פסק-דין בתיק ע"א 6799/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6799/02
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת א' חיות
המערערים:
1.
יולזרי משולם
2. יולזרי איריס
נ
ג ד
המשיבים:
1. בנק
המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים
2. עו"ד מרים זפט בתפקידה ככונסת נכסים-משיבה פורמלית
ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 962/01
מיום 27.5.02 שניתן על-ידי כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק
תאריך הישיבה:
כ"ה בסיון התשס"ג
(25.06.03)
בשם המערערים:
עו"ד שחר פריזט; עו"ד עינב כהן
בשם המשיבים:
עו"ד מרים זפט
פסק-דין
השופטת א' חיות:
בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק), בו נדחתה תובענת המערערים
לסעד הצהרתי הקובע כי המשכנתא שנרשמה לטובת המשיב על זכויותיהם בדירת מגוריהם -
מבוטלת.
רקע עובדתי וההליך בבית-משפט קמא
1. בשנת 1997 עבד המערער כמנקד יהלומים בחברת
"מ.ב.מ. יהלומים בע"מ" – חברה לסחר ביהלומים, שהייתה בבעלותו ותחת
ניהולו של מר בועז מדר (להלן בהתאמה: החברה ו- מדר). החברה ניהלה אצל המשיב, בנק המזרחי המאוחד בע"מ
(להלן: הבנק), חשבון שקלי
וכן חשבון מט"ח, בהם ריכזה את עיקר פעילותה הכספית. בראשית חודש מאי של שנת
1997, חתמו המערער ואשתו (להלן: המערערים) על
שטר משכנתא, המשעבד לטובת הבנק את זכויותיהם בדירה ברחוב טבנקין 27 בבת-ים, הידועה
כחלקה 196/16 בגוש 7140 (להלן: הדירה).
המשכנתא ניתנה, על-פי האמור בשטר המשכנתא, כערבות בלתי מוגבלת בסכום, להבטחת
הפירעון של כל הסכומים שהחברה חייבת או תהיה חייבת לבנק, בין היתר בקשר עם מתן
אשראי. עם רישום המשכנתא, בלשכת רישום המקרקעין בחולון ביום 21.5.1997, אישר הבנק
הקצאת אשראי בסך 1,000,000 דולר של ארצות-הברית בחשבון המט"ח של החברה. כעבור
חודשים מספר, הפסיקה החברה את פעילותה עקב קשיי מימון והבנק החל לפעול לגביית
חובותיה. משהגיש הבנק במסגרת זו בקשה למימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל, עתרו
המערערים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לקבלת סעד הצהרתי לפיו המשכנתא מבוטלת.
2. המערערים טענו בפני בית-המשפט המחוזי כי
נדרשו על-ידי מדר לחתום על המשכנתא, כערבות לסחורות יקרות ערך שעברו תחת ידיו של
המערער, כי הובטח להם על-ידי מדר כי המשכנתא תהא מוגבלת לסכום של 100,000 דולר וכי
תשוחרר בתוך שבוע ימים מיום דרישתם. עוד טענו המערערים כי לא ניתן להם כל הסבר
מטעם הבנק באשר לתכליתה של המשכנתא ובאשר להשלכותיה, בטרם חתמו עליה. כן הלינו
המערערים על כך שהבנק הסתיר מעיניהם, עת חתמו על שטר המשכנתא, את דבר קיומה של
יתרת חוב בחשבון החברה, בסך למעלה ממיליון דולר, בעוד ערכם הכולל של בטחונות החברה
שהיו בידי הבנק, לא עלה על 550,000 דולר.
בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים
וקבע כי הם הסכימו להבטיח את חובות החברה באמצעות שיעבוד הדירה ועוד קבע כי לצורך
כך חתמו על שטר המשכנתא, "בידיעה מלאה, בעיניים פקוחות ומרצון חופשי".
טענה נוספת שהעלו המערערים, לפיה עומדות
להם ההגנות המוקנות ל"ערב יחיד", מתוקף תיקון תשנ"ב לחוק הערבות,
התשכ"ז-1967 (להלן: תיקון תשנ"ב לחוק
הערבות), נדחתה אף היא על-ידי בית-המשפט המחוזי, בקובעו כי משהועלתה הטענה לראשונה
ב"הודעת הבהרה" מטעם המערערים, לאחר הגשת המרצת הפתיחה, יש בה משום
"הרחבת חזית" אסורה. בית-המשפט המחוזי דחה, אפוא, את התובענה לביטול
המשכנתא וחייב את המערערים בהוצאות הבנק בסך 10,000 ₪.
כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור.
טענות הצדדים בערעור
3. המערערים מעלים שתי טענות עיקריות כנגד פסק-הדין.
ראשית, טוענים המערערים כי שגה בית-משפט קמא בקובעו כי ידעו על אודות חובות החברה
והסכימו להבטיח מתן אשראי לחברה באמצעות משכון הדירה. המערערים חוזרים בהקשר זה על
הגרסה לפיה סברו כי המשכנתא לא נועדה אלא לשמש כערבות לסחורות, אשר עברו תחת ידיו
של המערער. עוד הם טוענים כי אילו היה הבנק מסביר להם את משמעות המשכנתא ואת
תוצאותיה האפשריות, נוכח חובותיה של החברה לבנק, לא היו חותמים על שטר המשכנתא
ומשעבדים לטובת הבנק את הדירה היחידה שבבעלותם. בכך, על-פי הנטען, נהג הבנק במרמה
ובחוסר תום-לב והפר את החובות המוטלות עליו כלפי המערערים, כמי שמישכנו את דירתם
לטובתו.
שנית, לטענת המערערים היה מקום לדון
לגופו של עניין בטענה שהועלתה על-ידם בדבר היותם "ערבים יחידים". זאת,
משום שהונחה תשתית עובדתית מספקת לבירורה של טענה זו ומשום שניתנה לבנק הזדמנות
להתייחס אליה במסגרת תשובתו להמרצת הפתיחה. על-פי הטענה, שנדחתה, כאמור, בשל
"הרחבת חזית", המשכנתא עליה חתמו המערערים היא חסרת תוקף, משום שלא
הוגבלה בסכום, כנדרש על-פי הוראת סעיף 17ב לתיקון. לחלופין טוענים המערערים כי על-פי
סעיף 17ג(א) לתיקון, לא ניתן לממש את המשכנתא כל עוד לא מיצה הבנק את ההליכים כנגד
החייב העיקרי - החברה.
בנוסף לטענות אלו, מעלים המערערים טענות
שעניינן פגמים של טעות, הטעיה, כפייה ועושק, אשר נפלו, לדעתם, בעת כריתת חוזה
המשכנתא ואשר יש בהם כדי להביא לבטלותו.
4. מנגד, טוען הבנק כי ממצאיו ומסקנותיו של
בית-משפט קמא נתמכים במסמכים הנושאים את חתימתם של המערערים, ואלה מוחזקים כמי
שידעו על מה הם חותמים והיו מודעים לתוצאות מעשיהם. כמו כן, טוען הבנק כי הוכח שהמערערים
ידעו, בפועל, כי הם חותמים על משכנתא לטובת הבנק לצורך מתן אשראי לחברה. הבנק
מציין כי המערערים לא הציגו ראיות בכתב וכן נמנעו מלזמן עדים לצורך ביסוס גרסתם,
אף לא את מדר; דבר זה, לטענת הבנק, נזקף לחובתם ומעורר תמיהות באשר לאמינותם.
לעניין הטענה הנוגעת ל- "ערבים יחידים", סבור הבנק כי אין לשנות מקביעתו
של בית-משפט קמא לפיה מדובר ב"הרחבת חזית" אסורה וכי אין ממש גם בטענה
עצמה, שכן לא ניתן להפעיל את הוראות חוק הערבות בעניין "ערב יחיד" על
משכון וכן משום שמכל מקום, מדובר בערובה שנחתמה לפני חקיקת תיקון תשנ"ב לחוק
הערבות.
דיון
5. הטענה הראשונה שהעלו המערערים מתייחסת למהות
השיעבוד עליו חתמו, על-פי הבנתם, להתנהלות הבנק כלפיהם בעת שחתמו על מסמכי המשכנתא
וכן לעובדות ולנתונים שהובאו לידיעתם באותו מעמד.
כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו,
בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3)
591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן ואח', פ"ד נו(5) 365). עוד נפסק כי המבקש
לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו:
ע"א 1513/99 הנ"ל וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (טרם פורסם)).
