ידיעות אחרונות בע"מ נ. פלוני

החלטה בתיק ע"א 4963/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4963/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המערערות: 1. ידיעות אחרונות בע"מ 2. אתי אברמוב נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד פלוני 2. פלונית 3. פלוני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבש"א 6610/07 מיום 26.4.07 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא יהודה זפט תאריך הישיבה: י"ז בטבת התשס"ח (26.12.07) בשם המערערות: עו"ד מור ז"ק; עו"ד תמיר גליק בשם המשיב 1: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה 2: עו"ד מאירה אזרד בשם המשיב 3: עו"ד עפר פירט; עו"ד ספי ריבה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא י' זפט) בבש"א 6610/07, בגדרה נדחתה בקשת המערערות להורות על ביטולו או צמצומו של צו איסור פרסום על ההליך בת.א. 1350/07 המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. רקע עובדתי 1. המשיב 3 (להלן: המשיב) הגיש ביום 4.3.07 תביעה אזרחית (ת.א. 1350/07) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד המשיב 1 (להלן: המבקש). כאמור בכתב התביעה, היה המשיב לקוח של המבקש, וייפה את כוחו לפעול בשמו ולמענו בעניין עסקה לרכישת מקרקעין מחוץ לישראל. בגדרי האמור, הפקיד המשיב בידי המבקש, באמצעות אשתו, המשיבה 2 (להלן: המשיבה), סכומי כסף נכבדים. לפי הנטען, המבקש הפר את חובות האמון כלפי המשיב, ופעל בחוסר יושרה, תוך ניגוד עניינים, וביצע כלפיו עוולות שונות. נטען כי בין המבקש לבין המשיבה נקשרה מערכת יחסים אינטימית, אשר הביאה אותו לפעול לטובת האינטרסים של המשיבה ונגד האינטרסים של המשיב. יצוין כי עוד קודם להגשת התביעה, ביום 28.5.06, פנה המשיב בתלונה לוועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, בה שטח את טענותיו נגד המבקש ודרש להעמידו לדין משמעתי. ועדת האתיקה של מחוז תל-אביב, לאחר שקיבלה, בין היתר, את תגובת המבקש, החליטה, בנקודת הזמן האמורה, לגנוז את תלונתו של המשיב. כפי המצוין במכתבו של מנכ"ל ועד המחוז מיום 19.3.07, כל ההאשמות הוכחשו בתוקף על ידי המבקש, ומשכך "אנו לא נמשיך לטפל בתלונתך בתיק זה לפני שבתי המשפט או הרשויות יכריעו בהאשמותיך נגד [המבקש] ... רק לאחר שיקבעו העובדות או אחת מהן ויוטל דופי ב[מבקש], תוכל לחזור אלינו ואנו נחזור ונטפל בתלונתך". 2. מיד עם קבלת כתב התביעה לידו, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה להטיל צו איסור פרסום על ההליך. ביום 4.3.07 ניתן צו כאמור במעמד צד אחד (החלטת השופטת ת' שפירא). ביום 19.3.07, לאחר הגשת תגובה לבקשה, קבע בית המשפט כי הצו המבוקש דרוש למניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של המבקש. לפיכך, ניתן "צו האוסר על פרסום כל הדיונים, לרבות כתבי הטענות, בתיק 1350/07" (החלטת סגן הנשיא י' זפט בבש"א 5691/07). ביום 10.4.07 הגיש המבקש כתב הגנה, ועימו כתב תביעה שכנגד בעילות של פרסום לשון הרע, פגיעה בפרטיות, והטרדה מאיימת. המערערות, המוציאה לאור של העיתון "ידיעות אחרונות" וכתבת העיתון, ביקשו לפרסם את דבר הגשתה של התביעה ותוכנה, ולפיכך פנו ביום 18.3.07 בבקשה להסרת צו איסור הפרסום, או לחלופין, לצמצומו. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו מיום 26.4.07 קבע בית המשפט כי "לשלב זה של הדיונים, בו טרם הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית כלשהי, ולו לכאורית, הכף נוטה לטובת ההגנה על פרטיותו של [המבקש]". בית המשפט הוסיף כי המעשים המיוחסים למבקש בכתב התביעה הם חמורים ביותר, אך מדובר בטענות גרידא בכתב תביעה, ומשכך, "הפגיעה בזכות הציבור לדעת ובחופש הביטוי אינה חמורה, שהרי אין מדובר במידע שחשוב להביא לידיעת הציבור כבר עתה בטרם נערך בירור, ולו ראשוני של העובדות, ואינה שקולה כנגד הפגיעה החמורה בפרטיותו של [המבקש]". לפיכך, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה, אך סייג את החלטתו בכך ש"הצו יתבטל מאליו עם מתן פסק הדין, אלא אם כן יוארך או יבוטל קודם לכך על ידי המותב שידון בתביעה". על כך הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 3. המערערות מציינות כי בהתאם להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ניתן לאסור על פרסום בקשר לדיוני בית המשפט במקרה של פגיעה חמורה בפרטיות. לגישתן, במקרה שלפנינו פרסום פרטי המקרה לא יגרום לפגיעה כאמור, ולפיכך, לא היה מקום למתן הצו. לשיטתן, לא די בכך שעורך דין טוען כי פרסום שמו בהקשר של הליכים משפטיים כנגדו, בהם נטען כי מעל באמון לקוחו, עלול לגרום לנזק, שכן אין בכך משום פגיעה חמורה בפרטיות. המערערות מדגישות, כי כתב התביעה כולל טענות בדבר הפרת חובות נאמנות של עורך-דין כלפי לקוחו, תוך הימצאות במצב של ניגוד עניינים, וביצוען של עבירות מרמה. טענות אלה, לפי מהותן, מעוררות עניין ציבורי רב. כן נטען כי קיימת חשיבות בפרסום הפרשה ולו בכדי להזהיר את המיוצגים או המבקשים להיות מיוצגים על ידי המבקש, בדבר קיומה של תביעה נגדו. המערערות מוסיפות, כי טיבו של כל כתב תביעה שטענות המוצגות בו הן בבחינת טענות גרידא, וכי במקרה זה אף נכללו בכתב התביעה מסמכים המחזקים את הטענות. נטען כי יש חשיבות גם לפרסום כתבי בי-דין, ולא רק לפרסומם של פסקי דין וכי הציבור ידע להבחין בין טענות המוצגות בתביעה אזרחית לבין עובדות שנקבעו בפסק דין, וידע להעניק לדברים את המשקל המתאים. עוד הובהר, כי בנקודת הזמן הנוכחית הוגש כתב הגנה על ידי המבקש, וניתן יהיה ליתן ביטוי הולם לגרסתו של זה האחרון בנושאי המחלוקת. המערערות מבקשות לבטל את צו איסור הפרסום במלואו. לחלופין, מתבקש ביטולו החלקי של הצו, באופן שרק שמה של המשיבה יוותר חסוי (בדיון שנערך לפנינו הבהירו המערערות כי אין הן עומדות על פרסום שמותיהם של שני המשיבים). עוד התייחסו המערערות (בגדרי סיכומי התשובה מטעמן) לטענת המבקש כי יש לדחות הערעור על הסף, שכן היה עליהן להגיש בקשת רשות לערער. לטעמן אין ממש בטענה שכן מבחינתן, כמי שאינן צד להליך העיקרי, החלטת בית המשפט בעניין איסור הפרסום היא בבחינת פסק-דין. המשיב הודיע כי הוא מצטרף לטיעוני המערערות, ואינו מתנגד לקבלת הערעור ולהסרת צו איסור הפרסום. 4. המשיבה תומכת בהחלטת בית המשפט על הנמקותיה. נטען כי פרסום התביעה, אשר טרם נדונה או הוכרעה, יגרום נזק חמור לפרטיותה, לכבודה ולכבוד משפחתה, ועלול לגרום לנזק לילדיהם (הבגירים) של המשיבים. נטען עוד כי פרסום ההליך עלול להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו. הוסף כי בין בני הזוג מתנהלים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה. היבטים רבים המוזכרים בתביעה נדונים בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה, ובפועל נחשפים בתביעה הנוכחית. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פרסום שמו של המבקש, יביא באופן ישיר לפרסום שמה. 5. המבקש תומך אף הוא בהחלטת בית המשפט על נימוקיה. כטענת סף נטען, כאמור, כי דין הערעור להידחות על הסף שכן החלטת בית המשפט הינה החלטת ביניים, אשר יש להשיג עליה בדרך של הגשת בקשת רשות לערער. לגוף הדברים נטען, כי המשיב ביקש לפגוע בתדמיתו ובשמו הטוב. הגשת התביעה נועדה ליצור, כלשונו של המבקש, "מטריה משפטית ולו גם דולפת" אשר תאפשר לכלי תקשורת לפרסם את הכתבה אודותיו; זאת לאחר שניסיונות קודמים של המשיב בעניין זה לא צלחו. לשיטתו, עקרון פומביות הדיון, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אינם ערכים מוחלטים. מולם ניצבים זכותו של המבקש