פלוני נ. מדינת ישראל

14 בבית המשפט העליון ע"ח 48447-05-25 לפני: כבוד השופט חאלד כבוב המערער: פלוני נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד הנשיאה א' הלמן והשופטים י' שיטרית וח' סבאג) בתפ"ח 31824-11-19 מיום 29.04.2025 תאריך ישיבה: כ"ט אייר התשפ"ה (27 מאי 2025) בשם המערער: עו"ד יצחק סלומון בשם משיבה 1: עו"ד ליאת יונניאן פסק-דין כיצד יש לבחון בקשה לאיסור פרסום תמונתו של נאשם, שהוגשה על-ידי תאומו הזהה, צד ג' להליך, החושש כי אם תתפרסם התמונה, הוא יזוהה כמי שביצע את העבירות? האם גם זיהוי שגוי יכול להיחשב כפגיעה בפרטיות? ומהי המסגרת הנורמטיבית החלה במקרה כזה? שאלות אלו מתעוררות במסגרת ערעור זה, שהוגש על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד הנשיאה א' הלמן וכבוד השופטים י' שיטרית ו-ח' סבאג) בתפ"ח 31824-11-19 מיום 29.04.2025. בגדרה, הורה בית המשפט על ביטול ההחלטה לאסור את פרסום תמונתו של משיב 2 (להלן: המשיב), הוא אחיו התאום של המערער; ובלבד שלצד התמונה יצוין שמו המלא, בגופן בולט ומודגש. הרקע המשיב הוא אחד הנאשמים בתפ"ח 31824-11-19 (להלן: התיק העיקרי), שעניינו בעבירות מין חמורות. ביום 30.12.2019, דחה בית המשפט המחוזי (השופטת א' לינדנשטראוס) את בקשת יתר הנאשמים בתיק העיקרי לאיסור פרסום שמם, שהוגשה במ"ת 31858-11-19 (להלן: תיק המעצר); אולם, בהסכמת המדינה, היא משיבה 1 (להלן: המשיבה), התקבלה בקשתו של המשיב להימנע מפרסום תמונתו, בכדי למנוע פגיעה במערער – הוא תאומו הזהה – ובמשפחתו. ביום 22.11.2021, נפגעת העבירה הגישה לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק המעצר בקשה להסרת איסור פרסום תמונתו של המשיב לפי סעיף 70ג לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק); זאת, נוכח שינוי הנסיבות בחלוף הזמן, ובפרט שחרורו בתנאים מגבילים, אשר חייב לעמדתה העדפת האינטרס הציבורי בפרסום תמונתו. ביום 07.12.2021 נדחתה הבקשה, תוך שנקבע כי שינוי תנאי מעצרו של המשיב אינו מצדיק, כשלעצמו, עיון חוזר בהחלטה; וכי לא חל שינוי בנסיבות הנוגעות לחשש לפגיעה בפרטיותו ובשמו הטוב של המערער, מתוקף החשש מבלבול בינו לבין המשיב, שהוא "חשש אינהרנטי להיותם אחים תאומים זהים, שאיננו טעון הוכחה". עוד נקבע, כי עסקינן בנסיבות יוצאות דופן כך שאין מקום ללמוד לענייננו מהפסיקה העוסקת בפגיעה בבני משפחתו של נאשם בעקבות פרסום תמונתו. נפגעת העבירה ערערה על ההחלטה לבית משפט זה בבש"פ 8559/21. בהחלטה מיום 22.02.2022 קבע השופט ג' קרא כי בית המשפט המחוזי התבסס בהחלטתו על הפגיעה הפוטנציאלית בפרסום התמונה, אך לא בחן את עוצמת הפגיעה ולא שקל אותה אל מול האינטרס הציבורי ועקרון פומביות הדיון. יחד עם זאת, נוכח מסמך רפואי שצירף המערער לגיבוי הטענה בדבר הנזק שצפוי להיגרם לו, אשר לא הוצג בערכאה הדיונית, הוחזר הדיון לבית משפט קמא כדי שיבחן את המסמך, כחלק מהדיון באיזון בין השיקולים שצוינו. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 18.05.2022 נחקרו עדים בעניין, לרבות הפסיכיאטרית המטפלת במערער, ונבחן המסמך הרפואי האמור. עוד באותו היום ניתנה ההחלטה ובה נקבע כי הוכח שמתקיימת, כבר בשלב זה, פגיעה ממשית ובעוצמה גבוהה במערער, שעניינה נזק נפשי שנגרם לו בשל החשש הסובייקטיבי מפגיעה בשמו הטוב, שעלול להתעצם אם תפורסם התמונה של אחיו התאום, בראי העבירות שיוחסו לו. כן נקבע, כי האיזון בין שיקול הפגיעה במערער לבין האינטרס הציבורי והאינטרס שבהגנה על נפגעת העבירה, מצדיק להותיר את איסור הפרסום על כנו. עם זאת, על מנת ליתן מענה לצורך שהעלתה נפגעת העבירה לאפשר לה ולמשפחתה לזהות את המשיב במידה ויהיה בסביבתה, נקבע כי היא ובני משפחתה הקרובים יהיו זכאים לקבל את תמונתו, לעיונם בלבד, ככל שתבקש זאת. ביום 10.03.2025 ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתיק העיקרי, בגדרה הורשע המשיב. בסיום הדיון, ביקשה המשיבה להסיר את איסור הפרסום לגבי תמונתו של המשיב, בהתחשב בכך שניתנה הכרעת הדין, וחזקת החפות אינה עומדת לו עוד. בא-כוח המשיב התנגד, תוך שציין כי הדבר עלול לפגוע במערער. במעמד זה הורה בית המשפט על ביטול ההחלטה לאסור את פרסום תמונתו של המשיב, ובלבד שהתמונה תפורסם בצירוף שמו המלא, במטרה למנוע בלבול בינו ובין אחיו התאום. לבקשת בא-כוח המשיב, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע ההחלטה בדבר התרת פרסום התמונה, עד ליום 13.03.2025. ביום 12.03.2025 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט", שבמהותה הייתה בקשה לעיון מחודש