דוד מור נ. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

פסק-דין בתיק בש"א 6616/12 בבית המשפט העליון בש"א 6616/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: דוד מור נ ג ד המשיבים: 1. "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 2. המאגר הישראלי לביטוח תאונות דרכים 3. "אבנר" - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ערעור על החלטתה של כבוד רשמת בית המשפט ד' כהן-לקח 28.8.12 בבש"א 6298/12 בשם המערער: עו"ד דוד אלדור פסק-דין לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת (כתוארה דאז) ד' כהן-לקח (בש"א 6298/12-א') מיום 28.8.2012, אשר דחתה את בקשת המערער למתן ארכה להגשת ערעור כנגד המשיבה 1, קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית) על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1238/02) שניתן מפי כבוד השופטת ר' לבהר-שרון ביום 12.1.2004 (להלן: פסק הדין החלקי). 1. בפתח הדברים אציין כי העובדות העומדות בבסיס הערעור פורטו בהחלטת הרשמת, כמו גם בהחלטתה בבקשת המערער שהוגשה בע"א 4504/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' מור (טרם פורסם, 11.7.2012) (להלן: ע"א 4504/11). אשוב בקצרה על עיקרי הדברים הרלוונטיים לצורך ההכרעה בערעור שלפניי. פסק הדין החלקי דן בתביעת המערער לקבלת פיצויים בעטייה של תאונת דרכים שאירעה לו. בפסק הדין נקבע כי המשיבות 3-2 אחראיות לנזקיו של המערער, ואילו התביעה שהוגשה כנגד קרנית נמחקה תוך שנקבע כי היא אינה נושאת באחריות. כתוצאה מכך, הוגשו לבית המשפט מספר הליכים ערעוריים; המערער ערער על הרכיב בפסק הדין החלקי הפוטר את קרנית מאחריות, וחברות הביטוח בחרו מצדן להשיג על עצם קביעת חבותן. ביום 16.1.2006 ניתן פסק דינו של בית משפט זה שבו נקבע בין היתר כי ראוי שערכאת הערעור תדון בעניין לאחר מתן פסק הדין הכולל, המכריע בשאלת האחריות ובהיקף הנזק. כן נקבע כי לאחר מתן פסק הדין יוכלו הצדדים לערער על פסק הדין המלא, כולו או חלקו, ככל שיבחרו לעשות כן. נוכח האמור, הדיון שב להתנהל בבית משפט קמא וביום 4.5.2011 ניתן פסק הדין הסופי בתביעה, הקובע את גובה הפיצוי שבו חבות המשיבות 2-3 כלפי המערער. המשיבות 2-3 הגישו ערעור הן על פסק דין זה והן על פסק הדין החלקי (ע"א 4504/11). המערער לא הגיש ערעור מטעמו באותו המועד. בהמשך לדברים אלה, ועת הגיע המועד להגשת סיכומים, הגישה קרנית סיכומים מטעמה בסוגיות שונות, לתמיכה בטענותיהן של המשיבות 2-3. בתגובה לכך, הגיש המערער מצדו בקשה לבית המשפט להורות על מחיקת הסיכומים שהגישה קרנית ולחלופין להורות על חידוש הערעור שהגיש בעבר המערער כנגד קרנית על פסק הדין החלקי. בהחלטת הרשמת מיום 11.7.2012 נדחתה בקשת המערער. בעקבות החלטה זו והחלטה נוספת של הרשמת מיום 22.7.2012, הגיש המערער ביום 27.8.2012 "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (מותנית)" שבה התבקש בית המשפט להתיר לו להגיש ערעור על פסק הדין החלקי כנגד קרנית. 