ארפל אלומיניום בע"מ נ. קליל תעשיות בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 733/95 בפני: כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט א. מצא כבוד השופט מ. חשין המערערת: ארפל אלומיניום בע"מ נ ג ד המשיבה: קליל תעשיות בע"מ ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 1003/93 והמ' 3999/94 שניתנה על ידי כבוד השופטת ב. גילאור בשם המערערת: עו"ד ד"ר שלמה כהן עו"ד ליעד וטשטיין בשם המשיבה: עו"ד ארנן גבריאלי פ ס ק - ד י ן השופט א. גולדברג: 1. בערעור זה נדרשים אנו לשאלה אם מוסמך בית המשפט המחוזי לדון כערכאה דיונית, בבקשה לביטול מדגם שנרשם בפנקס המדגמים. העובדות: חברת ארפל אלומיניום בע"מ (להלן: המערערת) וחברת קליל תעשיות (להלן: המשיבה) עוסקות ביצור, שיווק ופיתוח של מוצרי אלומיניום. בתאריך 25.4.88 הגישה המשיבה בקשה לרישום שלושה מדגמים, שמספרם 13646, 13647, ו13648- (להלן: המדגם). בתאריך 23.9.93 ביקשה המערערת מבית המשפט המחוזי שיורה על ביטול רישום המדגם. הבקשה נסמכה על שני טעמים: המדגם אינו חדיש, והעיצובים "התפרסמו בישראל בקטלוגים שונים שהיו ברשות המבקשת (המערערת - א.ג.) ועמדו לעיון כל המעונין במרכז הדרכה של המבקשת" (סעיף 4 לכתב התביעה); וכן כי המדגם אינו מקורי, ו"המשיבה העתיקה את העיצובים של חברות METRA ו- INTEXALU" (סעיף 5 לכתב התביעה). המשיבה הגישה תביעה שכנגד בה ביקשה "לצוות על ארפל, מנהליה, עובדיה וכל הפועלים בשמה או הבאים מכוחה להימנע מהפר את החובות", וכן "לצוות על ארפל וכל הפועלים בשמה להימנע מעשות שימוש כלשהו בידע שהגיע אליהם בתקופת שיתוף הפעולה, לצורך תקיפת רישומם של מדגמי קליל וכל צורך אחר העשוי לגרום לקליל נזק כלשהו" (סעיף 13 לכתב התביעה שכנגד). הוראות החוק הרלבנטיות: 2. סעיף 30(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים (להלן: הפקודה) מסמיך את הרשם לרשום מדגם "חדש או מקורי שלא נתפרסם קודם לכן בישראל". סעיף 33 לפקודה מורה ש"עם רישומו של מדגם תהא לבעליו הרשום זכות-יוצרים עליו" לתקופה שאורכה הכולל הוא חמש עשרה שנה. זכות יוצרים מוגדרת בסעיף 2 לפקודה כ"זכות ייחודית להשתמש במדגם לגבי כל חפץ מכל סוג שנרשם בו מדגם". השלכות ההכרה בזכות היוצרים של בעל המדגם קבועות בסעיף 37 לפקודה, המורה: "כל עוד קיימת זכות-יוצרים באיזה מדגם אסור לשום אדם - (א) לייחד, לצרכי מכירה, את המדגם או כל חיקוי-תרמית או חיקוי בולט הימנו לכל חפץ הכלול בסוג סחורה שרשום בו המדגם..., או (ב) לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי ייחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו, אם חיקוי מתוך רמאות ואם חיקוי בולט, שלא בהסכמת בעליו הרשום". לעניין ביטול הרישום קובע סעיף 36 לפקודה כי: "כל אדם מעונין רשאי לפנות לרשם בכל עת בבקשה לבטל רישום של מדגם בטענה שהמדגם פורסם בישראל לפני תאריך רישומו". סעיף 42(ב) לפקודה, אשר מצוי בפרק "הוראות כלליות", נושא את כותרת השוליים "סמכותו של הרשם לתקן טעויות סופר". סעיף זה מסמיך את הרשם "לבטל את רישומו של מדגם, אם כולו ואם לגבי סחורה מסויימת שבקשר עמה נרשם המדגם". על צו שנתן הרשם על יסוד בקשה לבטול רישום המדגם ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 51(2)(ח) לפקודה. סעיף 44(1), שאף הוא מצוי בפרק "הוראות כלליות", קובע כי: "על פי בקשתו של אדם המוצא את עצמו מקופח מחמת שלא כללו איזו רשימה בפנקס הפטנטים או המדגמים, או מחמת שהשמיטו ממנו איזו רשימה, או מחמת שכללו רשימה בלא נימוק מספיק, או מחמת שאיזו רשימה נשארה בפנקס שלא כדין או מחמת טעות או פגם באחת הרשימות שבאחד הפנקסים הללו, יכול בית המשפט המחוזי ליתן צו להכניס אותה רשימה בפנקס או למחוק אותה ממנו או לשנותה, ככל אשר ימצא לראוי". סעיף 22 לפקודה, שעניינו ביטול פטנטים בידי בית משפט, קבע כי: "(1) פטנט ניתן לביטול על ידי הגשת בקשה לבית- המשפט המחוזי. (2) בקשה לביטול פטנט יכול להגישה - ... (ב) כל אדם הטוען - (1) שהפטנט נתקבל מתוך מעשי-תרמית מצד בעל הפטנט לגבי זכויותיו של המבקש או לגבי זכויותיו של אדם אחר שהוא תובע מטעמו או מכוחו. (2) שהוא או כל אדם שהוא טוען מטעמו או מכוחו היה הממציא האמיתי של כל אמצאה הנכללת בתביעת בעל הפטנט; או (3) שכל איש אחר שהוא תובע מטעמו או מכוחו טובת-הנאה בכל מסחר, עסק, או תעשיה, ייצר או ניצל או מכר בפומבי בישראל עוד לפני יום הפטנט, דבר שבעל הפטנט טוען שהוא המציאו". סעיף זה, כיתר חלקי פקודת הפטנטים והמדגמים, אינו חל "על מתן פטנטים, על אמצאות ועל תקפם", לאחר 1.4.68, כאמור בסעיף 195 לחוק הפטנטים, התשכ"ז1967-. לשם שלמות התמונה נציין כי בימים אלו שוקד משרד המשפטים על גיבוש הסדר מקיף וממצה לכל נושא המדגמים, שעיקריו באו לידי ביטוי בתזכיר חוק המדגמים, התשנ"ז1997-. פסק הדין בבית משפט קמא: 3. בפתח הדיון בבקשת המערערת, ביקשה המשיבה מבית המשפט קמא לדחות את הבקשה על הסף. בקשת המשיבה נשענה על שני טעמים: הטעם הראשון כי סעיף 44(1) לפקודה אינו מסמיך את בית המשפט לבטל רישום מדגם, וסמכותו מתמצית רק בתיקון רישום המדגם; והטעם השני, שאף אם מוסמך בית המשפט להורות על ביטול רישומו של מדגם, הרי שהמערערת אינה זכאית לסעד זה, כיוון שאיננה בגדר "אדם המוצא עצמו מקופח". לאחר שבחנה את לשונו של סעיף 44 לפקודה, הגיעה השופטת המלומדת של בית המשפט קמא למסקנה כי: "פרשנות הסעיף צריכה להיות לפי לשונו ולפיה אין לביה"מש סמכות למחוק רישום של פטנט או מדגם קיים, אלא רק תיקון הרישום לגבי פרטי הפטנט או המדגם תקפים(!) הדרך היחידה לתקוף מדגם בתקיפה ישירה לפי הפקודה היא ע"י הגשת בקשה לרשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (להלן: הרשם) לפי סעיף 36 לפקודה בטענת פרסום קודם בישראל, בעוד שתקיפת תקפו של מדגם בעילות אחרות, תיתכן רק בדרך של תקיפה עקיפה, אם וכאשר תוגש תביעה נגד ארפל בשל הפרת המדגם". השופטת המלומדת נתנה דעתה לכך שהבקשה לרישומו של מדגם אינה מתפרסמת, לפיכך לא עומדים לנגד עיני הרשם, המחליט על רישום המדגם, כל הטעמים שניתן להעלותם כנגד הרישום. ממצב דברים זה מתחייבת, לכאורה, מדיניות המרחיבה את הבקרה על רישום המדגם. אלא שלדעת השופטת המלומדת אין סעיף 44 לפקודה יכול לשמש מנוף להרחבה כזאת: "על אף שהבדיקה לרישום מדגם אינה חמורה כמו הבדיקה לרישום פטנט, לא מצא המחוקק לנכון לקבוע הוראה מיוחדת לענין מדגמים ועובדה שסעיף 22 חל רק על פטנטים. מהי המסקנה המתבקשת מכך? - האם יש מקום לפרש את סעיף 44 בצורה אחת לגבי פטנטים, חלק ג' של הפקודה דן במדגמים וחלק ד' דן בהוראות כלליות. מדובר בסעיף אחד המופיע 'בחלק הכללי' של מעשה חקיקה אחד". למסקנתה, מצאה השופטת המלומדת אחיזה בע"א 187/53 (וינטנברג נ' מאיר, פ"ד ט' 1485) בעניין ביטול פטנט לפי הפקודה, בו נאמר: "במקום שטוענים, כי הפטנט הושג בדרכי רמיה, כלומר: מתקיפים את כשרותו של עצם הפטנט, ומבקשים להוכיח כי הורתו ולידתו בטומאת כפיים, על המתלונן לדרוש את ביטולו לפי סעיף 22(2)(ב)(1). את תיקונו של פנקס הפטנטים, לעומת זה, אפשר לדרוש לפי סעיף 44, אולם במקרה כזה אין מתקיפים את כשרותו של הפטנט גופו, ואין טוענים כי הושג ברמאות. נהפוך הדבר: ההולך בדרך הסלולה לפי סעיף 44 טוען כי עצם הפטנט כשר הוא מכל הבחינות, אלא שחלה טעות או אי-דיוק ברישום בלבד". השופטת המלומדת הייתה ערה לכך שבד"נ 376/90 (מבשלת שיכר לאומית בע"מ ואח' נ' BUDEJOVICKY BUDVAR NARODNI PODNIK CESKE BUDEJOVICKY ואח', פ"ד מו(4) 871) נאמר כי: "כל המעיין בחוקים הללו יעמוד על נקלה על ההבדלים, ואיני רואה צורך להרחיב בניתוח הדברים. די אם אאמץ בהסכמה את סיכום דברי בא- כוח המשיבה.. לאמור: ..... מדגם ניתן לביטול ע"י רשם המדגמים בכל עת, אך מטעמי אי חידוש בלבד (סעיף 36 לפקודת הפטנטים והמדגמים) וניתן לביטול על-ידי בית המשפט בכל עת ומכל סיבה" (סעיף 44 לפקודת הפטנטים והמדגמים)". אלא שלדעת השופטת המלומדת אין בכוחה של האמירה הזאת כדי לשנות את ההלכה שנפסקה בע"א 187/53. שכן, "הקטע המצוטט הובא אך ורק על מנת להדגים את השוני בין מעשי החקיקה השונים בתחום דיני הקנין הרוחני, ונאמר אגב אורחא, מבלי שהשאלה עמדה בכלל לעיון ודיון בפני ביהמ"ש". בסיכום פסק הדין התייחסה השופטת המלומדת לכל אחת מן העילות שבגינן התבקש ביטול רישום המדגם. בנוגע לעילה הראשונה, היא העדר החדשנות, קבעה השופטת המלומדת כי: "אין אני צריכה להכריע בשאלה אם ביהמ"ש מוסמך לדון בבקשה לביטול מדגם בטענה שאיננו חדש, לפי העילה בסעיף 36 לפקודה, מאחר וגם אם לדעתי יש לבה"מש סמכות כזו, אין מקום שהבקשה תתברר בפני ביהמ"ש במקום בפני הרשם. הרשם הוא הפורום הנאות לבחון את השאלה אם הרישום של המדגם אינו כדין, בעילה הנתונה לסמכותו כי יש לו הכלים המתאימים לדון בענין". בנוגע לעילה השניה, שעניינה מקוריות העיצוב, קבעה השופטת המלומדת כי: "מאחר ולדעתי סעיף 44 אינו חל במקרה של ביטול המדגם מלכתחילה, אלא אך ורק תיקונו של מדגם תקף, אין ארפל זכאית לתקוף את המדגם בתקיפה ישירה". משהגיעה השופטת המלומדת למסקנה כי סעיף 44 לפקודה אינו מסמיך את בית המשפט לדון בבקשה לביטול רישום המדגם, ממילא התייתר הצורך שתדון בשאלה מיהו "אדם המוצא עצמו מקופח", הזכאי לפנות לבית המשפט. למעלה מן הנדרש ציינה השופטת המלומדת שאיננה מקבלת את הטענה לפיה "אדם מקופח" הוא רק מי שנגרם לו נזק בפועל, וכי הקירבה הקיימת בין בתחום העיסוק של המשיבה ושל המערערת היתה מספקת לצורך הכרה בזכות העמידה של המערערת. אשר לתביעה שכנגד שהגישה המשיבה, קבעה השופטת המלומדת כי תביעה זו אינה מהווה תקיפה עקיפה של חוקיות רישום המדגמים. שכן, בקשת המשיבה היא לצוות על המערערת "להמנע מלעשות שימוש כלשהו בידע שהגיע לארפל בתקופת שיתוף הפעולה ביניהן לצורך תקיפת רישומם של המדגמים - אך אינה עותרת לצו שיאסור על ארפל מלהשתמש במדגמים הרשומים". לאור דחיית בקשת המערערת על הסף, והפנייתה לרשם, הניחה השופטת המלומדת כי המשיבה מוותרת על התביעה שכנגד שהגישה. 4. נוכח פסק הדין בבית המשפט קמא הגישה המערערת בקשה לרשם הפטנטים והמדגמים והמדגמים לביטול רישום מדגמי המשיבה, למקרה שערעורה לבית משפט זה יידחה. בקשה זו טרם נדונה. 5. אין ספק כי התוצאה אליה הגיעה השופטת המלומדת מקשה על מי שרואה עצמו נפגע מן הרישום. דרכו לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול רשום המדגם מכוח סעיף 44 לפקודה חסומה; עומדת לו זכות מוגבלת לפנות לרשם בעילה אחת בלבד, והיא פרסומו הקודם של המדגם בישראל (סעיף 36 לפקודה); לגבי יתר העילות, תרופתו של הנפגע היא בתקיפתו העקיפה, של הרישום. היינו, במסגרת הגנתו כנגד תביעה נזיקית שיגיש נגדו בעל הרישום על הפרת המדגם. כדי להשיב על השאלות המתעוררות בערעור, נכון יהא לפתוח בהצגת העיקרון הכללי של זכות הגישה לרשויות שיפוטיות. העיקרון בדבר זכות הגישה לרשויות שיפוטיות: 6. מדיניות ראויה היא זו שאינה נועלת דלת בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית. הנגישות לרשויות השיפוטיות נובעת מן התפישה שבמשטר דמוקרטי "הפונקציה המוסדית הראשונית המוטלת על הרשות השופטת, ואשר בגינה נוצר וקיים בית המשפט, היא הפונקציה של הכרעה בסכסוך" (מתוך מאמרו של הנשיא אגרנט "תרומתה של הרשות השופטת למפעל החקיקה" עיוני משפט י' (1984) 233). זאת בין אם הסכסוך הוא בין פרטים לבין עצמם, ובין אם הסכסוך הוא בין פרט לבין רשויות השלטון. במקרה האחרון נשענת ההכרה בזכות הגישה גם על ההכרה כי ביקורת שיפוטית על "מעשי השלטונות היא חלק בלתי-נפרד של משטר דמוקרטי אמיתי, והחותר תחתיה עלול לקעקע את אחד מעמודי התווך של בנין המדינה" (בג"צ 222/68 חוגים לאומיים נ' שר המשטרה, פ"ד כ"ד(2) 141, 172). דומני, כי זהו הבסיס הרעיוני לדבריו של השופט זמיר בע"א 3833/93 (לוין נ' לוין, פ"ד מח(2)862, 875), לפיהם: "גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות". מכאן גם ההצעות לקבוע הוראה כללית בחוק-יסוד, לפיה "לכל אדם הזכות לפנות לרשויות שיפוטיות" (ראה סעיף 3 להצעת חוק-יסוד: זכויות במשפט, הצ"ח (התשנ"ד) 100), וסעיף 4 להצעת חוק יסוד: זכויות במשפט, (הצ"ח (התשנ"ד) 335). אלא שהצעות אלה לא קרמו עור וגידים, ולא הפכו לדבר חקיקה. 7. האינטרס הציבורי הכללי בנגישות הפרט לרשות שיפוטית, מקבל משנה תוקף במקרה דנן. זאת משני טעמים שלובים: הסכנה המוגברת לטעות בקבלת ההחלטה הראשונית של הרשם, והפגיעה בפרט ובציבור עקב קבלת החלטה שגויה. הסכנה המוגברת לטעות בהליך רישום המדגם נובעת מהעדר ערובות דיוניות בהליך זה שיבטיחו רישום כשיר. שכן לא מבטיחה הפקודה כי מי שעלול להיפגע מרשום המדגם יהיה צד להליך הרישום. הפיחות באיכות ההחלטה הראשונית מגביר את הסכנה לטעות בה. עמד על כך בית משפט זה בהקשר לרישום פטנטים, באומרו: "בדיקתה של בקשה למתן פטנט הנעשית על-ידי הרשם, כחובתו על פי סעיף 17 או בהליך ההתנגדות על-פי סעיף 30 (אם הוגשה התנגדות), אינה יכולה להיעשות ואינה נעשית בצורה יסודית ומעמיקה כל צורכה. כתוצאה מכך מסתננות לפנקס הפטנטים אמצאות רבות שאינן כשירות למתן פטנט (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ ואח', פ"ד מד(2)846, 854). ואם כך בהליך רישום פטנט - בו מובנות מספר ערובות דיוניות, כגון פירסום דבר הגשת הבקשה לפטנט (סעיף 16 לחוק) ומתן אפשרות להתנגד לבקשה למי שחפץ בכך (סעיף 30 לחוק) - קל וחומר בהליך רישום מדגם, בו הבקשה לרישום אינה מתפרסמת, והיא נידונה במעמד המבקש בלבד. בין יציבות המעשה המינהלי לבין איכות ההליך המביא לעשיית המעשה, קיימת זיקת גומלין. זיקה זו משתקפת היטב בסעיף 125 לחוק המקרקעין הנושא את כותרת השוליים "כוח ההוכחה של הרישום". סעיף 125(א) קובע כי רישום מקרקעין מוסדרים, דהיינו, לאחר הליך בו טבועות ערובות דיוניות רבות, יהווה "ראיה חותכת לתוכנו", ואילו, סעיף 125(ב) קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה "ראיה לכאורה לתוכנו". הפיחות באיכות הליך רישום המדגם, עליו עמדנו לעיל, אף הוא מביא לפיחות ביציבות המעשה המינהלי. לפיכך, נחלשת עמדת המשיבה כי "משנרשמה זכות, משמע שעמדה בתנאי הסף הקבועים בדין הרלבנטי", וכי "מתן סמכות לרשם לבטלן ביוזמתו יש בה כדי לשבש לחלוטין את ההסדרים שהנהיג המחוקק בגין כל אחת מזכויות אלה ולפגוע בהן בצורה שאין לה תקנה". הנה כי כן, הסכנה להחלטה שגויה ברישום מדגם מביאה לפיחות ביציבות הרישום, והיא שמצדיקה הרחבת הבקרה על ההחלטה בפני רשות שיפוטית. 