בהחלטה שהתירה את הפרסום. במסגרת הבקשה נטען, כי פרסום תמונת המשיב תגרום לו ולמשפחתו לנזק בלתי הפיך, שכן הציבור יזהה אותו כמי שהורשע בעבירות בהן הורשע אחיו; וזאת בשלב בו פסק הדין המרשיע טרם הפך חלוט. ביום 18.03.2025 הוגשה תגובת המשיבה, לפיה היא מתנגדת לעיכוב הביצוע ולעיון מחדש בהחלטה המתירה לפרסום את תמונת המשיב. צוין, כי הבקשה אינה מגובה בכל ראיה; וכי מאז ההחלטות הקודמות שניתנו בעניין, השתנו הנסיבות והמשיב הורשע לאחר הליך הוכחות, כך שמה שהיה נכון כאשר עמדה לו חזקת החפות – אינו נכון עוד כעת. כמו כן נטען, כי נוכח הכלל בדבר עקרון פומביות הדיון, על המערער להוכיח כי פרסום התמונה יגרום לנזק החורג מגדר הנזק הרגיל הנלווה להליך הפלילי, שיש להעדיפו על פני העניין הציבורי. בהקשר זה נטען כי הפגיעה אינה חמורה במיוחד, שכן פרסום התמונה ייעשה לצד שמו המלא של המשיב ובכך יינתן מענה לחשש של המערער שיזהו אותו בתור אחיו שהורשע. עוד צוין, כי עמדת נפגעת העבירה, שהובאה בדיונים קודמים בנושא, תומכת בפרסום התמונה. לפיכך נטען, כי האיזון בין מכלול השיקולים מטה את הכף לפרסום תמונתו של המשיב, וזאת בפרט מקום בו הלה הורשע בעבירת מין, ומצוי במעצר בית בתנאים מקלים, במסגרתו בא במגע עם הציבור, כך שגובר האינטרס הציבורי בפרסום תמונתו. ברקע הדברים צוין, כי שמו המלא של המשיב הוא נפוץ, כך שפרסום שמו ללא תמונתו עלול לפגוע באנשים בעלי שם זהה מאותו אזור, שעלולים להיות מזוהים בטעות כמי שהורשעו בעבירות. בתגובת המערער לתגובת המאשימה, שהוגשה ביום 27.03.2025, נטען כי אין להשוות את עניינו למקרה שבו נאשם מבקש איסור פרסום בשל הפגיעה בו ובמשפחתו, שכן המערער כלל אינו צד להליך, אך בעקבות הפרסום עלול להיות מזוהה כמי שהורשע בעבירות. עוד נטען כי אין כל הצדקה להטיל על המערער את החובה להוכיח את עוצמת הנזק שתיגרם לו; וכי הכרעת הדין אינה מגלמת כל שינוי בנסיבות הנוגעות לרציונל להימנע מפרסום תמונתו של המשיב, שעניינו החשש האינהרנטי לפגיעה במערער, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי בתיק המעצר. בהחלטת בית המשפט מיום 29.04.2025, נותרה על כנה ההחלטה להתיר את פרסום תמונת המשיב, ובלבד שלצידה יצוין שמו המלא בגופן בולט ומודגש. בית המשפט הטעים כי איסור הפרסום הוא החריג לכלל של פומביות הדיון, ובהתאם לכך הנטל רובץ על המערער להוכיח כי ייגרם לו נזק חמור, החורג מהרגיל, ושיש להעדיפו על פני האינטרס הציבורי. נקבע, כי אכן מדובר במקרה חריג בו איסור פרסום תמונתו של נאשם מבוקש על-ידי אדם שאינו הנאשם עצמו. ואולם, הפסיקה התייחסה גם לאפשרות הפגיעה בבני המשפחה של הנאשם; ובכל אופן, המערער לא עמד בנטל להראות שמדובר בנזק שיש להעדיף את מניעתו על פני האינטרס הציבורי שבפרסום. זאת בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב, ולחשיבות עקרון פומביות הדיון, בפרט בתיקי עבירות מין. עוד צוין, כי יש להתחשב בכך שהמשיב הורשע בדין, ועל כן, חזקת החפות לא עומדת לו עוד. כן צוין, כי הפתרון לחשש מבלבול בין המערער למשיב, הוא בנקיטת צעדים שיפחיתו ככל הניתן את החשש לטעות; ובהתאם, צירוף שמו של המשיב לפרסום התמונה מצמצם חשש זה. לבסוף, בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע ההחלטה, על מנת לאפשר הגשת ערעור, עד ליום 12.05.2025; וביום 11.05.2025 עוכב הפרסום בהחלטה נוספת, עד ליום 19.05.2025. הערעור דנן מכאן הערעור שלפניי, בו נטען כי מאחר שמדובר במקרה חריג, בו מי שמבקש את איסור פרסום תמונתו של הנאשם אינו הנאשם עצמו – עקרון פומביות הדיון והחריגים המנויים בחוק בתי המשפט, אינם חלים על המקרה. בהתאם, נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר בחן את מידת הנזק שעלולה להיגרם למערער למול האינטרס הציבורי שבפרסום. לשיטת המערער, בכך יצר בית המשפט "נורמה משפטית חדשה" המאפשרת לפגוע ב"זכותו של הפרט – הבלתי מעורב לקניינו (שמו הטוב) וחפותו" בשם אינטרס הציבור שבפרסום ועקרון הפומביות, שעה ש"אין כל יסוד נורמטיבי" לכך. עוד נטען, כי בנסיבות העניין אין כל משמעות לשלב של ההליך הפלילי, ביחס לפוטנציאל הפגיעה במערער; וכי עקרון הפומביות ביחס לפרשה נשמר באופן מידתי, מקום בו פורסמו תמונותיהם של יתר הנאשמים, וכן פורסם שמו של המשיב הגם שלא פורסמה תמונתו. בנוסף נטען, כי הקביעה בדבר האופן בו יפורסם שמו של המשיב לצד תמונתו, הופכת את פסק הדין ל'אות מתה', שכן לטענת המערער לא ניתן לאכוף מגבלה זו על אמצעי התקשורת והמדיה, ובפרט המדיה החברתית. בשולי הדברים יצוין, כי הערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי, נדחה