מדינת ישראל נ. דוד שלום מלול

בבית המשפט העליון ע"ח 42915-02-26 לפני: כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: מדינת ישראל נגד המשיבים: 1. דוד שלום מלול 2. עידן אליהו דיין 3. עדיאל אזולאי 4. אוראל שמעון אביטבול ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' בורשטין) במ"ת 1651-12-25 ומ"ת 1550-12-25 מיום 05.02.2026 תאריך הישיבה: ז' בניסן התשפ"ו (25 במרץ 2026) בשם המערערת: עו"ד אפרת גולדשטיין רוזן; עו"ד נועה גפן בשם משיב 1: בשם משיב 2: בשם משיב 3: בשם משיב 4: עו"ד נדב גדליהו עו"ד לירן זילברמן עו"ד איתן להמן עו"ד עמיר ברטל פסק-דין במסגרת ההסדר הקבוע בסעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק), אסר המחוקק על פרסום שמו של שוטר משמר הגבול שהוא חשוד או נאשם בביצוע עבירה שנעשתה אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה. מהי משמעותה של הוראת חוק זו? האם נדרשת הוראה שיפוטית כדי לאסור את הפרסום במצבים שבהם הוראה זו חלה? והאם קיימת אפשרות לערער על הוראה שיפוטית כאמור? אלו עיקרי השאלות המתעוררות בערעור שהגישה המדינה על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' בורשטין) במ"ת 1651-12-25 ומ"ת 1550-12-25 מיום 05.02.2026, בגדרן נדחתה בקשתה לעיון מחדש בהחלטותיו מיום 01.12.2025, החלטות שבמסגרתן הורה על איסור לפרסם את שמות המשיבים. רקע והליכים קודמים הרקע לערעור מושא ענייננו פורט בגדרי החלטתי בעמ"ת 38596-02-26 מיום 12.02.2026. בתמצית שבתמצית, בעת הרלוונטית המשיבים שימשו כשוטרים במשמר הגבול. ביום 01.12.2025 הוגשו נגדם כתבי אישום שייחסו להם, כל אחד לפי חלקו, התרת מעבר של תושבי האזור וסחורות לשטחי ישראל, ללא היתר כדין וללא כל בדיקה, והכול תמורת תשלום שוחד (זאת, בגדרי ת"פ 1544-12-25 (משיב 1) ו-ת"פ 1646-12-25 (משיבים 2–4)). למשיב 1 יוחסה גם עבירה של סחר בנשק. ביום 17.11.2025, עוד בטרם הגשת כתב האישום בפרשה, נעצרו המשיבים במעצר ימים. במסגרת דיוני המעצר שהתקיימו בעניינם, ניתנו החלטות שונות בעניין פרסום שמם. על מנת להבין את האופן שבו הגענו אל הערעור הנוכחי, נדרש פירוט מסוים של ההחלטות שניתנו במעלה הדרך, ועל כן מצאתי להרחיב קמעא בנדון. (-) בדיון שהתקיים בעניינו של משיב 1 ביום מעצרו (מ"י 46213-11-25) ביקש בא-כוחו לאסור על פרסום שמו מחשש שייגרם לו נזק חמור (בבית המעצר) ולמשפחתו (פרוטוקול הדיון מיום 17.11.2025, עמוד 4 שורות 3–9). בא-כוח המדינה התנגד לבקשה זו, והסביר כי משיב 1 ממילא מצוי באגף טעוני הגנה, כך שאין יסוד לחשש שייפגע בבית המעצר (שם, שורות 11–13). בהחלטה שניתנה בתום הדיון, התיר בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' ארליך) את פרסום שמו של משיב 1, בקבעו כי לא נמצא מקום לחרוג מעיקרון פומביות הדיון (פסקה 8 להחלטה). (-) באותו היום התקיים דיון גם בעניינו של משיב 2 (מ"י 46245-11-25). בא-כוחו ביקש לקיים את הדיון "בדלתיים סגורות" לצורך שמירה על ביטחונו (פרוטוקול הדיון מיום 17.11.2025, עמוד 1 שורות 18–21). לצד זאת הודגש, כי אין הכוונה לבקש חיסיון על פרטיו, אלא רק להורות על קיום הדיון עצמו בדלתיים סגורות. בית המשפט (כבוד השופט א' ארליך) לא מצא להורות על סגירת דלתיים (שם, בעמוד 2 שורה 2), אך הורה על איסור פרסום פרטיו של משיב 2 עד למחרת בשעה 10:00, על מנת שיהא בידו אפשרות להגיש ערר על ההחלטה שלא לקיים את הדיון בדלתיים סגורות (פסקה 8 להחלטה שניתנה בתום הדיון). (-) בא-כוחו של משיב 3 הצטרף לבקשתו של משיב 2 בעניין קיום הדיון בדלתיים סגורות, וניתנה בעניינו החלטה זהה (מ"י 46284-11-25, פסקה 8 להחלטה מיום 17.11.2025). (-) בו ביום הגיש משיב 3 ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"י 48621-11-25). הערר נסוב על הארכת מעצר הימים עד ליום 24.11.2025 וכן על התרת פרסום פרטיו. בעניין אחרון זה נטען, לראשונה, כי בית משפט השלום התעלם מאיסור הפרסום הסטטוטורי הקבוע בעניינם של שוטרי משמר הגבול בסעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט. (-) ביום 17.11.2025 נדון גם עניינו של חשוד נוסף בפרשה, שבעניינו הוחלט לבסוף שלא להגיש כתב אישום (מ"י 46269-11-25; להלן: החשוד הנוסף). במסגרת הדיון בבקשה להורות על מעצרו, ביקש בא-כוחו להורות על איסור פרסום שמו, וזאת בטענה לפיה זיהויו בתקשורת כשוטר