לפרטיות ולפרטיות משפחתו (ובה שתי בנות קטינות), זכותו לשמו הטוב, לקניינו, ושלא יתפרסמו נגדו דברי רכילות מרושעים. נטען כי כתב התביעה הוא "ברובו גיבוב של כזבים והכפשות" נעדרות בסיס, ו"חלקו האחר הוא בגדר רכילות זולה היורדת לרבדים הנמוכים של צנעת הפרט". נטען כי כתב התביעה מייחס למשיב עבירה של מעילה בכספי לקוחות, שהיא אולי העבירה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת כאשר מדובר בעורך-דין, ומשכך בדין הפעיל בית המשפט את סמכותו. המבקש מציין כי במקרה הנוכחי לא נעשה כל בירור, ולו ראשוני, של העובדות. בצד האמור נטען כי בנסיבות שלפנינו יש סמכות לאסור על הפרסום גם נוכח הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) וזאת משום שכתב התביעה שכנגד מסתמך על עילות מכוח חוק אחרון זה. דיון והכרעה המסגרת הדיונית 6. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.5.07 הביאה לכלל סיום את ההתדיינות בין המערערות – אשר אינן צד להליך האזרחי "העיקרי" – לבין המשיבים בעניין איסור הפרסום. בנסיבות אלה, נתונה ההחלטה לערעור בזכות. כפי שנפסק: "הדיון בבקשת רשות פרסום כאמור, מהווה הליך 'עצמאי' ונפרד מן ההליך נושא הדיון בתיק העיקרי, פלילי או אזרחי; והוא מתנהל במסגרתו של ההליך העיקרי כ'הליך נילווה'. מוגשת הבקשה על ידי מי שהוא 'זר' להליך העיקרי, יזומנו לדיון בה גם הצדדים להליך העיקרי; וכאשר מדובר בהליך שהמדינה אינה צד לו, רשאי בית המשפט לצרף לדיון בבקשה למתן רשות פרסום גם את היועץ המשפטי לממשלה. על פי הילכת חסן ... [בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 677 1991) – ע' פ'], מהווה ההחלטה ב'הליך נילווה' כזה 'פסק דין'; ובתור שכזו, היא נתונה לערעור בזכות על פי חוק בתי המשפט, ללא קשר להליך העיקרי (בש"פ 6878/98 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.99)). נוכח האמור, אין בידנו לקבל את טענת המבקש כי יש לדחות הערעור על הסף מן הטעם שלא מוקנית למערערות זכות ערעור. דיון 7. סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה קובע את עקרון היסוד לפיו "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". עקרון פומביות הדיון "הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו. בשמירתו טמונה, כידוע, אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 451 (1991) – להלן: עניין וילנר; כן ראו: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341 (1995) – להלן: עניין מרום). ביסוד עקרון פומביות הדיון עומדים עקרון חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת (השוו: ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3) 714, 718 (1999); בש"פ 4814/05 ביטאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.7.05) פסקה 6 – להלן: עניין ביטאר). "פומביות הדיון מאפשרת לציבור לקבל מידע על פעילויותיהן של הרשויות הציבוריות, ובהן בתי משפט והרשות החוקרת" (בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד נח(6) 933, 938 (2004) – להלן: עניין פלוני), ובכך מתאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות "שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.4.06) פסקה 13 – להלן: עניין חברת החדשות). בשמירה על עקרון פומביות הדיון טמונה אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי ולביצור אמון הציבור בבית המשפט. "באמצעות פומביות הדיון, הצדק לא רק נעשה אלא גם נראה, וכך נמנע הרושם שהדין נעשה במסתרים ומשיקולים נעלמים" (בג"צ 258/07 ח"כ גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006 (לא פורסם, 6.2.07) פסקה 6 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש – להלן: עניין גלאון; כן ראו עניין חברת החדשות, פסקה 14). רציונל נוסף לעקרון פומביות הדיון, עליו עומדת השופטת ע' ארבל בעניין חברת החדשות הינו "תרומתו לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך... 