בתחילה מן המרשם, על-ידי מזכירות בית המשפט, בשל "איחור בהגשת ההליך", בהתאם לסעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט. ביום 15.05.2025 הגיש המערער השגה בפני רשמת בית משפט זה, השופטת מ' יהב בהש"פ 39128-05-25 (להלן: הליך ההשגה), תוך שטען כי מדובר בערעור על פסק דין, שכן ההחלטה שניתנה "מקבעת ומסיימת את הדיון בעניינו [של המערער]". ביום 18.05.2025 הוגשה עמדת המשיבה בהשגה, לפיה הסעיף שמכוחו התקבלה החלטת בית המשפט המחוזי בענייננו הוא סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, עליו ניתן לערער בתוך שבעה ימים. בו ביום ניתנה החלטת הרשמת, אשר קבעה כי מדובר בערעור על החלטה בעניין פרסום, בהתאם לסעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט, תוך שצוין כי זאת מבלי להכריע באיזה מן המקרים המנויים בסעיף עסקינן. עם זאת, בנסיבות העניין, ומשלא התקבלה תשובת המשיבה לאפשרות שיוארך המועד לנקיטה בהליך ערעורי, נקבע בהחלטה נוספת מיום 19.05.2025 כי יוארך המועד עד לאותו היום. באותו היום, הגיש המערער בקשה דחופה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי, וביום 20.05.2025 הוריתי על מתן צו המעכב את הפרסום, עד למתן החלטה אחרת, וכן הוריתי כי הערעור יובא לדיון. בדיון שהתקיים לפניי ביום 27.05.2025, חזר בא-כוח המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור. בתוך כך, טען כי השאלה המשפטית המתעוררת טרם נדונה בפסיקה, שכן מדובר במקרה בו הדמיון בין הנאשם לבין צד ג' היא המובילה לנזק האינהרנטי שעלול להיגרם לו, ולפגיעה בשמו הטוב. וזאת, בשונה מהנזק שנגרם לבני משפחתו של נאשם אך בשל היותם בני משפחתו. בהתאם נטען, כי חוק בתי המשפט והפסיקה שהתפתחה ביחס לאיזון בין השיקולים השונים במסגרת איסור פרסום, אינם רלוונטיים לענייננו. מנגד, באת-כוח המשיבה טענה כי המערער לא הציג מהו סעיף החוק מכוחו הוגש הערעור, וכי לא קיים חוק הרלוונטי לעניין מלבד חוק בתי המשפט. נטען, כי המחוקק נתן דעתו למצב שבו אדם שאינו בעל דין עלול להיפגע כתוצאה מהפרסום; והדבר עולה בבירור מסעיף 70(ד) לחוק, המאפשר לאסור פרסום גם לשם הגנה על "אדם אחר ששמו הוזכר בדיון". בהתאם לכך נטען, כי את אינטרס המערער יש לאזן, בהתאם לפסיקה, אל מול זכות הציבור לדעת, הרלוונטית במיוחד מקום בו מדובר בעבריין מין מורשע שאינו מצוי מאחורי סורג ובריח. הודגש גם כי נפגעת העבירה תומכת בפרסום. צוין, כי אמנם בתחילת ההליך, בעת שהמשיב היה עצור, ניתנה הסכמת המשיבה לאיסור הפרסום, אך בהמשך, נוכח שינוי הנסיבות שעיקרן בהרשעת המשיב – שינתה עמדתה. ביום 30.05.2025 ביקש המערער כי ההחלטה שתינתן בערעור תושהה למספר ימים, בכדי לאפשר למי מהצדדים "להגיש בקשות לאחר מתן ההחלטה". דיון והכרעה אומר כבר עתה, כי נוכח האיזון בין השיקולים הצריכים לעניין, על פי אמות המידה הקבועות בחוק בתי המשפט – דינו של הערעור להידחות. איסור פרסומים - מסגרת נורמטיבית נקודת המוצא לדיון היא העיקרון החוקתי בדבר פומביות הדיון. עקרון זה מעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, הקובע את ברירת המחדל לפיה "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". עקרון זה מעוגן גם בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט, הקובע כי "בית משפט ידון בפומבי". מעקרון פומביות הדיון נגזר הכלל בדבר פרסום דבר הדיונים ותוכנם, במטרה להביאם לידיעת כלל הציבור (ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני, פסקה 7 (27.02.2008) (להלן: עניין ידיעות אחרונות)). בהליך הפלילי קיימת חשיבות יתרה לפרסום, בין היתר כדי להתריע בפני הציבור על מסוכנות הנשקפת מהעבריין. בפרט, מוקנית חשיבות מיוחדת לפרסום כאשר מדובר בעבירות מין, נוכח הצורך המיוחד להזהיר את הציבור מפני עבריינים אלו; וכן להניע מתלוננות נוספות להגיש תלונות, בשל האתגר הנלווה לעתים בחשיפתן של עבירות אלו (בש"פ 243/24 ניר נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (30.01.2024) (להלן: בש"פ ניר); בש"פ 2211/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (14.04.2015)). החשיבות הציבורית בפרסום נגזרת גם מהשלב בו נמצא ההליך השיפוטי. לפיכך, במקרה של אדם שהורשע בפלילים, אשר חזקת החפות כבר לא עומדת לו, האינטרס הציבורי מתגבר, נוכח הצורך להתריע מפני מי שהורשע בעבירות המסכנות את הציבור (רע"פ 1201/12 קטיעי נ' מדינת ישראל, עמוד 37 (09.01.2014) (להלן: רע"פ קטיעי)). כמרבית העקרונות המשפטיים, עקרון פומביות הדיון אינו עקרון מוחלט, אלא יחסי, אשר