המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ. דוד מור

פסק-דין בתיק ע"א 4504/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4504/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערערות: 1. המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") 2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. דוד מוֹר 2. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דין (חלקי) של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.1.2004 בת"א 1238/02 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' לבהר-שרון; וערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 4.5.2011 בת"א 5857-08-07 שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' נד"ב תאריך הישיבה: י"ג בסיון התשע"ג (22.5.2013) בשם המערערות: עו"ד משה עבדי בשם המשיב 1: עו"ד דוד אלדור בשם המשיבה 2: עו"ד אלון בלגה פסק-דין השופט נעם סולברג: 1. בבוקרו של יום קנה דוד מוֹר אופנוע; בצהרי היום נפצע קשה בתאונת דרכים בשעת נהיגתו על האופנוע. בין לבין שילם תמורת האופנוע לחברו המוכר, נפתלי הרץ גרינברג, וניגש עמו אל סוכנות הביטוח על מנת להנפיק פוליסת ביטוח על שמו. סוכן הביטוח הבהיר לשניים כי אין ניתן להנפיק פוליסת ביטוח לפני העברת הבעלות באופנוע על שם הקונה מוֹר. השניים נסעו לסניף דואר, ביצעו העברת בעלות, שבוּ לסוכן הביטוח, וזה הנפיק למוֹר תעודת ביטוח על שמו, ל'כיסוי' נהיגתו-שלו בלבד. מוֹר ביקש לשלם את תעודת הביטוח בסניף הדואר הסמוך, אך זה היה עמוּס, ולפיכך העדיף לנסוע לסניף דואר קרוב לביתו בקריית טבעון. תעודת הביטוח הונפקה בשעה 09:54; התאונה ארעה בשעה 13:00; הפרמיה לא שולמה עד עצם היום הזה. עיקרי פסיקת בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת רות לבהר שרון) פסק כי פוליסת הביטוח היתה תקֵפה בשעת התאונה, וכי חברת הביטוח אינה יכולה להתנער מחבותהּ החוזית על-פיה. על שני אדנים ביסס בית המשפט המחוזי את פסק דינו החלקי מיום 12.1.2004: (א) סעיף 14 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 – עניינו במועד לתשלום – וזו הוראתו בסעיף-קטן (א): "דמי הביטוח ישולמו עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן, ואם נקבעו לתקופות קצובות – בראשית כל תקופה". הוראה זו חלה גם על המועד לתשלום פרמיה עבוּר פוליסה לביטוח חובה של רכב, משום שבפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 אין הוראה מיוחדת בעניין זה, ובהתאם לסעיף 73 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו בשמירת דינים, וזו לשונו: "הוראות חוק זה יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון". ודוק: בחוק אחר אין הוראות מיוחדות לעניין הנדון, אך בתוספת לתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), התש"ל-1970, בסעיף 3 לטופס א' – כותרתו תעודת ביטוח – נקבע כך: "מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק אך לא לפני...". דא עקא, בחקיקת משנה עסקינן – לא בחוק – ואין בכוחה להתגבר על הוראתו של סעיף 14(א) הנ"ל לחוק חוזה הביטוח. בנסיבות העניין דנן, לדברי בית המשפט המחוזי "השתכנעתי שהתובע היה בדרכו לביצוע תשלום הפרמיה בבנק הדואר, ועל אף שהפרמיה לא שולמה, נכון לקבוע