8. הטעם השני שהזכרנו, ואשר שלוב בטעם הראשון, מתמקד בטיב והיקף הפגיעה כתוצאה מהתממשות הסיכון להחלטה שגויה. משילוב סעיפים 2 ו37- לפקודה עולה כי רישום מדגם מעניק "מעין מונופולין" מסחרי לבעל המדגם הרשום, אשר מעצם טיבו מגביל את חופש העיסוק של מתחריו של בעל המדגם. רישום מדגם פוגע, על כן, ביסוד הזכות לחופש העיסוק. עקב הרישום מוגבלת האפשרות של אחרים להגשים עצמם מבחינה מקצועית-כלכלית, ובמישור הציבורי מתבטאת הפגיעה בהגבלת התחרות החופשית. למותר לעמוד על מעלותיה של תחרות זו, ודי שנציין ש"תחרות חופשית עשויה להביא להורדת מחירים, לשיפור איכותו של המוצר ולשיפור השירות אשר ניתן אגב מכירתו. תחרות חופשית עשויה אף לעודד פיתוחו של המשק בדרך של יוזמות לגיטימיות לסוגיהן. הישגים אלו, אשר התחרות החופשית עשויה להשיג, אנו מבקשים לעודד" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 327; וראה גם נ' כהן "תחרות מיסחרית וחופש העיסוק" עיוני משפט (תשנ"ה, כרך י"ט) 353). על דרך ההיקש יפים הדברים שנאמרו בבג"צ 280/60 (אביק בע"מ נ' הרשות המוסמכת לייבוא תכשירי רוקחות, פ"ד טו(2) 1323, 1338) גם לענייננו: "כשם שלציבור ענין רב לתת הגנה ראויה לזכות היתר הקנויה למי שמחזיק, באשר להמצאתו, בפטנט בר-תוקף - ובפרט אם ההמצאה הנדונה הינה בעלת ערך - כך חשוב לציבור גם לשלול הגנה מפטנט חסר תוקף, על מנת שלא יהווה אבן-נגף בדרך ההתחרות המסחרית". 9. בחינת תוקפו החוקי של רישום המדגם רק אגב תביעה שתוגש על ידי בעל המדגם בגין הפרתו ("תקיפה עקיפה"), אינה תחליף לזכות הגישה לרשות שיפוטית של הנפגע מהרישום, ואינה כלי יעיל "לטיהור" הפנקס מרישומים פסולים. תנאי חיוני לתקיפה בדרך זו הוא נכונותו של הפרט להסתכן בהפרת הזכות הרשומה, ואין בידינו לסמוך על ההנחה שהפרט ייטול סיכון זה, כשם שאין עלינו לעודד את הפרט להתעלם מרישום המנוהל על פי חוק, כאילו לא היה. נציין שבתזכיר הצעת חוק המדגמים, התשנ"ז1997- גילו מציעי החוק רגישות לרתיעה הקיימת אצל מתחרה עיסקי מפני פעולה העלולה להתגלות בדיעבד כהפרה של המדגם. כדי למזער רתיעה זו הוצע לקבוע (בסעיף 108) שמתחרה עסקי רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לקבל סעד הצהרתי כי בניצול המבוקש על ידו - בהנחה ומדגם פלוני תקף - אין משום הפרת מדגם. נגזרות העיקרון בדבר גישה חופשית לרשויות שיפוטיות: 10. בהקשר לזכות הגישה לרשויות שיפוטיות, קיימות מספר גישות אפשריות. יש הגורסים ש"'הכח' לפנות לבית-המשפט הוא זכות חוקתית המוגנת על-ידי חוקי היסוד" (ש' לוין "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים" הפרקליט מב (תשנ"ו) 451, 455). כלומר, זכות הגישה, כשלעצמה, נגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש הגורסים, שזכות זו צמודה לזכות פרטיקולרית, המוגנת באמצעות חוקי-היסוד. על פי תפישה זו הזכות הראשונית המוגנת בחוקי-היסוד (כגון: הזכות לחופש עיסוק) מקפלת בתוכה זכות משנית לתרופה בגין הפגיעה. מימושה של הזכות המשנית מחייב קיומו של הליך שיפוטי, בו תוכרע זכות הפרט לסעד וטיב הסעד. יש הגורסים, כי זכות הגישה אינה יכולה להיגזר מחוקי-היסוד, בין כזכות עצמאית ובין כזכות נגזרת מזכות מוגנת אחרת. אולם הכרעה בין הגישות השונות תתחייב רק אם הוראה ספציפית תתפרש כמסייגת את זכות הגישה לרשות שיפוטית. זאת, כשמעיקרון היסוד בדבר גישה חופשית לרשות שיפוטית יש לגזור עיקרון פרשני, כי מבין אפשרויות פרשנויות שונות, המתיישבות עם לשונה של הנורמה, יש לבכר את הפרשנות המקיימת זכות זו. על כך עמד לאחרונה השופט אור, באומרו: "... נראה לי, כי יש לאמץ עיקרון פרשני, לפיו בפרשנות הוראה שבדין יש להעדיף את הפרשנות אשר אין בה להגביל או להציב מכשול בפני מי שמבקש להביא את עניינו לביקורת שיפוטית. יש לומר כי נדרשת לשון חקיקתית ברורה וחד משמעית כדי להביא למסקנה כי המחוקק ביקש להגביל זכות זו בדרך של הכבדה על מימושה של זכות זו" (ע"א 3115/93 ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח, שטרם פורסם). (וברוח זו ראה ברק פרשנות במשפט (תשנ"ג, כרך שני) עמ' 530). בקרה שיפוטית על החלטת הרשם 11. האם קיימת על פי הפקודה גישה לבית המשפט כערכת ערעור, על החלטת הרשם שדוחה בקשה לביטול רישום של מדגם? שאלה זו מחייבת הכרעה מקדמית בהיקף סמכות הרשם לבטל רישום מדגם. סעיף 36 לפקודה קובע כי "כל אדם מעונין רשאי לפנות לרשם בכל עת בבקשה לבטל רישום של מדגם בטענה שהמדגם פורסם בישראל לפני תאריך רישומו". סעיף זה אינו ממצה, כמובן, את כל העילות לביטול רישום של מדגם. סעיף 42 לפקודה הנושא את הכותרת: "סמכותו של הרשם לתקן טעויות סופר", מסמיך אמנם את הרשם בסעיף קטן (ב) "לבטל את רישומו של מדגם...". אולם יש לקרוא סעיף זה בהקשר לסמכות שסעיף 42 בא להעניק לרשם, והיא תיקון טעויות שאינן מהותיות, כגון טעויות סופר (סעיף קטן(א) וסעיף קטן(ג)). ואכן, מתקנות המדגמים עולה כי הזכות לבקש ביטול לפי סעיף 42(ב) לפקודה מוקנית לבעליו הרשום של המדגם (תקנה 46) או לחליפיו (תקנה 47). גם בפנינו לא נטען, שסעיף 42(ב) בא לעגן את סמכותו של הרשם לבטל מדגם על פי בקשת הנפגע מן הרישום. פרשנות כזאת מייתרת לחלוטין את סעיף 36 לפקודה. מכאן שהפקודה מסדירה, רק חלקית את סמכות הרשם לבטל רישום מדגם, ויש מקום לבחון אם קיימת הוראה חיצונית לפקודה, המשלימה את סמכות הביטול המצומצמת שבפקודה. 12. האם הוראה חיצונית אשר כזאת, לפיה מוסמך הרשם לבטל את הרישום מצויה בסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-, בהקשר לסעיף 30(1) לפקודה? סעיף 15 לחוק הפרשנות קובע כי: "הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראות מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו בתקנות או ניתנה הוראת המינהל". סמכות זו יש לקרוא בכפוף לסייג המופיע בסעיף 1 לחוק הקובע כי: "חוק זה יחול על כל חיקוק והוראת מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה...". והשאלה היא האם יש בסעיף 36 לפקודה, המקנה סמכות ביטול מוגבלת לרשם, כדי להביא להחלת הסייג שבסעיף 1 לחוק הפרשנות, עד שנשללת האפשרות להחיל את סעיף 15 לחוק? בעלי הדין לא התייחסו תחילה לשאלה זו בטיעוניהם בפנינו, ולפיכך ביקשנו כי ישלימו את טעוניהם. בא כוחה המלומד של המערערת ציין בפתח טעונו המשלים ש"אין הצדקה להגביל את סמכותו של הרשם לעילת ביטול ספציפית". עם זאת, הוא סבר ש"הרחבת סמכויותיו של הרשם צריכה להיעשות בחקיקה, וכי אין מקום להחיל את סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א1981- על הסמכויות המוקנות לרשם בתחום הקניין הרוחני". שכן, לשיטתו, ההוראה שסעיף 15 היא מאוחרת וכללית, וככזו עליה לסגת בפני הוראה ספציפית. כמו כן, ציין שהחלתו של סעיף זה עלולה לערער את הוודאות בתוקפה של הזכות הקניינית, וכלשונו: "כיצד ידעו בעליה של הזכות הרשומה ונתבעים פוטנציאלים מהו מעמדה ותוקפה של הזכות, ואימתי ועד כמה ניתן להרחיב את הסמכויות המוגדרות והברורות שהוענקו לרשם בחקיקה הרלבנטית מכח סעיף 15 לחוק הפרשנות?! המערערת סבורה כי אין הצדקה ליצור אנדרמלוסיה בדיני הקניין הרוחני רק מאחר שמעשה חקיקה של המחוקק (המנדטורי!) בפק' הפטנטים והמדגמים אינו נקי מפגמים" בא כוחה המלומד של המשיבה הצטרף אף הוא לעמדת המערערת, כשטעמו הוא שהחלת סעיף 15 תביא לפיחות במעמד הזכות הרשומה, ופיחות כזה אינו ראוי. שני בעלי הדין הסכימו, אם כן, שסעיף 15 לחוק הפרשנות אינו חל בענייננו. אולם אין בעמדה משותפת זו לכבול את ידי בית המשפט, הבא להעמיד הלכה על מכונה, במיוחד כשזו נוגעת לסמכויותיה של רשות מינהלית. איני רואה מקום לקבל את הטענה שיש מניעה להרכיב את סעיף 15 לחוק הפרשנות על סעיף 30(1) לפקודה, מהטעם שסעיף 30 לפקודה הוחק טרם החקת סעיף 15 לחוק הפרשנות. מסעיף 1 לחוק הפרשנות עולה שחוק הפרשנות חל "לגבי כל חיקוק או מעשה מינהל, אף אם ניתנו לפני תחולתו". המילים "אף אם ניתנו לפני תחולתו" מבהירות שניתן להחיל את חוק הפרשנות גם על חוקים שהוחקו לפניו. פרשנות זו מתבקשת גם מהגדרת התיבה "חיקוק" בסעיף 3 לחוק הפרשנות כ"חוק או תקנה", ומהגדרת התיבה "חוק" באותו סעיף כ"חוק של הכנסת או פקודה". זאת ועוד. סעיף 15 לחוק הפרשנות הוא חליפו של סעיף 16(1) בפקודת הפרשנות. בסעיף 1 לפקודת הפרשנות נקבע שהיא חלה לגבי כל "חיקוק שהוא בר תוקף כיום", היינו יום כניסת הפקודה לתוקף. מכאן שאין מקום לספק שניתן היה להרכיב את סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות על סעיף 30(1) לפקודה, ואין מקום להניח כי חוק הפרשנות בא לשלול הרכבה זו. יצויין כי הסייג "אם אין הוראה אחרת לענין הנדון" שבסעיף 1 לחוק הפרשנות וסייג דומה בסעיף 16 שבפקודת הפרשנות לא היה קיים בפקודת הפירושים משנת 1929 (ראה סעיף 7 לפקודה הנ"ל), שחוקקה לאחר פקודת הפטנטים והמדגמים (בשנת 1925). גם את הטענה שיש מניעה להרכיב את סעיף 15 לחוק הפרשנות על סעיף 30(1) לפקודה, מהטעם שבפקודה יש הסדר ספציפי ובחוק הפרשנות יש הסדר כללי - אין בידי לקבל. חוק הפרשנות, כשמו כן הוא. קובע הוא עקרונות לפירוש חוקים ספציפיים. הטענה, שככלל, אין להחיל את העקרונות הפרשניים הקבועים בו על חוקים ספציפיים, מתעלמת מטיבו ומתכליתו של חוק הפרשנות. קביעה שתחולת חוק הפרשנות נדחית כל אימת שניצב בפניו חוק ספציפי, משמעה הלכה למעשה כי ההוראה שבחוק הספציפי מתבטלת. אכן, גם אם חל חוק הפרשנות באופן עקרוני על פקודות מנדטוריות יש לבחון אם יש ב"עניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה", כאמור בסיפא של סעיף 1. והשאלה היא אם קיומה של סמכות ביטול מוגבלת בפקודה (סעיף 36) מהווה שיקול נגד הרכבת סעיף 15 על סעיף 30(1) לפקודה. הלכה מושרשת היא שגם אם חוק מיוחד מעניק סמכות ביטול מוגבלת לרשות מינהלית, אין בכך לשלול בהכרח מאותה רשות את סמכות הביטול הכללית המוקנית מהרכבת סעיף 15 לחוק הפרשנות על סעיף החוק המסמיך. בעניין זה נאמר בבג"צ 512/81 (המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לה(4) 533, 539): "ד"ר חשין טען מצדו, שהודעת ההתליה של השר המשיב, אחרי שהשר נטל לעצמו את סמכות ההתליה, הייתה חסרת תוקף, כי רישיון ניתן להתלות רק לפי סעיף 13 של החוק, והרי העותרים לא הפרו את הוראות החוק או התקנות לפיו או תנאי מתנאי הרישיון. אשר לסמכות הכללית לבטל או להפסיק לשעה "תקנה", הקבועה בסעיף 16(1) של פקודת הפרשנות (נוסח חדש), טען ד"ר חשין, שכוונה אחרת משתמעת, כאמור ברישא לסעיף 16. אין אנו סבורים, שסעיף 13 של החוק מוציא את תחולתו של סעיף 16(1) לפקודה. פירוש סביר של שתי ההוראות הללו מחייב את המסקנה, ששתיהן עומדות זו בצד זו. כך, למשל, הודה ד"ר חשין, שרישיון, אשר הושג בתרמית, ניתן לביטול, אם כי אין לזה זכר בסעיף 13 של החוק" (ההדגשה שלי - א.ג.). (ראה גם בג"צ 844/86 דותן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 219). 13. על הקושי בגזירת אמת מידה כללית שתענה על השאלה אם סמכות הביטול שבסעיף 15 לחוק הפרשנות משלימה סמכות ביטול מוגבלת שבחוק ספציפי, עמד פרופ' י' זמיר. לדבריו: "קשה לגזור ממקרים אלה כלל רחב, האומר מה הנסיבות בהן נשללת מן הרשות סמכות השינוי והביטול לפי סעיף 15 לחוק הפרשנות... נראה לי שבשלב זה צריך להסתפק בשיקולים כלליים. השיקול המרכזי נעוץ בתכלית החוק המעניק את הסמכות. מבחינה זאת השאלה היא, אם השינוי והביטול לפי סעיף 15, שהיא סמכות רחבה וגמישה, משרתת את תכלית החוק. לצורך תשובה זו יש לשקול, כרגיל, את טובת הציבור כנגד טובת הפרט. דומה כי במאזן בין שיקולים אלה, יש טעם טוב לקיים את סמכות השינוי והביטול לפי סעיף 15, אפילו אם קיימת דרך נוספת לשינוי וביטול, אלא אם קיימים, בנסיבות של עניין מסויים, שיקולים מיוחדים נגד קיום הסמכות. הטעם כפול: ראשית, באופן כללי הגמישות המינהלית, הנובעת מסעיף 15 משרתת את טובת הציבור. שנית, הפעלת הסמכות לפי סעיף 15 כפופה לסייגים, שנקבעו בפסיקה, באופן המקטין את החשש שמא הרשות המינהלית תעשה שימוש לרעה בסמכות" (י. זמיר הסמכות המינהלית תשנ"ו), כרך ב' עמ' 1001). דברים אלה לפיהם, ראוי, ככלל, לצמצם את הסייג הקבוע בסעיף 1 לחוק הפרשנות - מקובלים עלי. הם מקבלים משנה תוקף כאשר עילת הביטול היא טעות בנתונים שעמדו ביסוד ההחלטה. שכן, כאשר מושא הטעות נעוץ בנתונים שהיו קיימים בעת קבלת ההחלטה הראשונית, משמעות הדבר היא שההחלטה עצמה היתה פגומה. אם הטעות נוגעת לעובדה אשר לפי החוק היא תנאי הכרחי להפעלת הסמכות המינהלית, מביא הפגם לבטלות ההחלטה (Void), ואם הטעות נוגעת לשיקול רלבנטי (שאינו תנאי לשימוש בסמכות), מביא הפגם לנפסדות ההחלטה (Voidable). מכל מקום, במצב דברים זה הרשות אינה מוחזקת כמי שמיצתה את סמכותה לפי החוק, שהרי מלכתחילה לא שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים. לפיכך, מחייבים עקרונות מינהל תקין לפתוח לרשות את הפתח למיצוי הסמכות המוקנית לה, אלא אם כן קיימת הוראה מפורשת האוסרת עליה לעשות כן (דוגמת הצורך להגן על תקנת השוק, וכיוצא בכך). השיקול הנוגע למיצוי הסמכות מקבל משנה תוקף בענייננו, בו הליך הרישום של המדגם מתקיים במעמד צד אחד בלבד, וכבר עמדנו על כך שעקב רישום שנעשה בדרך זו גוברת הסכנה כי תתקבל החלטה שגויה. על ייחודה של עילת הטעות בנתונים שעמדו ביסוד ההחלטה המקורית, המצדיקה את ביטול ההחלטה, הורחב הדיבור בבג"צ 727/88 (עווד נ' זבולון המר, השר לענייני דתות, פ"ד מב(4) 487, 492-491). בעניין שנדון שם החליט השר לענייני דתות לבטל את מינויו של העותר כחבר מועצה דתית, לאחר שנתברר לשר כי העותר הורשע בעבר בפלילים על מעשי גניבה בתפקידו כגזבר המועצה הדתית. וכך אמר השופט ברק: "האם רשאית, בנסיבות אלה, הרשות המינהלית שעשתה את המינוי לחזור בה מהחלטתה? האין לומר, כי שתיקת החקיקה בעניין ההעברה מכהונה לחוד וחזרה ממעשה המינוי לחוד, והעדר הסדר בעניין האחד אינו משליך על הסדר שלילי בעניין האחר. בהעברה מכהונה (פיטורין) ההנחה הינה תקפות הכהונה, תוך שמתבצע מעשה שהוא חיצוני לכהונה הבא להפסיקה. בחזרה מהמינוי, ההנחה הינה פגם בכהונה עצמה, תוך שמתבצע מעשה שהוא פנימי לכהונה המביא לחידלונה. העדר כל הסדר בדבר העברה מכהונה מצביע על כך, כי המחוקק ביקש להבטיח את מלוא משך כהונתו של חבר שנבחר כדין. אין בכך כדי להצביע על העדר יכולת להביא לביטולו של מינוי שנעשה שלא כדין" (בעמ' 491). "אכן, הבעיה העיקרית בעיניי אינה בסמכותה של הרשות השלטונית לחזור בה ממינוי פגום. סמכות זו קיימת ומוכרת, אם בהיקש מדיני הטעות וההטעיה שבמשפט הפרטי... ואם כחלק מתורת שיקול הדעת המינהלי, המעניק סמכות לבטל החלטה מינהלית, שלא לקחה בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטיים" (בעמ' 492, ההדגשות שלי א.