לעתים נדרש לסגת בעת שמתנגש עם זכויות ואינטרסים אחרים (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (05.04.2006) (להלן: ע"פ חברת החדשות). ואולם, נוכח מעמדו הרם של הכלל בדבר פומביות הדיון, והיותו של איסור הפרסום אך חריג לכלל זה, נקבע כי אין לאסור פרסום אלא באמצעות הוראת חוק מפורשת, או בהחלטה שיפוטית שניתנה מכוח חוק (שם; בש"פ ניר, בפסקה 32). חריגים לכלל בדבר פומביות הדיון מנויים בפרק ב' סימן ו' לחוק בתי המשפט. בפסיקה נקבע, כי כאשר בית המשפט מתבקש לאסור פרסום מכוח אחד מחריגים אלו, עליו לבחון תחילה האם מתקיימת עילה העשויה להוות בסיס לבקשה ולאחר מכן לבחון האם השיקולים השונים מצדיקים את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון (ע"פ חברת החדשות, בפסקה 16). הודגש בפסיקה, כי יש לפרש חריגים אלו בצמצום, נוכח החשיבות הרבה של האינטרס הציבורי שבפרסום (עניין ידיעות אחרונות, בפסקה 11). מבין חריגים אלו, סעיף 70(א) לחוק קובע איסור לפרסם דבר על דיון המתנהל בדלתיים סגורות, כאשר סעיף 68(ב)(5) לחוק מאפשר לקיים דיון בדלתיים סגורות "לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין". סעיף אחרון זה הוזכר בהחלטה הראשונה על איסור הפרסום מיום 30.12.2019 (להלן: ההחלטה הראשונה). עם זאת, מקום בו המשיב הורשע, הוא כבר אינו בגדר 'נאשם', כך שתנאי סעיף זה אינם מתקיימים עוד. לפיכך, בענייננו, לא ניתן להורות עוד על איסור הפרסום מכוח סעיף זה. סעיף נוסף שהוזכר בהחלטה הראשונה הוא סעיף 70(ד) לחוק, הקובע כך: איסור פרסומים (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם (ההדגשה הוּספה – ח' כ'). עינינו הרואות, כי סעיף 70(ד) לחוק מסמיך את בית המשפט להורות על איסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, ממספר טעמים, כאשר הרלוונטי לענייננו הוא איסור הפרסום לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אדם אחר ששמו הוזכר בדיון. על פי דברי ההסבר לתיקון החוק, טעם זה הוסף לחוק בעקבות עיגון הזכות לפרטיות בסעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובמטרה להסמיך את בית המשפט לאסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט גם לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות (דברי הסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 31) (איסור פרסום), התשס"א-2001, ה"ח 496). נקבע, כי הבחינה האם לאסור פרסום מכוח סעיף זה, דורשת מעבר דרך שני שלבים: ראשית, נדרש לבחון האם איסור הפרסום נדרש לשם מניעת פגיעה בפרטיות; ושנית, ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, יש לאזן בין השיקולים הצריכים לעניין, שעניינם עקרון פומביות הדיון והחשיבות בפרסום המידע מצד אחד, למול אינטרס המבקש והערך של הגנה על הפרטיות מהצד השני (ע"פ 8861/22 דנה ושולה סטודיו בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 12 ו-17-16 (20.04.2023) (להלן: ע"פ דנה ושולה). ראו גם: מיכאל בירנהק "חשיפה מקוונת וחשיפה משפטית: על פרטיות ופומביות של פסקי דין ברשת" משפטים מח 31, 43-42 (התשע"ט) (להלן: בירנהק)). השופט ע' גרוסקופף עמד ב-ע"פ דנה ושולה על ההבחנה שבין 'מישור התוכן' ובין 'מישור הזיהוי', הקשורים בשלב הראשון, בציינו: "14. אופיו של המידע שפרסומו עומד על הפרק הוא אומנם גורם מרכזי בבחינת החשש מפני פגיעה בפרטיות, אך הוא אינו הגורם היחיד. לצד 'מישור התוכן', ששקילתו הוזכרה לעיל ועניינו רגישות המידע הנדון, פועל 'מישור הזיהוי', שרלוונטי גם כן בבחינת פגיעה כאמור. 'מישור הזיהוי' נוגע למידה שבה התוכן שפרסומו מבוקש עלול להביא לזיהויו של האדם שפרטיותו עשויה להיפגע (השוו: בירנהק, בעמ' 61; ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי, פסקה 18 (23.1.2013)). ודוק, ככל שניתן למנוע באופן מוחלט את זיהויו של האדם בו מדובר, דהיינו להשיג התממה מלאה (אנונימיזציה בלעז) של המידע בו מדובר, הרי שגם אם מדובר במידע אישי מאד, אין חשיפתו מהווה פגיעה בפרטיותו של אותו אדם. טלו, לדוגמא, תיאור בדבר מצבו הרפואי של חולה במחלה קשה. כל עוד אין אפשרות לאיש לזהות מיהו אותו חולה, הרי שחשיפת המידע הרפואי כשלעצמה אינה מהווה פגיעה בצנעת הפרט של מאן דהוא. 15. [...] זיהוי ואי-זיהוי אינן שתי אפשרויות בינריות ובלעדיות אשר 'ביניהן אין'; כלומר, [...] ישנן אפשרויות ביניים אשר פרושות על גבי ציר לפי קריטריונים שעניינם 'יותר זיהוי' ו'פחות זיהוי', כאשר 'יותר זיהוי' מטה את הכף להגבלת הפרסום, ולהיפך (ראו: עניין חברה פלונית, בפסקה 14)" (שם, בפסקאות 