים בערעור המליץ בית המשפט המחוזי למשיבה למשוך את הערעור, והיא קיבלה את המלצתו. בהמשך לכך, המבקשת חזרה וביקשה שייפסקו הוצאות לחובת המשיבה, מאחר שמדובר בערעור סרק ובהתחשב בכך שהוגשו עיקרי טיעון בתיק וכן התקיים דיון שאליו התייצבה. בא-כוחה של המבקשת הוסיף וטען כי פסיקת ההוצאות נחוצה למניעת הגשתם של ערעורים מסוג זה בעתיד על-ידי המשיבה או על-ידי חברות אחרות שבבעלותו של אופק. מנגד, בא-כוחה של המשיבה טען כי לנוכח העובדה שההסכמה למשוך את הערעור ניתנה בשלב דיוני מוקדם, אין מקום לחייב את המשיבה בהוצאות. 6. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, בציינו כי הוא עושה כן בשים לב למכלול הנסיבות ובהתחשב בכך שהמשיבה קיבלה את המלצת בית המשפט בשלב מוקדם של הדיון בערעור. טענות הצדדים 7. בקשת רשות הערעור דנן נסבה כאמור רק על הסוגיה של פסיקת הוצאות. לשיטתה של המבקשת, היה מקום לחייב את המשיבה בהוצאות משפט ריאליות בסך כולל של 10,000 שקלים או לחילופין, בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, בסך של 6,257 שקלים. 8. בעיקרו של דבר, המבקשת חוזרת וטוענת כי המשיבה עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, בכך שהיא נוקטת הליכים משפטיים רבים בגין חוזים שנחתמו עמה לפני שנים, כחלק מ"שיטת מצליח", בהתחשב בכך שלאנשים רבים אין הוכחות בדבר תשלום חובות עבר. המבקשת מציינת כי אופק היה בעבר הבעלים של חברה נוספת בשם "איקיוטק" שנודעה בנקיטתו של דפוס פעולה דומה. לטענת המבקשת, נגד אופק אף הוגש לאחרונה באותו הקשר כתב אישום (ת"פ 41194-02-21), שבו הוא וחברת איקיוטק מואשמים בעבירות מרמה, והפרשה אף השפיעה על חקיקתו של תיקון לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, המחייב עסקים לשלוח לצרכנים התראה בטרם נקיטת הליכים לגביית חוב נגדם (בסעיף 13ב2 שהוסף בחוק זה). המבקשת מציינת כי החברה שינתה את שמה בעקבות הסערה התקשורתית שליוותה את הפרשה, וכעת היא פועלת באותן דרכים תחת שמות אחרים, ובין היתר מגישה הליכי סרק – לרבות הליכי ערעור, בתקווה להגיע להסדרי פשרה עם הנתבעים. פסיקת הוצאות, כך נטען, נדרשת אפוא בנסיבות העניין לצרכי הרתעת המשיבה או חברות אחרות במצבים דומים מהתנהלות זהה בעתיד. 9. לשם תמיכה בטענותיה, המבקשת הפנתה בבקשת רשות הערעור ובנספחיה לפרטיהם של הליכים משפטיים אחרים בעלי מאפיינים דומים. אביא כאן את חלקם: תא"ק 70083-07-17 במרום הפקות 2004 נ' מגנזיה (3.1.2018) (תביעה כספית שהגישה חברה בבעלותו של אופק בנסיבות דומות ונמחקה בהמלצת בית המשפט, ללא צו להוצאות); ת"ת 36178-03-17 במרום הפקות 2004 בע"מ נ' אלדין (28.2.2018) (דחיית תביעה כספית שהגישה חברה בבעלותו של אופק בטענות דומות, תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט); תא"ם (ת"א) 46626-12-16 במרום הפקות 2004 בע"מ נ' מעוז (22.5.2018) (דחיית תביעה כספית שהגישה חברה בבעלותו של אופק בטענות דומות, שנדחתה תוך שנקבע כי התובעת פועלת בחוסר תום לב, וחיובה בהוצאות משפט); תא"ם (פ"ת) 32979-05-17 כ.ל.