ג.). (ולאבחנה זו ראה גם רע"ב 5753/96 רובבשי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', שטרם פורסם). הפגם שדבק בהחלטתה הראשונית של הרשות עקב הטעות, מציב עילה זו בראש מדרג העילות לביטול ההחלטה (ובשלב זה אין נפקא מינה אם האשם רובץ לפתחה של הרשות או לפתחו של האזרח). שכן, עקב הטעות לא מיצתה כלל הרשות המינהלית את סמכותה. נוכח עוצמתה היחסית של עילה זו, אין לפרש את הסייג הקבוע בסעיף 1 לחוק הפרשנות כבא לשלול מן הרשות את עצם הסמכות לבטל החלטה שלא לקחה בחשבון את כל השיקולים הרלבנטיים. 14. סבורני, כי גם אם היתה כוונתו ההיסטורית של המחוקק המנדטורי לצמצם את סמכות הרשם לעילה אחת בלבד, היא זו המנויה בסעיף 36 לפקודה, אין זו סיבה לשלול כיום את הרכבת סעיף 15 לחוק הפרשנות על סעיף 30(1) לפקודה. את הפרשנות לדבר חקיקה מנדטורי, יש להתאים לעקרונות המשפט המודרני שפותח בארץ. "כך, למשל, אנו מעניקים לדבר חקיקה מנדטורי תכלית המאפיינת משטר דמוקרטי... בדומה, אנו מייחסים לכל דבר חקיקה תכליות (אובייקטיביות) תוך שאנו קובעים כי רק לשון 'מפורשת, ברורה וחד-משמעית' יש בכוחה לסותרן. כוונה סובייקטיבית - אפילו היא קיימת ומוכחת - אינה מספיקה אם אין לה ביטוי מפורש, ברור וחד-משמעי בלשונו של דבר החקיקה...". (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1) 749, 763). מכאן, שייתכנו נסיבות בהן ההסדר החדש יהא רחב בהיקפו מההסדר ששיווה המחוקק המנדטורי לנגד עיניו. וחשיבותו היתירה של העיקרון בתורת המינהל המודרנית, בדבר הצורך בבקרה עצמית-פנימית של בעל הסמכות המינהלית, מצדיקה הרחבת תחולתו של סעיף 15 שבחוק הפרשנות, המעגן עיקרון זה. משקבענו כי ניתן עקרונית להרכיב את סעיף 15 לחוק הפרשנות על סעיף 30(1) נפנה לבחון מהן עילות הביטול הצומחות מהרכבה זו. מדברינו לעיל עולה כי מבחינה אנליטית עילת הביטול המרכזית היא אי התקיימות תנאים הכרחיים למתן ההחלטה. יישומה של עילה זו במקרה שבפנינו היא שהעיצוב מלכתחילה לא היה כשיר להירשם כמדגם. עניינה של עילה זו היא טעות בהערכת סגולות העיצוב. הערכה זו מצויה בתחום מומחיותו של הרשם, והיא הגרעין הקשה של סעיף 30(1) לפקודה. לפיכך, אין מקום לספק שמכוח הרכבת סעיף 15 לפקודה מוסמך הרשם לדון בטענה כי העיצוב לא היה כשיר מעולם להירשם כמדגם. שאלה נפרדת היא אם מוסמך הרשם לדון מכוח הרכבת סעיף 15 על סעיף 30(1) לפקודה לדון בבקשה לביטול הרישום, כשאין חולק שהעיצוב כשיר להירשם כמדגם, ויש לברר את זהות בעליו של המדגם. על שאלה זו יש לדעתי להשיב בשלילה. קביעת זהות בעליו של עיצוב הכשיר להירשם כמדגם, אינה סמכותו העיקרית של הרשם לפי סעיף 30(1) לפקודה, אלא היא "נגררת" מעצם המסקנה כי העיצוב (מבחינת סגולותיו) כשיר להירשם כמדגם, כשבפני הרשם ניצב מבקש הרישום בלבד. זאת ועוד. קביעה כזו על זהות בעליו של המדגם אינה בגדר מומחיותו הייחודית של הרשם. בכך נפתח הפתח לקביעה שהרכבת סעיף 15 לחוק הפרשנות על סעיף 30(1) מקנה לרשם סמכות לדון רק בבקשה לביטול הרישום מהטעם שהעיצוב מלכתחילה לא היה כשיר להירשם כמדגם. פתח זה ראוי שינוצל. הכרעה בטענה כי הרישום הושג במרמה מצריכה, דרך כלל, גביית ראיות, לעיתים סבוכות, והערכתן, ואין זה ראוי שסמכות מעין שיפוטית זו תופקד בידי רשות מינהלית. העולה מן המקובץ שהעיקרון הכללי בדבר צמצום הסייג הקבוע בסעיף 1 לחוק מקבל משנה תוקף שעה שנדרשת התווית גבולות סמכותה של הרשות המינהלית לבטל החלטה מחמת טעות בנתונים שעמדו ביסוד החלטתה. לפי מהלך טענה זו מוסמך הרשם לבטל רישום מדגם מחמת פרסומו הקודם בישראל (כאמור בסעיף 36 לפקודה), וכן מוסמך הוא מכוח הרכבת סעיף 15 לחוק הפרשנות על סעיף 30(1) לפקודה, לבטל רישום מדגם מחמת טעמים אחרים שבגינם אין המדגם כשר להירשם. 15. משקבענו כי הרשם מוסמך לבטל רישום מדגם מהטעם שלא היה כשיר להירשם כמדגם, נפנה לבחון מהו המסלול לבקרה שיפוטית על החלטתו. גדר הספק הוא האם החלטה הדוחה בקשה לביטול הרישום מהווה "צו", כמשמעו בסעיף 51(ח) לפקודה, שעל פיו ידון בית המשפט המחוזי בערעור על "צו" שנתן הרשם "על יסוד בקשה לביטולו של רישום מדגם". בבש"פ 2708/95 (שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל, מט(3) 221, 232) אמנם ציינתי כי: "סבורני, כי סעיף 48(ב) לחוק (חוק סדר הדין הפלילי - א.ג.), הנוקט לשון 'צו' ('על צו לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיפים 37 ו- 38'), אינו מעניק לתביעה אפשרות לערור על החלטה הדוחה בקשה לצוות על תשלום סכום הערבות או על חילוט העירבון. לא זו בלבד שמבחינה לשונית מדובר בציווי, אלא שאף תוכנו של הציווי מצוי בסעיף 48(א) עצמו, והוא יכול שיהא אך ורק אחד משלושה אלה: צו למעצר המשוחרר בערובה, צו לתשלום סכום הערבות או צו לחילוט העירבון. על זאת יש להוסיף כי המחוקק הבחין בין 'החלטה', כאמור בסעיף 38 לחוק, לבין 'צו', שאותו הגדיר בסעיף 48 לחוק. סיווגה של החלטה להימנע מכפיית התנהגות מסוימת על הפרט כ'צו' תביא לטשטוש הגבול שהציב המחוקק בין 'צו' לבין 'החלטה'. העולה מן האמור, כי המונח 'צו' אינו כולל החלטה שתוכנה אי-הטלת חובה על הפרט, וניסיון לדחוק את ההחלטה שלא לצוות על תשלום הערבות לגדר המונח צו, כאמור בסעיף 48 לחוק, אינו בגדר פרשנות סעיף 48 הקיים אלא שיכתובו. מכאן, שאין יסוד לסברה כי סעיף 48(ב) מעניק למשיבה אפשרות לערור על החלטה הדוחה בקשה לצוות על תשלום סכום הערבות". אולם פרשנות זו שהיתה יפה לאותו עניין, אינה מתחייבת במקרה דנן. ההיקש הראוי לענייננו הוא מן הנאמר בע"א 3603/95 (הממונה על הגבלים עסקיים נ' דלק "חברת הדלק הישראלית בע"מ", פ"ד מט(5) 423 426-425), באותו עניין נדרש בית המשפט לשאלה אם הדיבר "ערעור על צו ביניים" כולל ערעור על החלטה הדוחה בקשה לצו ביניים. כפי שציין המשנה לנשיא ש. לוין: "אין זה מן הנמנע שדיני ערעור שונים יחולו על החלטה המקבלת בקשה או הדוחה בקשה... ואם כי אפשרי הדבר, באופן תיאורטי, שהחלטה פלונית תהיה ניתנת לתקיפה רק על ידי אחד מבעלי הדין, צריך ויתקיימו טעמים חזקים לאבחנה השוללת בענין זה את השוויון ביניהם. אמת נכון הדבר, שהטקסט של סעיף 39 לחוק מדבר על ערעור על 'צו ביניים', ולא על ערעור על החלטה הדוחה בקשה לצו ביניים, אך ככל ששמעתי את טיעוני הפרקליטים נתגבשה בי הדעה שאין עילה להפלות בין המערער לבין המשיבה, וכי הטקסט סובל קיומו של הליך השגה לשני הכיוונים". (וראה גם דבריו של השופט ברנזון בבג"צ 300/66 ורדי נ' ועדת העררים לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, פ"ד כ(4) 514, 519-520). בבש"פ 2708/95 הנ"ל לא היה קיים חשש מפני פגיעה בשוויון בעלי הדין. סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי יצר סימטריה מלאה בין זכות הערר של הנאשם וצדדים שלישיים - מזה, וזכות הערר של המאשימה - מזה. כל מה שנגרע מזכות הערר של המאשימה בסעיף 48 לחוק נכלל בסעיף 38 לחוק, ולפיכך ניתן היה לדבוק בפרשנות הלשונית לתיבה "צו". אולם במקרה דנן, גם אם ניתן לסעיף 44 לפקודה פרשנות רחבה (ועל כך איני נוקט עמדה בשלב זה), מתחייבת פרשנות רחבה גם לתיבה "צו" שבסעיף 51 לפקודה. פרשנות כזאת לא תהא אמנם חיונית כדי לשמור על השיוויון בין בעלי הדין בנוגע לעצם הנגישות לבית המשפט, אך היא חיונית כדי לשמור על השוויון בהיקפה של זכות הגישה. לא הרי תפקידו וסמכותו של בית המשפט כערכאת ערעור על החלטת הרשם, כתפקידו וסמכותו של בית המשפט כשהוא דן כערכאה דיונית. נוכח השוני בהיקף התפקיד והסמכות של בית המשפט לפי סעיף 44 לפקודה ביחס להיקף לפי סעיף 51 לפקודה, מתחייבת, בכל מקרה, פרשנות לפיה כוללת התיבה "צו", גם החלטה הדוחה בקשה למתן צו לביטול הרשום. 16. סעיף 15 לחוק הפרשנות וסעיפים 36 ו51- לפקודה מקימים מבנה בו הבקרה הפנימית-מינהלית קודמת לבקרה החיצונית-שיפוטית. ועל מעלות מבנה כזה עמד פרופ' י' זמיר בספרו "הסמכות המינהלית", באומרו: "ראשית, מבחינת המינהל הציבורי עצמו. הביקורת המינהלית נותנת למינהל הציבורי הזדמנות לתקן טעות שנתגלתה בהחלטה או להתאים את ההחלטה לנסיבות שהשתנו. הזדמנות כזאת מאפשרת למינהל לשפר את עצמו ואת השירות לציבור, ולחסוך מעצמו טירחה, הוצאות ואולי גם ביקורת הכרוכות בהתדיינות משפטית. שנית, מבחינת האזרח. בדרך כלל, הביקורת המינהלית זולה יותר מן הביקורת השיפוטית, שכן ההוצאות של התדיינות משפטית... גבוהות יותר, לעיתים הרבה יותר, מן ההוצאות הכרוכות בביקורת מינהלית. כמו כן, על-רוב הביקורת המינהלית מהירת יותר, לפעמים הרבה יותר, מן הביקורת השיפוטית... שלישית, מבחינת בית המשפט. בית המשפט עמוס לעייפה... הביקורת המינהלית משמשת מסננת, שביכולתה לפתור חלק נכבד מן הסכסוכים שבין האזרחים לבין הרשויות המינהליות, ובכך להקל את העומס המוטל על בית המשפט. ולבסוף, מבחינת הציבור. הדרך של ביקורת עצמית על-ידי המינהל היא, גם מבחינת הציבור, דרך זולה ויעילה יותר, ואף נאותה יותר מהתדיינות משפטית ליישוב מחלוקת" (כרך ב' עמ' 642-641). אכן, ברוח זו הוצע לקבוע בסעיף 43(א) להצעת חוק המדגמים, תשנ"ז1997-, כי: "הרשם רשאי, לפי בקשת כל אדם, לבטל רישום של מדגם אם קיימת סיבה שלפיה הוא היה מוסמך לסרב לרשום את המדגם". ובסעיף 98(א) לתזכיר הצעת החוק נקבעה זכות ערעור לבית המשפט ל"מי שרואה עצמו נפגע על ידי החלטה של הרשם אשר סיימה את הדיון בהליך בפניו...". 17. מהדברים שאמרנו עולה המסקנה כי סעיף 51 לפקודה מעניק למבקש ביטול רישום המדגם, מסלול גישה לבית המשפט כערכת ערעור על הרשם. סמכות הביטול של הרשם מעוגנת בסעיף 36 לפקודה ובסעיף 15 לחוק הפרשנות (ביחד עם סעיף 30(1) לפקודה), והיא משתרעת על כל הטעמים שבגינם נשללת כשרות העיצוב להירשם כמדגם. סעיף 44 לפקודה 18. האם מקנה גם סעיף 44(1) לפקודה גישה ישירה לבית המשפט למי שמעונין לבטל רישום מדגם מחמת אי כשרותו להירשם כמדגם? סעיף זה זכה לפרשנות מצמצמת בע"א 187/53 הנ"ל, ופסיקתו של בית המשפט המחוזי צעדה בעקבותיה (ראה ת.א. 520/60 קובוביצקי נ' בנימין, פס"מ כב 39). בא כוח המשיבה מודע לכך כי פרשנות מרחיבה, שלפיה מסמיך סעיף 44(1) להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הרשם לרשום עיצוב כמדגם, עולה בקנה אחד עם הדברים שנאמרו בד"נ 376/90 הנ"ל, אלא שלטענתו היו אלה דברי אגב. אכן, צודק בא כוחה המלומד של המשיבה כי הדברים שנאמרו בד"נ 376/90 הנ"ל - אינם בגדר הלכה לעניין רישום מדגם, כשבמוקד אותו פסק דין - כלל לא עמד מדגם, אלא סימן רשום. אולם אין בידי לקבל כי לצורך ענייננו כבולים אנו בכבלי ההלכה שבע"א 187/53. זאת מן הטעמים הבאים: ראשית, ההלכה שנפסקה שם היתה לעניין היחס שבין סעיף 22 לסעיף 44. לפיכך, ניתן לטעון שעם ביטולו של סעיף 22 לפקודה נס ליחה של ההלכה. שנית, ניתן לאבחן את פסק דין הנ"ל מהמקרה שבפנינו, כששם לא נדרש בית המשפט לשאלת מקור סמכותו לבחון את כשרות הפריט שנרשם (כפטנט או מדגם), אלא את מקור סמכותו לדון בזהות בעליו של פריט הכשר להירשם (כפטנט או מדגם). לפי מהלך טענה זו, הדברים שנאמרו לעניין מקור הסמכות לדון בכשרות הפריט להרשם (כפטנט או מדגם) היו אגב אורחא בלבד. שלישית, הדברים נאמרו שם לעניין פטנטים, ונדרש תיחום גבולות סעיף 44 ביחס לסעיף 22. אולם סעיף 22 לא חל על מדגמים, ועל כן, לכאורה, לא עומד בענייננו הטעם שעמד ביסוד פסק הדין הנ"ל (שמירה על הרמוניה חקיקתית). 