15-14). כלומר, גם אם במישור התוכן מתקיימת פגיעה בפרטיות, יש לבחון מהו פוטנציאל הזיהוי של האדם שפרטיותו עשויה להיפגע. בהקשר זה צוין כי אין המדובר בהכרח במצבים בינאריים, אלא ב'ציר' שיש עליו מספר אפשרויות זיהוי שונות. ככל שפוטנציאל הזיהוי נמוך יותר – הכף תיטה לעבר התרת הפרסום. ביחס לשלב השני של בחינת הפגיעה בפרטיות, הנוגע לאיזון בין הערכים השונים, נקבע כי על אף שמדובר באיזון בין שני ערכים חוקתיים מתנגשים – פומביות הדיון מהצד האחד, והזכות לפרטיות מהצד האחר – גם בהקשר זה נשמרת הבכורה לעקרון פומביות הדיון. אשר על כן, נקבע כי גם את החריג הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק יש לפרש בצמצום, כשאר החריגים (רע"א 3788/06 יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פסקה 15 (19.01.2012)). בהתאם לכך, סעיף 70(ד) קובע נקודת איזון שעניינה פגיעה חמורה בפרטיות (עניין ידיעות אחרונות, בפסקה 8). חומרת הפגיעה בהקשר זה עשויה לנבוע מאופי המידע, קרי: האם ועד כמה המידע מצוי בליבת הזכות לפרטיות; או מהנזק הצפוי למורשע או לצד ג' אם המידע ייחשף, החורג מנזק 'סתם' (רע"פ קטיעי, בעמודים 36-35). בהתאם, על בית המשפט לבחון תחילה האם הפרסום יוביל לפגיעה חמורה בפרטיות; לאחר מכן, את העניין הציבורי שבפרסום; ולבסוף, לדון באיזון שבין מידת העניין הציבורי לבין עוצמת הפגיעה בפרטיות (רע"פ 2783/19 קרא נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (02.01.2020) (להלן: רע"פ קרא)). כמו כן, על בית המשפט לבחון אם קיימים אמצעים אחרים, מידתיים יותר מאיסור פרסום גורף, המאפשרים למנוע את הפגיעה בפרטיות (רע"א 482/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 9 (23.04.2013) (להלן: רע"א פלונית)). סעיף נוסף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 70ג לחוק, שכותרתו בקשה לביטול איסור פרסום, ובו נקבע כך: בקשה לביטול איסור פרסום ציווה בית המשפט על איסור פרסום לפי סעיף 70(ד), (ה) או (ה1), רשאי מי שמעוניין בביטול האיסור, לרבות כלי תקשורת, להגיש לבית המשפט שנתן את הצו בקשה לביטולו; בקשת הביטול תידון לפני דן יחיד. היה מבקש הביטול כאמור בסעיף קטן (א) צד לבקשה לאיסור הפרסום, עליו להראות נסיבות חדשות המצדיקות את בקשת הביטול; לעניין זה, "נסיבות חדשות" – לרבות הזמן שחלף ממועד מתן צו איסור הפרסום (ההדגשה הוּספה – ח' כ'). לענייננו, סעיף זה קובע כי מי שמעוניין בביטול איסור פרסום שניתן מכוח סעיף 70(ד) לחוק, רשאי להגיש לבית המשפט בקשה לבטלו, אשר תידון לפני דן יחיד. בחלקו השני של הסעיף נקבע כי אם המבקש היה צד לבקשה המקורית לאיסור הפרסום, עליו להראות נסיבות חדשות המצדיקות את בקשת הביטול. בעניין זה נקבע, כי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב, והוא רשאי לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין, ולהחליט כחוכמתו בהתאם לדין ולפסיקה (בש"פ 6988/19 פרץ נ' הוצאת עיתון הארץ, פסקה 35 (26.11.2019) (להלן: עניין פרץ)). מבחינה דיונית, על החלטה בבקשה לצו איסור פרסום בהתאם לסעיף 70(ד) לחוק, או על החלטה להתרת איסור פרסום בהתאם לסעיף 70ג לחוק, ניתן לערער בתוך שבעה ימים בפני בית המשפט שלערעור, אשר ידון בה בדן יחיד. זאת כקבוע בסעיפים 70ד(א)(1) ו-(3) לחוק. מן הכלל אל הפרט אודה ולא אכחד: המקרה שלפניי הוא מקרה חריג. המערער – המבקש את איסור הפרסום של תמונת המשיב – אינו הנאשם עצמו, אלא תאומו הזהה, הטוען לנזק שייגרם לו מפרסום התמונה, נוכח הדמיון בינו ובין הנאשם. אין חולק כי הדבר מחייב התאמות מסוימות של המבחנים שנקבעו; שחלקם מאבדים מעוקצם. ואולם, גם במקרה חריג כגון זה, חולש הכלל לפיו אין לפגוע בעקרון פומביות הדיון, אלא בהוראת חוק מפורשת. אכן, מההחלטות שתוארו לעיל, לא עולה בבירור מהי העילה וסעיפי החוק מכוחם נטל בית המשפט המחוזי את הסמכות לדון בבקשות וליתן את ההחלטות בדבר איסור הפרסום בתחילה, ובהמשך בדבר התרתו. ודוק: המסגרת הנורמטיבית החלה על העניין משליכה הן על עניינים דיוניים שונים (ביניהם זכות הערעור; מועדי ההגשה; והמותב הדן בהליך), והן על אמות המידה המהותיות לבחינת איסור הפרסום או התרתו. לפיכך, לצורך ענייננו, נדרש לבחון בדיעבד מהם הסעיפים שמכוחם ניתנו החלטות אלו. בחינה כזו מובילה לטעמי למסקנות הבאות: המסקנה הראשונה היא שמלכתחילה, איסור הפרסום על תמונתו של המשיב ניתן מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט (ראו והשוו: ע"פ דנה ושולה, בפסקה 8), וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, המערער לא