2. בהחלטתה קבעה הרשמת כי המערער לא הוכיח את קיומו של הטעם המיוחד הנדרש לצורך היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת הליך. טעם מיוחד זה, כך קבעה הרשמת, אינו מתקיים במקרה דנן, בין היתר משום שהוא אינו נובע מנסיבות חיצוניות שאינן מצויות בשליטתו או בציפייתו הסבירה של בעל הדין, כי אם בנסיבות הקשורות לעורך דינו של המערער, אשר נמנע משיקוליו הוא להגיש ערעור על פסק הדין במועד. כמו כן ציינה הרשמת כי במקרה דנן קיומו של הערעור התלוי והעומד מטעם חברת הביטוח אינו מהווה אף הוא טעם מיוחד, וזאת מן הטעם שהוא עוסק בסוגיה שונה – חבותן של חברות הביטוח – מסוגיית היעדר חבותה של קרנית, אשר עולה מן הערעור אותו מבקש המערער להגיש, ועל כן הוא ירחיב את יריעת המחלוקת. כן ציינה הרשמת כי אם היא תתיר למערער להגיש את הערעור, הדבר יפגע בזכותה של קרנית לסופיות הדיון. עוד הוסיפה הרשמת כי המערער לא סיפק הסבר מוצדק לשיהוי בהגשת ההליך, בהינתן שקיומו של ע"א 4504/11 היה ידוע למערער מחודש יוני 2011. לבסוף ציינה הרשמת, כי הגשת הערעור בשיהוי של שנה שלמה משפיעה על עוצמת הפגיעה בעיקרון סופיות הדיון ועל האינטרס הציבורי להציב גבול להימשכות ההליכים, וכן לשמירה על הוודאות ועל היציבות המשפטית. 3. מכאן הערעור שלפני שבו טוען המערער כי הוא עמד בדרישת הטעם המיוחד כאמור. ראשית טוען המערער כי קרנית בחרה להגיש את סיכומיה, התומכים בעמדתן של חברות הביטוח, בידיעה שאין הליך תלוי ועומד בעניינה ולכן אם יותר לו להגיש ערעור כנגדה ייתכן שעמדתה תשתנה. כמו כן טוען המערער כי הוא לא השתהה, שכן מייד לאחר שסיכומיה של קרנית הומצאו לו הוא הגיש בקשה להוצאת סיכומיה מהתיק ולאחר שבקשתו נדחתה פעל להגשת הבקשה להארכת מועד. טעם מיוחד נוסף, לגישתו של המערער, הוא קיומו של ההליך התלוי והעומד מטעם חברות הביטוח. לעניין זה הוא טוען תחילה כי הערעור שבכוונתו להגיש כנגד קרנית מותנה בכך שערעורן של חברות הביטוח יתקבל, וכפועל יוצא הוא מבקש להגישו עם מתן פסק הדין בע"א 4504/11. נוסף על כך, טוען המערער כי בין כה וכה הוא היה נדרש להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, וזאת משום שהיה עליו להמתין ולראות האם חברות הביטוח יגישו ערעור מטעמן. נוסף על כך טוען המערער כי קרנית בחרה לקחת חלק בערעור באופן עצמאי, על אף שלא התבקש ממנה כל סעד. על כן, ומשבחרה קרנית להשתתף מרצונה בהליך שבכאן, הרי שיש לראות בכך כהסכמה להרחבת הדיון כלפיה, ולכן לא מתקיימת כל פגיעה בציפייתה של קרנית לסופיות הדיון. לסיום טוען המערער כי יש להכיר בטעות שבשיקול דעתו כטעם מיוחד, שכן הוא שקל בעבר האם להגיש ערעור כנגד קרנית ולבסוף החליט שלא לעשות כן, אך משהיא בחרה מרצונה להצטרף כצד לערעור הוא סבור ששגה כאשר לא מיצה את זכותו להגיש את הערעור כנגדה. 4. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובהחלטת הרשמת הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מתירה לבית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק. תנאי להפעלת סמכות זאת הוא הוכחת קיומו של טעם מיוחד, המהווה נקודת איזון בין שתי מטרות עיקריות: האחת היא ההקפדה על קיום ההליכים במועדם. זכות זאת הנגזרת בין היתר מזכותו של בעל הדין שזכה בהליך כי הדיון בעניינו יסתיים ומשמירה על הוודאות ועל היציבות המשפטית. השנייה, עניינה הוא שימור זכות הגישה של המבקש לבית המשפט לבירור עניינו (ראו למשל רע"א 1778/07 עופר נ' דיין, פיסקה ד' (טרם פורסם, 22.7.2007) והאסמכתאות שם); בש"א 7346/10 וקס נ' האפוטרופוס הכללי, (טרם פורסם, 27.10.2010)). השיקולים העומדים לנגד עיניו של בית המשפט בבחינת קיומו של טעם מיוחד כנדרש אינם מהווים רשימה סגורה (ראו בש"א 808/12 כהן נ' אלפסי (טרם פורסם, 4.3.2012)), וגם קיומו של הליך תלוי ועומד עשוי להיכלל בהם בנסיבות מסוימות (ראו בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (טרם פורסם, 20.10.2004); רע"א 10604/07 בנק הפועלים בע"מ נ' ויינשטיין, פיסקה 3 (טרם פורסם, 2008). עם זאת, ככל שמשכו של האיחור בהגשת ההליך רב יותר, כך תיבחן הבקשה להארכת מועד ביתר זהירות (ראו בש"ם 6229/11 דון יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, פסקות 10-8 (טרם פורסם, 10.1.2012)). בנסיבות המקרה שלפניי הבקשה להארכת המועד הוגשה לבית המשפט באיחור ניכר, של למעלה משנה מיום הגשת הערעור מטעם המשיבות 3-2. בהתחשב במשך האיחור ובנימוקי בא-כוח המערער, סבורני כי בדין קבעה הרשמת כי בשלב זה אין לקבל את הגשת הערעור. אבהיר את טעמיי. ראשית, בשעתו עמדה בפני המערער הזכות להגיש ערעור על פסק הדין כנגד קרנית אלא שהוא בחר שלא לעשות כן, ומכך יוצא שהוא בחר למחול על זכותו ולהשלים עם פסק הדין במישור זה. העובדה שקרנית בחרה בשלב זה להגיש סיכומים מטעמה, אינה מקימה לדידי זכות ערעור יש מאין. שנית, לטעמי, הגשת הערעור נגד קרנית בשלב זה פוגעת בזכותה לסופיות הדיון. זאת, שכן יש להניח כי לו פתח המערער בחזית ישירה נגד קרנית, אזי היקף ההגנה של קרנית בהליך זה היה רחב יותר מהיקף מעורבותה כיום בו. שלישית, קיומו של ההליך התלוי והעומד מטעם חברות הביטוח אינו מקים למערער בנסיבות המקרה טעם מיוחד להגשת ההליך באיחור, ומקובלת עליי קביעתה של הרשמת כי הדבר ירחיב את יריעת המחלוקת. זאת ועוד; לו אכן סבר המערער כי בכל מקרה הוא היה נזקק להארכת מועד להגשת ההליך, לא עלה בידו לשכנעני כי הוא לא יכול היה להגיש את הבקשה להארכת המועד בתוך תקופת הזמן להגשת הערעור. לכל זאת יש להוסיף כי אין מדובר במקרה שבו הטעם לאיחור נובע מנסיבות חיצוניות אשר לא היו בידיעת המערער, ואף לא בנסיבות שבהן טעה המערער בהבנת הדין. נוכח האמור, נימוקי המערער בהודעת הערעור לעניין השיהוי בהגשת ההליך, אינם עומדים בנטל הוכחת קיומו של טעם מיוחד במידה הנדרשת, וזאת בהתחשב במשך האיחור הניכר כאמור. מהטעמים הללו, מסקנתי היא כי החלטתה של הרשמת תיוותר על כנה. סיכומו של עניין, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו בחשון התשע"ג (11.11.2012). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12066160_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il