שגיא (שמואל) כהן נ. פלוני

6 בבית המשפט העליון ע"פ 43787-11-24 לפני: כבוד השופטת רות רונן המערער: שגיא שמואל כהן נגד המשיבות: 1. פלונית 2. מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת בתפ"ח 19059-04-15 מיום 10.11.2024 שניתנה על ידי כב' השופט ש' אטרש תאריך ישיבה: טי' בכסלו התשפ"ה (‏10.12.2024) בשם המערער: עו"ד ראובן מלאך בשם המשיבה 1: בשם המשיבה 2: עו"ד טלי איזנברג עו"ד עדי שגב פסק-דין לפניי ערעור לפי סעיף 70ד(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק) על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת מיום 10.11.2024 בתפ"ח 19059-04-15 (כב' השופט ש' אטרש), בה התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: נפגעת העבירה) להתיר את פרסום פרטי המערער ואת פרטי העבירות בהן הורשע. רקע והשתלשלות העניינים ביום 22.6.2015 הורשע המערער, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן שכלל עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של ביצוע מעשים מגונים בכוח לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. בגין מעשים אלה, נגזרו על המבקש 20 חודשי מאסר בפועל, 30 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי לנפגעת העבירה בסך 50,000 ש"ח. אין מחלוקת כי המערער השלים זה מכבר את ריצוי עונשו ושוחרר ממאסר. ההליך הפלילי בעניינו של המערער נוהל בדלתיים סגורות, אם כי ככל הנראה לא ניתנה החלטה ביחס לחיסוי שמו של המערער. ביום 18.9.2024 הגישה נפגעת העבירה בקשה להתיר את פרסום פרטי המערער ואת סעיפי העבירות בהן הורשע, תוך הותרת איסור הפרסום על כל פרט שיש בו כדי לזהות את נפגעת העבירה וכן על כל מידע אחר מתוך ההליך. בבקשתה טענה נפגעת העבירה כי פרסום פרטי המערער יגשים את עיקרון פומביות הדיון; כי איסור הפרסום נועד להגן על פרטיותה וכבודה בלבד; וכי אין לסטות מעיקרון פומביות הדיון אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות מאוד. עוד נטען בבקשה כי אין מקום לתת משקל לחלוף הזמן, מאחר שמלכתחילה היה ראוי לפרסם את שמו של המערער; וכי בפסיקה נקבע כי יש מקום להסיר את איסור הפרסום גם בחלוף שנים רבות ממועד ההרשעה. המשיבה 2 (להלן: המדינה) הודיעה כי היא אינה מתנגדת לבקשה. מנגד, המערער התנגד לה וטען כי אין כל הצדקה להורות כעת, בחלוף כעשור ממועד הרשעתו בדין, על פרסום שמו. לטענתו, פרסום שמו ופרטי והעבירות בהן הורשע עשוי לסגור בפניו את הדלת לקדם את תכניותיו לעיסוק בייעוץ בתחום מדעי ההתנהגות, ההתמכרויות והאלימות. המערער הבהיר כי הוא השלים לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה ומדעי ההתנהגות ולימודי ייעוץ בתחום ההתמכרויות, האלימות ושיטת 12 הצעדים, והוא מתכנן להרחיב את השכלתו במסגרת לימודי תואר שני. נטען כי פרסום שמו בתום הליך שיקום שעבר, עלול לפגוע בו באופן לא מידתי ביחס לתועלת שתצמח מהפרסום. עוד הוסיף המערער כי הוא פנה ביום 19.5.2024 בבקשת חנינה לנשיא המדינה למחיקת הרישום הפלילי; כי על פי הערכת שירות המבחן שנערכה בעניינו בשנת 2015 – רמת הסיכון להישנות התנהגות דומה בעתיד היא נמוכה; וכי יש מקום לדחות את הבקשה לשם הגנה על פרטיותו. זאת, מאחר שאין מדובר במקרה שבו יש בפרסום שמו עניין ציבורי ממשי או סיכון לציבור. עוד נטען כי יש להתחשב בכך שהוא ריצה את עונשו במלואו, לאחר שוויתר על האפשרות להפחית שליש ממאסרו על מנת להשלים את הסדנה הטיפולית בה השתתף במסגרת מאסרו; ובכך שהוא שילם את מלוא הפיצוי אשר נפסק בהליך הפלילי וכן בתביעה האזרחית שהגישה נפגעת העבירה נגדו. לבסוף, טען המערער כי ככל