שבמקרה זה מדובר 'בזמן סביר' מרגע הוצאת הפוליסה, ועד שהתובע היה בדרכו לביצוע התשלום". (ב) בפוליסה דנן נכתב כך: "מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק אך לא לפני 8.9.99". יום 8.9.99 הוא היום המר והנמהר שבו הונפקה הפוליסה (בבוקר), ובו ארעה תאונת הדרכים שבה נפצע מוֹר (בצהריים). תנאי זה, לפי פסיקת בית המשפט המחוזי – שהוא סייג לחבותהּ של חברת הביטוח – לא הודגש ולא הובלט, בניגוד לחובה להבליט הגבלות לפי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". 3. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' לבהר-שרון) קבע אפוא בפסק הדין החלקי כי "הפוליסה היתה בתוקף במועד התאונה" (עמוד 11), בהתבסס על שני נימוקים: (א) משום שמועד תשלום הפרמיה הוא "עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן" (שם); (ב) מכיוון ש"חברת הביטוח אינה יכולה להתנער מחבותה החוזית על פי הפוליסה כל עוד לא הבהירה והדגישה בפני המבוטח את הסייגים לתחולת הפוליסה" (שם). במקביל דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של מוֹר נגד קרנית, ובטרם חתימת פסק הדין החלקי ביקר בית המשפט את נהלי העבודה אצל חברת הביטוח, בקביעה כי סוכן הביטוח היטעה את מוֹר, וכי לפי האמת אין מניעה להנפיק פוליסת ביטוח גם ללא העברת בעלות. בהאמינוֹ למוֹר כי היה משוכנע שהוא מבוטח עד חצות אותו לילה בביטוח של המוכר, ציין בית המשפט המחוזי עוד כי מן הראוי היה שסוכן הביטוח יבהיר למוֹר כי איננו מבוטח למרות הנפקת הפוליסה, כל עוד לא תשולם. 4. הצדדים ערערו לבית המשפט העליון; חברת הביטוח מזה (על הפסיקה בעניין חבותהּ) ומוֹר מזה (על דחיית התביעה נגד קרנית). בית המשפט העליון (השופטים א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וס' ג'ובראן) פסק ביום 16.1.2006 כי יש למצות תחילה בערכאה הדיונית את הדיון בהיקף הנזק, וכי עם מתן פסק הדין הכולל בשאלות האחריות והנזק ניתן יהיה לשוב ולערער. ביום 4.5.2011 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מיכל נד"ב) פסק דין לתשלום פיצויים בסך של 1,793,784 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מעבר לגמלאות המוסד לביטוח לאומי. מכאן ערעורן של חברות הביטוח על חבותן ועל סכום הפיצויים. עיקרי הטענות בערעור 5. לטענת המערערות, פסיקת בית המשפט המחוזי מנוגדת לדין ולנוהג, ותוצאתה קשה. מאז חקיקתה של פקודת ביטוח רכב מנועי ברור היה לכֹּל כי פוליסה לביטוח רכב מנועי נכנסת לתוקף רק לאחר תשלום הפרמיה והטבעת חותמת הבנק על תעודת הביטוח. תשלום פרמיה מראש הוא נשמת אפו של ביטוח רכב החובה; מבלעדיו אין ניתן לשמור על יציבות חברות הביטוח, להבטיח את גביית הפרמיה, ולהעמיד עתודות כספיות מספקות. הוראת סעיף 14(א) לחוק חוזה הביטוח היא דיספוזיטיבית, ניתן להתנות עליה, וישנה מסכת חיקוקים שלמה המסדירה את תחום ביטוח החובה לרכב. תשלום תוך זמן סביר יכול להעשות בכל ענפי הביטוח, אך לא בענף ביטוח חובה של רכב, שבו לא נקשר חוזה הביטוח אלא בתשלום הפרמיה. בתקנה 2(ב)(1) לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (קביעת אחידות מטבע בחוזי ביטוח ודמי ביטוח באשראי), התשמ"ד-1984 נקבע שביטוח רכב חובה נמנה על ענפי הביטוח שבו לא יתאפשר תשלום דמי הביטוח באשראי וכי "תשלום מלוא