המשרת במשמר הגבול עלול להוביל לרדיפתו על-ידי ארגונים בינלאומיים שונים (פרוטוקול הדיון מיום 17.11.2025, עמוד 1 שורות 23–28). המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי אין עילה בדין להורות על איסור הפרסום. במהלך הדיון, בית משפט השלום (כבוד השופט א' ארליך) נעתר לבקשה והורה על איסור פרסום שמו עד להחלטה אחרת, ללא הנמקה נוספת (שם, עמוד 2 שורה 20). (-) משיב 4 נעצר ביום 17.11.2025 בשעות הצהריים, והובא בפני אותו מותב למחרת (מ"י 48361-11-25). מעיון בפרוטוקול לא ניתן ללמוד אם התבקש איסור פרסום בעניינו, אך בהחלטה שניתנה בתום הדיון בית המשפט הורה על איסור פרסום שמו וכל פרט מזהה אחר עד להחלטה אחרת, ללא כל הנמקה. (-) הערר הנ"ל, שמשיב 3 הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"י 48621-11-25) נדון ביום 18.11.2025. תחילה, נדחה הערר בכל הנוגע למעצר הימים. בהמשך, התקבל הערר בעניין התרת הפרסום. מפאת חשיבות הדברים לענייננו, אביא את החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' בורשטין) בסוגיית הפרסום, כלשונה: "ראשית, בעניינו של מעורב אחר [החשוד הנוסף – ח' כ'] ניתן צו איסור פרסום על שמו ופרטיו. לא ניתן כל הסבר מדוע יש מקום להבחין בין השניים ששירתו באותה פלוגה ושעברו לכאורה עבירות דומות. שנית, בשנת 2016, תוקן חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כאשר הוסף סעיף 70(ה3)(1), לפיו אין לפרסם שמו של חייל שעבר עבירה בהיותו חייל, או שוטר משמר הגבול וזאת ללא הבחנה מה העבירות שביצעו ומה מסגרת הפעולות שעברו. בניגוד לכך, בכל הקשור לשוטרים, נקבע כי ייאסר פרסום שמם רק לעניין פעילות מבצעית למניעת פעילות חבלנית עוינת בלבד. עמד על כך בעת התיקון לחוק (דברי הכנסת כ633, כה, 12.672) חבר הכנסת אבי דיכטר, יו"ר ועדת החוץ והביטחון והסביר כי אחד הטעמים לתיקון הוא הגנה מפני הליכים משפטיים כנגד חיילים במדינות זרות. בדבריו עמד על כך שקיימת הבחנה בין שוטרי משמר הגבול לבין שוטרים אחרים – שוטרים כחולים. מאחר שהעורר [הוא משיב 3 – ח' כ'] הוא שוטר משמר הגבול, יש מקום להורות איסור פרסום שמו [...]. שלישית, ב"כ העורר עמד על נסיבות חייו המיוחדות של העורר. נסיבות אלה, כמו גם החשש לפגיעה בביטחונם האישי, מטות את הכף בשלב זה אל עבר אי הפרסום [...]". לפיכך, נאסר על פרסום שמו של משיב 3 עד להחלטה אחרת. (-) באותו יום, 18.11.2025, בא-כוחו של משיב 1 הגיש לבית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' ארליך במ"י 46213-11-25) בקשה לעיון מחדש בהחלטה שלא לאסור את פרסום שמו, בהתבסס על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי. בקשה זו התקבלה, מבלי שנתבקשה תשובת המדינה, ונקבע כי ייאסר פרסום שמם של כל שוטרי משמר הגבול החשודים בפרשה דנן (החלטה מיום 19.11.2025; להלן: ההחלטה בבקשה לעיון מחדש). (-) ביום 25.11.2025 הגישה המדינה ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה בבקשה לעיון מחדש (ע"ח 69894-11-25). טענת המדינה הייתה כי סעיף 70(ה3)(1) לחוק אוסר את פרסום שמם של שוטרי משמר הגבול כאשר התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 325(ו3) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי), קרי כאשר מדובר ב"נאשם בביצוע עבירה שנעשתה אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה". ובענייננו, העבירות שיוחסו למשיבים אינן פעולות שנעשו 'כחלק' מהפעילות המבצעית שלשמה הם נשלחו, שהרי הן חתרו תחתיה. למעשה, כך נטען, המשיבים נשלחו לשמור במחסום כדי להגן על מדינת ישראל. במקום זאת, בהתאם לכתב האישום, הם העבירו במחסום אנשים וסחורות ללא כל בדיקה, בתמורה לשוחד. בהתאם, משעה שהמעשים לא מהווים חלק מפעילותם המבצעית, הם אינם יכולים לחסות תחת איסור הפרסום הקבוע בחוק. במאמר מוסגר יצוין, כי הערעור האמור הוגש נגד ההחלטה בעניינם של משיבים 1, 2 ו-4 וכן בעניינו של החשוד הנוסף; אך לא נגד ההחלטה בעניינו של משיב 3 דכאן, שהתקבלה, כזכור, על-ידי בית המשפט המחוזי עצמו. (-) ביום 01.12.2025, עם הגשת כתבי האישום נגד המשיבים, התעוררה שוב שאלת איסור פרסום שמם. יוזכר, כי כתב האישום בעניינו של משיב 1 (ת"פ 1544-12-25) הופרד מכתב האישום בעניינם של משיבים 2–4 (ת"פ 1646-12-25), וכך גם הבקשות למעצר עד תום ההליכים שהוגשו בעניינם (מ"ת 1550-12-25 בעניינו