שבית המשפט יתיר לפרסם את שמו – עליו להתיר את פרסום שמה של נפגעת העבירה על מנת לשמור על כללי האיזון. ביום 23.8.2024 נעתר בית משפט קמא לבקשת נפגעת העבירה להתיר את פרסום פרטי המערער וסעיפי העבירות בהן הורשע, תוך איסור פרסום כל פרט שיש בו כדי לזהות את נפגעת העבירה וכל מידע אחר מההליך. בהחלטתו ציין בית המשפט כי איסור הפרסום נועד מלכתחילה להגן על פרטיותה של נפגעת העבירה ולא על פרטיות הפוגע, תוך חריגה מעיקרון היסוד הכללי לפיו הליכים משפטיים מתנהלים בפומבי. נקבע כי משעה שנפגעת העבירה מבקשת לפרסם את פרטיו של המערער ואת העבירות שביצע – יש לבכר את רצונה. בית המשפט הבהיר כי המערער לא עמד בנטל להראות כי כתוצאה מהפרסום עלול להיגרם לו נזק חמור החורג מהרגיל, וכי הצורך במניעתו של נזק זה גובר על האינטרס הציבורי שבפרסום. זאת, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שהורשע בעבירות מין, שעוצמת האינטרס הציבורי בחשיפת זהותו של מי שביצע אותן היא רבה. בית המשפט עמד על הפגיעה האפשרית בכבודו, בפרטיותו ואף בפרנסתו של המערער, שברצונו להמשיך את לימודיו בתחום מדעי ההתנהגות ולעסוק בו. לצד זאת, נקבע כי הנזק הכרוך בפגיעות אלה אינו חורג מן הנזק הרגיל הנלווה להרשעה פלילית בעבירות מן הסוג שביצע המערער, וכי אין בכוחו להצדיק סטייה מהכלל של פומביות הדיון. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בהחלטתי מיום 5.12.2024 הוריתי על עיכוב ביצוע ההחלטה עד למתן החלטה אחרת. הערעור המערער חזר על עיקרי טענותיו בהליך קמא. הוא הוסיף כי נפגעת העבירה לא פירטה מה הביא אותה להגיש את הבקשה בחלוף כעשור ממועד ההרשעה; וכי בית המשפט שגה כאשר לא בחן את המניע לבקשה. עוד נטען כי היה על בית המשפט לתת את הדעת לטענות המערער בדבר עיתוי הגשת הבקשה, לאחר שהמערער שילם את מלוא המחיר לחברה ואת מלוא הפיצוי לנפגעת העבירה. עוד טוען המערער כי בית המשפט רשאי שלא להתיר את פרסום שמו של עבריין תוך איזון בין הזכות לפרטיות, לרבות השפעת הפרסום על צדדים שלישיים – אל מול עקרון פומביות הדיון. לטענת המערער, יש להותיר את איסור הפרסום על כנו לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו; ויש להעדיף את שיקול השיקום על פני חשיפת פרטים ישנים בדבר עבירה שהמערער כבר ריצה את עונשו בגינה. לטענתו, הפרסום לא ישרת את האינטרס הציבורי בהרתעה ובמניעת עבירות, ויביא רק לפגיעה בלתי מידתית בו ובמשפחתו. בדיון ביום 10.12.2024 חזר המערער על טענותיו. הוא שב והדגיש את חוסר התועלת בפרסום שמו לאור חלוף הזמן והדרך המשמעותית שהוא עבר במהלך התקופה מאז ביצוע העבירה. זאת, למול הפגיעה הממשית שהפרסום יגרום לו בפן המקצועי והאישי. המערער ציין כי הוא מכה על חטא, כי לא היה לו עבר פלילי לפני העבירה המדוברת, וכי הוא לא הסתבך בפלילים גם לאחר מכן. לטענתו, מאפייני המקרה החריגים מצדיקים כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויורה על המשך איסור פרסום שמו לשם מניעת הפגיעה בו. נפגעת העבירה טענה מנגד כי הכלל הוא דיון פומבי, וכי היא אינה צריכה להסביר את המניע לבקשתה. נפגעת העבירה הבהירה כי היא מבקשת שיתאפשר לה לספר לאחרים על אודות מה שאירע לה, בלא שייאסר עליה לנקוב בשמו של המערער; וכי היא לא הגישה את הבקשה קודם לכן לאור מצבה הנפשי כפי שהיה בעת שניתן גזר הדין. כך או כך – לגישתה, אין לכך רלוונטיות שכן ברירת המחדל היא פרסום שמו של המערער. המדינה טענה אף היא כי אין למנוע את הפרסום. היא הבהירה כי לא הייתה למעשה מניעה לפרסם את שמו של המערער כבר בעת שנחשד בביצוע העבירה, וודאי שלאחר הגשת כתב האישום וההרשעה בו. זאת, מאחר שלא מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה וניתן היה לפרסם את שמו בלא שיתגלו פרטים על אודות נפגעת העבירה. חרף זאת, המערער "נהנה" מתקופה בת 10 שנים בה שמו לא התפרסם. גם לגישת המדינה, הכלל של פומביות הדיון גובר, ויש מקום לכן להורות על פרסום שמו של המערער חרף הנזק שהדבר עלול לגרום לו. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, כך שהחלטת בית המשפט קמא להתיר את פרסום פרטיו של המערער ופרטי העבירות בהן הורשע – תיוותר על כנה. כידוע, בכל הנוגע להליך המתנהל בבית המשפט חל עקרון פומביות הדיון המעוגן כנורמה חוקתית שלפיה ברירת המחדל היא כי "בית משפט ידון בפומבי" (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, וסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט). כנגזרת של עיקרון פומביות הדיון, נחשפים בדרך כל פרטיו של ההליך השיפוטי, ובכלל זה זהותם של נאשמים שהורשעו בדינם (בש"פ 5647/22 פלוני נ' ידיעות אחרונות, פסקה 12 (14.9.2022) (להלן: עניין ידיעות אחרונות); ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (27.12.2021); בש"פ 2211/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (14.4.2015) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ' פלוני, פסקה 10 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן (24.2.2013); בש"פ 3205/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (9.10.2013) (להלן: עניין 3205/13)). עם זאת, עקרון פומביות הדיון איננו מוחלט והוא עשוי לסגת, בין היתר, אל מול אינטרסים שונים של בעלי דין ושל הציבור בכללותו. כך למשל, נקבע בסעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט כי בית המשפט רשאי לדון בעניין מסוים בדלתיים סגורות "לשם הגנה על ענינו של... נאשם בעבירות מין". חריג נוסף מנוי בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט הקובע כי ניתן לאסור על פרסום פרט מפרטי ההליך השיפוטי על מנת להגן על ביטחונו של אדם "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות". יודגש כי בפסיקה נקבע שאת החריגים הללו יש לפרש בצמצום נוכח מעמדו הרם של עקרון פומביות הדיון (עניין פלוני, בפסקה 9; בש"פ 2322/13 אברהם נ' מדינת ישראל (1.5.2013); ע"א 2763/09 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 3 (21.2.2013)). כך, כדי לגבור על האינטרס הציבורי שבפרסום, על המערער להראות כי הפרסום יגרום לו לפגיעה חמורה בפרטיותו אשר תסב לו נזק בשיעור החורג מן הנזק האינהרנטי הרב הנגרם לכל עבריין שעבר עבירה דומה כתוצאה מפרסום שמו. מדובר בנטל כבד במיוחד (עניין 3205/13, בפסקה 5; בש"פ 1071/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.2.2010)). זאת ועוד. לצד החריגים הכלליים הקבועים בחוק הנוגעים לכל סוגי העבירות, ניתן משקל מיוחד לפרסום שמם של מורשעים, שחזקת החפות לא עומדת להם עוד. ביחס למורשעים כאלה, נקבע כי אינטרס הציבור בחשיפת פרטיהם הוא ככלל ניכר ומשמעותי (עניין 3205/13, בפסקה 5). הניסיון מלמד שפרסום כזה, בייחוד לגבי בעלי דין שהורשעו בעבירות מין, דרוש הן כדי לאפשר לציבור לעמוד על המשמר והן משום שהוא עשוי לחשוף פרשות נוספות הקשורות במורשע ולהניע מתלוננות אחרות, ככל שאלה קיימות, להגיש גם הן תלונות (עניין פלוני, בפסקה 11; עניין 3205/13, בפסקה 5). מן הכלל אל הפרט לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת, מאחר שלא מצאתי כי המערער הרים את הנטל המוטל עליו, והוכיח כי עניינו נופל לגדר איזה מן החריגים שמכוחם רשאי בית המשפט לחרוג מעקרון הפומביות. כפי