דמי הביטוח יבוצע עם תחילת הביטוח". תקנות אלה הותקנו מכוח סעיף 38 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981, והן גוברות על הוראת סעיף 14(א) לחוק חוזה הביטוח. זאת ועוד: פקודת ביטוח רכב מנועי נחקקה בטרם נכנס לתוקפו חוק חוזה הביטוח, ולבטח לא בא החוק המאוחר לפגוע בחוק מוקדם. נדרשה אז אמירה מפורשת של המחוקק על מנת לשנות מן ההוראה המיוחדת הקבועה בתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח) לגבי כניסת פוליסה לתוקף במועד תשלומהּ. שמירת הדינים שלפי סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח נועדה לשמוֹר גם על התקנות שהותקנו מכוחה של פקודת ביטוח רכב מנועי. ענף ביטוח רכב חובה שונה מענפי ביטוח אחרים גם בכך שאינו וולנטרי, והוא מוסדר ומפוקח על-ידי משרד האוצר. לא בכדי הוסמך שר האוצר בסעיף 51 לפקודת ביטוח רכב מנועי לקבוע כל דבר הניתן לקביעה על-פי הפקודה, ואכן שר האוצר התקין את תקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), התש"ל-1970 הנ"ל, בכללן הטופס הנזכר ובו דרישת חותמת הבנק לפני תחילת הביטוח. חברות הביטוח פועלות דבר יום ביומו על-פי הטופס האמור כמצוות התקנות, ואם יפרו אותן, הן צפויות לקנס כספי (סעיף 9(ד) לפקודת ביטוח רכב מנועי). חברות הביטוח הפנו לעוד כהנה וכהנה תקנות מתקנות שונות, הכל על מנת ללמד על הדין המחייב, על הנוהג הרוֹוח, ועל כורח המציאות, לשלם את דמי ביטוח החובה לרכב לפני מועד תחילתו. מהכלל אל הפרט: תעודת הביטוח שהונפקה למוֹר איננה אלא הצעה של חברת הביטוח, וכל עוד לא נעשה קיבול באמצעות תשלום, לא נכרת חוזה ביטוח החובה, ואין תוקף לפוליסה. 6. המערערות טוענות עוד לאי-תחולתו של סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח – משום שלא נכרת חוזה ביטוח החובה – וכי ממילא לא קמה חובה להבליט הגבלות במה שנוגע לכיתוב בפוליסה דנן: "מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק אך לא לפני 8.9.99". הכיתוב הזה אינו יוצר סייג, לא גורע מחבות, אלא הוא-הוא היוצר ומשכלל את חוזה הביטוח. הוכח גם בראיות במהלך המשפט כי מוֹר ידע – עם קבלת תעודת ביטוח החובה לידיו – כי עליו לשלמהּ על מנת שהביטוח יכנס לתוקף. הלכה פסוקה היא, שמבוטח שידע על הסייג, אינו זכאי להסתמך על סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח. זאת ועוד, הסעיף הנוגע לחובת התשלום כתנאי לכניסת תעודת הביטוח לתוקף, מצויין באופן ברור ומובלט בתעודת הביטוח. טענות נוספות טענו המערערות, גם לעניין שיעור הנזק, אך בנסיבות העניין אין צורך להידרש לכולן. 7. מנגד מבקש מוֹר לקיים את פסקי הדין נשוא הערעור, בהדגישו את התכלית הסוציאלית של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. מוֹר טוען לתום-לב מצדו-שלו ושל מוכר האופנוע. השניים האמינו כי תעודת הביטוח הייתה תקֵפה. סוכן הביטוח הכשילם, ונהלי העבודה אצלו היו רשלניים. לטענת מוֹר, "מבחינה ביטוחית, היה חיתום והיה ביטוח, אם כי שני אלה לא התמקדו באישיות אחת אלא בשתיים" (עמוד 8 לסיכומים). מוֹר עבר חיתום בעצם קבלת תעודת הביטוח, משום שבאישיותו כנהג לא נמצא רבב, ויחד עמה קיבל מהמוכר את תעודת הביטוח שלו, שהייתה תקֵפה עד שעת חצות. מוֹר והמוכר אמנם התרשלו בקריאה ובהבנה של תעודות הביטוח, אך לא התרשלו בנהיגה. היה