הצביע על כל סעיף שמכוחו ניתן היה להורות על פרסום התמונה, באופן המחזק את עמדת המשיבה לפיה סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט הוא הסעיף החולש על הסוגיה. זאת כאשר ברקע מצויה קביעת הרשמת לפיה ענייננו בערעור על החלטה בעניין פרסום, בהתאם לסעיף 70ד לחוק, כך שיש לבחון מהו הסעיף המתאים יותר לענייננו מבין הסעיפים המפורטים בו. ביחס לכך, סעיף 70(ד) הוא היחיד מבין סעיפים אלו המתייחס מפורשות לאיסור פרסום בשל חשש לפגיעה בצד ג' להליך, שאינו עד או נפגע העבירה. אמנם, מבחינה לשונית, ניתן לתהות האם המערער עונה במישרין להגדרת הסעיף שעניינה "אדם אחר ששמו הוזכר בדיון". אולם בהחלט ניתן לסבור כי מבחינה מהותית, הסעיף נועד להגן על פרטיותו או בטחונו של צד ג' אשר נגרר בעל כורחו להליך, בשל הכללת פרטי מידע על אודותיו במסגרת ההליך. ביחס להגדרה "כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט", ברי כי הדבר כולל גם את פרסום פרטיו של נאשם אגב הרשעתו. המסקנה השנייה היא שבקשת המשיבה להתרת איסור הפרסום, שניתנה ביום 03.10.2025 במעמד מתן הכרעת הדין, היא בגדר "בקשה לביטול איסור פרסום" בהתאם לסעיף 70ג לחוק. זאת שכן, זהו הסעיף המאפשר לדון בהתרת איסור פרסום שניתן בהתאם לסעיף 70(ד) לחוק. בהתאם לכך, גם החלטת בית המשפט מיום 29.04.2025, מושא ערעור זה, שעניינה בהתרת הפרסום, ניתנה מכוח סעיף 70ג לחוק. החשיבות בהבנה מהם הסעיפים החלים על ענייננו, נובעת בין היתר מהעובדה שכל אחד מהחריגים לכלל בדבר פומביות הדיון קובע אמת מידה אחרת לאיסור הפרסום. כך למשל, שונה אמת המידה לאיסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, הקבועה בסעיפים 70(ה) ו- 70(ה1)(1) לחוק (והיא: אם הדבר עלול לפגוע בחקירה, או לגרום לחשוד 'נזק חמור'), מאמת המידה לבחינת איסור פרסום "בקשר לדיוני בית המשפט" (הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר, או על פרטיותו, כפי שהוצג בהרחבה לעיל), הקבועה בסעיף 70(ד) לחוק. מעיון בהחלטה מושא הערעור עולה כי בית המשפט בדרך הילוכו התמקד באמת המידה הבוחנת האם נגרם 'נזק חמור' למערער. זאת, תוך שהסתמך, בחלקים נרחבים, על בש"פ ניר, בו דנתי באיסור פרסום פרטיו של חשוד, שניתן מכוח סעיף 70(ה1)(1) לחוק. זאת למרות שעל פניו, אמת המידה הקבועה בחוק ביחס לענייננו – שונה עיונית ומהותית. על כן סבורני כי שגה בית המשפט בדרך הילוכו כאשר בחן את העניין בראי אמת המידה של 'נזק חמור' (ראו והשוו: רע"פ קרא, בפסקאות 16-15). כאמור, לשיטתי הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם סעיפים 70(ד) ו-70ג לחוק, ויש לבחון את העניין בראי אמות המידה הקבועות בהם. בשולי הדברים יצוין, כי הגם שסעיף 70ג לחוק אינו כולל פירוט של אמות המידה לצורך בחינת בקשה להתרת איסור פרסום, וכבר נקבע כי "על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ולהחליט כחוכמתו לאור הדין והפסיקה" (עניין פרץ, פסקה 35), ברי כי בחינה זו צריכה להיעשות בהתאם לתכלית שלשמה ניתן איסור הפרסום מלכתחילה. זאת בין אם מדובר בסעיף 70(ד) לחוק ובין אם מדובר בסעיף אחר (ראו והשוו: רע"פ קרא, בפסקה 16). ולגופם של דברים. אשר לניתוח המשפטי של סעיף 70(ד) לחוק, קרי אפיון הפגיעה בפרטיות המערער – יוער כי מעיון בטענות המערער, הלה כלל לא טען לחשש לפגיעה בפרטיותו; ועיקר טענותיו הן לפגיעה שתיגרם בזכותו לשם טוב בעקבות פרסום התמונה. כבר נקבע כי הזכות לשם טוב אינה חלק מתכליות ההגנה על הזכות לפרטיות, וודאי שלא מהעיקריות שבהן; וכי פגיעה כזו אינה מובילה בהכרח למסקנה כי התקיימה פגיעה בפרטיות, ועל כן אינה מוגנת כשלעצמה במסגרת סעיף 70(ד) לחוק (ראו: עניין ידיעות אחרונות, בפסקה 12; רע"א פלונית, בפסקה 13). ב'מישור התוכן', יש לבחון האם מתעורר חשש לפגיעה בפרטיותו של המערער כתוצאה מפרסום תמונתו של המשיב כמי שהורשע בעבירות חמורות. זאת, בנסיבות בהן אכן נראה כי ככל שתמונת המשיב תפורסם, המערער עלול להיות מזוהה, בטעות, כמי שביצע את העבירות. סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), קובע כי "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" מהווה פגיעה בפרטיות, לעניין הוראות חוק זה. עם זאת, העניין שלפנינו מעורר את השאלה, האם גם זיהוי שגוי של האדם המופיע בתמונה המתפרסמת, ייחשב ככזה העלול להוביל לפגיעה בפרטיות. כלומר, האם גם כאשר האדם הנפגע מהפרסום אינו אותו האדם המופיע בתמונה, ניתן לקבוע כי מדובר בפגיעה בפרטיות, מקום בו הלה עלול להיות מזוהה, בטעות, כמי שמופיע בתמונה. מדובר בשאלה מעניינת, אשר קיימים