19. עם זאת - וזה העיקר - גם אם מן הבחינה הפורמלית לא צמצמו הדברים שנאמרו בע"א 187/53 הנ"ל את המרחב הפרשני בענייננו בנוגע להיקף סמכותו של בית המשפט להורות על ביטול רישומו של מדגם, הרי שצמצום יריעתו של סעיף 44 לפקודה מתבקש מן הצורך למנוע מסלולי גישה מקבילים לבית המשפט. שכן, העדפת פרשנות מרחיבה לסעיף 44 לפקודה תיצור שני מסלולים מקבילים לתקיפת כשרות הרישום, ותוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם תיחום סמכויות. על חשיבותו של תיחום כזה עמד הנשיא שמגר, באומרו: "מבחינת המדיניות המשפטית, רצויות הגדרה וחלוקה ברורות ככל האפשר בין תחומיהם של בתי המשפט, כי אלו משרתים צרכיו של האזרח, אשר זכאי לדעת מראש לאן להפנות תביעתו. על-כן, חיוני הוא שהערכאה השיפוטית העליונה תגדיר מעת לעת, לפי התפתחות המשפט וצרכי השעה, מהם העקרונות המנחים אותה בחלוקת הסמכויות והמטלות בין בתי המשפט אשר להם סמכות מקבילה" (בג"צ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ ואח' נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5)50, 67). מתן שני ערוצי תקיפה חלופיים (בית המשפט או הרשם) יגרום בענייננו שני עיוותים נוספים. העיוות הראשון יתבטא ביצירת סמכות מקבילה לגוף מינהלי ולגוף שיפוטי, כשהגוף השיפוטי הוא גם ערכאת הערעור על הגוף המינהלי. העיוות השני ייגרם מפתיחת שני מסלולים לאותה ערכאה באותה עילה ממש, פעם כשהיא משמשת ערכאה דיונית ופעם כערכאת ערעור. 20. בית משפט זה לא נדרש עד היום להכריע בשאלה אם סמכות בית המשפט לפי סעיף 44 קיימת לצד סמכות הרשם לפי סעיפים 36 לפקודה וסעיף 15 לחוק הפרשנות, הוא הנושא שעמדנו עליו למעלה. בע"א 430/67 (שרנוע בע"מ נ' תנובה ואח', פ"ד כב(1) 113) דן בית המשפט, אגב תביעה נזיקית בגין הפרת מדגם, בשאלה אם רישומו היה כדין. בית המשפט הדגיש בפסק דינו כי: "לפי בקשת בא-כוח המערערת הנני מציין שלא הושמעה לפנינו טענה, שלפי סעיף 36 של פקודת הפטנטים והמדגמים ניתן לברר שאלה של פרסום קודם של מדגם רק בפני רשם הפטנטים והמדגמים. אין איפוא לראות פסק דין זה כקובע הלכה לענין זה" (עמ' 123). אולם לדידי, לא היה מקום להסתייגות זו שעה שבית המשפט דן ב"תקיפה עקיפה" בשאלה אם הופרו זכויות בעל המדגם הרשום. שכן, גם אם הסמכות המקורית לדון בחוקיות רישום המדגם נתונה לרשם לא היה בכך לשלול את "סמכותו הנגררת" של בית המשפט לדון בשאלה במסגרת התובענה הנזיקית שהובאה בפניו, וזאת בהיקש מסעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-. 21. שאלת היחס בין מסלולי גישה שונים לערכות שיפוטיות התעוררה בע"א 135/66 (שפיק נ' הנאמן על רכוש העדה בכפר בענה, פ"ד כ(2) 645). באותו ענין הגיש המערער תובענה לפי סעיף 93 לפקודת הסדר מקרקעין. בית המשפט קמא מחק את תובענתו מן הטעם שהתובע יכול היה להשיג את מבוקשו בדרך הקבועה בסעיף 59 לפקודה. הערעור על ההחלטה למחוק את התובענה נתקבל, שכן: "אם החוק פותח בפני בעל-דין שני שערים להיכל המשפט, הברירה בידי בעל-הדין להיכנס להיכל בשער הרצוי לו ולא על בית-המשפט לנעול בפניו שער זה ולכוונו לשער השני דוקא..." (עמ' 647). אולם אמירה זו זכתה להבהרה על ידי חברי השופט מצא בע"א 3701/93 (עלי גאבר סלימאן אל הוזייל נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם), באומרו: "כשלעצמי, מתקשה אני לראות מקרה שבו יהיה בידי תובע לפעול במקביל בשני המסלולים כאחד. אכן, כדברי הנשיא שמגר, בע"א 1545/92 הנ"ל (ערעורם הקודם של המערערים - טרם פורסם), המדובר הוא ב'שני מסלולי תביעה מוכרים, שאינם מוציאים זה את זה'... אך, לדידי, ברור, שכוונת הדברים היא רק לכך שהמדובר בשתי עילות שונות; שאם לא בא תובע הזכות על סיפוק זכותו במיצוי הראשונה שבהן, אין נחסמת דרכו לחזור ולתבוע, בבוא העת, על-פי השניה". הבהרה זו מחזקת את הדעה שיש להימנע מהעדפת פרשנות המביאה לפתיחת שני ערוצי גישה לבית המשפט בגין אותה עילה. אין הצדקה עניינית לתת לבעל דין המאוכזב מהחלטת הרשם את הברירה לבחור אם לערער על החלטתו (סעיף 51) או לפתוח בהליך חדש, בו יהא רשאי להעלות טענות שונות (סעיף 44). 22. אכן, לא נעלמה מעיני העובדה שהמודל של ערוצי תקיפה מקבילים אינו חריג בתחום הקניין הרוחני. כך, לדוגמא, קובע סעיף 38(א) לפקודת סימני המסחר (נוסח חדש) כי: "בכפוף להוראות פקודה זו, מי שנפגע על ידי שתרשומת פלונית לא נשארה בפנקס או נשמטה ממנו, או נרשמה בו בלי סיבה מספקת; או שנשארה בו שלא כדין, או חלו בה טעות או פגם, רשאי להגיש בקשת תיקון, בדרך שנקבעה, לבית המשפט העליון, או תחילה לרשם, לפי בחירת המבקש. בסעיף 74 לחוק הפטנטים (בעבר סעיף 73) נאמר כי: "הוגשה לרשם בקשה למחיקה לפי סימן ד' או לביטול לפי סימן ד' או לפי סימן זה בזמן שתלוי ועומד בבית המשפט הליך בשל הפרת אותו פטנט או ביטולו לא ידון בה הרשם אלא ברשות בית המשפט". אולם על האנומליה שיוצר סעיף 38 לפקודת סימני המסחר כבר עמד ד"ר זליגסון בספרו "יסודות דיני זכות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים" (תשכ"ג1963-), באומרו: "בקשות לביטול סימן אפשר להגיש לרשם סימני המסחר, או לפי בחירת המבקש ישר לבית המשפט העליון היושב כבג"צ. כמו כן יהיה הרשם רשאי להעביר את הבקשה להכרעה לבית המשפט העליון, אם לא ירצה להחליט בעצמו בבקשה שהובאה בפניו. החליט הרשם בעצמו, ניתן לערער על החלטתו לבית המשפט העליון. ריבוי הסמכויות השיפוטיות בחוק הוא יחיד במינו, ונראה שמבחינת המשפט 'הרצוי' הוא מיותר" (עמ' 113; ההדגשות שלי- א.ג.). 23. כאשר האנומליה המוסדית נוצרת במצוותו הברורה של המחוקק חייב בית המשפט לכבדה. לא כן כאשר הוראת המחוקק אינה מפורשת או אז אל לו לבית המשפט ליצור אנומליה כזאת בדרך פרשנית. מטעם זה סברתי שיש מקום לצמצם את יריעת סעיף 44 לפקודה. צמצום זה אינו הופך את סעיף 44 לאות מתה, כשכבר אמרנו שדיון בזהות בעליו של עיצוב הכשיר להירשם כמדגם ראוי שיקויים בבית המשפט, ולא בפני הרשם. אכן, הצמצום המוצע אינו פותר לחלוטין את בעיית כפילות הסמכויות בין הרשם לבין בית המשפט, וזו נותרת בעינה, ככל שמדובר בבקשה לתיקון הרישום. אולם הפרשנות המוצעת מצמצמת את היקף הסמכויות החופפות, וככזו היא ה"רע במיעוטו", ויש להעדיפה. מה עוד שיש להניח כי בעיית כפל הסמכויות תבוא על פיתרונה המלא אם תתקבל הצעה שבתזכיר חוק המדגמים, תשנ"ז1997-. 24. מסקנתי היא, על כן, כי דין הערעור להדחות, כיוון שהנפגע מן הרישום רשאי לפנות לרשם בכל עילה, ולבקש ממנו לבטל את הרישום. בסמכות הרשם לדון בבקשה זו, ועל החלטתו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 51 לפקודה. ש ו פ ט השופט מ' חשין: תחילתה של פקודת הפטנטים והמידגמים (Patents and Designs Ordinance) היתה ביום 1 בינואר 1925. נוסח הפקודה (כך נכנה אותה להלן) פורסם אמנם בשנת 1924 (בימים 1 במאי ו15- בדצמבר 1924), אך נקבע בה מפורשות כי תחילתה תהיה ביום 1 בינואר 1925. מצויים אנו כיום בשנת 1997, והפקודה כבת שבעים ושלוש שנה. בימי שני חייה הניבה הפקודה אך מעט הלכות, זעיר-שם זעיר-שם, ובין הלכה להלכה מרחבים של שממה וציה. בשנת 1967 קרע חוק הפטנטים מן הפקודה את נושא הפטנטים (סעיף 195 לחוק הפטנטים, תשכ"ז1967-) ונותרו המידגמים לבדד. התווית שעל הכלי נותרה: פקודת הפטנטים והמידגמים, אך בתוכו של הכלי לא יימצאו אלא המידגמים בלבד. אין תוכו של הכלי כברו. 2. וראה זה פלא: הרי היא כבת שבעים ושלוש שנה, והפקודה לא זכתה ששאלת "תחרות הסמכויות" בין רשם המידגמים לבין בית-המשפט המחוזי תעלה לפני בית-משפט לדיון ולהכרעה. ישנה-נושנה היא הפקודה. לאחרונה אף הופץ תזכיר חוק המידגמים, התשנ"ז1997-, האומר להוליכה מעימנו סופית. והנה, דווקא לקראת הסוף שומה עלינו להידרש לשאלת ריב סמכויות, שאלה שלא עלתה למרבה-הפלא כל השנים הארוכות הללו. כולנו סובבים את הפקודה סביב-סביב בנסותנו לבוחנה מי היא ומה היא. ועליה ייאמר: אחרי בלותה היתה לה עדנה. אפשר לא הייתי מטריח עצמי כפי שעומד אני להטריח עצמי, לולא נתגלו לעינינו, כמו-לפתע, שאלות שחשיבותן חורגת אל-מעבר לשאלה העיקרית שלפנינו. שאלות אלו, שאלות-חוץ, כביכול, עוררו את סקרנותי ומכאן דברים שאני עומד לומר. השאלה שבמחלוקת­ 3. השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין הינה, לכאורה, גם פשוטה גם יבשה. רשם המידגמים רושם בפנקס המידגמים - בשמו של ראובן - מידגם פלוני. בנימין, הרואה עצמו נפגע, מבקש למחוק את הרישום ובפיו טענה כי לעת הרישום לא נתקיימו במידגם שני תנאים מוקדמים הנדרשים בפקודה (בסעיף 30(1) בה) לרישומו בפינקס המידגמים. והתנאים הם אלה: אחד, כי המידגם נתפרסם בישראל קודם רישומו, ומכאן שלא נתקיים בו תנאי מוקדם לרישום, לאמור, כי אותו מידגם "[]לא נתפרסם קודם לכן בישראל". ושניים, כי לעת הרישום לא היה ראובן "בעליו של... מידגם חדש או מקורי". זה הרקע הכללי, ועליו צומחת השאלה: למי הסמכות לדון בתביעתו של בנימין למחיקת הרישום מן הפנקס? האם הסמכות היא לרשם המידגמים? לבית-המשפט המחוזי? ואפשר אין סמכות לא לזה ולא לזה? בית-משפט קמא סבר כי לעניין הטענה הראשונה - טענת הפירסום - הסמכות היא לרשם המידגמים כהוראת סעיף 36 לפקודה. אשר לטענה השניה - ולכל טענה אחרת התוקפת את רישום המידגם מעיקרו - בית-משפט קמא סבר כי גם הרשם גם בית-המשפט נעדרי-סמכות הם; שאלת תוקפו של המירשם - כך סובר בית-משפט קמא - לא תוכל לעלות אלא בעקיפין וכטענת-הגנה מטעמו של בנימין, לכשייתבע לדין על הפרת המידגם. כך לגבי כל טענות שהן זולתי טענת הפירסום. 4. חברי השופט גולדברג סובר - בניגוד לסברתו של בית-משפט קמא - כי אין זה נכון ואין זה ראוי לחסום את דרכו של בנימין לתקיפת-מישרין, אלא שלעניין הסמכות עושה הוא מעין "פלגינן דִיבּוּרָא": ההכרעה בשאלת זכות הבעלות, כך סובר הוא, ניתנת לבית-המשפט המחוזי, ואילו שאר עילות-תקיפה ניתנות להכרעת הרשם. דעתי-שלי שונה מדעתו של חברי ומדעתו של בית-משפט קמא. לגירסתי, למעט הוראת-סמכות מפורשת הקבועה בפקודה, הסמכות לתקוף תקפותו של מידגם שנרשם נתונה כולה לבית-המשפט המחוזי דווקא - לו ולא לרשם המידגמים. לכאורה, שאלת-משפט טכנית-שבטכנית, שאלת-פרוזדור: אם נפנה לטרקלין-של-ימין או לטרקלין של-שמאל. ואולם עיון בדברים מקרוב יגלה לנו כי הכרעה בשאלה מחייבת אותנו להידרש לשאלות שהשלכותיהן הרחק אל-מעבר לנושא המידגמים. שאלות אלו הן שהביאו אותי להאריך במקום שהיה עליי לקצר. הוראות החוק שלעניין 5. סעיף 30(1) לפקודה עניינו ברישום מידגם בפנקס המידגמים, וכך שח הוא לנו: "בקשה לרישום מידגמים 30. (1) הגיש אדם בקשה בטופס ובצורה הקבועים וטען כי הוא בעליו של כל מדגם חדש או מקורי שלא נתפרסם קודם לכן בישראל, יכול הרשם לרשום את המדגם על-פי חלק זה." ובנוסח המחייב בשפה האנגלית (הפקודה לא הורקה מן השפה האנגלית אל נוסח חדש, והנוסח האנגלי הוא הנוסח המחייב): 30. (1) The registrar may, on the application made in the prescribed form and manner of any person claiming to be the proprietor of any new original design not previously published in Palestine, register the design under this Part.” “Application for registration of designs אלה הם איפוא התנאים המוקדמים לרישומו של מידגם: (1) המבקש הוא הבעלים של המידגם; (2) המידגם הוא חדש או מקורי;(3) המידגם לא נתפרסם קודם לכן בישראל. צירוף התיבות "בעל מידגם חדש או מקורי" (“proprietor of a new or original design”) זוכה להגדרה (ארוכה) משלו בסעיף 1 לפקודה, ועיקר לענייננו הוא שהמדובר בבעלים האמיתי לעת הרישום. משנירשם בפנקס זוכה בעל המידגם לזכות יוצרים, ולו בלבד נתונה הזכות לעשות שימוש בו (סעיפים 33 ו37- לפקודה. והגדרת הביטוי "זכות יוצרים" בסעיף 1 לפקודה). עד כאן - לרישומו של מידגם. 6. אשר לביטולו של מידגם על-פי בקשתו של אדם שלישי, שתיים הן הוראות-החוק שלעניין: הוראת-החוק שבסעיף 36 לפקודה והוראת-החוק שבסעיף 44 לפקודה. אשר לסעיף 36 לפקודה: הוראת-חוק זו מן הפקודה המקורית בוטלה בחוק לתיקון פקודת הפטנטים והמידגמים, תשי"ב1952-, ותחתיה בא נוסח זה: "ביטול רישום של מדגם 36. כל אדם מעונין רשאי לפנות לרשם בכל עת בבקשה לבטל רישום של מדגם בטענה שהמדגם פורסם בישראל לפני תאריך רישומו." אשר להוראת סעיף 44 לפקודה, בזו לא בא שינוי מן המקור: "תיקון הפנקסים על-ידי בית-המשפט 44. (1) על פי בקשתו של כל אדם המוצא את עצמו מקופח מחמת שלא כללו איזו רשימה בפנקס הפטנטים או המדגמים, או מחמת שהשמיטו ממנו איזו רשימה, או מחמת שכללו רשימה בלא נימוק מספיק, או מחמת שאיזו רשימה נשארה בפנקס שלא כדין או מחמת טעות או פגם באחת הרשימות שבאחד הפנקסים הללו, יכול בית המשפט המחוזי ליתן צו להכניס אותה רשימה בפנקס או למחוק אותה ממנו או לשנותה, ככל אשר ימצא לראוי. (2) בכל הליך משפטי עפ"י סעיף זה יכול בית המשפט להחליט בכל שאלה שיהא צורך להחליט עליה בקשר עם תיקונו של פנקס. .............................." ובמקור באנגלית: 44. (1) The district court may, on the application of any person aggrieved by the non-insertion in, or omission from, the register of patents or designs of any entry or by any entry made in either such register without sufficient cause, or by entry wrongly remaining in either such register, or by an error or defect in an entry in either such register, make such order for making, expunging or varying such entry as it may think fit. (2) The court may, in any proceeding under this section, decide any question that it may be necessary or expedient to decide in connection with the rectification of a register.” “Rectification of registers by court נתבונן בהוראות הסעיפים 36 ו44- לפקודה, ונלמד, לכאורה, שני אלה: ראשית, כי הוראת סעיף 36 חלה אך ורק על נושא פירסומו של מידגם קודם רישומו, ושנית, כי הוראת סעיף 44 חלה, לכאורה, על כל שאר עילות למחיקתו של רישום ממירשם המידגמים או לשינוי במירשם. 