למוֹר כיסוי ביטוחי מכוח הכיסוי הביטוחי של המוכר. לסיכומיו צירף מוֹר רשימה פרי עטו של עו"ד חיים קליר "סייג שאינו מהבהב", ולפיה יש לעגן את תוצאת פסק הדין נשוא הערעור בסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, במקום בסעיף 14(א) לחוק חוזה הביטוח. לדברי עו"ד קליר, המצדד בתוצאת פסק הדין, "לא יתכן שטופס המובא כנספח לחקיקת משנה, יסתור סעיף מרכזי וקוגנטי בחוק חוזה הביטוח... יחד עם זאת אנו סבורים שנפלה טעות משפטית קטנה. טופס תעודת ביטוח החובה שבתקנות סותר לדעתנו את סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח ולא את סעיף 14. סעיף 14 קובע זמן סביר לתשלום פרמיה, אך אין הוא קובע מה קורה אם המבוטח לא משלם את הפרמיה תוך זמן סביר. על כך עונה סעיף 15 שאי תשלום הפרמיה אינו מפקיע את תוקף הביטוח, אלא על חברת הביטוח לעשות מעשה ולבטל את הפוליסה בשתי הודעות ביטול. כל עוד לא בוטלה הפוליסה ועד שלא חלפו כל הארכות שהחוק מעניק, לכיסוי הביטוחי יש תוקף מלא". 8. מוֹר טוען עוד כי הסייג בפוליסה לחבות המערערות נכתב באותיות רגילות, כמו כיתובים נוספים בפוליסה, לא בהדגשה ולא בהבלטה. לפי שיטתו של מוֹר, קבלת עמדתן של המערערות, תהיה בניגוד לתקנת הציבור. טענות נוספות טען מוֹר, בין היתר, בתשובה לטענות המערערות על שיעור הנזק, אך אין צורך להיזקק אליהן. 9. קרנית – משיבה פורמלית – ביקשה להצטרף לעגלת הערעור, בהתחשב עם מעמדה הציבורי ומעורבותה בתחום הנדון, על מנת לתמוך בעמדתן של המערערות. במישור העובדתי טוענת קרנית כי מטעמים של רחמים, לא פרט בית המשפט המחוזי את מלוא העובדות לגבי מוֹר, בין היתר על שימושו באופנוע ללא ביטוח גם לפני מועד התאונה, ועל נסיעתו הארוכה ביום התאונה לצרכים שונים כשדעתו כבר לא הייתה נתונה לענייני הביטוח. קרנית טוענת כי מוֹר הביא על עצמו הלכה למעשה את התוצאה של נהיגתו ללא ביטוח. 10. קרנית טוענת גם היא – כטענת המערערות שנדחתה בבית המשפט המחוזי – כי הוראת סעיף 14(א) לחוק חוזה הביטוח היא הוראה דיספוזיטיבית, ולפיכך רשאיות היו המערערות להתנות עליה, ולקבוע בתעודת הביטוח הוראה שונה הימנה. אדרבה, שומה היה על המערערות לסטות מהוראת סעיף 14(א) לאור הוראות קוגנטיות שקבע מחוקק-המשנה בתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), תש"ל-1970 ובתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעור דמי ביטוח), תשנ"ח-1998. גם לעניינה של הוראת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח מצטרפת קרנית לעמדתן של המערערות. לדידן, ההוראה הנדונה בתעודת הביטוח המתנה את תחילת תוקפה בתשלום הפרמיה, איננה תנאי ולא סייג לחבותן של המערערות, והיא גם לא "הובלעה" בירכתי התעודה או באותיות הקטנות שבגבּהּ. מוֹר גם ידע, כאמור, כי עליו לשלם את תעודת הביטוח כתנאי מוקדם לקבלת כיסוי ביטוחי, וממילא לא היה מקום להעלאת טענה בקשר לסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח ביוזמת בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 11. בדרך הילוכו של בית המשפט המחוזי נלך, ונידרש לשאלת תחולתן של שתיים מהוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981: סעיף 14(א) וסעיף 3. סעיף 14(א) לחוק חוזה הביטוח 12. נשוב לצטט את הוראת סעיף 14(א) ("המועד לתשלום") ולצִדה הוראת סעיף 39(א) ("סייגים להתניה") לחוק חוזה הביטוח: "14. (א) דמי הביטוח ישולמו עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן, ואם נקבעו לתקופות קצובות – בראשית כל תקופה". "39. (א) הוראות סעיפים 4-2, 21, 25, 26, 33(ב), 34, 35 ו-38 – אין להתנות עליהן". 