בה פנים לכאן ולכאן. מהצד האחד, כפי שציינתי בדיון שהתקיים, קיים חשש כי הטענה לפגיעה בפרטיות בשל זיהוי שגוי תוביל ל'מדרון חלקלק', ולפגיעה בברירת המחדל שעניינה פומביות הדיון. זאת בפרט נוכח העובדה כי 'דמיון' אינו מצב מוחלט או בינארי, כך שעשוי להתעורר קושי בקביעת אמת מידה לעניין זה. שהרי, השאלה עשויה להתעורר גם ביחס למקרים של אחים או קרובי משפחה הדומים מאוד זה לזה, אך אינם תאומים זהים; אנשים בעלי שם מלא זהה; ואף אנשים זרים אשר קיים ביניהם דמיון ויזואלי. מהצד השני, קיים קושי להתמקד, לעניין הפגיעה בפרטיות, רק בשאלה למי המידע משויך מבחינה אובייקטיבית או טכנית, בלא להתחשב גם בשאלה כיצד המידע עשוי להתפרש מבחינה סובייקטיבית. קושי זה מתחדד גם על רקע ההתפתחויות הטכנולוגיות שהביאו השנים האחרונות, ובפרט הטכנולוגיה המאפשרת ליצור 'זיוף עמוק' (Deepfake), קרי תמונה או קטע וידאו הנחזים כאמיתיים. הרשות להגנת הפרטיות פרסמה לפני מספר שנים את עמדתה ביחס ל-Deepfake, לפיה הוראות חוק הגנת הפרטיות חלות "גם על פרסום והפצה של תוכן שזויף באופן דיגיטלי, אם יש בו כדי להטעות את הציבור ולגרום לו להניח כי מדובר בתוכן אותנטי" (ראו: "פרטיות ואבטחת מידע בשימוש בטכנולוגיות Deepfake (זיוף עמוק)" הרשות להגנת הפרטיות (29.08.2022)). לא מופרך כי ניתן להקיש מעמדה זו גם על ענייננו. מכל מקום, בין אם התשובה לשאלה זו חיובית, בין אם לאו, מצאתי כי בנסיבות העניין, ניתן לאיין במידה רבה את הפגיעה במערער באמצעות הבהרה שתצורף לתמונת המשיב. זאת שכן בענייננו, פרסום התמונה יחד עם שמו המלא של המשיב, בגופן בולט ומודגש, יבהיר למתבונן כי האדם המופיע בתמונה אינו המערער אלא המשיב. כאמור, ביחס למישור הזיהוי, נקבע בעבר כי "'מישור הזיהוי' נוגע למידה שבה התוכן שפרסומו מבוקש עלול להביא לזיהויו של האדם שפרטיותו עשויה להיפגע" (ע"פ דנה ושולה, בפסקה 14); כאשר ככל שאפשרות הזיהוי נמוכה יותר, פוטנציאל הפגיעה בפרטיות מצטמצם, והכף תיטה לעבר התרת הפרסום. אמנם, הדברים נקבעו ביחס לפוטנציאל הזיהוי של האדם שהמידע נוגע אליו והאיזון הוא למול האינטרסים שלו עצמו, מתוך הנחה שעל פי רוב הוא שיבקש לאסור את הפרסום; אולם נראה כי על דרך ההיקש ובשינויים המתאימים, ניתן ליישמם גם כאשר מדובר בזיהוי 'שגוי'. כך, בענייננו, צירוף שמו של המשיב לתמונה, ימנע את זיהויו השגוי של המערער כמי שביצע את העבירות; וככל שזיהוי המערער כמי שמופיע בתמונה יקטן, פוטנציאל הפגיעה בו יצטמצם, באופן המטה את הכף לעבר התרת הפרסום. ודוק: ככל שהפגיעה הנטענת במערער, עניינה בחשש שהלה יזוהה כאחיו של המשיב, להבדיל מזיהויו כמי שביצע את העבירות בעצמו, ברי כי כל הבהרה שתצורף לתמונה לא תמנע פגיעה זו. אולם, כפי שציינה המשיבה, לא אחת נפגעים בני משפחתו של נאשם כתוצאה מפרסום פרטיו בהליך הפלילי, ועל פי הפסיקה הדבר אינו מצדיק כשלעצמו איסור פרסום – על אחת כמה וכמה לאחר שהנאשם הורשע (ראו למשל: ע"פ 34/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (25.07.2021)). זאת ועוד, חומרת הפגיעה בפרטיות אינה עומדת כשלעצמה, ויש לאזנה כאמור למול האינטרס הציבורי בפרסום. יודגש כי על אף טענות המערער, זכויות היסוד של הנפגע מפרסום, גם במקרה שבו מדובר על צד ג' שאינו הנאשם עצמו, לעולם אינן מוחלטות; ויש לאזנן למול שיקולים חשובים אחרים ובראשם פומביות הדיון. בין אם מדובר בנזק אינהרנטי שנלווה לפרסום, בין אם לאו – עדיין אין המשמעות שמדובר בזכות מוחלטת. בענייננו, קיים אינטרס ציבורי משמעותי בפרסום תמונתו של המשיב, בין היתר בשל הצורך להזהיר את הציבור מפני מי שהורשע בעבירת מין חמורה, נוכח המסוכנות הנשקפת מהמעשים. אינטרס זה גובר מקום בו, בשלב זה, הלה משוחרר בתנאים מגבילים, כך שאינו מורחק לחלוטין מן הציבור. לא למותר לציין את שנטען על-ידי המשיבה בדיון שהתקיים לפניי, כי יש להתחשב גם בעמדת נפגעת העבירה אשר ביקשה להתיר את הפרסום. נוכח האמור, עולה כי ההבהרה שתצורף לתמונה, תצמצם במידה רבה את פוטנציאל הפגיעה בפרטיות המערער בענייננו. לבד מהאיזון בין הזכויות השונות, הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הם נבחנים באספקלריה של התרת פרסום על פי סעיף 70ג, במסגרתו נתון לבית המשפט, כאמור, שיקול דעת רחב (ראו והשוו: ע"פ דנה ושולה, בפסקה 8). בהקשר זה יצוין, כי מאחר שהבקשה להתרת הפרסום הוגשה לבית משפט קמא מטעם המשיבה, אשר הייתה צד להליך איסור הפרסום הראשוני, אמת המידה לבחינת הבקשה היא קיומן של "נסיבות חדשות המצדיקות את בקשת הביטול", כקבוע בסעיף 70ג(ב). ואולם, בהקשר