7. ולענייננו: מנינו למעלה (בפיסקה 5) את התנאים המהותיים המוקדמים הנדרשים לרישומו של מידגם בפנקס המידגמים. עתה, בצרפנו תנאים אלה אל הוראות הסעיפים 36 ו44- לפקודה נוכל לומר דברים אלה. אשר לתנאי המוקדם כי המידגם לא נתפרסם קודם לכן בישראל (התנאי השלישי): סעיף 36 לפקודה קובע כי כל אדם מעוניין רשאי לפנות לרשם המידגמים בבקשה לבטל את הרישום "בטענה שהמידגם פורסם בישראל לפני תאריך רישומו", ולשון הפקודה היא ברורה ומפורשת. ואמנם, בנושא פירסומו הקודם של מידגם אין חילוקי-דעות בין בעלי-הדין כי ניתנת סמכות לרשם לבטל רישום שנעשה. אשר לטענתו של בנימין ("אדם המוצא את עצמו מקופח") כי מי שהמידגם נרשם בשמו אינו "בעליו של כל מידגם חדש או מקורי" (התנאים המוקדמים הראשון והשני שמנינו בפיסקה 5 לעניין רישומו של מידגם): הוראת סעיף 44 לפקודה תופשת בו, לכאורה, שכן לטענתו "[]כללו בפנקס רשימה בלא נימוק מספיק" (“... any entry made in... such register without sufficient cause...”) 8. לשון החוק, כפשוטה, תלמד אותנו איפוא כך: א. אדם מעוניין המבקש לבטל רישום שנעשה בפנקס המידגמים בשל כך שהמידגם פורסם בישראל לפני יום רישומו - הרשם מוסמך לדון בטרונייתו, כהוראת סעיף 36 לפקודה. ב. אדם המוצא עצמו נפגע בשל כך שראובן נרשם כבעל מידגם אף שלא היה, לעת הרישום "בעליו של כל מידגם חדש או מקורי" - בית-המשפט המחוזי מוסמך לטפל בטרונייתו, כהוראת סעיף 44 לפקודה. פירוש הדברים הוא, כי יש חלוקת סמכויות ברורה - על-פי המחוקק - בין בית-המשפט לבין הרשם: הרשם מוסמך לטפל בנושא פירסומו המוקדם של מידגם, ואילו בית-משפט מוסמך לטפל בטרוניות אחרות כנגד רישום בפנקס המידגמים. 9. לענייננו-שלנו נאמר כך: טרוניית המערערת שלפנינו היא, כי פנקס המידגמים כולל רישום שלא-כדין בשמה של המשיבה. לטענתה (בין השאר), נעשה רישום שלא-כדין - מלכתחילה - בפנקס המידגמים, הואיל ולא נתקיים במשיבה לעת הרישום התנאי כי היתה "בעליו של... מידגם חדש או מקורי". מסקנתנו היא, לכאורה, כי הטיפול בטרוניה זו ניתן לבית-המשפט המחוזי - כהוראת סעיף 44 לפקודה - לבית-המשפט ולא לרשם המידגמים. מכאן שבית-המשפט המחוזי שגה בקובעו כי אין בידיו סמכות לדון בטרוניית המערערת. 10. פירוש זה לפקודה - פירוש העולה בפשטות מתוך עיון בהוראותיה - מחזק עצמו לאחר עיון בהלכה שנקבעה במשפט האנגלי. פקודת הפטנטים והמידגמים המנדטורית הועתקה, בעיקרה, מן החוק הבריטי - ה-Patents and Designs Act, 1907 כפי שתוקן בבריטניה בשנת 1919 - והוראות הפקודה זהות כמעט מילה-במילה לנוסח החוק הבריטי. הנה-כי-כן, גם בחוק הבריטי (שמא נאמר: גם בפקודה המנדטורית) נעשתה חלוקת סמכויות בין הרשם (הקרוי Comptroller) לבין בית-המשפט, והחלוקה היא על-פי פירושנו לפקודה. סעיף 58 לחוק הבריטי מקביל לסעיף 36 לפקודה, ולשונו רצה כך: 58.- (1) At any time after the registration of a design any person interested may apply to the comptroller for the cancellation of the registration of the design, on either of the following grounds:- (a) That the design has been publi- shed in the United Kingdom prior to the date of registration: ........................................................” “Cancellation of registration of designs ואילו סעיף 72 לחוק הבריטי מקביל לסעיף 44 לפקודה, ולשונו מורה אותנו כך: 72.- (1) The court may, on the application in the prescribed manner of any person aggrieved by the non-insertion in or omission from the register of patents or designs of any entry, or by any entry made in either such register without sufficient cause, or by any entry wrongly remaining on either such register, or by an error or defect in any entry in either such register, make such order for making, expunging, or varying such entry as it may think fit. (2) The court may in any proceeding under this section decide any question that it may be necessary or expedient to decide in connexion with the rectification of a register. ...............................................................” “Rectification of registers by court לא נידרש להעמקת-יתר כדי ללמוד על זהות בין הוראות-החוק המקבילות, ועיון בחוק הבריטי ילמדנו זאת: הוראת סעיף 58 לחוק הבריטי (סעיף 36 שלנו) מפנה את המעוניין לרשם, אם טענתו היא שהמידגם פורסם קודם לכן בממלכה המאוחדת, ואילו סעיף 72 לחוק הבריטי (סעיף 44 שלנו) מפנה את הנפגע בשאר עילות לבית-המשפט דווקא - לבית-המשפט ולא לרשם. ההלכה בבריטניה הלכה בדרך שהתווינו. כך, למשל, ב-Re Radnall’s Registered Design (1934) 51 R.P.C 164. באותו עניין הוגשה בקשה לרשם לבטל רישומו של מידגם מן הטעם שאותו מידגם אינו חדש ואינו מקורי. המבקש ביקש לתקוע יתד בהוראת סעיף 58 לחוק הבריטי (המקביל להוראת סעיף 36 לפקודה), אך הרשם דחה את הבקשה בנימוק של היעדר סמכות. ערעור על החלטת הרשם נדחה. בית-המשפט מפי השופט לקסמור (Luxmoore, J.) קבע, כי הרשם נעדר סמכות לדון בבקשה, והיפנה את המבקש לבית-המשפט המוסמך כהוראת סעיף 72 לחוק הבריטי (הוא סעיף 44 לחוק שלנו). ובלשונו של השופט (בעמוד 166 לפסק-הדין; ההדגשה שלנו - מ' ח'): “Section 58 confers on any person interested, after the registration of a particular design, the right to apply to the Comptroller for cancellation of the registration, and the first subsection provides that one ground on which cancellation can be asked for is that the design has been published in the United Kingdom prior to the date of registration. Nothing is there said about the novelty or originality of the design or anything of that sort. By section 72 any person aggrieved in respect of any matter with regard to the registration of a design may apply, not to the Comptroller, but to the Court for rectification of the Register by expunging the registration or by varying the entry, and in any proceedings under that Section the Court may decide any question that may be necessary or expedient to decide in connection with rectification of the Register. That would cover, of course, the question of whether the design as published is new or original”. עינינו הן הרואות: בפרשו את הוראות הסעיף 72 לחוק הבריטי - הוא אביו הרוחני של סעיף 44 לפקודה - קובע בית-המשפט חד-משמעית, כי טרוניה בעניין רישומו של מידגם, שלא בטענת פירסום מוקדם, חייבת לבוא לפני בית-המשפט כהוראת סעיף 72 לחוק הבריטי (סעיף 44 לפקודה). בית-המשפט באנגליה הולך איפוא באותה דרך הנראית לנו כפירושה הנכון של הפקודה: הרשם אינו מוסמך להכריע בטענות המועלות נגד תקפות רישומו של מידגם זולתי הטענה של פירסום מוקדם כמפורש בסעיף 36 לפקודה. 11. עד-כה ניסינו לפרש את הפקודה מתוכה-ובה, והיגענו למסקנות שהיגענו אליהן. ואולם לא נספק עצמנו בכך. לדעתנו מתחזק פירוש שהיצענו לפקודה בשיקולי-משפט כלליים, ולשיקולים אלה ניפנה עתה. 12. ראשית לכל, ניתן דעתנו להבחנה החדה בין העילות הקבועות בפקודה לביטולו או למחיקתו של רישום: בין העילה השוכנת בסעיף 36 לפקודה לבין העילות השוכנות בסעיף 44 לפקודה. העילה השוכנת בסעיף 36 לפקודה הינה, על-פניה, פשוטה וקלה (יחסית) להוכחה: השאלה אם המידגם פורסם או לא פורסם קודם לכן בישראל. עילה זו, בעיקרה, היא עילה "מינהלית" שאינה נצרכת לדיון משפטי מעמיק או לבירור עובדתי מסובך. מן הצד האחר, העילות השוכנות בסעיף 44 - ובהן התנאים המוקדמים המנויים בסעיף 36 לפקודה לרישומו של מידגם במירשם, להוציא נושא הפירסום - הינן עילות שההכרעה בהן נצרכת לדיון שיפוטי מעמיק, להכרעה במחלוקת עובדתית, או לשניהם גם-יחד. הנה-כי-כן, השאלה אם ראובן היה, לעת הרישום, "בעליו של... מידגם חדש או מקורי", יכולה שתעורר חילוקי-דעות חריפים הדורשים הכרעתו של בית-משפט דווקא. הנה-כי-כן, סיכסוך מסוג ראשון הינו סיכסוך "טכני" או "מעין-טכני", בעוד אשר סיכסוך מסוג אחרון הינו סיכסוך משפטי במובהק. מכאן נוכל להבין מדוע ניתנות הכרעות אלו האחרונות לבית-משפט דווקא בעוד אשר הכרעה ראשונה ניתנת (גם) לרשם. ובהמשך לכך: לפי הפקודה אין כל תנאי-כשירות לרשם. רשם הוא מי ששר המשפטים מינה אותו להיותו רשם (סעיף 3(4) לפקודה). האמנם נניח כי מחוקק הפקודה נתכוון להפקיד סמכויות שיפוט מובהקות בידי מי שאפשר אינו כשיר להיותו שופט? אכן, חלוקת הסמכויות בין הרשם לבין בית-המשפט - לעניין ביטולו של מידגם - עשויה להסתבר גם על רקע זה של כשירות הרשם, וביתר דיוק: אי-כשירותו להכריע בסיכסוכי משפט מובהקים. 13. שנית, ענייננו הוא בפירושו של דבר-חוק מנדטורי משנת 1924. דרכו של המחוקק אותה עת היתה דרך פורמלית ונוקשה, ונסח הפקודה עשה כמיטבו לכלול בה - באורח מפורט ומדוייק - את כל הנדרש להפעלתה. אם כך ככלל, לא-כל-שכן בנושא טכני כנושא המידגמים, קל-וחומר בנושא חלוקת הסמכויות בין בית-המשפט לבין הרשם. נסכים כי רשאים אנו לפרש פקודה משנת 1924 "ברוח הזמן", וזו אף היתה דרכי (בדעת מיעוט) בבג"צ 7351/95 נבואני נ' השר לענייני דתות (טרם פורסם); ראו פיסקה 35 לחוות-דעתי). ראו עוד פיסקה 33 להלן. ואולם לעניין פילוג הסמכויות שאנו מדברים בהן עתה, דומה עליי כי עקרונות-יסוד במשפט מחייבים אותנו, כפי שראינו, לקבוע כי הסמכות בענייננו נתונה לבית-המשפט דווקא - לבית-המשפט ולא לרשם. מכל מקום, איננו מוצאים כל הצדק שהוא לצמצם את הוראות סעיף 44 לפקודה מטעמי מדיניות; נהפוך הוא: טעמי-מדיניות, לדעתנו, הולכים יד-ביד עם פירושו של סעיף 44 כפשוטו, לאמור, על דרך הענקת סמכות לבית-המשפט המחוזי בסיכסוך שלפנינו, סיכסוך הצורך הכרעת בית-המשפט דווקא. בעיקרם של דברים אני מסכים לדבריו של השופט דב לוין בד"נ 376/90 Anheuser-Busch Incorporated ואח' נ' Budejovicky Budvar, Narodni Podnik Ceske Budejovice ואח' פ"ד מו(4) 843, באומרו (בעמוד 871): "די אם אאמץ...בהסכמה את סיכום דברי בא-כוח המשיבה...לאמור: ... 'מידגם ניתן... לביטול על ידי בית המשפט בכל עת ומכל סיבה (סעיף 44 לפקודת הפטנטים והמדגמים).'" לא הייתי מרחיק-לכת ולא הייתי אומר כי מידגם ניתן לביטול "מכל סיבה". אלא שכוונת בית-המשפט היתה, כמסתבר, ל"סיבה" המעוגנת בפקודת הפטנטים והמידגמים - ולכך אני מסכים, כמובן. 14. בא-כוח המשיבה סומך עצמו אל ההלכה שנקבעה בע"א 187/53 וינטרברג נ' מאיר ואח', פ"ד ט 1485. לטענתו יש בה באותה הלכה כדי ללמדנו כי שלא כגירסתנו, אין סעיף 44 לפקודה מעניק בענייננו סמכות לבית-המשפט המחוזי. באותו עניין פנה בנימין לבית-המשפט המחוזי - על-פי הוראות סעיף 44 לפקודה - וביקש שני אלה: להעביר על-שמו פטנט שנרשם על-שם ראובן, ולמחוק את שמו של ראובן כבעל הפטנט. לטענתו של בנימין, הוא-הוא הממציא, ואילו ראובן רשם את הפטנט על-שמו בדרכי רמיה. בית-המשפט דחה את בקשתו של בנימין, וכך אמר (בעמ' 1485): "פקודת הפטנטים (חא"י, פרק קה) מורה את הדרך להשגת ביטול פטנט ותיקון הרישום בפנקסי הפטנטים. ההוראות השייכות לענין מצויות בסעיפים 22 ו44- לפקודה. במקום שטוענים, כי הפטנט הושג בדרכי רמיה, כלומר: מתקיפים את כשרותו של עצם הפטנט, ומבקשים להוכיח כי הורתו ולידתו בטומאת כפיים, על המתלונן לדרוש את ביטולו לפי סעיף 22(2)(ב)(1). את תיקונו של פנקס הפטנטים, לעומת זה, אפשר לדרוש לפי סעיף 44, אולם במקרה כזה אין מתקיפים את כשרותו של הפטנט גופו, ואין טוענים כי הוא הושג ברמאות. נהפוך הדבר: ההולך בדרך הסלולה לפי סעיף 44 טוען, כי עצם הפטנט כשר הוא מכל הבחינות, אלא שחלה טעות או אי-דיוק ברישום בלבד." הנה-כי-כן, כך טוען בא-כוח המשיבה, פרשת וינטרברג משמשת לנו אסמכתא מפורשת, כי הוראות סעיף 44 לפקודה אין בה בית-אחיזה לפניה לבית-משפט בטענות שהרישום במירשם לא נעשה על שם הבעלים של מידגם חדש או מקורי. נהפוך הוא: במקום בו מבקשים לתקוף כשרותו של פטנט מעיקרו, הדרך הסלולה היא זו הקבועה בסעיף 22 לחוק; ואילו סעיף 44 לפקודה לא נועד אלא ל"תיקונו" של פנקס הפטנטים מפאת "שחלה טעות או אי-דיוק ברישום בלבד". ולענייננו: המערערת מבקשת לתקוף כשרותו של מידגם מעיקרו, ומכאן שסעיף 44 לא יעמוד לה. יתר-על-כן: בתיתנו דעתנו לכך שסעיף 22 אינו חל אלא על פטנטים בלבד - אין הוא חל על מידגמים - וביודענו כי אין בפקודה לעניינם של מידגמים הוראת-חוק מקבילה להוראת סעיף 22, נוסיף ונדע כי אין אפשרות לתקוף כשרותו של מידגם בתקיפה ישירה. 15. טענת בא-כוח המשיבה אינה נראית בעיניי, לא בבחינת לשון המחוקק ולא בבחינת תכלית החקיקה. ולדעתי אין פרשת וינטרברג משמשת אסמכתא לענייננו. ראשית לכל נזכור, כי בפרשת וינטרברג נדון עניינו של פטנט ואילו אנו ענייננו הוא במידגם דווקא. ולא הרי זה כהרי זה. עיון קל בפקודה ילמדנו כי עיקר בה הוא העיסוק בפטנטים וכי העיסוק במידגמים אינו אלא טפל בה. המידגמים אינם אלא בבחינת "בן הדוד העני" של הפטנטים. הפטנטים צועדים באון בראש ואילו המידגמים נשרכים אחריהם. אחד הביטויים להבדל זה שבין הפטנטים לבין המידגמים הוא באותה הוראת חוק ספציפית ומפורטת - בסעיף 22 לפקודה - המייחדת עצמה לפטנטים ועניינה בקשה לביטול פטנט. וזה הוא דברה של הוראת סעיף 22 לפקודה: "ביטול 22. פטנטים (1) פטנט ניתן לביטול ע"י הגשת בקשה לבית-המשפט המחוזי. (2) בקשה לביטול פטנט יכול להגישה - (א) היועץ המשפטי לממשלת ישראל; או (ב) כל אדם הטוען - (I) שהפטנט נתקבל מתוך מעשי- תרמית מצד בעל הפטנט לגבי זכויותיו של המבקש או לגבי זכויותיו של אדם אחר שהוא תובע מטעמו או מכוחו; (II) שהוא או כל איש שהוא טוען מטעמו או מכוחו היה הממציא האמיתי של כל אמצאה הנכללת בתביעת בעל הפטנט; או (III) שכל איש אחר שהוא תובע מטעמו או מכוחו טובת-הנאה בכל מסחר, עסק, או תעשיה, ייצר או ניצל או מכר בפומבי בישראל, עוד לפני יום הפטנט ודבר שבעל הפטנט טוען שהוא המציאו." למידגמים לא ייחדה הפקודה כל הוראה מקבילה, והשאלה היא איפוא זו: האם הילכת וינטרברג תלמדנו כי ביטול פטנט או מידגם יכול שייעשה רק על-פי הוראה מפורשת ומיוחדת כזו שבסעיף 22 לפקודה? כי בהיעדר הוראה מעין-זו לעניינם של מידגמים אין ניתן לבטל מידגמים? או שמא נאמר: פטנטים לעצמם ומידגמים לעצמם, ואין ללמוד מאלה לאלה. דעתי היא כי אלה לעצמם ואלה לעצמם, וכי פטנטים לא ילמדונו על מידגמים. 