13. עינינו הרואות, מקומה של הוראת סעיף 14 נפקד מרשימת הסעיפים שבסעיף 39(א). אין מדובר אפוא בהוראה קוגנטית, אלא בהוראה דיספוזיטיבית; ניתן להתנות עליה, והוראת סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח הנ"ל ("שמירת דינים"), אינה עומדת למכשול. אדרבה, שורה ארוכה של הוראות בתקנות-משנה שצויינו על-ידי המערערות, בד בבד עם הנוהג המקובל והמושרש בתחום ביטוח החובה לרכב, מחייבים התנאה. 14. ההוראה על גבי תעודת הביטוח, כי תוקפה מותנה בהטבעת חותמת הבנק, על מנת להבטיח את התשלום תחילה, היא מחוייבת המציאות בתחום הנדון. אלמלא כן, היו מבוטחים חסרי ניקיון כפיים רוכשים ביטוח חובה לתקופות קצרות, עושים ל"עיכוב" התשלום עד לאחר תום תקופת הביטוח, נהנים מביטוח חינם אין כסף; והמבוטחים תמי-הלב היו נושאים בנטל. חובת התשלום תחילה והטבעת חותמת הבנק על מנת שתעודת ביטוח החובה תהיה תקֵפה, גם חוסכת מחלוקות והתדיינויות בשאלה מהו "זמן סביר" שהוראת סעיף 14(א) מדברת בו. 15. מוֹר תולה יהבו כאמור גם בדעתו של עו"ד חיים קליר, שביקש להשתית את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על סעיף 15(א) (במקום סעיף 14(א)): "15. (א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן". לפי טענת מוֹר, אין באי-תשלום דמי הביטוח כדי להפקיע את תוקפו. על חברת הביטוח לעשות מעשה ולבטל את הפוליסה בדרך המותווית בסעיף 15(א) הנ"ל. כל עוד לא בוטלה הפוליסה, וכל עוד לא חלפו הארכות לתשלום לפי האמור בסעיף 15(א), יש כיסוי ביטוחי, ותוקף מלא לתעודת הביטוח. 16. טענה זו בטעות יסודה. תוקף תעודת הביטוח שהונפקה למוֹר, הותנה בתשלום הפרמיה. מדובר בהצעה גרידא, שלא התגבשה לכדי חוזה ביטוח מחייב. קיבול הצעה שכזו נעשה באמצעות תשלום דמי הפוליסה. משלא שילם מוֹר את דמי הפוליסה, החוזה לא התבטל, אלא – לא נכרת. אין אפוא לערעור דנן ולסעיף 15(א) דבר במשותף. בראשון מדובר בכריתת חוזה ביטוח, והשני עוסק בביטולו. אם לא נאמר כן, יווצר מצב שבו יוכל אדם לפנות לחברת ביטוח ולזכות בביטוח חובה לרכב בחינם למשך ימים ארוכים (החל בהנפקת הפוליסה, עבוֹר ב-15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, וכלה ב-21 ימים נוספים לאחר הודעת המבטח למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל אם הסכום שבפיגור לא ישולם). אֵלו הם דבריהם של פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן: "כאשר חברת ביטוח מתנה בחוזה הביטוח כי תשלומם של דמי הביטוח הוא תנאי לכריתת החוזה, ניתן להבין כי התשלום הוא מעשה לביצוע החוזה, כלומר, דרך לקיבולו של החוזה... החוק... חל כאשר חוזה הביטוח נכרת כבר. אין להסיק ממנו על שלילת זכותה של חברת הביטוח לקבוע קיבול על ידי תשלום. כך, למשל, תהיה חברת הביטוח רשאית לקבוע כי תוציא ביטוח (דהיינו תכרות חוזה ביטוח) רק למי שיצרף להצעת הביטוח המחאה על סכום הפרמיה". (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א' 218 (1991)). 