אמיר יוסף נ. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה - צפון חיפה

בבית המשפט העליון עע"מ 46791-11-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט אלכס שטיין המערערים: 1. יוחנן יוסף 2. אמיר יוסף נגד המשיבה: הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 17.8.2025, בעת"מ 59782-06-25, שניתן על-ידי השופט מ' עלי בשם המערערים: עו"ד יואב סלומון פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 17.8.2025, בעת"מ 59782-06-25 (השופט מ' עלי), בו נדחתה עתירת המערערים על הסף. רקע רלבנטי המערערים מחזיקים בשליש מהזכויות בחלקה הידועה כחלקה 15 בגוש 10002 בחדרה, המצויה במתחם 21 בתוכנית המתאר חד/2020 (להלן: תכנית המתאר). על החלקה חלה תכנית מפורטת פארק חפציבה (להלן: תכנית פארק חפציבה), והיא גובלת במקרקעין המוסדרים על-ידי תכנית מתאר מקומית "שכונת הפרפרים, חדרה" (תכנית מס' 302-0853804; להלן: תכנית הפרפרים). ביום 25.6.2025, הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בה התבקש כי תכנית הפרפרים – תבוטל, ולחלופין תתוקן, "באופן שזכויות [המערערים] לקבלת מגרשי תמורה בשכונת הפרפרים תישמרנה במלואן". זאת, בעטיים של פגמים שנפלו, כך נטען, באישור תכנית הפרפרים, ובפרט נוכח אי-ביצועה כתכנית איחוד וחלוקה מחדש, כהוראת תכנית המתאר. על פי הנטען, אישרה המשיבה, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, תכנית שלד למתחם 21, במטרה להימנע מביצוע תכנית הפרפרים כתכנית איחוד וחלוקה מחדש, כפי שנקבע בתכנית המתאר. בעקבות זאת, זכותם של המערערים "לקבלת מגרשי תמורה בשכונת הפרפרים [...] המקנים ל[מערערים] זכויות בנייה של כ-30 בתי מגורים" במסגרת תכנית איחוד וחלוקה מחדש – קופחה. העתירה – נדחתה על הסף; זאת, "בראש ובראשונה", נוכח שיהוי כבד שדבק בה, בהינתן שתכנית הפרפרים פורסמה להפקדה ביום 10.4.2022 – 3 שנים עובר להגשת העתירה. בהיבט הסובייקטיבי, צוין כי המערערים נמנעו מלהגיש עתירה נגד תכנית הפרפרים במאי 2024, אז נודע להם על אודות הפגיעה הנטענת. תחת זאת, הגישו ביום 30.5.2024 התנגדות לתכנית פארק חפציבה, שעיקרה ב"טענות זהות לטענות המועלות בעתירה". ההתנגדות האמורה נדחתה, ביום 22.7.2024; נגד החלטה זו – לא הוגשה עתירה. אשר לשיהוי האובייקטיבי, הוטעם כי בהתחשב בכך שתכנית הפרפרים פורסמה להפקדה בשנת 2022; כי נדונו 17 התנגדויות לתוכנית, אשר על יסודן הוטמעו תיקונים בתכנית; ובשים לב לכך שביום 30.4.2025, זו פורסמה למתן תוקף – גורמים רבים הסתמכו זה מכבר על התכנית. על רקע האמור, ומשלא בוסס חשש לפגיעה בשלטון החוק באם תידחה העתירה על הסף, נקבע כי "בעתירה דבק שיהוי קיצוני שמחייב את דחייתה". לצד זאת, הוסיף בית המשפט, כי בהתחשב בעובדה שתכנית הפרפרים כבר פורסמה למתן תוקף, הרי שניתן היה לדחות את העתירה על הסף גם מחמת קיומו של מעשה עשוי. עוד נקבע, כי ניתן היה לדחות את העתירה גם בשל אי-מיצוי הליכים, שכן המערערים לא הגישו התנגדות לתכנית הפרפרים; ובגין אי-צירוף משיבים רלבנטיים, אשר עשויים להיפגע מקבלת העתירה, בראשם עיריית חדרה ויוזמי תכנית הפרפרים. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט גם כי "[המערערים] הפנו את טענותיהם נגד תכנית הפרפרים מבלי להניח תשתית לקיומו של פגם בתכנית זו שמצדיק את התערבות בית המשפט" – כך שדין העתירה להידחות גם לגופה. תוצאה זו לא ריפתה את ידי המערערים, ומכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערערים, נפלו שגיאות רבות בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לגבי טענת השיהוי, אשר עמדה במוקד פסק הדין, מודים המערערים כי המידע הדרוש להם להגשת העתירה היה ברשותם עוד במאי 2024, עובר להגשת ההתנגדות לתכנית פארק חפציבה – זמן רב עובר להגשת העתירה. עם זאת, הם סבורים כי אין באמור כדי להצדיק את דחיית עתירתם, וזאת משני טעמים. ראשית, רק במהלך הדיון בעתירה נודע להם כי למרות שתכנית השלד הכניסה שינויים מהותיים בתכנית המתאר, היא אינה תכנית סטטוטורית; עובדה זו מקימה להם, לפי הנטען, "עילה חדשה לתקיפת תכנית הפרפרים" – בה לא דבק שיהוי. לחלופין, נטען כי המועד הקובע לחישוב השיהוי בהגשת העתירה הוא יום 10.4.2025 – המועד בו הכריעה המועצה הארצית לתכנון ובניה בערר הנוגע לחלקה הסמוכה לחלקתם. זאת, לשיטתם, כיוון שההכרעה בערר זה השליכה על עניינם, כך ש"ברור כי לפני הכרעה זו היתה עתירה של המערערים מוקדמת מידי ואילו היתה מוגשת, הדיון בה היה מעוכב". בראי מועד זה, ונוכח מלחמת 'עם כלביא' בעת ההיא, טוענים המערערים כי העתירה הוגשה באיחור של 11 ימים בלבד, דבר שאינו מצדיק את דחייתה על הסף. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור, על נספחיו, ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה. זאת, בהתאם לסמכותנו לפיה תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). בית המשפט לעניינים מינהליים שירטט בהכרעתו נתיבים רבים, אשר כולם הביאוהו לדחיית העתירה על הסף. לדידי, די בשיהוי הכבד שנפל בהגשת העתירה על מנת להגיע למסקנה זו. תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים קובעת, כי בהעדר הוראה אחרת בדין, "תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". המערערים מודים, כאמור, כי הגישו את עתירתם מעל שנה לאחר שנודעה להם הפגיעה הנטענת, תוך חריגה ניכרת ממסגרת הזמנים הקבועה בתקנות. במצב זה, עובר הנטל לכתפיהם, להציג הצדקה להשתהות זו (וראו: תקנה 3(ג) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים; עע"מ 50139-12-24 אלעוברה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 והאסמכתאות שם ‏(‏5.5.2025‏)). לטענת המערערים, יש בנמצא הצדקה כאמור – קיומו של הליך ערר, אשר היה בו כדי להשליך על עניינם, ושבא על סיומו רק במאי 2025. לדבריהם, עובר למועד זה היתה העתירה מוקדמת, ועל כן זהו המועד הקובע לבחינת טענת השיהוי. ברם, אפילו הייתי מניח לטובת המערערים כי אכן, בנסיבות המתוארות, לא החל מרוץ השיהוי עד שהסתיים הדיון בהליך הערר האמור – ולמען הסר ספק, איני מביע עמדה לגבי סוגיה זו – לא היה בכך כדי לסייע להם. זאת, כיוון שטענה זו נטענה בעלמא, מבלי שפורט מתי נודע למערערים על אודות קיומו של הליך הערר; מה נבחן במסגרתו; וכיצד הכרעה בו היתה עשויה להשליך על עניינם. יתרה מזאת, מספר ההליך כלל לא צוין, וההחלטה הרלבנטית לא צורפה לנספחי הערעור (גם לא לנספחי העתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים). בנסיבות אלו, ברי כי דין טענה זו – להידחות, כך שהנטל להראות כי השיהוי בהגשת העתירה היה מוצדק – לא הורם. עוד אציין, כי בשים לב להסתמכות המשמעותית של גורמים רבים על תכנית הפרפרים, אותה מבקשים המערערים לתקן בגדרי העתירה, ישנו קושי ממשי לאפשר את הגשת העתירה כעת. כאמור, תכנית הפרפרים פורסמה להפקדה כבר בשנת 2022, ומאז קרמה עור וגידים; מטבע הדברים, גם ההסתמכות עליה – הלכה וגברה (ראו למשל, והשוו: עע"מ 1198/24 עזבון המנוח פואד נאסר נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה "מחוז צפון", פסקה 9 ‏(‏12.3.2024‏)). בנסיבות אלה, אף אם הייתי סבור כי ישנה הצדקה, במישור הסובייקטיבי, לשיהוי בהגשת העתירה – וכאמור, מצב הדברים אינו זה – הרי שבלאו הכי, ההיבט האובייקטיבי של השיהוי היה מקשה עד מאוד על קבלת טענת המערערים. כמו כן, סבורני כי בנסיבות העניין לא מתעורר חשש לפגיעה חמורה בשלטון החוק; ודאי לא כזה המצדיק דיון בעתירה, חרף השיהוי שנפל בהגשתה (ראו: עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 30-27 ‏(‏28.12.2014‏)). לגבי עניין זה, אסתפק בלהעיר כי הטענה העיקרית בכתב העתירה, כי נדרש היה לאשר את תכנית הפרפרים כתכנית איחוד וחלוקה מחדש, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תכנית המתאר, לפיה "רשאי מוסד תכנון לאשר תכנית מפורטת לחלק ממתחם המבוססת על תכנית שלד לכל שטח המתחם". גם בטענתם החלופית של המערערים, שלפיה אין לדחות על הסף את הטענות הנוגעות לכך שתכנית השלד אינה תכנית סטטוטורית – לא מצאתי ממש. כידוע, "מושכלות ראשונים הם כי גדרי המחלוקת בין בעלי הדין נקבעים על פי כתבי הטענות המוגשים על ידם" (עע"מ 9317/05 משאבות השלום בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "יזרעאלים", פסקה 21 ‏(‏26.10.2010‏). ראו גם, והשוו: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח‏(‏2‏)‏ 145, 152-151 ‏(‏2003‏)). בענייננו, לאחר הדיון בעתירה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, התבקשו המערערים להודיע את עמדתם לגבי המשך ההליכים בעתירה. רק במסגרת הודעה זו, הועלתה לראשונה הטענה האמורה, מבלי שניתן היתר להעלאת טענות חדשות. למעשה, גם המערערים מודים, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי מדובר ב"עילה חדשה", שזכרה לא בא בעתירה. בנסיבות אלה, לא היה מקום להרחיב את חזית המחלוקת, ולהעלות את הטענה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים; לא כל שכן בגדרי ההליך דנן. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא התבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג טבת תשפ"ו (12 ינואר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת אלכס שטיין שופט