16. תחנת-המוצא למסענו חייבת להיות בהוראת סעיף 44 לפקודה. אין מיקרא יוצא מידי פשוטו, ולשון החוק ברורה: אדם המוצא עצמו מקופח "מחמת שכללו [בפנקס] רשימה בלא נימוק מספיק" (“by any entry made in... such register without sufficient cause”), רשאי לפנות לבית-המשפט המחוזי, ובית-המשפט מוסמך "למחוק אותה" רשימה (“make such order expunging... such entry”). למערערת קנויה איפוא, לכאורה, זכות לבקש מחיקת רישום המידגם שנעשה בשם המשיבה. כפי שראינו, כך גם פירש בית-המשפט בבריטניה את החוק הבריטי הזהה בלשונו. אשר להילכת וינטרברג נאמר זאת, שאין בה בהלכה אלא ביטוי לכלל הידוע והמקובל כי "חוק מיוחד" גובר על "חוק כללי" (lex specialis derogat lex .generalis) וזה פשר הדברים: בפקודת הפטנטים והמידגמים באה הוראת סעיף 44, היא ההוראה הכללית, ולפיה יכול אדם נפגע לבקש מחיקתו של פטנט מפנקס הפטנטים. והנה, באותו דבר-חוק עצמו באה הוראת סעיף 22 אף-היא, ולפיה ניתן לבטל רישומו של פטנט בפנקס הפטנטים בתנאים ספציפיים אלה ואחרים. אין כל קושי להסיק, כי לעניין ביטולו של פטנט מן הטעמים המנויים בסעיף 22 לפקודה, תחולנה הוראות סעיף 22 והן בלבד, לאמור: הוראת סעיף 22 תגבר על הוראת סעיף 44. לחלופין נוכל לומר, כי הוראתו המפורטת של סעיף 22 לפקודה - לעניינו של ביטול הפטנט - תימלא תוכן בהוראתו הכללית של סעיף 44. ואולם כל זה אינו לעניינם של מידגמים. דינם של אלה שונה, ולו מן הטעם שהמחוקק לא ייחד להם הוראה כזו שבסעיף 22 לפקודה. שמע מינה: הוראת סעיף 44 תחול על מידגמים במלוא הדרה ובלא שהוראת-חוק כלשהי תגביל אותה. זה, לדעתנו, פירושה של הילכת וינטרברג, ומעצמנו נדע כי הלכה זו לא תעמוד למיכשול על דרכה של המערערת לבית-המשפט המחוזי. 17. נוסיף ונאמר, כי דחיית הפירוש שהיצענו עלולה להוליכנו אל דרך ללא-מוצא, לאמור: המערערת לא יעמוד לה כל סעד לבירור השאלה אם המידגם שנרשם בשם המשיבה הינו תקף, אם לאו. וזה הטעם לדבר: מלכתחילה, לעת רישום המידגם, לא היה לה למערערת מעמד להתנגד לרישום, וגם לאחר הרישום אין לה מעמד לתוקפו. אם ברצונה לתקוף את המידגם, אין כל דרך לפניה אלא להפר את המידגם הרשום, ובהיתבעה לדין לטעון כי המידגם היה בטל מעיקרו, באשר לא נתקיימו בו תנאים מוקדמים הנדרשים לרישומו של מידגם. פתרון זה המוצע למערערת אינו פתרון ראוי, ולא יהיה זה נכון לפרש חוק על דרך זה שאדם חייב ליטול לעצמו סיכון כי ייתבע לדין. במובן זה אני מסכים לדבריו של חברי השופט גולדברג. לעניינו של סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-: סמכותה של רשות לבטל או לשנות נורמות שעשתה 18. חברי השופט גולדברג סובר כי סמכותו של רשם המידגמים עומדת לו לבטל רישומו של מידגם מחמת פגמים שנפלו בו לעת הרישום. כיוון שהפקודה בגופה אינה מקנה סמכות זו לרשם, נדרש חברי להוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-, אותה מרכיב הוא על סמכותו של הרשם לרשום מידגמים בפנקס המידגמים. סעיף 30(1) לפקודה מסמיך את רשם המידגמים לרשום מידגמים בפנקס המידגמים - לרושמם אך לא לבטלם. נוטל חברי את סעיף 15 לחוק הפרשנות, מזווג אותו עם הוראת סעיף 30 לפקודה, ומזיווג זה בין השניים לומד הוא על סמכותו של הרשם: לא אך לרשום מידגמים אלא גם לבטל מידגמים. בבחינת הפה שהתיר הוא הפה שיאסור. כפי שפירטנו למעלה, דעתנו-שלנו שונה. לגירסתנו, אין לו לרשם סמכות לבטל מידגם אלא על-פי הוראתו המפורשת של סעיף 36 לפקודה (לעניין פירסום קודם). שאר פגמים ברישום ניתנים להכרעת בית-המשפט - כהוראת סעיף 44 לפקודה - ולא להכרעת הרשם. אך משנדרש חברי לפירושו של סעיף 15 לחוק הפרשנות, ביקשתי לומר אף-אני מספר דברים באותו נושא, ולו בקווים כלליים בלבד. 19. שאלה חשובה היא בתורת המימשל והמינהל: האם עומדת לה לרשות מימשל ומינהל סמכות לשנות או לבטל החלטות שעשתה? ואם עומדת לה סמכותה - מה הן מיגבלותיה של אותה סמכות? באומרנו רשות מימשל ומינהל מכוונים אנו דברינו לכל רשות המחזיקה בסמכות על-פי דין, לרבות בתי-משפט. נקרב מבטנו אל המאטריה וידענו כי הדוקטרינה מכירה, על דרך העיקרון, בסמכותה של כל רשות שלטון לבטל או לשנות החלטות שעשתה. הכנסת מוסמכת לשנות חוקי-יסוד וחוקים; הממשלה ורשויות המימשל והמינהל מוסמכות לשנות מדיניות; בעלי סמכות מוסמכים לבטל רשיונות והיתרים שהוציאו; בתי-משפט מוסמכים לשנות ולבטל פסקי-דין שנתנו. זו היא הדוקטרינה המוּבנָה בתורת המימשל והמינהל, והיא ביסוד-היסודות. החיים נעים כל העת קדימה (לא תמיד לטובה), המינהגות משתנים, אנשים הולכים ואנשים באים, השלטון משתנה, המדיניות פושטת צורה ולובשת צורה, ולעולם אינך טובל שנית באותו נהר. הכל זורם כמישנת הראקליטוס. זרימה זו, שהיא חלק מחיינו - שמא נאמר: היא-היא חיינו - יולדת אף את הדוקטרינה המשפטית. עמדתי על-כך במקום אחר, ואחזור על דבריי (ע"א 6821/93, רע"א 1908/94, 3363 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 22, 567): "דרכו של המשפט אינה דרך מהפכה אלא... דרך הרץ למרחקים ארוכים. החיים משתנים והולכים כל העת, ועמהם המשפט. משפט שלא יתאים עצמו לחיים כמוהו כמשפט נסוג אחור. שיטת המשפט ביחסה לחיים נדמית היא לשחקן העומד על בימה נעה ומסתובבת. אם לא ינוע השחקן כי אז ייעלם מעיני הקהל אל מאחורי הבימה. חייב הוא לנוע למצער בקצב תנועתה של הבימה ולו כדי שיישאר על מקומו, לא כל שכן אם ברצונו להתקדם. במקום שהבימה המסתובבת תגביר מהירותה לפתע והשחקן לא יגביר מהירותו אף הוא, ינוע-ינוד השחקן ואף אפשר יאבד שיווי משקל. ואם יגביר השחקן מהירותו אל מעבר למהירותה של הבימה, גם אז עלול הוא להיעלם אל מאחורי הבימה. חוכמתנו שלנו - חוכמת המשפט - היא, שנדע להתאים מהירותנו לעולם סביבנו." השאלה הנכונה איפוא, אינה השאלה אם רשות-שלטון קנתה סמכות לבטל או לשנות החלטות שעשתה; על סמכות זו של רשות-שלטון יסכימו הכל. השאלה הנכונה היא: מה הן מיגבלותיה של אותה סמכות? אימתי רשאי תופש-סמכות לבטל או לשנות החלטות שעשה ואימתי אין הוא רשאי לעשות כן? מה הם הסייגים לסמכותה של רשות פלונית או אלמונית לשנות או לבטל החלטות שעשתה? 20. עיון בדוקטרינה ובהלכה ילמדונו, כי הסייגים החלים על סמכותן של רשויות-שלטון לשנות או לבטל החלטות אינם עשויים חומר אחד. כך, למשל, יש סייגים אירגוניים, סייגים המתבקשים מתוך זהותו של הגוף-תופש-הסמכות: לא הרי כוחו של בית-משפט לשנות פסקי-דין שנתן כהרי כוחה של הממשלה לשנות מדיניות. יש סייגים פונקציונאליים, ובהם ההלכה כי אין פוגעים ב"זכויות מוקנות"; יש הבחנה בין ביטול או שינוי החלטה בשל פגם שנפל לעת ההחלטה, לבין ביטול או שינוי לעתיד בלבד; ועוד. ויש שהסייגים וההבחנות מתמזגים. כך, למשל, סמכותו של בית-משפט לשנות או לבטל החלטות שעשה עניינה, בעיקרה, בפגמים שנפלו לעת ההחלטה, בעוד שסמכות הממשלה לבטל או לשנות מדיניות עניינה, בעיקרה, שינוי או ביטול מדיניות לעתיד-לבוא. אין בכוונתנו, כמובן, לדון בסוגיה זו לעומקה. כל כוונתנו אינה אלא לצייר קווי מיתאר כלליים ביותר. 21. על רקע דברים אלה יש, לדעתי, להבין את הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות, הקובע וזו לשונו: "סמכות התקנה 15. הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה." להוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות שושלת-יוחסין, וזו היא: ההוראה הינה בתה של הוראת סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], וזו האחרונה הינה בתה של הוראת סעיף (a)7 לפקודת הפירושים שלשנת 1929 (חקא"י פרק 69). הוראת סעיף 15 משתלבת בדוקטרינה הכללית, ובה-בעת נותנת היא ביטוי חקוק לדוקטרינה שהיתה קיימת בלאו-הכי כחלק מתורת-המימשל ומתורת-החיים. תקנות והוראות-מינהל - הניתנות על-פי עצם הגדרתן מכוחו של דבר-חוק - אינן אלא אחד הביטויים הנורמטיביים של מדיניות המימשל והמינהל, וממילא אמורה הדוקטרינה הכללית לחול אף עליהן. אך מתוך שענייננו כאן הוא בהוראת-חוק המעניקה סמכות להתקין תקנות וליתן הוראות-מינהל - הוראת-חוק להבדילה מ"מדיניות" על דרך הסתם - מצא המחוקק לייחד דברו בהוראת-חוק מקבילה לנושא הביטול והשינוי. והיא הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות. הבו נעמוד עתה על כמה מן המאפיינים העיקריים של סעיף 15 לחוק הפרשנות, ולאחר שנלמד ונבין ננסה לשלבו בנושא העומד עתה לפנינו לדיון. סעיף 15 לחוק הפרשנות - סמכות חלופית 22. בהיקראו לעצמו, לא נמצא בסעיף 15 לחוק הפרשנות כל סייג לסמכותה של הרשות לתקן, לשנות, להתלות או לבטל תקנות או הוראות מינהל. ואם בסעיף 15 לא יימצא לנו, יבוא אלינו הסייג מסעיף 1 לחוק, ולפיו: "תחולת החוק וסייגיה 1. חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה..." בשפה האנגלית של פקודת הפרשנות לשנת 1945 (היא הפקודה שממנה נערך הנוסח החדש) מנוסח סייג זה כך: “...unless there is something in the subject or context inconsistent with such construction, or unless it is therein otherwise expressly provided...” פירוש: לבדיקת סמכותה של רשות לשנות את החלטותיה, לבטלן וכו', שומה עלינו - בראש ובראשונה - לחקור בדבר-החוק הספציפי שלעניין. מטרתה של החקירה היא לנסות ולברר שתי אלה: אחת, האם יש בו בחוק הספציפי "הוראה אחרת לענין הנדון", לאמור, הוראה ("אחרת") שעניינה סמכותה של הרשות לבטל, לשנות וכו'; ושתיים: האם יש בעניין הנדון או בהקשרו דבר הדוחה את הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות. בקיצור לשון: האם יש בחוק בו מדובר - בין במפורש בין מכללא - הסדר שלילי לעניין החלתה של הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות. הוראת סעיף 15 תחול על דברי-חוק למיניהם רק אם אין בהם הסדר שלילי האומר לדחות אותה. הוראת סעיף 15 היא בבחינת "סמכות חלופית" לסמכות הניתנת - או הנשללת - בחוק הספציפי בו מדובר. ובלשונו של השופט זילברג בע"א 28/52 "פלס" חברה לפרסומים בע"מ נ' משרד התחבורה, פ"ד ט(1), 436, 445: "נראה לי, כי הכוח שניתן בסעיף 16(1) [לפקודת הפרשנות, 1945] הוא כוח 'אלטרנטיבי', ואפשר להפעילו רק כאשר בחוק הספציפי, הדן באותה 'תקנה', לא נקבעה דרך אחרת לשינויה או לביטולה של ה'תקנה'." ולעניינו-שלו הוסיף השופט זילברג ואמר (שם, שם): "פטנטים וסימני מסחר ודאי שאינם יכולים להתבטל ע"י רשם הפטנטים, או רשם סימני-המסחר, מכוח הוראת סעיף 16(1) הנ"ל. כמו כן אין ספק בדבר, כי מנהל הבריאות (כעת: שר הבריאות) לא יוכל לבטל רשיונו של רופא בהסתמכו על סעיף 16(1), וזקן-השופטים לא יכול היה לבטל רשיונו של עורך-דין בתוקף סעיף זה." נדע מכאן, כי נוכל להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות על סמכויותיהן של רשויות, רק לאחר שנלמד היטב-היטב את דבר-החוק שלעניין - את החוק ואת תכליתו - מתוכו-ובו. ראו עוד לעניין זה: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב, 992 ואילך, בייחוד 998 עד 1001 (נבו הוצאה לאור, ירושלים תשנ"ו1996-). 23. אשר לענייננו-שלנו נאמר, כי לדעתנו דוחה הפקודה את הוראת סעיף 15 לעניין סמכותו של הרשם לבטל מידגמים שרשם. דיברנו בנושא זה למעלה באריכות, ולענייננו עתה נדגיש שני אלה: אחד, החוק בגופו נותן סמכות ביטול לרשם במקרה ספציפי אחד (כהוראת סעיף 36 לפקודה), וממילא שולל הוא, מכללא, סמכויות ביטול במקרים אחרים. שנית, החוק בגופו נותן סמכות לבית-המשפט דווקא למחוק מידגמים מן הפנקס (בהוראת סעיף 44 לפקודה), והסדר זה מדגיש את ייחודיות סמכותו של בית-המשפט דווקא. נזכיר עוד, כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מעמדם, מזה ומזה, של הרשם ושל בית-המשפט. סעיף 15 לחוק הפרשנות - לעתיד ולעבר 24. הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות אינה מסייגת עצמה בלשונה לטעמים שבגינם מוסמכת רשות בת-סמך לתקן, לשנות, להתלות או לבטל תקנות או הוראות מינהל. טעמים אלה יילמדו מן הנושא בו מדובר, וסמכות הרָשות תסוייג אף-היא מן ההקשר, כגון, היעדר סמכות לפגוע ב"זכויות מוקנות". ומתוך שהסמכות העולה מסעיף 15 אינה מסוייגת מתוכה-ובה, נוכל לומר כי פורשת היא עצמה גם על מעשי-עבר גם על מעשי-עתיד: צופה היא גם פני-עבר גם פני-עתיד. רָשות המבקשת לשנות ממדיניותה מוסמכת לשנות או לבטל רשיונות (בכפוף ל"זכויות מוקנות"). במעשיה צופה הרָשות פני-עתיד, והוראת סעיף 15 מסמיכה אותה לכך. ואולם רשאית היא רָשות לשנות או לבטל הוראות מינהל גם בשל אירועים שהיו בעבר, כגון שהוציאה רשיון לפלוני בשל מצגי-שווא של אותו פלוני, ומשעמדה על-כך מבקשת היא לבטל את הרשיון מחמת אותם מצגי-שווא. אכן, גם מעשה זה של ביטול הרשיון צופה פני עתיד, אך בזאת נבדל הוא מסוג המקרים האחר: שבדוגמת ביטול הרשיון של פלוני, טעם ביטול נועץ עצמו באירועי-עבר ספציפיים וייחודיים, בעוד אשר באותן החלטות צופות-פני-עתיד עיקר הוא השינוי הקונסטיטוטיבי לעתיד. יש הבדלים ניכרים בין דרכי הפעלת הסמכות בסוג המקרים האחד ובסוג המקרים האחר, ואנו לא נעמוד עתה אלא על מיקצת הדברים. 