של משיב 1; ומ"ת 1651-12-25 בעניינם של משיבים 2–4). בדיון הראשון שהתקיים בבקשה למעצרם של משיבים 2–4, ביום 01.12.2025, הזכירה המדינה את הערעור על ההחלטה בבקשה לעיון מחדש, המתנהל בגדרי ע"ח 69894-11-25, תלוי ועומד. המדינה ציינה כי היא מתעתדת להגיש בקשה כדי שסוגיה זו תתברר במסגרת הליך המ"ת, אך היא מכירה בכך שנכון לשלב ביניים זה, קיים צו איסור פרסום (פרוטוקול הדיון מיום 01.12.2025, עמוד 4 שורות 1–9). בהתאם, נכתב בפרוטוקול, בשם בית המשפט (כבוד השופט מ' בורשטין), כך: "רשמתי לפניי כי מוסכם לעת הזאת שההחלטה בדבר איסור פרסום שמם של המשיבים אחד עד שלוש [משיבים 2–4 דכאן – ח' כ'] בעינה עומדת" (שם, שורות 11–12). בתום הדיון, בית המשפט המחוזי הורה, בין היתר, כי: "ראשית, למען הסר ספק, נוכח הסכמת המבקשת ונוכח הנימוקים בהחלטתי בעמ"י 48621-11-25, מורה על איסור פרסום שמם של המשיבים 1 עד 3 [משיבים 2–4 דכאן – ח' כ']" (שם, פסקה 1 להחלטה). יצוין, כי החלטה דומה התקבלה על-ידי אותו המותב, בו ביום, גם בעניינו של משיב 1 בתום הדיון שהתקיים בעניינו (פסקה 2 להחלטה במ"ת 1550-12-25 מיום 01.12.2025). (-) כבר באותו היום, הגיש משיב 1 בקשה למחיקת הערעור שהגישה המדינה על ההחלטה בבקשה לעיון מחדש (דהיינו, ע"ח 69894-11-25). משיב 1 ציין כי ככל שהמדינה חפצה להשיג על ההחלטה בעניין איסור הפרסום, עליה לערער לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה במסגרת הליך המעצר. תגובה התבקשה בתוך 7 ימים (החלטת כבוד השופט א' פרסקי מיום 06.12.2025); ובהמשך הערעור נמחק (החלטה מיום 15.12.2025). (-) ביני לביני, ביום 07.12.2025 הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיון מחדש בהחלטה לאסור את פרסום שמם של המשיבים". בקשה זו הוגשה במסגרת הליכי המ"ת (מ"ת 1550-12-25 ומ"ת 1651-12-25) בעניינם של ארבעת המשיבים דכאן. במסגרת בקשה זו, המדינה שבה על עיקרי טענותיה שהועלו בערעור שהוגש על ההחלטה בבקשה לעיון מחדש (ונמחק), וביקשה כי בית המשפט יעיין מחדש בהחלטתו לאסור את פרסום שמם של המשיבים, ולחלופין יורה על כך שהמותב שדן בהליך העיקרי יידרש לשאלת איסור הפרסום. (-) למחרת, הורה בית המשפט (כבוד השופט מ' בורשטין) כדלהלן: "המבקשת תמציא הבקשה לב"כ המשיבים היום לתגובתם עד ליום 14.12". ואולם, בפועל, החלטה זו תויקה רק במ"ת 1550-12-25 (הוא התיק העוסק במשיב 1), ולא במ"ת 1651-12-25 (העוסק בעניינם של משיבים 2–4). בהתאם, רק משיב 1 הגיב לבקשה לעיון מחדש. בתמצית, משיב 1 טען כי חוק בתי המשפט קובע מנגנון ספציפי שבאמצעותו ניתן לבקש לבטל איסור פרסום, ומנגנון זה לא חל ביחס לאיסור פרסום לפי סעיף 70(ה3)(1) לחוק. מכל מקום, כך נטען, לא חלף זמן ניכר ולא השתנו הנסיבות מעת מתן ההחלטה, כך שאין מקום להיעתר לבקשה לעיין בה מחדש. וכך, בנפתולי הליכי המעצר וההשגה השונים, הגענו אל ההחלטות מושא ענייננו, שניתנו, כאמור, על-ידי כבוד השופט מ' בורשטין ביום 05.02.2026. תחילה, ניתנה החלטה במ"ת 1651-12-25, במסגרתה נדחתה בקשת המדינה לעיון מחדש. בית המשפט המחוזי קבע כי מלשון סעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט עולה כי: "[...] בעניינו של שוטר משמר הגבול, ההגנה על פרסום שמו קיימת על פעולות שנעשו תוך כדי ואגב פעילות מבצעית שהוא מבצע, ללא צורך בחינת סוג הפעילות המבצעית, מי היה מושא הפעילות או מה הייתה מטרתה. [...] בשלב זה אין חולק על כך כי הפעילות נעשתה תוך כדי או אגב פעילות מבצעית של המשיבים, ודי בכך בכדי להוביל לאי פרסום שמם. דין אופי המעשה והפעילות לכאורה שהמשיבים הואשמו שעשו, להתברר במסגרת ניהול ההליך לגופו של עניין". בית המשפט המחוזי הוסיף כי משעה שהחוק אוסר על פרסום שמם של המשיבים, אין עוד צורך להידרש לחומרת הנזק והסכנה הצפויה להם מפרסום שמם. עם זאת, צוין כי "יש בנסיבות חייהם המיוחדות של המשיבים 1-3 [משיבים 2–4 דכאן – ח' כ'], כמו גם החשש לפגיעה בביטחונם האישי, כדי להטות את הכף אל עבר אי הפרסום". באותו היום ניתנה החלטה גם במ"ת 1550-12-25, במסגרתה נקבע כי מאותם נימוקים שפורטו בהחלטה הנ"ל, נדחית גם הבקשה לעיון מחדש בעניינו של משיב 1. על החלטות אלו הוגש הערעור שלפניי. טענות הצדדים המדינה, היא המערערת, טענה בעיקרו של דבר כי העבירות המיוחסות למשיבים אינן אסורות בפרסום מכוח סעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט. בתוך