י תקשורת וניהול ישראל בע"מ נ' אברג'ל (30.7.2018) (דחיית תביעה כספית שהגישה חברה אחרת בבעלותו של אופק, בנסיבות דומות, תוך שנקבע כי "הנתבע אינו חייב מאומה לתובעת", וחיובה של התובעת בהוצאות משפט); תא"ם (פ"ת) 36239-05-16 במרום הפקות 2004 בע"מ נ' שושני (26.11.2018) (דחיית תביעה כספית שהגישה חברה בבעלותו של אופק בטענות דומות, שנדחתה מחמת שיהוי תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט); תא"ם 34146-09-17 במרום הפקות 2004 נ' שמואל (17.2.2019) (תביעה כספית שהגישה חברה בבעלותו של אופק בנסיבות דומות נדחתה בהמלצת בית המשפט, ללא צו להוצאות); ת"ט 35590-06-19 בית הספר תגליות בע"מ נ' דארר (15.1.2020) (דחיית תביעה של המשיבה תוך קביעה כי זו עשתה שימוש לרעה בהליכי משפט, וחיובה בהוצאות); תא"ם (חד') 19788-12-16 במרום הפקות 2004 בע"מ נ' גולן (12.2.2020) (דחיית תביעה כספית שהגישה חברה בבעלותו של אופק בטענות דומות, תוך חיוב התובעת בהוצאות); תא"ם (ת"א) 59527-09-19 בית הספר תגליות בע"מ נ' פרין (5.3.2020) (דחיית תביעה שהגישה המשיבה, במתכונת דומה ואף זהה, תוך קביעה כי קיימות "תמיהות העולות מהתנהלות התובעת" וחיובה בהוצאות משפט); תא"ם 29095-04-18 במרום הפקות 2004 בע"מ נ' ברששת (19.3.2020) (דחיית תביעה שהגישה חברה בבעלותו של אופק בטענות דומות, תוך קביעה כי התובעת פעלה בשיהוי וחיובה בהוצאות); תא"ם (ת"א) 44491-03-18 במרום הפקות 2004 בע"מ נ' גיולי (17.4.2020) (דחיית תביעה שהגישה חברה בבעלותו של אופק בטענות דומות, תוך קביעה כי התנהלותה של התובעת "הייתה רצופה מחדלים וחסרת תום לב", וכי חל שיהוי רב בהגשת התביעה, וחיובה בהוצאות משפט); תא"ם (ת"א) 22420-07-18 במרום הפקות 2004 נ' סופר (3.6.2020) (דחיית תביעה שהגישה חברה בבעלותו של אופק בטענות דומות, תוך חיוב התובעת בהוצאות). יצוין כי כאשר נפסקו לחובת החברות התובעות הוצאות משפט בהליכים הנזכרים, הן הועמדו על סכומים לא גבוהים שנעו בין 1,000 ל-6,000 שקלים. 10. בתגובת המשיבה שהוגשה ביום 4.7.2021 בהתאם להחלטתי, נטען כי דין הבקשה להידחות לנוכח אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בכלל, ובהחלטות שעניינן פסיקת הוצאות בפרט. המשיבה מוסיפה כי יש לדחות את הבקשה גם מאחר שנפלו בה פגמים דיוניים שונים. המשיבה מוסיפה ומעלה טענות בנוגע להתנהלות סדרתית לכאורה של בא-כוח המבקשת כנגדה. המשיבה טוענת כי המבקשת מתמקדת בהכפשתה, וכי פסקי הדין וההחלטות שהוצגו על-ידי המבקשת אינם רלוונטיים לנסיבות המקרה דנן וממילא אין בהם כדי לחייב את בית משפט זה. המשיבה מציינת כי קיימים גם פסקי דין "רבים" שבהם נקבע כי היא זכאית לסכומים שתבעה, אך מבלי לפרט בעניין זה מעבר לכך. 11. לגוף הדברים, נטען כי ההחלטה להימנע מפסיקת הוצאות הייתה נכונה בשים לב לכך שקבלת ההמלצה בעניין משיכת הערעור הביאה לחסכון במשאבים לצדדים ולבית המשפט. לשיטת המשיבה, מדובר בהחלטה המצויה בלב שיקול דעתה של הערכאה המנהלת את ההליך, שניתנה לאחר שנשמעו טענות הצדדים, כך שאין מקום להתערב בה. דיון והכרעה 12. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבורה כי יש להיעתר לבקשה לרשות ערעור ולדון בה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. בהמשך לכך, אני סבורה כי יש מקום לקבל את הערעור לגופו. אכן, ככלל, אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בסוגיה של פסיקת הוצאות, למעט במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 1589/06 נאוי נ' חסין, פסקה ה' (10.7.2006); רע"א 6894/14 ‏AIG‏ חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 3 (24.12.2014)). לשיטתי, זהו אחד מאותם מקרים חריגים. זאת, בהתחשב בריבוי ההליכים שנוהלו ומנוהלים על-ידי המשיבה, כמו גם חברות אחרות בבעלותו של אופק. בהתחשב באלה, המקרה שבפנינו לא מעורר שאלה "פשוטה" או פרדיגמטית של התערבות בפסיקת הוצאות. בשונה מכך, הוא נסב על התערבות בפסיקת הוצאות על רקע "סדרתיות" בניהול הליכים שבתי המשפט חוזרים ומצביעים על הפגמים הכרוכים בהם. למעשה, וכפי שיוסבר להלן, אני סבורה כי ההליך דנן הוא מקרה מובהק שבו הוכח שימוש לרעה בהליכי משפט המצדיק פסיקת הוצאות לחובת המשיבה, ואף מכאן החשיבות במתן רשות ערעור – לצורך מניעתם של מקרים דומים בעתיד. 13. כידוע, האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט נובע מעקרון תום הלב, שהוא עקרון-על בשיטתנו (ראו: ע"א 513/89 S/interlego a נ' lines bros. S.a-exin, פ"ד מח(4) 133, 199 (1994); ארנה רבינוביץ-עיני ודורון דורפמן "שימוש לרעה וחוסר תום לב בהליך האזרחי: הפער שבין מודל דיוני פוסט-אדברסרי למודל ייצוג מסורתי" ספר שלמה לוין 255, 258 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)). תכליתו של האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט היא כפולה: במישור הציבורי – לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי, ובמישור הפרטי – למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקה 5 (15.1.2007) (להלן: עניין שנפ)). לאחרונה, עם קבלת הרפורמה בסדר הדין האזרחי, עוגן האיסור של שימוש לרעה בהליכי משפט באופן מפורש, בתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), המצויה תחת הכותרת "עקרונות יסוד" ואשר קובעת כך: "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו". בכך, עיגנו תקנות סדר הדין האזרחי את העקרונות שהוכרו בפסיקתנו מזה עשרות שנים (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 40 (2021) (להלן: רוזן-צבי)). 14. מתי יקבע בית המשפט כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט? קשה להגדיר מראש את מכלול המצבים והפעולות שייחשבו לשימוש לרעה (ראו: ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פסקה 22 (12.4.2015)). עם זאת, ניתן בהחלט לעמוד על המאפיינים המסייעים לזהות מקרים שכאלה. יפים לעניין זה דבריה של הנשיאה ד' ביניש בעניין שנפ: "השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו" (שם, בפסקה 5). בספרות האקדמית הוצעה לעניין זה אמת מידה "כפולה" – התנהלות חסרת תום לב ברמה גבוהה, ופעולה שנעשתה במטרה להשיג תכלית שהיא זרה להליך המשפטי – כגון פגיעה בזולת והטרדתו, שיבוש הליכים, השתקה ועוד (ראו: רוזן-צבי, בעמ' 43). 