25. דומה עליי, כי הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות נועדה - בגרעינה - למעשי מימשל ומינהל שלעתיד-לבוא, לסמכותן של רשויות מימשל ומינהל לשנות או לבטל לעתיד תקנות בנות פועל תחיקתי או הוראות מינהל (רשיונות, היתרים וכו'). סעיף 15 נועד לשמש כלי בידי המימשל והמינהל להתאים את המציאות המשפטית ל"מדיניות" הרשות, והרי המדיניות צופה לעולם פני-עתיד. בדיעבד, נסכים, חובקת לשון סעיף 15 גם סמכויות של ביטול ושינוי בגין מעשי-עבר (כגון ביטול רשיון שהוצא במירמה), ואולם סמכות זו שלעבר, בעיקרה, נגררת היא אחרי הסמכות העיקרית, דהיינו, אחרי הסמכות לשנות את פני המציאות המשפטית לעתיד-לבוא מפאת שינוי מדיניות. הסמכות לבטל רשיון (למשל) בשל מעשה-עבר שפָּגַם בעצם הוצאתו, הינה, לאמיתם של דברים, סמכות טבועה בכוחה של הרשות, ויחול עליה הכלל כי הפה שהתיר הוא הפה שיאסור. לשון אחר: הסמכות ליתן "הוראת מינהל" משמיעה מעצמה וכוללת בגופה סמכות לבטל אותה הוראה מפאת פגם מהותי שנפל בעצם הוצאת ההוראה. וכלשונו של ממלא-מקום הנשיא השופט זוסמן בבג"צ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה, פ"ד כה(2) 533, 539: "העותר הטעה את הרשות לגבי משך עיסוקו כנהג מונית, והטעות גרמה לכך שהיא זיכתה אותו שלא כדין ביתר נקודות מאשר זכאי היה לקבל. אילו ידעה את האמת, לא היתה מעניקה לו את הרשיון. כדרך שהטעיית אדם שהתקשר בחוזה מזכה אותו לבטל את הקשר, כך גם במשפט המינהלי דין הוא, שהרשות רשאית לחזור בה מרשיון שנתנה, אם נתנה אותו עקב תרמית או מצג-שווא.... רשות זו של מי שרומה או הוטעה אינה מותנית, במתן סמכות מפורשת לכך בחיקוק, אלא כדברי סגן פרקליט המדינה, היא 'אינהרנטית'." באותה רוח ראו עוד, למשל: בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(4) 487, 492; בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה, תשי"ט1949-, פ"ד לו(1) 317, 331; רע"א 417/74 מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה נ' הארי פאליי, פ"ד כט(1) 681, 688; בג"צ 28/71, 83/71 שעשע ואח' נ' ועדת העררים לענייני מוניות ואח', פ"ד כח(2) 652, 657; רע"ב 5753/96 רובבשי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (טרם פורסם). לשון אחר: הסמכות לבטל או לשנות הוראת-מינהל מפאת פגמים מהותיים שנפלו לעת הוצאת ההוראה, הינה - במהותה - סמכות טבועה בעצם הסמכות להוציא הוראת-מינהל, וסעיף 15 לחוק הפרשנות, מעיקרו, לא לעניינה של סמכות זו בא (אם כי בדיעבד הוא חל גם עליה). נוסיף ונציין, שחברנו השופט זמיר - וכתר הפרופסור על ראשו - סובר כי הסמכות לשנות ולבטל החלטות תוקעת עצמה אך רק בהוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות. ראו, זמיר, שם, 992 ה"ש 15. ואני בדעתי. לא אנמק שכן לא לעת הזו ניכנס בפולמוס. 26. בפרשת המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לה(4) 533, עלתה שאלת סמכותו של שר החינוך והתרבות להתלות רשיון חפירה שניתן לפי חוק העתיקות, תשל"ח1978-. סעיף 13 לחוק העתיקות - כותרתו היא: "ביטול רשיון חפירה ומניעתו" - קובע הוראות בשאלה אימתי ובאלו נסיבות ניתן להתלות רשיון חפירה. השאלה שנשאלה היתה, האם ניתן להתלות רשיון רק באותן נסיבות המנויות בסעיף 13, או שמא ניתן להיעזר בהוראת סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] - אמה-הורתה של הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות כיום - כהוראת-השלמה להוראת סעיף 13? לשון אחר: האם הוראת סעיף 13 לחוק העתיקות מוציאה את תחולתה (האפשרית) של הוראת סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות, או שמא דרות השתיים בשלום זו-בצד-זו? הנשיא לנדוי פסק (בעמוד 539) שפירוש ראוי של שתי ההוראות מחייב מסקנה כי שתיהן חיות ועומדות זו-בצד-זו. להמחשת דבריו מביא הנשיא שתי דוגמאות. הדוגמה האחת עניינה ברשיון אשר הושג בתרמית, ולעניינו של זה - כך אומר הוא - יודו הכל כי הרשיון ניתן לביטול אף שאין לדבר זכר בסעיף 13 לחוק. הדוגמה השניה עניינה במתן רשיון חפירה באתר המשמש לצורך דתי או המוקדש לתכלית דתית. בהתאם לסעיף 29(ג) לחוק, אין לתת רשיון באתרים אלה אלא באישורה של ועדת שרים מיוחדת. נניח עתה, כך אומר הנשיא לנדוי, כי מוענק רשיון חפירה באתרים אלה בלא אישורה של ועדת השרים. גם במקרה זה ניתן יהיה להתלות את הרשיון, אף שאין לדבר זכר בסעיף 13 לחוק. ומתוך שידענו כי הסמכות להתלות רשיון בשתי הדוגמאות יכולה שתבוא רק מהוראת סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות, נוסיף ונדע כי הוראת סעיף 13 לחוק אינה בלעדית וייחודית לעניינה של הסמכות להתלות רשיון שניתן על-פי החוק. הנשיא לנדוי קובע איפוא, כי הוראת סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות - אותה "סמכות חלופית" - מספחת עצמה להוראת סעיף 13 לחוק העתיקות, היא ההוראה הקובעת אימתי ניתן להתלות רשיון חפירה. הוראת סעיף 13 לחוק העתיקות כוללת, אמנם, סמכות להתלות רשיון חפירה, אך אין בה כדי לשלול את הוראת סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות. כוחו של שר החינוך והתרבות עומד לו להתלות רשיון חפירה בין מכוח סמכותו בסעיף 13 הנזכר ובין מכוח סמכותו בסעיף 16(1) לפקודת הפרשנות. לאישוש קביעתו זו מביא הנשיא לנדוי כמה וכמה סוגי אירועים אשר אליבא דכולי עלמא קונה בהם השר סמכות להתלות רשיון, וזאת על-אף שאין הם נזכרים בסעיף 13 לחוק העתיקות. והמסקנה כמו נדרשת מאליה: באותן דוגמאות הכל מסכימים שהשר קנה סמכות להתלות רשיון, אך סמכות זו אין לתלות אלא בסעיף 16(1) לפקודת הפרשנות. שמע מינה: סעיף 16(1) יכול לשמש מקור-סמכות להתלות רשיונות חפירה בצידו של סעיף 13 לחוק העתיקות. והנה, שתי הדוגמאות אותן מביא הנשיא לנדוי בחוות-דעתו - שתי הדוגמאות כאחת - עניינן פגמים מולדים­ ברשיון החפירה שניתן. עילות הביטול באותן דוגמאות מייסדות עצמן על אירועי-עבר - לעת הוצאת הרשיון - וכולן עניינן בנסיבות שבהן במהלך הדברים הרגיל והתקין לא היה מוצא רשיון מלכתחילה, לו ידע בעל הסמכות לעת הוצאת הרשיון את שנודע לו רק לימים (בין מחמת פגם מהותי שנפל בשיקול הדעת, כגון מעשה רמיה מצידו של מקבל הרשיון, בין מחמת היעדרם של תנאים מוקדמים הכרחיים להוצאתו של רשיון). ואולם, כפי שציינו למעלה, סמכויות ביטול או שינוי אלו שונות הן במהותן מסמכויות ביטול בשל אירועים שאירעו לאחר הוצאת הרשיון, ולו מחמת אותה סמכות טבועה לתקון מעוות-יוכל-לתקון. הראיה אינה מסוג הנדון, וממילא אין ההיקש מושלם. וניזהר בדברינו: לא אמרנו - אף לא נאמר - כי הפירוש שניתן לחוק העתיקות ולפקודת הפרשנות, אין הוא הפירוש הנכון. כל שאנו אומרים הוא, שהדוגמאות אותן מביא הנשיא לנדוי אינן תומכות במסקנתו לעניין חוק העתיקות. הוא שאמרנו: סמכות ביטול ושינוי לעבר לעצמה, וסמכות ביטול ושינוי לעתיד לעצמה. 27. ולבסוף: אמרנו כי סמכות להתקין תקנות או ליתן הוראות-מינהל, מובנֵית בה הסמכות לבטל או לשנות תקנות או הוראות-מינהל מפאת פגמים-מולדים בהן. סמכות הביטול והשינוי בשל פגמים שנפלו בעת לידתה של נורמה, הינה סמכות הטבועה בעצם הסמכות לקבוע אותה נורמה, סמכות הבנויה אל-תוך הסמכות העיקרית כסמכות טפלה ונגזרת. ואולם אין זו אלא תחנת המוצא. משיימצא לנו כי המחוקק נתן דעתו במקרה פלוני על שאלת הביטול או השינוי, תעלה מעצמה שאלה אם ההסדר שנקבע לא נועד לבוא תחת הסמכות הטבועה. שכן סמכות טבועה תהיה ותתקיים רק בהיעדר הסדר - הסדר מפורש או הסדר מכללא - הסדר שניתן לפרשו כהסדר המוציא את הסמכות הטבועה (הסדר שלילי). הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות - האם חלה היא למפרע? 28. חברי השופט גולדברג מזווג את הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות עם הוראת סעיף 30 לפקודה, ומזיווג זה מיילד הוא את סמכותו של הרשם לבטל רישום מידגם שעשה בפנקס. ואילו עליי קשה הוא הזיווג. הפקודה נולדה בשנת 1925, ואילו חוק הפרשנות - ועימו סעיף 15 - לא נולד אלא בשנת 1981, כחמישים ושש שנים מאוחר לפקודה. האמנם נקבל כי במקום בו נותן חוק סמכות לרשות להוציא הוראת-מינהל בלא שמוסיף הוא ומסמיך אותה לבטל או לשנות אותה הוראה; ולאחר שנים - שנים רבות מראש - קובע המחוקק, באורח כללי, כי סמכות לתת הוראות מינהל גונזת בחובה גם סמכות לבטל או לשנות אותה הוראה; האמנם נקבל על עצמנו מעשה-מוכני כי הוראה אחרונה חלה גם על הוראה ראשונה? מסקנה זו קשה עליי, וכשאני לעצמי סובר אני אחרת. כפי שאמרנו לעיל, בנסותנו לרדת לחקר הדברים, שומה עלינו - בראש ובראשונה - לברר לעומק את ההסדר שביקש המחוקק לעשות בחוק הספציפי בו מדובר. כך מורה אותנו סעיף 1 לחוק הפרשנות (ראו פיסקה 22 לעיל) וכך מורה אותנו השכל הישר. והנה, חֲפירה בפקודה מעלה, לדעתנו, כי המחוקק ידע ידוע-היטב את שהוא עושה; ובקובעו סמכות לרשם לבטל רישומו של מידגם בנסיבות כאמור בסעיף 36 לפקודה, ביקש הוא לשלול סמכות מן הרשם למחוק מידגם מכל טעם אחר. ואם זה פירוש הפקודה, מה רשות ניתנה לנו להרכיב את סעיף 15 עטרה לראשה? ואמנם, דעתנו היא כי הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות אינה חלה על נושא סמכותו של הרשם לבטל מידגם שרשם בפנקס. על טעמים נוספים למסקנתנו זו עמדנו כבר למעלה, ולא נוסיף. ועדיין אין זה סוף פסוק. 29. פקודת הפטנטים והמידגמים היא משנת 1925, ובשנת 1929 נחקקה פקודת הפירושים (חקא"י פרק 69). והנה, סעיף (a)7 לאותה פקודה קובע סמכות שינוי, ביטול, התליה וכו' - כהוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות כיום - וסעיף 1 לפקודה מוסיף וקובע מפורשות כי הוראותיה תחולנה על כל פקודה שבתוקף, בין שנחקקה לפני פקודת הפירושים ובין לאחריה. ובלשון המקור (בסעיף 2 לפקודה): 2. The provisions of this Ordinance shall apply to this Ordinance and to all Ordinance and regulations, proclamations, and public notices, whether passed, made or published before or after the "commencement of this Ordinance. “Application פירוש הדברים הוא, שהרשם קנה סמכות, לכאורה, לבטל רישום מידגם שנעשה. ואולם כך רק לכאורה, הואיל ופקודת הפטנטים והמידגמים דוחה מעליה - כמעט במפורש - הענקת סמכות לרשם לבטל מידגמים (שלא מן הטעם הקבוע בסעיף 36 לפקודה), כך שהמסקנה הסופית היא אותה מסקנה. זכות הגישה לבית-המשפט - זכות-יסוד? 30. אליבא דבית-משפט קמא, הרואה עצמו נפגע מרישום מידגם על-שמו של הזולת, אין ניתן סעד בידו לתקוף את הרישום בכל דרך שהיא; לא בפני בית-משפט ולא בפני רשם המידגמים. היוצא האחד לכלל הוא בעילה שיש לאותו נפגע בסעיף 36 לפקודה, ולפיה יכול הוא להשיג לפני הרשם על רישום מידגם חרף פירסומו קודם הרישום בפנקס. בכל שאר עילות שבעולם דרכיו של הנפגע לבית-משפט או לרשם חסומות, ויכול הוא לתקוף מידגם שנרשם - שלא-כדין, לטענתו - רק על דרך של הגנה בתביעה שתוגש נגדו בשל הפרת המידגם. מסקנה זו אינה מקובלת על חברי השופט גולדברג. מסקנה זו אינה מקובלת גם עליי, אלא שפתרון החלום המוצע על-ידי שונה מפתרונו של חברי: חברי מציע לעשות חלוקת-עבודה בין בית-המשפט לבין הרשם, ואילו אני סבור כי סמכותו של הרשם מצומצמת לקביעתו של סעיף 36 לפקודה, וכי בכל שאר עילות-תקיפה הסמכות היא לבית-המשפט כדברי סעיף 44 לפקודה. 31. המסקנה הנדרשת מפסק-דינו של בית-משפט קמא שורטת עמוקות בזכות הגישה לבית-המשפט ובעיקרי המשטר הדימוקרטי. ואמנם, אגב פירושו לפקודה עומד חברי השופט גולדברג על אופיה של זכות הגישה לבית-משפט, ועל חשיבותה הנעלה של זכות זו במשטר דימוקרטי כשלנו. הכל מסכימים כי המדובר הוא בזכות מן המעלה העליונה, אך מסתבר כי גם בשדה זו הובעו דעות שונות באשר למקורה המשפטי של הזכות. יש אומרים שהזכות היא זכות-יסוד אף אם טרם נחקקה בחוק-יסוד; יש אומרים כי הזכות נגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וממילא מוגנת היא מכוחו של חוק-היסוד; יש אומרים כי זכות הגישה לבית-המשפט אינה אלא זכות טפלה לזכויות במשפט, וכי כל אימת שיש לו לאדם זכות כלשהי, קמה ועומדת לו אף זכות הפניה לבית-המשפט; ויש אומרים אחרת. על כל אלה ועוד עומד חברי השופט גולדברג, ולא אוסיף על דברים שאמר. דעתי-שלי היא, כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למיסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומַר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק. בזאת נשתנתה הרשות השופטת משתי אחיותיה - הרשות המחוקקת והרשות המבצעת - ששתי אלו האחרונות יוזמות ועושות, אם בתחום החקיקה ואם בתחום המעשה, בעוד אשר הרשות השופטת יושבת על מושבה ומצפה כי יבואו אליה לקבל את חוות-דעתה ואת הכרעותיה. וכנאמר על משה: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב" (שמות יח יג). שניים אלה הם הנדרשים לשיפוט: שופט היושב על מושבו ומתדיינים העומדים לפניו. באין מתדיינים יישב בית-המשפט בטל וחסר-מעש, ובית-משפט שאין מתדפקים על שעריו כמוהו כמו-לא-היה. נדע מכאן, כי חסימת הדרך לבית-משפט - בין במישרין בין בעקיפין - ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה-raison d’ךtre של הרשות השופטת. ופגיעה ברשות השופטת פירושה פגיעה ביסוד הדימוקרטי של המדינה. באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשילטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות-היסוד. ראו והשוו: בג"צ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים על פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל1970-, פ"ד מה(5), 445, 450. בחסימת הדרך לבית-משפט ייעלם ואיננו הדַיין, ובאין דיין ייעלם אף הדין עימו. 32. חוקי-היסוד