כך, נטען כי "בחינת לשון החוק כמו גם תכליתו [...], מעלים במובהק ובבירור, כי מטרתו של חריג איסור הפרסום המעוגן בסעיף – להגן על ביטחונם של חיילי המדינה ושוטרי מג"ב, אשר במסגרת פעילות מבצעית אליה נשלחו על ידי המדינה, ביצעו עבירה שנעשתה כחלק מהלחימה [...], תוך טעות בשיקול הדעת במצבים בהם אופן הפעולה המבצעית לא היה ברור". ובענייננו, לגישת המערערת, גם אם פעילות המשיבים במחסום עולה בגדר "פעילות מבצעית", העבירות הפליליות המיוחסות להם בוודאי לא נעשו "כחלק" מאותה פעילות מבצעית. שהרי, במסגרת תפקידם היו המשיבים אמונים על שמירת גבולות המדינה ומניעת כניסה של בלתי מורשים, ואילו הם השתמשו בכוח שניתן להם על מנת להכניס אל גבולות המדינה גורמים שהיו עלולים לסכן אותה בתמורה לרווח כספי מהיר. ביום 24.02.2026 הגיש משיב 1 את תגובתו לערעור. בעיקר הדברים נטען, כי יש לראות בבקשה לעיון מחדש שהוגשה לבית משפט קמא כבקשה להתיר פרסום. אלא מאי? שסעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט מפרט את סוגי ההחלטות בעניין פרסום שעליהן ניתן לערער, ואילו החלטה בבקשה להתרת פרסום בניגוד לסעיף 70(ה3)(1) לחוק לא מנויה בו. לפיכך נטען, כי אין למערערת זכות ערעור על החלטות בית משפט קמא בבקשה לעיון מחדש. עוד נטען, כי גם לגופו של עניין אין הצדקה לפרש את סעיף 70(ה3)(1) לחוק בצמצום ולהתערב בקביעת בית משפט קמא, שכן פעילותו של משיב 1 במחסום הייתה פעילות מבצעית, והעבירות המיוחסות לו נעשו כחלק ממנה. ובלשונו: "קבלת השוחד והעברת השב"חים נעשתה במהלך המשמרות המבצעיות של המשיב 1, ולכן היא הייתה חלק ממנה". עוד נטען, כי פרסום שמו של משיב 1 כמי שהיה מעורב בפעילות מבצעית במחסומים באזור עלולה להביא להוצאת צווי מעצר נגדו בחו"ל, ולפיכך החלטת בית משפט קמא מגשימה את התכלית שלשמה קבע המחוקק את איסור הפרסום בסעיף 70(ה3)(1) לחוק. הדיון שהתקיים לפניי ביום 26.03.2026 נסוב על אודות שתי שאלות: האחת, אם עומדת למערערת הזכות לערער על החלטות בית משפט קמא; והשנייה, אם צדק בית משפט קמא בקביעתו לגופה. באת-כוח המערערת טענה כי אומנם החלטה לאסור פרסום לפי סעיף 70(ה3) לא מנויה בסעיף 70ד לחוק (שם מפורטות ההחלטות בעניין פרסום שעליהן ניתן לערער). ברם, לגישתה, סעיף 70(ה3)(2) לחוק בתי המשפט מחיל את הוראות סעיף 70(ד1)(2) לאותו חוק "בשינויים המחויבים", והחלטה להתיר פרסום לפי סעיף 70(ד1)(2) ניתנת לערעור לפי סעיף 70ד(א)(2) לחוק. לפיכך, נטען כי סעיף 70(ד1)(2) האמור "מהווה מעין צינור" שמאפשר הגשת ערעור על החלטה לפי סעיף 70(ה3)(1) לחוק. כן הפנתה באת-כוח המערערת לסעיף 325ד לחוק השיפוט הצבאי, המאפשר הגשת ערעור על החלטה להתיר פרסום לפי סעיף 325(ו3) לאותו חוק. באת-כוח המערערת לא התעלמה מכך שסעיף 70ד(א)(2), לפי לשונו, מאפשר הגשת ערעור על החלטה בדבר "התרת פרסום", בעוד שבנדון דידן עסקינן בהחלטה לאסור פרסום; אך לצד זאת הפנתה לפסיקת בית משפט זה שקבעה כי סעיף 70ד(א)(2) מקים אפשרות לערער גם על החלטה לאסור פרסום (ע"פ 4430/14 חדשות 10 בע"מ נ' פלונית, פסקה 10 (06.09.2015) (להלן: עניין חדשות 10)). לגופם של דברים, באת-כוח המערערת חזרה על עיקרי טענותיה בכתובים, והדגישה כי המעשים המיוחסים למשיבים לא היו יכולים להתבצע "כחלק" מפעילותם המבצעית, שהרי הם הוצבו במחסום כדי לשמור על ביטחון המדינה, ואילו מעשיהם חתרו תחת המטרה שלשמה הם הוצבו שם. מנגד, בא-כוח משיב 1 שב על עיקרי טענותיו בכתובים. אשר לשאלת זכות הערעור – נטען כי סעיף 70ד(א)(2) לחוק מקים זכות לערער רק על החלטה המתירה לפרסם שם של נאשם (כלומר, החלטה לפי סעיף 70(ד1)(2)(א) לחוק, אשר חלה על ענייננו מכוח סעיף 70(ה3)(2)). בניגוד לכך, כך נטען, כאשר איסור הפרסום חל מכוח ברירת המחדל הקבועה בסעיף 70(ה3)(1) לחוק, לא ניתן לערער עליה. לגוף הדברים נטען, כי תכלית האיסור היא להגן על חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול מפני פעולות עוינות בחו"ל שיהיו מופנות נגדם מתוקף היותם חלק מכוחות הביטחון שביצעו פעילות מבצעית עבור מדינת ישראל. לפיכך, נטען כי פרסום שמם של המשיבים ככאלו שביצעו משימה של שמירה במחסום מטעם כוחות הביטחון, עלול להוביל לרדיפתם בחו"ל, באופן שמצדיק את איסור פרסום שמם. בא-כוח משיב 2 הצטרף לטענה שלא קיימת זכות לערער על החלטות בית משפט קמא. לגישתו, מאחר