15. במישור הסעד, בית משפט זה עמד בעבר על מספר כלים דיוניים העומדים לרשותו של בית המשפט כאשר הוא מוצא כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט, בהתאם לנסיבות המקרה. בעניין שנפ הזכירה הנשיאה ביניש את האפשרויות הבאות: סילוק תובענה על הסף כאשר הגשתה עלתה כדי שימוש לרעה בהליך השיפוטי (ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436 (1974)); מניעת חקירה קנטרנית של עד שעלתה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט (בג"ץ 91/74 גבארה נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד כח(2) 518 (1974)); סירוב ליתן סעד הצהרתי מקום בו עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט (ע"א 539/78 לואל נ' לויס, פ"ד לד(4) 286 (1980)); וכן הקמת השתק דיוני (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)). 16. לצד אלה, צוינה בפסיקה האפשרות של פסיקת הוצאות לחובת בעל דין כדרך נוספת לתת ביטוי לטענות בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט (ראו: עניין שנפ, בפסקה 8; ע"א 4170/14 כהן נ' כהן, פסקה 11 (14.1.2016); רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פסקה 55 לפסק דיני (8.1.2020)). בפרט, צוין כי "התנהלות לא ראויה של בעל דין עשויה להביא לשלילת זכותו להוצאות, מקום בו הוא זכה בדינו, ובמקרים המתאימים אף לחיובו בהוצאות לטובת בעל הדין שהפסיד. כמו כן, כאשר בעל הדין שהתנהלותו לקויה הפסיד בדינו, עשויים הפגמים בהתנהלותו להביא לכך שיושתו עליו הוצאות גבוהות מהרגיל. אפשרות אחרת היא הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה על בעל דין שהתנהל בצורה שאינה ראויה, בין אם בנוסף להוצאות לזכות בעל הדין שכנגד ובין אם בלעדיהן" (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פסקה 13 (12.1.2010)). ניתן אף לומר כי החלופה של פסיקת הוצאות מעוררת קשיים מצומצמים יחסית מהיבט השמירה על זכות הגישה לערכאות, בהשוואה לחלק מן החלופות האחרות שנזכרו. כמו כן, זוהי חלופה שיש בה מענה ישיר לתמריץ לשימוש לרעה בהליכי משפט – היא נוטלת מתמריץ זה את עוקצו (להשפעה של פסיקת הוצאות גם על מניעת הליכי סרק, ראו למשל: ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600, 614 (2005); רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ, פסקה 19 (28.6.2009)). 17. תקנות סדר הדין האזרחי, בנוסחן החדש, מעגנות במפורש שתי סנקציות שניתן להטיל על בעל דין בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. תקנה 42 לתקנות אלה קובעת כי "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו". בנוסף, תקנה 151(ג) לתקנות, שעניינה תכלית הוצאות המשפט, קובעת כך: "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו". עיגונן של סנקציות אלה בתקנות סדר הדין האזרחי מבטא את החומרה המיוחסת לשימוש לרעה בהליכי משפט (רוזן-צבי, בעמ' 41). 