שתואר לעיל, הכלל הוא כי אין די בעצם הפגיעה בפרטיותו של בעל-דין, בשמו הטוב או בפרנסתו כתוצאה מפרסום שמו בקשר עם העבירות שבגינן הוא הורשע – כדי לגבור על עקרון פומביות הדיון. פגיעה כזו היא אינהרנטית לפרסום. כדי להימנע מפרסום, נדרש המבקש זאת להראות חשש לפגיעה חמורה בשיעור החורג מהנזק הרגיל שנגרם בדרך כלל לעבריין שהורשע בדין שפרטיו מתפרסמים. אכן, אין ספק כי הפרסום יזיק למערער – וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו; לשלם את מלוא הפיצויים לנפגעת העבירה; וכאשר הוא החל לפסוע בדרך חיים אחרת ושונה. זוהי תוצאה קשה מאוד עבורו – אולם היא בלתי נמנעת. זאת, מאחר שהיא אינה חורגת מהפגיעה שנפגע כל מי שהורשע בדין (וזאת גם אם השתקם), כתוצאה מפרסום פסק הדין וחשיפת שמו. לכך יש להוסיף כי מדובר במי שהורשע וחזקת החפות אינה עומדת לו עוד, וגם משום כך הפגיעה אינה חריגה באופן המצדיק הימנעות מפרסום. כפי שקבעתי בעבר בהקשר זה בעניין ידיעות אחרונות (בהליך בו הפגיעה הנטענת הייתה לא רק במערער עצמו אלא גם בבני משפחתו): "[...] אין ספק כי פרסום פסק הדין תוך חשיפת זהותו של המערער, צפוי להביא לפגיעה לא קלה בכבודו ובפרטיותו של המערער. כן הוא עלול לפגוע כמובן בכבודם ובפרטיותם של בני משפחתו שלא היה להם כל קשר לעבירה. אין להקל ראש בפגיעה זו [...] אולם הפגיעות הללו נובעות מנזק שאינו חורג מן הנזק הרגיל הנלווה להרשעה פלילית בעבירות מן הסוג שביצע המערער, והן היו נגרמות גם אילו היה מאן דהוא עותר לפרסום פסק הדין זה מכבר. טענות המערער לעניין הפגיעה הקשה שתיגרם לו ולקרוביו מן הפרסום אכן נוגעות ללב, ואולם עם כל הצער שבדבר מדובר בפגיעה הנלווית מטבע הדברים להרשעתו של המערער ונובעת מטיבן של העבירות שביצע, ואין בכוחה כדי להצדיק סטייה מהכלל של פומביות הדיון." אשר לטענות המערער בדבר הזמן שחלף מאז הרשעתו – אני ערה לפגיעה הכרוכה בפרסום שמו של המערער בקשר עם העבירות שביצע שנים רבות לאחר הרשעתו, ובפרט לאחר שהשתקם ועבר כברת דרך בחייו המקצועיים. אכן, בחלוף 10 שנים מהמועד בו הוא ביצע את העבירות; לאחר שהוא הורשע בהן ואף ריצה את מלוא עונשו בגינן – אני סבורה כי האינטרס הציבורי בחשיפת פרטיו פחת. יחד עם זאת, לא הייתה מניעה כי פרטיו של המערער יתפרסמו זה מכבר, עוד כאשר ההליך בעניינו התנהל. אילו אלה היו פני הדברים, ייתכן שהפגיעה שהמערער מתייחס אליה בערעורו הנוכחי הייתה מתעצמת, והייתה מכבידה עליו גם במהלך כל השנים האחרונות – בהן עובדת הרשעתו לא הייתה ידועה. משכך, הטענה בדבר חלוף הזמן מאז המעשה וההרשעה פועלת לשני הכיוונים, כך שאין היא מהווה נימוק המצדיק לסטות מעיקרון הפומביות. אין די גם בטענות המערער לגבי הליך השיקום המשמעותי שעבר. הליך זה הוא מבורך ומרשים, אולם הוא אינו מוכר בפסיקה כשיקול המצדיק את איסור פרסום שמם של בגירים שהורשעו בדין. זאת בניגוד לקטינים, שבעניינם מתאפשר חיסוי זהותם כדי לאפשר להם לשקם את חייהם ולהשתלב בחברה. יחד עם זאת, גם כאשר מתבקש חיסוי שמו של קטין, על בית המשפט לאזן בין הצורך להגן על הקטין ועל סיכויי שיקומו, לבין הצורך להבטיח את שלום הציבור (רע"פ 8233/21 פלוני נ' בריינר, פסקה 21 (14.12.2021); ע"פ 34/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (25.7.2021); בש"פ 10566/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.1.2009)). עוד יש להביא בחשבון כי הבקשה דנן הוגשה על ידי נפגעת העבירה – שגם את לאינטרס שלה יש לתת ביטוי ולהעניק לו משקל. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. ניתן היום, י' כסלו תשפ"ה (11 דצמבר 2024). רות רונן שופטת