שאין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי בהיעדר הוראת חוק מפורשת, הרי שהדרך היחידה לתקוף את החלטות בית משפט קמא היא בדרך של עתירה לבג"ץ. לגוף הדברים, נטען כי את התיבות "אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה", יש לפרש באופן מרחיב. דהיינו, האם מדובר במעשה שנעשה תוך-כדי פעילות מבצעית; הא ותו לא. בענייננו, כך נטען, מעשי המשיבים בוצעו תוך-כדי פעילותם המבצעית במחסום, ומכאן שחל עליהם איסור הפרסום הקבוע בסעיף 70(ה3)(1) לחוק. לפיכך, ככל שהמדינה מבקשת להתיר את פרסום שמם, עליה הנטל לפנות לבית המשפט ולבקש את התרת שמם, בהתאם לסעיף 70(ד1)(2)(א) לחוק, אשר כזכור חל על ענייננו מכוח סעיף 70(ה3)(2) לחוק. כן הוסיף, כי לטענת מרשו מעשיו נעשו "כדי לייצר תמונה מודיעינית", וכתב האישום כלל לא מייחס לו קבלת כספים. בא-כוח משיב 3 טען כי עניין חדשות 10 לא יכול לסייע למערערת, שכן בענייננו לא הותר לערער גם על החלטה להתרת פרסום לפי סעיף 70(ה3) לחוק. כן נטען כי בניגוד להוראת בית המשפט, המדינה לא המציאה את הבקשה לעיון מחדש למשיבים 2–4, ולכן תגובתם לבקשה לא הוגשה. כך או אחרת, נטען, כי לא היה כל מקום להגיש לבית משפט קמא בקשה לעיון מחדש בהחלטתו כעבור שבוע בלבד מעת שהיא ניתנה, מבלי שחלף זמן ניכר או השתנו הנסיבות, ואילו סברה המדינה שעומדת לה זכות להגיש ערעור בהקשר זה, היה עליה להגישו בתוך 7 ימים מהמועד שבו ניתנה ההחלטה המקורית לאסור את הפרסום, קרי – 01.12.2025, ומכאן שהערעור דנן הוגש בחלוף המועד להגשתו. לגוף הדברים, סמך בא-כוח משיב 3 ידיו על החלטתו של בית משפט קמא, והוסיף כי ככל שהערעור יתקבל, מבוקש לעכב את ביצוע ההחלטה לצורך הגשת בקשה לאיסור פרסום במסלול הרגיל, לנוכח הנזק החמור שייגרם למרשו מן הפרסום. בא-כוח משיב 4 הצטרף לעיקר טענות חבריו, וביקש להדגיש כי למרשו מיוחסת מעידה חד-פעמית. כמו כן, לגישתו, מהפסיקה הצבאית שיישמה את הסעיפים הרלוונטיים לענייננו ניתן ללמוד על כך שאיסור הפרסום הובן באופן רחב הרבה יותר מהנטען בענייננו על-ידי המערערת. לצד זאת הודגש, כי לא מדובר באיסור פרסום מוחלט, אלא שהוא פוקע עם מתן פסק דין חלוט. משכך, לפי הטענה, מדובר באיזון מידתי וראוי. לשלמות התמונה יצוין, כי כלל המשיבים הודו לאחרונה באשמה במסגרת הסדרי טיעון, כל אחד לפי חלקו, וקבועים בעניינם דיונים לעונש. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית נקודת המוצא לדיון ביחס לאיסור פרסום או התרתו נטועה בעקרון החוקתי בדבר פומביות הדיון, אשר מעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה. אחת מנגזרותיו של עקרון זה, היא פרסום התוכן של דיונים משפטיים, לרבות זהותם ושמותיהם של חשודים ונאשמים בהליך הפלילי (ראו למשל: ע"ח 48447-05-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (24.07.2025) (להלן: עניין פלוני) ; בש"פ 6988/19 פרץ נ' הוצאת עיתון הארץ, פסקה 24 (26.11.2019) (להלן: עניין פרץ); רע"פ 130/18 שרביט נ' משטרת ישראל, פסקה 9 (10.01.2018)). עקרון פומביות הדיון נועד להבטיח את תקינותו ושקיפותו של ההליך השיפוטי, כמו גם לחזק עקרונות דמוקרטיים בדבר חופש הביטוי והעיתונות (עניין פרץ, בפסקה 24). בהליך הפלילי בפרט, קיימת חשיבות רבה לפרסום וזאת, בין היתר, על-מנת להתריע בפני הציבור על מסוכנות הנשקפת מהנאשם (ראו למשל: בש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (18.07.2005)). עם זאת, וככל העקרונות החוקתיים הנהוגים בשיטתנו, עקרון פומביות הדיון ועמו הכלל בדבר פרסום שמותם של נאשמים אינם מוחלטים, ולעתים הם נדרשים לסגת מפני זכויות ואינטרסים אחרים (ראו: עניין פלוני, בפסקה 17). חרף האמור, ומפאת חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, נקבע זה מכבר כי אין לסייגו ולאסור את פרסום זהותם של נאשמים, אלא באמצעות הוראת חוק מפורשת (שם); וכי יש לפרש את החריגים לפרסום בצמצום (ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני, פסקה 11 (27.02.2008)). ומהתם להכא. סעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט קובע כי: "לא יפרסם אדם שם של חשוד או שם של נאשם, לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותו, שהתקיימו בעניינו הנסיבות כאמור בסעיף 325(ו3) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, והוא שוטר משמר הגבול [...]". סעיף 