18. וכעת – מן הכלל אל הפרט. כפי שציינתי, אני סבורה כי המקרה דנן מדגים התנהלות שעולה באופן ברור כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. המבקשת פרסה בפני בית המשפט המחוזי, כמו גם בבקשה דנן, מסכת עובדתית מטרידה המלמדת על התנהלות סדרתית מצדה של המשיבה ושל חברות נוספות הדומות לה ומצויות בבעלותו של אופק (כמפורט גם בפסקה 9 לעיל, מבלי למצות). בתוך כך, הוצגו נתונים על אלפי תיקי הוצאה לפועל שפתחו החברות הרלוונטיות לדיון, בטענות דומות המבוססות על אי-פירעון לכאורה של חובות ישנים. ריבוי ההליכים אינו פסול כשלעצמו – ככל שהיה מדובר בהליכים הנסבים על עילות מבוססות. אולם, במקרים רבים, כאשר הגיעו תביעות אלה לבירור בפני בתי משפט השלום, הן נדחו על יסודן של קביעות דומות, המתייחסות להיעדר ביסוס של התביעה, הגשת התביעה באיחור באופן שמעורר קושי במישור הראייתי, או התנהלות דיונית חסרת תום לב. כמו כן, במקרים רבים אף נפסקו הוצאות לחובת המשיבה או החברה התובעת האחרת, אולם ככל הנראה לא בשיעור שהרתיע אותן מהגשת תביעות נוספות. ניתן אך לשער שבמקרים אחרים, העדיפו הנתבעים שלא להתגונן ולהימנע מניהול הליך משפטי שכרוך בהשקעת משאבים כספיים ונפשיים (ראו והשוו: רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' בלס, פסקה 15 (14.10.2020)). הדברים אמורים בהתחשב בכך שהמשיבה (או חברות אחרות במצבים דומים) היא "שחקנית חוזרת" בהליכים כדוגמת זה, בשונה מהנתבעים (ראו: מארק גאלאנטר "מדוע 'אלה שיש להם' נוטים להצליח: הרהורים על גבולות השינוי המשפטי" מעשי משפט ד 15 (2011)). התנהלות כאמור לא רק גורמת עוגמת נפש לנתבעים הפרטניים בכל מקרה ומקרה, אלא גם מטילה עול מיותר ובלתי רצוי על המערכת כולה. לעומת זאת, המחיר של הגשת הליכים רבים (שעשויים להיות דומים במאפייניהם) כרוכה במחיר נמוך יחסית מבחינת מי שהוא מתדיין חוזר. במאמר מוסגר ניתן להעיר כי דיני החוזים האחידים נותנים אמנם מענה לתנאים מקפחים ולא הוגנים בחוזה האחיד, אך לא לקלות היתרה של הגשת הליכים אחידים בעיקריהם. 19. יודגש, כי למשיבה ניתנה ההזדמנות להפריך את הטענות בהקשר זה, אולם לא עלה בידה לעשות כן. טענותיה בעניין היו כלליות ודלות, ללא כל גיבוי באסמכתה. מנגד, כאמור, טענותיה של המבקשת היו מבוססות היטב – בנתונים והחלטות שיפוטיות קודמות. 20. על רקע זה, אני סבורה כי לא היה מקום לדחות את ערעורה של המשיבה מבלי לפסוק הוצאות לחובתה. אכן, יש לחזור ולהדגיש: לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב במיוחד בכל הנוגע לפסיקת הוצאות. על כך אין עוררין. יש מקום לזהירות מפסיקת הוצאות מופרזת, ואף להימנעות מפסיקת הוצאות בכלל במקרים המתאימים. אינני מתעלמת מכך שההחלטה להימנע מפסיקת ההוצאות במקרה דנן הייתה נעוצה בכך שהמשיבה קיבלה את המלצת בית המשפט המחוזי להסכים לדחיית הערעור. ואמנם, אם היה מדובר באירוע נקודתי, לא היה כל יסוד להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אולם, לכל כלל קיימים גם חריגים. במקרה דנן, כאשר הוכח שמדובר בהתנהלות שיטתית, החוזרת על עצמה פעם אחר פעם – ההסכמה לדחיית הערעור אינה יכולה להיות חזות הכול. 21. סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה בהוצאות המבקשת בהליך הערעור בבית המשפט המחוזי, לרבות בגין שכר טרחה, בסך כולל של 10,000 שקלים, כפי שהתבקש על-ידה. כמו כן, המשיבה תישא בהוצאותיה של המבקשת בהליך שבפנינו בסך של 5,000 שקלים. ניתן היום, ‏ט' באב התשפ"א (‏18.7.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21030250_A05.docx שט מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1