ראיות כאלה לא הוצגו במקרה דנן. אדרבא, כפי שקבע, בצדק, בית-משפט קמא עולה מעדות
המערערים כי הם הסכימו לשעבד את דירתם לטובת הבנק, לצורך מתן אשראי לחברה, ולו
לתקופה קצרה, תוך נטילת סיכון ביחס ליכולת הפירעון של החברה. את מסקנתו זו, ביסס
בית-המשפט על תצהיר העדות של המערער, על דברי המערערים בעת חקירתם הנגדית, וכן על
שטר המשכנתא, בו צוין כי המערערים חתמו על השטר מרצונם בפני רשם המקרקעין, לאחר
שזה הסביר להם את מהות העסקה אותה הם עומדים לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה,
ולאחר ששוכנע כי הדברים הובנו על-ידם כראוי. אכן, מעדויותיהם של המערערים עולות
תמיהות וסתירות רבות באשר לגירסה שהציגו ולפיה סברו, כביכול, כי הם חותמים על
ערבות להבטחת סחורה מפני אובדן או גניבה על-ידי המערער. כך למשל העיד המערער כי
מדר "קנה סחורה בכמות גדולה של כסף" וביקש ממנו ש"יעזור לו",
וזאת לתקופה קצרה עד לסיום בניית ביתו בחולון (ראו עדותו בעמ' 7 ובעמ' 9 לפרוטוקול
הדיון מיום 24.10.01 וכן בסעיף 3 לתצהירו). בהמשך העיד המערער: "ידעתי שבאתי
לחתום ל[מדר] שהוא חייב כסף לבנק... חשבתי שהוא מקבל קרדית מהבנק, על ידי החתימה
שלי" (ראו בעמ' 12 לפרוטוקול), וכן: "נותנים לו כסף, אז הייתי בטוח שהוא
בסדר" (ראו בעמ' 11 לפרוטוקול). עוד העיד המערער כי בכל שלושים שנות עבודתו
כלוטש יהלומים מעולם לא נתבקש לחתום על ערבות דומה, מפני אובדן או גניבה של סחורה
(ראו עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול) וכי לא ברור לו מדוע הגיע שמאי לדירה והעריך את
שווייה (ראו: עדותו בעמ' 10 לפרוטוקול). המערערת, מצידה, העידה כי לא ידעה על מה
היא חותמת וכי שוכנעה לחתום על שטר המשכנתא על-ידי מדר ועל-ידי בעלה כיוון שהבהירו
לה כי מדובר בשיעבוד לתקופה קצרה (ראו עדותה בעמ' 13 לפרוטוקול ובסעיפים 2-3
לתצהירה).
אשר לטענה כי הבנק הפר כלפי המערערים
חובות גילוי וחובות נאמנות החלות עליו בנסיבות העניין. אכן, הבנק נושא כלפי ערבים,
ובכללם הממשכן נכס כערובה לחיוב, בחובות מיוחדות, החלות עליו מכוח סעיף 17א לחוק
הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, וזאת בנוסף לחובות הכלליות החלות עליו מכוח
דיני החוזים ודיני הנזיקין (ראו: ע"א 1548/96 הנ"ל; ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל ו- 5 אח' (טרם פורסם)).
מתוקף חובות אלה, מחויב הבנק שלא להטעות את מקבל השירות – לקוח או ערב; לגלות כל פרט
בעל חשיבות לשירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו (ראו: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד
מט(1) 369); ליתן השירות בנאמנות ובזהירות ראויה ולנהוג בדרך מקובלת ובתום לב-בעת
מילוי תפקידיו (ראו: ע"א 1304/91 טפחות - בנק
משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3) 309; ע"א
5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ'
נתן צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573).
במקרה דנן, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה
כי הבנק לא הפר כלפי הערבים איזו מן החובות המוטלות עליו ומסקנה זו מקובלת עלינו.