325(ו3) לחוק השיפוט הצבאי, אליו מפנה סעיף 70(ה3)(1) הנ"ל, קובע כי לא יפורסם שמו של חשוד או נאשם "בביצוע עבירה שנעשתה אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה, כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט". סעיף 70(ה3) הנ"ל נחקק במסגרת תיקון עקיף לסעיף 7 לחוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 71), התשע"ו-2016. בהצעת החוק הפרטית שפורסמה בתחילה (הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון – איסור פרסום שם חייל שמתקיימים חקירה או תחקיר בעניינו), התשע"ו–2015), הוצע לאסור על פרסום שם של חייל שהוא חשוד או נאשם "בביצוע עבירה שנעשתה אגב פעילות מבצעית". נוסח זה ספג ביקורת בשל היותו כוללני מידי. בהקשר זה ניתן להפנות, למשל, לדבריה של נציגת אגף ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "אנחנו לא חושבים, למשל, שיש מקום להגן באיסור פרסום על מישהו שחס וחלילה ביצע עבירה כמו ביזה, או לא רוצה אפילו להעלות על דעתי דברים אחרים, שנעשו במסגרת פעילות מבצעית, אבל ברור שהם לא חלק אינהרנטי ממנה". ובהמשך: "סתם בשביל רק לסבר את האוזן, על מה אנחנו לא מדברים, להבנתנו לא על ביזה וגם לא למשל חס וחלילה על אונס, או על הטרדות מיניות" (פרוטוקול ישיבה של ועדת החוץ והביטחון מיום 15.02.2016, הכנסת ה-20, בעמוד 8). כן ראו את דבריו של נציג הפרקליטות הצבאית בוועדה שציין כך: "אנחנו מציעים שאיסור הפרסום יהיה רק על עבירה שהיא אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה. זאת אומרת, עבירות שנעשות במהלך המבצע שהן לא חלק מהפעילות המבצעית, למשל עבירה של ביזה, חס וחלילה אונס, עבירות שבבירור הן לא חלק מהפעילות המבצעית, אנחנו לא חושבים שהן צריכות להיות חלק מאיסור הפרסום. [...] הנוסח כרגע מדבר על חשוד בביצוע עבירה שנעשתה אגב פעילות מבצעית ואנחנו מציעים שיתווסף 'וכחלק ממנה'. שיהיה ברור שהעבירה נעשתה כחלק מהפעילות המבצעית ולא מעשה שהוא בבירור לא חלק מהפעילות המבצעית כמו ביזה או עבירות שהן בבירור פליליות" (פרוטוקול ישיבה של ועדת החוץ והביטחון מיום 28.03.2016, הכנסת ה-20, בעמוד 4; ההדגשה בקו תחתון נוספה – ח' כ'). ואכן, בעקבות הערות אלו ודומות להן, הוועדה הוסיפה להצעת החוק את התיבות "וכחלק ממנה" לאחר התיבות "אגב פעילות מבצעית". זאת, על מנת להדגיש כי איסור הפרסום לא חל על כל מעשה המתבצע תוך-כדי פעילות מבצעית; אלא נדרש שהמעשה יהיה חלק מהפעילות המבצעית (ראו: הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75) איסור פרסום שם חייל לעניין הליכים הקשורים לפעילות מבצעית), התשע"ו-2016, ה"ח 633, 103). בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר, כי חיילים ומפקדים בצה"ל עומדים בפני מצבים קשים ומורכבים, שבהם "אופן הפעולה הנדרש לא תמיד ברור". שילוב עובדה זו עם העובדה שפעילותם מתבצעת בקרבת אוכלוסייה אזרחית, מביא לעתים לקיום חקירות המופנות כלפי התנהלותם של החיילים באירוע מבצעי. חקירות אלו יכולות להסתיים במסקנה שתפקוד החייל או המפקד באירוע היה תקין, אך עצם פרסום האירוע עלול לפגוע בחייל או במפקד, "בין היתר בשים לב לכך שהפרסום עלול להביא גם לנקיטת אמצעים נגדם במדינות אחרות". לפיכך המחוקק ביקש לקבוע כי פרסום פרטים של חייל אשר נחקר בגין פעולה שנעשתה "אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה" יהיה אסור כל עוד מתקיימת חקירה, או כל עוד מתנהל הליך משפטי בעניינו וטרם ניתן בו פסק דין חלוט. לצד זאת הודגש, כי "ההסדר יחול על חקירות והליכים משפטיים הנוגעים לפעילות מבצעית בלבד, ולכן לא יהא בו כדי להעניק פריבילגיה מיוחדת לחיילי צה"ל בנוגע לפרסום פרטיהם בחקירות הקשורות בין היתר לחשדות פליליים שאינם קשורים לפעולה שנעשה אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה" (שם). עוד נכתב בדברי ההסבר, כי בעת הכנת הצעת החוק לקריאה השנייה והשלישית, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת תדון, בין היתר, בתחולת ההסדר המוצע גם על שוטרי משמר הגבול (שם, עמוד 104). נמצאנו למדים, הן מלשונו של הסעיף האמור הן מההיסטוריה החקיקתית שלו, כי איסור הפרסום חל על מעשים שנעשו כחלק מהפעילות המבצעית שביצע החייל (או שוטר מג"ב), תוך הפעלת שיקול דעת שגוי מצדו. לעומת זאת, החוק לא התכוון למנוע פרסום באותם מצבים שבהם חייל