17. זו גם דעתו של המלומד ירון אליאס: "הגישה הרווחת היא שהוראת סעיף 15, הנוגעת לאי-תשלום דמי הביטוח במהלך תקופת החוזה, אינה משתרעת על שלב ההצעה והקיבול" (ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 305 (2009) והאסמכתאות שם בעמוד 306; ראו גם: רע"א 6413/98 בר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ (4.1.1999)). כיוצא בדברים הללו כתב ד"ר שחר ולר: "לעיתים קרובות מתנה המבטחת את כניסת החוזה לתוקף בתשלום דמי הביטוח. ניתן לטעון שהתניה זו אסורה, שכן סעיף 15 לחוק – שעליו מותר להתנות לטובת המבוטח בלבד (סעיף 39 (ב) לחוק) – קובע מנגנון לביטול החוזה במקרה של אי תשלום דמי הביטוח. אולם סעיף זה עוסק בביטול חוזה ביטוח – להבדיל מקביעת תנאים לכריתתו – ואין הצדקה עניינית למנוע ממבטחת להתנות את כריתת החוזה בתשלום דמי ביטוח. לכן, כאשר מבטחת מתנה את כריתת החוזה בתשלום דמי הביטוח ייחשב התשלום לקיבול החוזה, להבדיל מחוב שיש לפרעו מכוח חוזה שנכרת קודם לכן" (שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך א 204-205 (איל זמיר, א"מ ראיבלו וגבריאלה שלו עורכים, 2005)). 18. הנה כי כן, על הוראת סעיף 14(א) ניתן להתנות, ויתכן – על סמך הוראות התקנות שהמערערות הפנו אליהן – שבענף ביטוח החובה לרכב צריך לעשות כן. לפי טיבו של הביטוח הזה, לפי הנוהג שהשתרש, ולפי הדין, לא נכרת חוזה הביטוח לפני תשלום דמי הביטוח. לפיכך גם לא חלה הוראת סעיף 15(ב) משום שעניינה בביטול חוזה הביטוח ולא בעצם כריתתו. בעניין דנן, כנאמר בכיתוב על פני הפוליסה, "מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק אך לא לפני 8.9.99". משלא שולמה הפוליסה שהונפקה למוֹר ולא הוחתמה בחותמת הבנק, לא נכנסה כלל לתוקף. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח 19. כאמור, סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע לאמר: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". דא עקא, סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח אינו חל על תעודת ביטוח שלא שולמה, ממילא לא היה צורך להבליט את מועד תחילתה. כך נכתב: "מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק אך לא לפני 8.9.99". אין מדובר בסייג או בגריעה מחבות המבטח. מדובר כאמור בעצם יצירת החבות. ואף אם תמצי לומר כי כן מדובר בתנאי או בסייג לחבות המבטח, הרי שגם אז אין צורך בהבלטה משום שהתנאי הנדון צויין בפוליסה בסמוך לנושא שהוא נוגע בו, מועד תחילת הביטוח. 20. זאת ועוד: עיון בפוליסת הביטוח הנדונה מעלה כי בית המשפט המחוזי לא צדק בקובעו כי "הסייג הרשום על גבי הפוליסה... כתוב באותיות קטנות. לא רק שהוא אינו מובלט ואינו 'מהבהב' - אלא ניתן לומר שהוא חבוי" (עמוד 8 לפסק הדין). הסייג מצויין על פני הפוליסה, בחזיתהּ, לא בהחבא, לא במסגרת התנאים שהודפסו באותיות קטנות בגב הפוליסה, הוראתו פשוטה וברורה. לא רק עין הנץ יכולה להבחין בו, הוא מזדקר לנגד עיני כל מבוטח סביר המעיין בתאריך תחילת הפוליסה. בשולי הדברים 21. "על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום" (משנה, אבות א, יח). תפקידו של בית המשפט לעמוד על שורת הדין, אך בל יפקד מקום השלום. חשוב היה למערערות להעמיד הלכה על מכונה, והדין עמן. דינו של הערעור להתקבל. עתה, בחלוף השנים, בדיעבד, בהתחשב