כפי שכבר צוין, ידעו המערערים היטב שהמשכנתא נרשמת לצורך מתן אשראי לחברה. עוד
עולה מן הראיות כי הבנק אכן הסתמך בפועל על המשכנתא ומשנרשמה נתן לחברה אשראי חדש
בסך השווה למיליון דולר ארה"ב. המערערים מצדם, לא התייעצו עם איש בטרם חתמו
על שטר המשכנתא, לא לקחו עותקים מן המסמכים על-מנת לעיין בהם ולשקול את הדברים ולמעשה
הודו כי כלל לא קראו את הכתוב במסמכי המשכנתא. כמו כן, העידו המערערים כי הם אינם
זוכרים מי החתים אותם על מסמכי הבנק, בהם פורטו תנאי המשכנתא, כי לא זכורים להם
דברי הסבר בנוגע למסמכים וכי לא שאלו דבר במעמד החתימה באשר למצבה הכספי של החברה.
מר משה סוקניק, מנהל סניף הבנק בו נחתמו מסמכי המשכנתא, העיד מנגד כי הנוהל המקובל
הוא שפקיד הבנק המקבל את החותמים מחויב לפרט בפניהם את מהות המסמכים עליהם הם
עומדים לחתום וכי נעשו מאמצים לברר מי החתים את המערערים על המסמכים אך ללא הועיל,
בהיעדר פרטים מזהים. עוד העיד מר סוקניק, כי הבנק לא העלה בדעתו שהחברה לא תוכל
להחזיר את חובותיה, אם כי, בדיעבד, התברר שהבנק אכן לא דאג לבטחונות מספיקים. הלכה
פסוקה היא כי ביטויין והיקפן של החובות המוטלות על הבנק כלפי הלקוח או הערב,
נקבעים על-פי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה (ראו: ע"א 5893/91
הנ"ל; ע"א 1548/96 הנ"ל וע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1998) בע"מ ואח', פ"ד
נד(2) 145). בנסיבות המתוארות לעיל, ונוכח התנהגותם של המערערים, אשר בחרו לסמוך
על דבריו של מדר כי מדובר בשיעבוד לזמן קצר, מבלי שטרחו, מצדם, לערוך בירור
אלמנטרי כלשהו של הנתונים הרלוונטיים, נראה כי אין זה המקרה בו יש לייחס לבנק הפרה
של החובות המוטלות עליו. על כן, טענתם של המערערים, ככל שהיא נשענת על הפרת חובות
הבנק כלפיהם - דינה להידחות.
6. אשר לטענה הנוספת שהעלו המערערים בדבר
היותם "ערבים יחידים" על-פי תיקון תשנ"ב לחוק הערבות. טענה זו
נדחתה, כאמור, על-ידי בית-משפט קמא בשל כך שלא נכללה כדין בין הפלוגתאות שהוצבו
לדיון בפניו. האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג
מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו,
או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ע"א
759/76 צביה, רמי ו-משה פז נ' יצחק נוימן,
פ"ד לא(2) 169; ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ'
ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית – תשס"ג) 79-78).
במקרה הנדון, העלו המערערים, במסגרת "הודעת הבהרה" להמרצת הפתיחה, טענה
חדשה באשר להיותם "ערבים יחידים". בתשובה שהגיש הבנק להמרצת הפתיחה
ולהודעת ההבהרה, הביע הוא התנגדות נחרצת להעלאת הטענה בשל "הרחבת
החזית". יתרה מכך, בית-משפט קמא קבע לגבי הודעת ההבהרה כי "אין זו הדרך
לבקש תיקוני כתב תביעה, זה גם לא השלב". משניסה בא-כוח המערערים, בפתח ישיבת
ההוכחות, לטעון כי יש לראות בהודעה בקשה לתיקון המרצת הפתיחה, חזר בית-המשפט על
החלטתו בעניין הודעת ההבהרה והדגיש כי שומה על המערערים להגיש בקשה מתאימה לתיקון
התובענה, כקבוע בתקנות. בקשה מתאימה לא הוגשה, ומשכך, צדק בית-משפט קמא בקובעו כי
אין להידרש כלל לטענת המערערים כי הינם "ערבים יחידים", בהיותה
"הרחבת חזית אסורה".
למעלה מן הדרוש, אוסיף כי טענה זו אין בה
ממש גם לגופה ולו משום שהוראת סעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב לחוק הערבות אינה חלה על
משכנתא (ראו: ע"א 6899/97 הנ"ל).
מכל הטעמים שפורטו, אני מציעה לדחות את הערעור
ולחייב את המערערים בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪.
ש
ו פ ט ת
המשנה לנשיא, השופט ת' אור:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן היום, כ"ב כסלו, תשס"ד
(17.12.03).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02067990_V05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il