הם החוקים הנעלים במירקם החקיקה והמשפט במדינה; כך מבחינת מהותם, ובחלקם גם מבחינת עוצמתם הפורמלית. כך הוא, גם לדעת הסוברים - ואני נמנה עימהם - שאין לה לכנסת סמכות מכוננת. ואולם גם חוקי-היסוד אינם בפיסגת הפירמידה, שמא נאמר: בתשתית-התשתיות. נעלים עליהם עקרונות-יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי-היסוד יונקים מהם את חיותם. עקרונות אלה הם עיקרים במשפט הטבע ועיקרים בתורת הדימוקרטיה היהודית. אלה הם ה"גבוה מעל גבוה שומר". אלה הם הגנים היוצרים את חיינו. ביטוי לדבר מצאנו בסעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (וכמותו בסעיף 1 לחוק-יסוד: חופש העיסוק): "עקרונות היסוד 1. זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." ואולם עיקר לענייננו עתה יימצא דווקא בהוראת סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (וכמותו בסעיף 2 לחוק-יסוד: חופש העיסוק): "מטרה 1א. חוק יסוד זה מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו [על חופש העיסוק] כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." הנה-כי-כן, מטרתם של חוקי-היסוד הינה לעגן, לקַבֵּע, לנטוע בתוכנו את ערכי המדינה; ערכים אלה - ערכים הקיימים לבר-חוק-היסוד - הם המזינים את חוק-היסוד ומהם חיותו של החוק. זה המעיין ממנו שואבים אנו מימינו להחיות נפשנו. אלה הם "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מושג הדימוקרטיה משמיע - אף זועק - קיומה של רשות שופטת. מוחה של הדימוקרטיה עשוי שלוש אונות: האונה המחוקקת, האונה המבצעת והאונה השופטת. המוח - על שלוש האונות - הוא השולט על הגוף, נותן לגוף חִיּוּת ומעצב את חייו. שיתקת אחת משלוש אונות אלו, והדימוקרטיה נעלמה ואיננה. מסקנה נדרשת מאליה היא, כי קיומה של רשות שופטת - כאונה חיונית בגופה של המדינה הדימוקרטית - משמיע מעצמו איסור חסימת צינורות הדם המוליכים אליה, איסור חסימת דרכו של אדם לבית-המשפט. הסדר ראוי לפניה לבית-משפט - כן; חסימת הדרך - בין במישרין בין בעקיפין - לא ולא. מה הוא "הסדר ראוי" ומה היא "חסימה - בין במישרין בין בעקיפין", על כך ידובר בבוא היום. על דימוקרטיה ועל פירוש דברי-חוק מתקופת המנדט 33. עומד לפנינו לפירוש דבר-חקיקה מתקופת המנדט הבריטי. לא עוד, אלא דבר-חקיקה משנותיו הראשונות של המנדט. השאלה היא אם יש לפרשו ככוונת יוצרו ובוראו בשנים 1924 ו1925-, או שמא ניתן להזריק בו עקרונות פירוש היָאים לנו ולמדינה כהיום הזה. אין ספק קל בדעתי, שראוי לנו כי נעשה כמיטבנו להפיג את ריח העובש, להפוך דבר-חוק ישן להיותו בן-בית במקומנו, להתאימו לעקרונות שאנו מנהגים על פיהם את חיינו כיום. בייחוד אמורים הדברים בזכויות היסוד של האדם ובעקרונות המקובלים במשטר דימוקרטי. עמדתי על-כך ארוכות בפרשות הריסות בתים לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. ראו, למשל: בג"צ 2722/92 אלעמרין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד מו(3) 693, 706-704; בג"צ 2006/97 ג'נימאת נ' אלוף פיקוד המרכז, והאסמכתאות הנזכרות בו (טרם פורסם); ואלה דברים נאמרו בפרשת אלעמרין (שם, 705): "דברי חוק שהורתם ולידתם בתקופת המנדט... פירוש אחד היה להם בתקופת המנדט, ופירוש אחר נודע להם לאחר קום המדינה, והרי ערכיה של מדינת ישראל - מדינה יהודית חופשית ודמוקרטית - שונים הם תכלית שינוי מערכי היסוד שבעל המנדט השליט בארץ. עקרונות היסוד שלנו - ובימינו - הם עקרונות היסוד של מדינת חוק דימוקרטית השוחרת חופש וצדק, ועקרונות אלה הם שייתנו רוח חיים בפירוש דברי-חוק אלה ואחרים... כך היה מאז קום המדינה, ובוודאי כך לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המשתית עצמו על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודימוקרטית." דברים בדומה אמרתי בבג"צ 7351/95 נבואני נ' השר לענייני דתות (טרם פורסם), בפיסקה 35 לחוות-דעתי (באותה פרשה הייתי בדעת מיעוט): "...גם אם אמרנו כי העיקרון הדימוקרטי לא קנה שביתה לא בסימן 83 לדבר-המלך במקורו ולא בפקודה במקורה, נדע כי עם קום המדינה נתחולל מהפך-זוטא בפירושם של דברי-חוק אלה. אכן, דברי-חקיקה שהורתם בתקופת המנדט יימלאו תוכן בעקרונות-יסוד המקובלים עלינו כיום, והרי את חיינו כהיום הזה אמורים אנו לנהג לפיהם... ואם אלה שינויים נתחוללו בדין עקב הקמת המדינה ורשויותיה, לא-כל-שכן לאחר היות חוקי היסוד - בראשם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - המשתיתים עצמם על 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודימוקרטית'. העיקרון הדימוקרטי - באשר הוא - מחלחל בכל שיטת המשפט בישראל, ומצרף הוא עצמו לצופן הגנטי של כל הנורמות המחייבות במשפט ישראל. כוחו הגנטי של העיקרון הדימוקרטי אינו שווה, אמנם, בכל נורמה ונורמה, ואולם לא תימצא נורמה פנויה ממנו. בכל ענין וענין שומה עלינו לדון בכוחו של העיקרון הדימוקרטי, ולהכריע אם גובר הוא על עקרונות ואינטרסים אחרים המתחרים בו, או אם נסוג הוא מפניהם ולו נסיגה חלקית." בהמשך חוות-דעתי היסקתי מסקנות אופרטיוויות מן העקרון הדימוקרטי האמור לשלוט בחיי המדינה. כל אלה דברים טובים הם ונכוחים, ואולם ספק בעיניי אם משליכים הם על ענייננו עתה. אינני סבור שהעיקרון הדימוקרטי מחייבנו לזווג את הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות עם סעיף 30 לפקודת הפטנטים והמידגמים, ולהעניק לרשם המידגמים על דרך זה סמכות שלא היתה בידיו קודם לכן (אם לא היתה בידיו סמכות זו). השאלה אם הסמכות היא לרשם או לבית-המשפט, שאלת פרשנות היא ושאלה מתורת המינהל. אינני סבור שהיסוד הדימוקרטי, בתורת שכזה, ממלא בעניין זה תפקיד ראשי. סמכויות מקבילות לרשם ולבית-המשפט המחוזי? 34. על-פי סעיף 30(1) לפקודה, ניתן לרשום מידגם בפנקס המידגמים אם המבקש "הוא בעליו של כל מידגם חדש או מקורי שלא נתפרסם קודם לכן בישראל". מוסיף סעיף 36 ומקנה סמכות לרשם - "בכל עת" - לבטל רישומו של מידגם אשר קודם רישומו פורסם בישראל. זו, לדעתנו, סמכותו היחידה של הרשם לבטל או למחוק מידגם שנרשם, וכל שאר סמכויות למחיקת מידגם או לשינוי המירשם נתונות לבית-המשפט המחוזי. והכל כאמור בסעיף 44 לפקודה. נשאלת שאלה: האם סמכות זו של הרשם לפי סעיף 36 לפקודה, סמכות בלעדית היא, או שמא נתונה אותה סמכות לבית-המשפט המחוזי אף-הוא? סמכותו של בית-המשפט המחוזי נקבעת, כאמור, בסעיף 44 לפקודה, ולשונה של הוראת-חוק זו היא כללית וגורפת. וכך, קנויה לו בין השאר הסמכות למחוק מן הפנקס רישומו של מידגם "מחמת שכללו [אותו] בלא נימוק מספיק". לכאורה, איפוא, מחזיק בית-המשפט המחוזי בסמכות מקבילה לסמכות הרשם לבטל רישומו של מידגם שפורסם קודם רישומו בפנקס. 35. ואולם והשאלה לא תרפה מאיתנו, אלא שזו הפעם כך תציג עצמה לפנינו: האם הקניית סמכות לרשם בסעיף 36 לפקודה - הקניית הסמכות באשר היא - יש בה כדי להוציא, מכללא, את סמכותו של בית-המשפט המחוזי על-פי סעיף 44? האם שתי סמכויות אלו, ראוי כי נחיל עליהן את הכלל כי "חוק מיוחד דוחה חוק כללי", ונסיק ממילא כי באותו קטע שהוראת סעיף 36 חלה בו - והוא החוק המיוחד - לא תחול הוראת סעיף 44? האם סמכותו המיוחדת של הרשם בתחומי התפרשותו של סעיף 36 לפקודה, מוציאה את סמכותו הכללית של בית-המשפט המחוזי על-פי סעיף 44 לפקודה? כשאני לעצמי, אינני רואה טעם טוב להוציא מיקרא מידי פשוטו, לאמור: אינני מוצא טעם ראוי לשלול את סמכותו של בית-המשפט המחוזי אך באשר בתחומים מסויימים בו ניתנת לרשם המידגמים סמכות מקבילה. תוצאת הדברים היא, כי בתחום התפרשותו של סעיף 36 לפקודה יכול אדם הרואה את עצמו נפגע (כאיפיונו של בעל זכות-המעמד בסעיף 44) להידרש לשירותיו של הרשם או לשירותיו של בית-המשפט המחוזי, ואין מכהה בו. "אדם המוצא עצמו מקופח" (“any person aggrieved") 36. משנמצא לנו כי סעיף 44 לפקודה מכיל עילות-תקיפה העשויות לחול על ענייננו, שאלה לעצמה היא אם המערערת קנתה זכות-מעמד לפני בית-המשפט. הקונה זכות-מעמד על-פי סעיף 44 הוא "אדם המוצא עצמו מקופח... מחמת שכללו [בפנקס המידגמים] רשימה בלא נימוק מספיק". האם המערערת היא "אדם המוצא עצמו מקופח" (“any person aggrieved") כהוראת הדיבור בסעיף 44? לדעתי, אין ספק שאכן כן הוא, וכדי לקצר נפנה את תשומת-הלב להלכה שנקבעה בע"א 77/88 צימרמן נ' שר הבריאות, פ"ד מג(4) 63. בפרשה זו נדרש בית-המשפט לפירוש הדיבור "הרואה עצמו נפגע" הבא בסעיף 51 לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], תשל"ט1979- “any person aggrieved”), בנוסח האנגלי המקורי). חברי המותב נחלקו בדעתם באשר לגדר התפרשותו של מושג זה, אך דומני כי גם לדעת הרוב גם לדעת המיעוט יש לראות את המערערת לפנינו כבעלת זכות מעמד על-פי סעיף 44 לפקודת הפטנטים והמידגמים. סמכות הרשם לפי סעיף 36 לפקודה וסמכות בית-המשפט המחוזי לפי סעיף 44 לפקודה 37. לדברים שנאמר להלן אין השלכה אופרטיבית על הסיכסוך בין בעלי-הדין, אך דומה שראוי כי ייאמרו. עיון בהוראות-החוק מקרוב ילמדנו כי סמכותו של הרשם בסעיף 36 מנוסחת אחרת מסמכותו של בית-המשפט בסעיף 44 לפקודה. הנה-כי-כן, סמכותו של הרשם לפי סעיף 36 היא "לבטל רישום של מידגם" (במקורו בשפה האנגלית דיבר סעיף 36 על “cancellation of the registration"). שלא כהוראה זו, הוראת סעיף 44 לפקודה מדברת על סמכות בית-המשפט המחוזי "למחוק" רשימה "מחמת שכללו [אותה] בלא נימוק מספיק." ובמקור (המחייב) בשפה האנגלית: “expunging” רשימה “made... without sufficient cause". לָרשם הסמכות לבטל (cancel) ולבית-המשפט הסמכות למחוק (expunge). למרבה השמחה יימצא לנו בסעיף 22 לפקודה מושג שלישי בן אותה משפחה: סמכותו של בית-המשפט המחוזי - בעניינם של פטנטים - לבטל פטנט (“revocation of a patent"). לא נכניס עתה ראשנו בין הררי-ביטול-ומחיקה אלה, ונאמר אך זאת: ניתן לטעון כי סמכותו של הרשם בסעיף 36 לפקודה היא לבטל רישום מעיקרו, לעקור רישום מלמפרע, בעוד אשר סמכותו של בית-המשפט בסעיף 44 לפקודה היא אך למחוק רישום לעתיד-לבוא. ולמותר לומר שלא הרי זה כהרי זה. יש טעמים טובים התומכים בפירוש זה לחוק אך לא מצאנו צורך להוסיף ולהרחיב. סוף דבר 38. סוף דבר: לדעתי קנה בית-המשפט המחוזי סמכות לדון בטרוניות המערערת לגופן, ואם דעתי תישמע דין הערעור להתקבל. הואיל ובית-המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת בסוברו כי נעדר הוא סמכות לדון בה לגופה, פירוש קבלת הערעור הוא כי נחזיר את התיק לבית-משפט קמא כדי שידון בתביעת המערערת לגופה, ובכל עילות-התביעה שכללה בכתב התביעה לבית-המשפט. ואולם להכרעת-דין זו יש לעשות סייג: בעקבות פסק-דינו של בית-משפט קמא, הגישה המערערת בקשה לרשם לביטול רישום המידגמים נושא הדיון. אם נפסוק כהצעתי, יימצא כי עניינה של המערערת יהיה תלוי ועומד - בה-בעת - הן לפני הרשם הן לפני בית-המשפט המחוזי. כמובן שאין להשלים עם הליכים כפולים אלה, ובאותן עילות עצמן. והנה, עילות המערערת נחלקות לשני סוגים: עילה אחת נסבה על פירסומו הקודם של המידגם, ובעניינה של עילה זו קנה הרשם סמכות לבטל רישום שנעשה בפנקס (סעיף 36 לפקודה). כל שאר העילות, הסמכות לדון בהן ניתנה לבית-המשפט המחוזי בלבד. אציע איפוא לחבריי כי נורה כך: עניינה של המערערת יחזור לבית-המשפט המחוזי לדיון בו לגופו, ואולם תנאי נעמיד למערערת, והוא, כי תבטל את ההליכים המקבילים התלויים ועומדים עתה לפני הרשם. המערערת רשאית שלא לבטל את ההליכים לפני הרשם, אך במקרה זה לא יהיה בית-המשפט המחוזי בן-סמכות לדון בעילה שהרשם מוסמך לדון בה, היא עילת הפירסום המוקדם. לא בית-המשפט המחוזי ולא הרשם, כל אחד מהם לעצמו, לא ימשיך לדון בהליכים התלויים ועומדים לפניו אלא אם ישוכנע כי אין עוד תלויים ועומדים הליכים לפני האחר בעילת-תביעה הנדונה לפניו. עוד אציע לחבריי כי נחייב את המשיבה לשלם לעותרת הוצאותיה בסך 15,000.- ש"ח. ש ו פ ט השופט א' מצא: כחברי, השופט חשין, אף אני סבור כי דין הערעור להתקבל. סמכותו של הרשם לבטל רישום מדגם, לפי סעיף 36 לפקודה, מוגבלת לעילה של פרסום קודם; היינו כי המדגם שמבוקש לבטלו פורסם בישראל לפני תאריך רישומו. לבית המשפט המחוזי נתונה, לפי סעיף 44 לפקודה, סמכות למחוק מדגם מפנקס המדגמים מקום בו מוכחות עובדות שעל יסודן מן הדין היה לסרב לרשום את המדגם מעיקרא. יושם אל לב כי פרסום קודם אף הוא מהווה צידוק לסירוב הרשם לרשום את המדגם. מכאן שטענה של פרסום קודם, להבדיל משאר עילות הנתונות לסמכותו הבלבדית של בית המשפט, מקנה לבעליה ברירה לפנות לבית המשפט המחוזי (בבקשה למחיקת הרישום, על פי סעיף 44 לפקודה) או לרשם (בבקשה לביטול הרישום, על פי סעיף 36 לפקודה). מצב זה, שבו ניתנת למתדיין הברירה לבחור את הפורום שידון בעניינו, אינו רצוי. כך בדרך כלל, קל וחומר בענייננו: הלוא סמכות הערעור על החלטת הרשם מסורה לבית המשפט המחוזי; ונמצא כי בית המשפט המחוזי הינו ערכאת הערעור גם בעניין שבו מוסמך הוא לדון כערכאה ראשונה. אך תיקונן של תקלות אלו הוא עניין למחוקק. בפרשתנו הגישה המערערת - במקביל לערעורה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי - בקשה לרשם לביטול רישומם של המדגמים נשוא המחלוקת. אני מסכים לדעת השופט חשין, כי אין להתיר למערערת לנהל את שני ההליכים במקביל; ולעניין זה נראה לי ההסדר המוצע בפסק-דינו. מטעמים אלה, ומבלי לנקוט עמדה בעניינים האחרים בהם דנו ונחלקו חבריי הנכבדים, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט חשין. ש ו פ ט הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט חשין. ניתן היום, י' בתמוז תשנ"ז (15.7.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95007330.D02