זה, מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא לפיה הרשעת המשיב מהווה נסיבה חדשה המצדיקה את התרת הפרסום; גם אם באופן מוגבל לעומת מקרה בו הנפגע הטוען הוא הנאשם עצמו. ודוק: קביעת בית המשפט בתיק המעצר כי מדובר בנזק אינהרנטי למערער, בעקבות הדמיון בינו ובין המשיב, אין משמעותה כי לא יכולות להתקיים נסיבות חדשות שיצדיקו את התרת הפרסום. כך, גם אם נניח כי הנזק במישור הפגיעה בפרטיות הוא קבוע, כלומר שלא מתקיימות נסיבות חדשות לעניין 'חומרת' הפגיעה בפרטיות, הרי שהרשעת המבקש כנסיבה חדשה, עשויה להגביר גם את הצד השני במשוואה, קרי, את חשיבות האינטרס הציבורי שבפרסום, באופן המצדיק את ביטול איסור הפרסום. ניתוח הערעור באספקלריה של חוק הגנת הפרטיות בשולי הדברים אציין, כי ניתן היה לנתח את הפגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות; וזאת אף מבלי להידרש לחריגים הקבועים בחוק בתי המשפט. כאמור, ניתן לפגוע בעקרון פומביות הדיון על פי הוראת חוק, או בהחלטה שיפוטית שניתנה מכוח חוק. בהקשר זה, ניתן לראות את ההחלטות שאסרו פרסום תמונתו של המערער, כהחלטות שניתנו מכוח הוראות חוק הגנת הפרטיות (אמנם מבלי שהדבר צוין בהן במפורש), בגינן הסיג בית המשפט את עקרון פומביות הדיון מפני הזכות לפרטיות. אפשרות זו עולה בקנה אחד עם טענת המערער לפיה עסקינן בערעור בזכות על 'פסק דין', ולא בערעור מכוח סעיף 70ד לחוק בתי המשפט. כך, ניתן לסבור כי הוראות סעיף 70(ד) לחוק נועדו להתמודד עם פגיעה בפרטיות של צדדים שלישיים רק במקרים בהם הפגיעה היא תוצאת לוואי טבעית של הפרסום הנוגע להליך המשפטי; וכי המחוקק לא ראה לנגד עיניו את האפשרות שהסעיף יכלול גם פגיעה בפרטיות הנובעת מזיהוי שגוי של אדם במידע המתפרסם על אחר. ברי, כי שאלת המקור החוקי להחלטות משפיעה על אמת המידה הנבחנת, ובכך עשויה להשפיע על התוצאה המשפטית: שכן במסגרת בחינת ההחלטות בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, אין צורך להראות כי מתקיימת 'פגיעה חמורה בפרטיות' כאמת המידה הקבועה בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט; ודי להראות כי מדובר במידע אשר על פי החוק נהנה מהגנת הפרטיות, ופורסם שלא בהסכמה, בניגוד לסעיף 1 לחוק זה (ראו גם: בירנהק, בעמ' 53). עם זאת, משעה שהמערער בחר שלא לערער על קביעת הרשמת בהליך ההשגה, לפיה עסקינן בערעור על החלטה בעניין פרסום לפי סעיף 70ד לחוק בתי המשפט – מדובר בקביעה חלוטה, שאין להתערב בה. בהתאם לקביעה חלוטה זו, הערעור דנן נדון בדן יחיד, כקבוע בסעיף 70ד(א)(1) לחוק. בהקשר זה יודגש כי המערער לא העלה במהלך הדיון כל טענה בדבר היעדר סמכותו של מותב זה ליתן את פסק הדין (ראו והשוו: רע"פ 4959/23 ג'ומעה נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה, פסקה 9 (30.07.2023); בר"מ 5919/22 איגוד ערים לסביבה נפת אשקלון נ' קו צינור אירופה אסיה בע"מ, פסקאות 13-7 (01.02.2023)). מכל מקום, מבחינה מהותית, גם אם הייתי דן בדברים באספקלריה זו, הייתי מגיע לתוצאה זהה. שכן, גם אם פרסום תמונתו של המשיב עלול לבזות או להשפיל את המערער באופן העולה כדי פגיעה בפרטיותו בהתאם לסעיף 2(4) לחוק (ולדיון באפשרות זו, ראו לעיל פסקה 35), הוספת שמו של המשיב על גבי תמונתו תמנע את זיהויו השגוי של המערער כמבצע העבירות, ובכך תמנע את הפגיעה בפרטיותו. סוף דבר נוכח כל האמור, הערעור נדחה. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.04.2025 לפיה יש להתיר את איסור פרסום תמונת המשיב, תיוותר על כנה, בכפוף לכך ששמו המלא של המשיב, בגופן בולט ומודגש, יצוין על גבי התמונה עצמה, ולא רק לצידה. בהקשר זה יוער, כי על אף החשש שהעלה המערער בהיבט היישומי של הוראה זו, חזקה על גופי התקשורת והמדיה שישכילו להתמודד עם הוראה שיפוטית פשוטה וברורה זו, בדומה לכל הוראה שיפוטית אחרת המסייגת פרסום או מגבילה אותו. בטרם סיום אדגיש, כי מצוקתו של המערער במקרה החריג שלפניי לא נעלמה מעיני, וזו עולה בבירור מבקשתו, כמו גם מפרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בערכאות מטה. אולם, סבורני כי הוספת שמו של המשיב על גבי תמונתו, תצמצם באופן משמעותי את פוטנציאל הפגיעה במערער, עד כדי איונה. משכך, ובשים לב לשלב שבו אנו מצויים כיום, לאחר הרשעת המשיב, הפגיעה בפרטיותו של המערער היא מידתית, וקיימת הצדקה להתרת הפרסום. לבקשת המערער ובמכלול נסיבות העניין, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 20.05.2025 יעמוד על כנו עד ליום 31.07.2025 בשעה 10:00. ניתן היום, כ"ח תמוז תשפ"ה (24 יולי 2025). חאלד כבוב שופט