ביצע עבירה תוך-כדי פעילות מבצעית או אגב אותה פעילות, כדי לממש את יצריו או כדי ליטול דבר מה לעצמו, כדוגמת מעשי אונס או ביזה. נקודה נוספת שחשוב להדגיש היא שסעיף 70(ה3)(1) לא מופנה לבתי המשפט. מדובר בסעיף חוק הקובע נורמה פלילית, שהעונש על הפרתה קבוע בסעיף 70(ו) לחוק – מאסר ששה חדשים. נורמה זאת מופנית לכלל הציבור (משעה שנכתב כי "לא יפרסם אדם"), והיא אוסרת את פרסום פרטיו של השוטר, במקרים שבהם הסעיף חל, ללא כל צורך לפנות לבית המשפט ולבקש את איסור הפרסום. זאת, בדומה לנורמה הקבועה בסעיף 70(ד1)(1) לחוק, האוסרת על כל אדם לפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, בפרק הזמן המנוי שם. בהקשר אחרון זה, פנייה לבית המשפט נדרשת רק אם מאן דהוא מבקש להתיר את הפרסום "בשל העניין הציבורי שבפרסום" (סעיף 70(ד1)(2)(א)). או אז סעיף 70(ה3)(2) לחוק מאפשר לבית המשפט להורות על התרת הפרסום, ועל החלטה שכזו ניתן להגיש ערעור בהתאם לסעיף 70ד(א)(2) לחוק. ודוק: הטעם לכך שלא קיימת בחוק אפשרות להשיג על החלטה לפי סעיף 70(ה3)(1) הוא שבתי המשפט כלל לא אמורים לתת החלטה בדבר איסור פרסום מכוח סעיף זה. שהרי, כאמור, לא מדובר בהוראה שדורשת הפעלת שיקול דעת ומתן צו שיפוטי, אלא בנורמה פלילית עצמאית המופנית לכלל הציבור. שיקול הדעת שהוקנה לבתי המשפט הוא באותם מצבים שבהם מתבקש לצאת מנקודת המוצא של איסור פרסום, ולהתיר את הפרסום, חרף הוראת סעיף 70(ה3)(1). כלומר, רק כאשר בית המשפט נדרש להפעיל שיקול דעת ולהחליט בנדון, אם להתיר פרסום או לדחות את הבקשה, אז נדרשת זכות לערער בהתאמה. זאת, בדומה לכך שלא קיים מנגנון השגה ביחס להחלטה על איסור פרסום לפי סעיף 70(ד1)(1) לחוק, שכן לא מדובר בהחלטה שיפוטית, אלא בנורמה פלילית עצמאית. אמור מעתה: התפקיד השיפוטי בפרשנות תנאי סעיף 70(ה3)(1) לחוק הוא באותם מצבים שבהם אדם מועמד לדין פלילי על פרסום בניגוד להוראות סעיף זה. או אז, בית המשפט נדרש להשיב לשאלה אם הפרסום הפר את תנאי הסעיף, אם לאו. ואולם, החלת איסור הפרסום במצבים שבהם חל סעיף 70(ה3)(1) לחוק לא נעשית מכוח החלטה שיפוטית, אלא מכוח הנורמה הפלילית העצמאית הקבועה בחוק. מן הכלל אל הפרט שרשרת ארוכה של שגיאות ותקלות נפלו בדרך אל ההחלטות מושא ענייננו. אעמוד עליהן בתמצית. במסגרת הדיון במעצר הימים של המשיבים והחשוד הנוסף בפרשה, ניתנו על-ידי המותב שדן בעניינם החלטות סותרות ביחס לפרסום, וזאת ללא כל הנמקה. כך, שמו של משיב 1 לא נאסר לפרסום כלל; שמם של משיבים 2–3 נאסר לפרסום עד למחרת, וזאת על מנת לאפשר להם להגיש ערר ביחס לבקשה להורות על סגירת דלתיים; ואילו ביחס לחשוד הנוסף ולמשיב 4 ניתנה החלטה האוסרת את פרסום שמם עד להחלטה אחרת בלי טעם מבורר. בהמשך, משיב 3 הגיש ערר שכוּון, בין היתר, להחלטה בעניין הפרסום, בו נטען, לראשונה, כי איסור הפרסום מוצדק לפי סעיף 70(ה3)(1) לחוק. אלא מאי? שאם אכן סעיף זה היה חל בעניינו של משיב 3, הוא כלל לא היה צריך לבקש מבית המשפט לאסור את הפרסום, שהרי החוק אוסר את הפרסום במצבים שבהם הוא חל, ללא צורך בהחלטה שיפוטית. חרף האמור, בית המשפט המחוזי קיבל את הערר שהגיש משיב 3, תוך קביעה כי בהיותו שוטר משמר הגבול אין לפרסם את שמו "וזאת ללא הבחנה מה העבירות שביצעו ומה מסגרת הפעולות שעברו". ברם, כפי שהראיתי לעיל, החוק קובע בבירור אחרת: איסור הפרסום חל על עבירות שבוצעו "אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה", ולא על כל עבירה שביצע שוטר משמר הגבול אגב פעילות מבצעית. לאור החלטת בית המשפט המחוזי, הוגשה לבית משפט השלום בקשה לעיון מחדש בעניינו של משיב 1. בקשה זו התקבלה, בו ביום, ללא שניתנה זכות טיעון למערערת, והיא הוחלה באופן אוטומטי על כלל המשיבים. המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום בבקשה לעיון מחדש (ע"ח 69894-11-25). עם זאת, עיון בנימוקי הערעור מגלה כי חיציו הופנו נגד קביעתו המשפטית של בית המשפט המחוזי (בערר שהגיש משיב 3) ביחס לתחולת סעיף 70(ה3)(1). אם כן, ככל שהמערערת חפצה לתקוף את הקביעה הנ"ל, היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (לפי סעיף 70ד(ב) לחוק), ולא לערער למותב אחר של בית המשפט המחוזי נגד החלטה שהתקבלה באותו בית המשפט. מכל מקום, ערעור זה נמחק מבלי שהתקבלה בו כל החלטה לגופו של עניין. בהמשך, נדונה שוב שאלת הפרסום, ביחס לכלל