עם מצבו של מוֹר, בשים לב לגלגוליה של תביעתו, מן הראוי לשקול לנהוג בו לפנים משורת הדין, ולפצותו ולוּ בשיעור חלקי (נמליץ על שיעור של 35% מן הסכום שנפסק, שכבר שולם, להבדיל מן היתרה שלגביה הוחלט בשעתו על עיכוב ביצוע התשלום). "במערכת משפטנו אין כופין על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, והדבר מסור ליוזמתו ולרצונו של בעל הדין. אך דומה כי הבעת משאלה כזו, בנסיבות מסוימות, יפה לה שתבוא מצד השופט היושב על מדין" (דברי השופט מנחם אלון בע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 809 (1979)). סוף דבר 22. על יסוד האמור לעיל אציע לחברַי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ולקבוע כי משלא שולמה הפרמיה ולא הוטבעה חותמת הבנק על תעודת הביטוח שהונפקה למוֹר, הרי שחוזה הביטוח לא נכרת והפוליסה אינה תקֵפה. בנסיבות העניין אציע שכל צד ישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. בצער עלי להסכים לחוות דעתו של חברי השופט סולברג; בצער – בשל התוצאה שהיא קשה מבחינת המשיב 1, ולא בכדי חיפש בית המשפט המחוזי דרך וטרח לפתוח פתחי זכאות, מקום שאכן לרוע המזל נגרמה התאונה במרווח של שעות אחדות שבהן נוצר פער של כיסוי ביטוחי. ואולם, ניתוחו של חברי מצביע על המצב החוקי הרלבנטי, קרי, הצורך בקיום תנאים הכרחיים שהחבויות הביטוחיות קמות או נופלות בגינם, ושלא התקיימו בנידון דידן. אכן, נטיה טבעית מובנית היא לבית המשפט, משעסקינן בחקיקה סוציאלית, לבחון כיצד לאשש את תחולת החוק למקרה הקונקרטי. אף אנו שאלנו עצמנו ושקלנו אם הדבר בגדר האפשרי, אך כמות שהראה חברי בבירור, לא אסתייעא מילתא. ב. אולי כאן המקום לציין, כי – כפי שגם ציינה קרנית בסיכומיה – כיום מצויות בתוקף תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוי חובה של רכב מנועי), תש"ע-2010, אשר החליפו את תקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), תש"ל-1970. עיון בתקנות אלה מגלה, כי התוספת הראשונה להן – פוליסת ביטוח חובה לרכב – כוללת בפסקה 1 (פסקת ההגדרות) את הגדרת "תקופת הביטוח": "התקופה המתחילה בתאריך תחילת הביטוח הנקוב בתעודת הביטוח, אך לא לפני המועד שבו הוחתמה תעודת הביטוח בחותמת הבנק...". גם אם בכך אין חידוש גדול לעומת המצב שקדם, יש בזאת איתות והוריה לרוכשי רכב לאוץ לבטח ולקבל תעודה חתומה בטרם יתניעו את הרכב. הדברים נאמרים במבט צופה פני עתיד וכעצה מעשית הכרחית. ג. ולבסוף, מכל לב ובגדרי גישה סוציאלית אשר ביסוד מערך הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והביטוח, מצטרף אני לקריאת חברי השופט סולברג, לעניין התשלום לפנים משורת הדין למשיב במקרה דנא, ומקדים תודה מראש למערערות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג ולנימוקיו. בנוסף, אני מצטרף לקריאתו של השופט סולברג למערערות (בפיסקה 21 לחוות דעתו) לשקול לנהוג במשיב 1 לפנים משורת הדין ולפצותו בשיעור חלקי מן הסכום שנפסק לטובתו בערכאה קמא ושכבר שולם לו, בשיעור שאותו הציע חברי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נעם סולברג. ניתן היום, י"ח בתמוז התשע"ג (26.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11045040_O08.doc הג+עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il