המשיבים, לאחר הגשת כתבי אישום בעניינם, וזאת במסגרת הדיון בבקשות למעצרם עד לתום ההליכים. בשלב ראשון, כזכור, המערערת לא טענה נגד איסור הפרסום, אף שסברה כי נכון לבטלו, וזאת מאחר שערעורה במסגרת ע"ח 69894-11-25 עדיין היה תלוי ועומד (ערעור שמלכתחילה הוגש לבית המשפט המחוזי שתקף, הלכה למעשה, את החלטת בית המשפט המחוזי). ואולם, בהחלטה שניתנה בתום הדיון נכתב כי איסור הפרסום ניתן, בין היתר, נוכח הסכמת המדינה (הסכמה שמעולם לא ניתנה). חֶלֶף הגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בסוגיית הפרסום, המערערת החליטה להגיש 'בקשה לעיון מחדש' באותה החלטה. לכאורה, ניתן היה לסבור כי מדובר ב'בקשה לביטול איסור פרסום' שהוגשה מכוח סעיף 70ג לחוק. דא עקא, שסעיף 70ג(ב) קובע בפירוש כי אם מבקש הביטול היה צד לבקשה לאיסור פרסום, עליו להראות נסיבות חדשות המצדיקות את בקשת הביטול, כאשר לעניין זה, המונח "נסיבות חדשות" מתייחס, בין היתר, לזמן שחלף ממועד מתן צו איסור הפרסום. בענייננו, בבקשת המערערת לעיון מחדש כלל לא נטען לנסיבות חדשות, אלא רק ביחס לפרשנות הנכונה, לשיטתה, של סעיף 70(ה3)(1) לחוק. עובדה זו מעצימה את הקושי בכך שהמערערת החליטה להגיש בקשה לעיון מחדש, ולא ערעור על ההחלטה לגופה. חרף החלטת בית המשפט, הבקשה לעיון מחדש לא הומצאה למשיבים 2–4, אלא רק למשיב 1, ולכן כלל לא ניתנה למשיבים אלו הזדמנות להתמודד עם טענות המערערת בבית משפט קמא. וכך הגענו עד הלום. לערעור שהוגש על החלטות בית המשפט המחוזי במ"ת 1651-12-25 ומ"ת 1550-12-25 מיום 05.02.2026, שלא לעיין מחדש בהחלטותיו; החלטות שבהן נקבע כי יש לאסור את הפרסום לפי סעיף 70(ה3)(1) לחוק. ואולם, כך ניתן לתהות, אם בית המשפט סבר כי הסעיף האמור חל בעניינם של המשיבים, לשם מה נדרש הוא ליתן החלטה שיפוטית שתאסור את פרסום פרטיהם? הלוא החוק עצמו אוסר את הפרסום במצבים שבהם הוא חל ולא נדרשת לשם כך החלטה שיפוטית. ולבסוף, בית משפט קמא נקלע לכלל טעות בעת פירוש הכלל הקבוע בחוק. כך, בית משפט קמא קבע כי "בעניינו של שוטר משמר הגבול, ההגנה על פרסום שמו קיימת על פעולות שנעשו תוך כדי ואגב פעילות מבצעית שהוא מבצע, ללא צורך בחינת סוג הפעילות המבצעית, מי היה מושא הפעילות או מה הייתה מטרתה" (ההדגשה נוספה – ח' כ'). ברם, כמתואר לעיל, הנוסח שאותו בחר המחוקק לא הסתפק בבחינת השאלה אם המעשים "אגב פעילות מבצעית" (כפי שהיה בנוסח המקורי של הצעת החוק), אלא נוסף תנאי לפיו מעשי העבירה בוצעו "כחלק" מהפעילות המבצעית. מכאן, שנדרשת בחינה מה בדיוק כללה הפעילות המבצעית, וזאת על מנת להסיק אם העבירה המיוחסת לחייל או לשוטר מג"ב נעברה כחלק ממנה, אם לאו. ומשעה שבית משפט קמא נקלע לכלל טעות בפרשו את הכלל שקבע המחוקק, נפלה שגגה תחת ידו גם ביחס ליישומו על עניינם של המשיבים. במקרה דנן, כתב האישום מייחס למשיבים, שוטרי מג"ב, פעולות החותרות תחת הפעילות המבצעית שלשמה הם נשלחו, תוך ניצול מעמדם וכוחם לרעה, במטרה לגרוף רווח כספי. המשיבים נשלחו לשמור על המדינה מפני כניסתם של אנשים וסחורות בלתי מורשים לתחומה, ואילו העבירות המיוחסות להם הן ההיפך הגמור מהפעילות המבצעית שאותה הם נדרשו לבצע. ממילא, גם אם העבירות שיוחסו למשיבים בוצעו אגב פעילות מבצעית, הם לבטח לא היו חלק ממנה. בשולי הדברים אעיר, כי המשיבים בענייננו טענו שיש מקום לאסור את פרסום שמותיהם גם בשל נסיבותיהם האישיות, קרי – בהתאם לסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, אך לא הובאו על-ידם נתונים שיש בהם כדי לתמוך בטענה זו (ראו מני רבים: ע"פ 43787-11-24 כהן נ' פלונית, פסקאות 14-12 (11.12.2024) והאסמכתאות שם). כך בפרט, כאשר בשלב זה המשיבים הודו בעבירות שיוחסו להם בכתבי אישום מתוקנים, במסגרת הסדרי טיעון שנערכו עמם, ועל כן חזקת החפות אינה עומדת להם עוד. סוף דבר סעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט חל במצבים שבהם מיוחסת לשוטר משמר הגבול עבירה שנעשתה "אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה"; ומשמעות הדברים היא שכאשר מיוחסת לו עבירה שמהותה היא חתירה תחת הפעילות המבצעית שהוא נדרש לבצע, איסור הפרסום לא חל. זהו המצב בענייננו. משכך, החלטות בית משפט קמא שהורו על איסור פרסום מכוח הסעיף האמור – מבוטלות ושמם של המשיבים מותר בפרסום. ניתן היום, ט"ז תמוז תשפ"ו (01 יולי 2026). חאלד כבוב שופט