'פומביות הדיון היא מעיקרי היסוד של עשיית משפט צדק' ... עינו המבקרת של הציבור היא אמצעי העשוי, כשלעצמו, 'לבטל כל אפשרות של שפיטה מתוך משוא פנים ודעה קודמת' (עניין חברת החדשות, פסקה 14). מעקרון פומביות הדיון נגזרת הזכות לפרסם דברים שנאמרו בבית המשפט (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499 (1986)). כפי שנפסק "לעקרון פומביות הדיון שני פנים: האחד, ניהול הדיון בדלתיים פתוחות, כך שכל אחד מן הציבור רשאי לנכוח בדיון; והשני, היתר לפרסם ברבים את תוכנם של הדיונים כחלק מזכות הציבור לדעת. ... בימינו, חשיבותו העיקרית של עקרון פומביות הדיון טמונה בהיבט השני שעניינו האפשרות לפרסם את דבר הדיונים ותוכנם, ובכך להביאם לידיעת כלל הציבור" (עניין גלאון, פסקה 6 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש; כן ראו: עניין חברת החדשות, פסקה 15; רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 111 – 112 (2004) – להלן: עניין יאנוס; בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658, 663 – 664, 666 (2004)). פגיעה בעקרון פומביות הדיון אפשרית רק מכוח עיגון מפורש בחוק (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה; עניין תורג'מן, בעמ' 663). איסור פרסומם של הליכי משפט שנוהלו בפומבי, טעון אף הוא עיגון מפורש בחוק (עניין יאנוס, בעמ' 115). 8. בהליך שלפנינו, הוטל צו איסור פרסום מכוח הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שזו לשונה: . "איסור פרסומים (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם". מבין הסמכויות שבסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, רלוונטית לענייננו הסמכות לאסור פרסום "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות". הסמכה אחרונה זו נוספה לחוק בתי המשפט בתיקון חקיקה משנת תשס"ג (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 33), התשס"ג – 2002, ס"ח 202). כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, ביקש תיקון החקיקה לשנות מן המצב ששרר באותה עת, בגדרו לא היה בית המשפט מוסמך לאסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של אדם, למרות שזכות זו עוגנה כזכות יסוד בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 31) (איסור פרסום), התשס"א – 2001, ה"ח 496). בהוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט בחר המחוקק למקם את נקודת האיזון שבין הערכים החוקתיים המתנגשים – פומביות הדיון מצד אחד, והזכות לפרטיות מן הצד האחר – בנקודה בה נגרמת "פגיעה חמורה בפרטיות" (השוו: על"ע 1368/04 אפרתי נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 19.10.04) פסקה 6 – להלן: עניין אפרתי). בחירה זו עולה בקנה אחד עם גישה שהובעה בפסיקת בית משפט זה עוד קודם לקבלת תיקון החקיקה האמור, לפיה ככלל, תינתן הבכורה לעקרון פומביות הדיון על פני הזכות לפרטיות: "פומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים ולעתים קרובות בפרטיות העדים, אך ככלל, הזכות לפרטיות - הגם שגם היא זכות יסוד - נסוגה מפני עקרון הפומביות. אכן, כמו עקרון הפומביות קבועה גם הזכות לפרטיות בחוק יסוד. ... אלא שסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה הוא הוראה מיוחדת הגוברת על סעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק-יסוד: השפיטה וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הינם שניהם חוקי יסוד, ומעמדם הנורמטיבי שווה, אך בעוד שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו דן בזכות לפרטיות במלוא היקפה, מסדיר חוק-יסוד: השפיטה את הסוגיה המיוחדת של פומביות הדיון. בהוראות הכלליות הקבועות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בדבר הזכות לפרטיות אין כדי לשנות את ההסדר החוקתי המיוחד שנקבע בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, כפי שפורש בפסיקה" (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592, 598 (2002) – להלן: עניין יצחק; כן השוו: בג"צ 1435/03 פלונית נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, פ"ד נח(1) 529, 542). 9. הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט תוחמת עצמה, בהקשר בו עסקינן, לאיסור פרסום בשל פגיעה בפרטיות. לפיכך, כשלב ראשון בהפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט יש לבחון האם איסור הפרסום המבוקש נדרש לשם מניעת פגיעה (חמורה) בפרטיות. בכך נבדלת הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט מהוראות אחרות, דוגמת הוראת סעיף 70(ה1)(1) הסמוכה לה, המסמיכה את בית המשפט לאסור פרסום שמו של חשוד מקום בו הדבר עלול לגרום לו "נזק חמור", מבלי לבחון מהו הערך המוגן אשר הפגיעה בו מחוללת את אותו נזק. מקום בו הפגיעה הנטענת אינה בפרטיות של אדם אלא בערך אחר, אין בהוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט כדי לסייע. הגדרת היקף התפרשותו של המונח פרטיות אינה קלה, ואף נאמר כי "הגדרה זו הינה קשה ביותר, ואולי אף בלתי אפשרית" (ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, 856 (1988)). בדין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט משנת 1976, אשר המלצותיה הובילו לחקיקת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) נאמר כי "זהו אחד המונחים המשפטיים שאינו ניתן להגדרה מדויקת, אם כי תחומיו ברורים למדי. תחומיו של המונח מתפרשים לגבי אותם ענינים של הפרט, אשר על פי מוסכמות חברתיות זכאי הפרט לשמרם לעצמו מבלי שזולתו יתן להם פומבי ללא הסכמתו" (דין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט, כפי שמופיע בספר יצחק כהן 87, 88 (מ' אלון ואח' עורכים, 1989); ראו גם דברי הסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם – 1980 ולסעיף 2 להצעת החוק, ה"ח 206, 207). חוק הגנת הפרטיות אינו מגדיר את היקף התפרשותה של הזכות, אלא מונה שורת מקרים העולים כדי פגיעה בפרטיות. כפי שנפסק: "הפרטיות הוגדרה בחוק (סעיף 2) באופן שאינו 'מכסה' את כל מקרי הפרטיות המקובלים. בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות שמעבר להגדרת החוק, ממשיך לחול המשפט המקובל הישראלי" (בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (לא פורסם, 14.5.06) פסקה 8 – להלן: עניין פלונית). באחת הפרשות נאמר לגבי היקפה של הזכות החוקתית לפרטיות כך: "היקפה של זכות זו אינו נקי מספקות. רבות נכתב עליה ... עתה, משניתן לה בסיס חוקתי חקוק, יש לפרשה מתוך 'מבט רחב' ... ניתן לקבוע, כי הזכות החוקתית לפרטיות משתרעת, בין השאר – ובלא כל ניסיון להקיף את הזכות על כל היבטיה – על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ... הזכות לפרטיות היא בין השאר ... הגבלה על נגישותם של אחרים אל היחיד ... זכות הפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. היא משרטטת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת" (בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב וילק, מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 470 – 471 (1994) הנשיא א' ברק – להלן: עניין דיין). ברוח דומה, מוסיף הנשיא א' ברק בעניין פלונית את הדברים הבאים: "היקפה של הזכות החוקתית לפרטיות ייקבע על פי פירושה של הוראת סעיף 7 בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לזכות היבטים שונים, ותחומי פריסה רחבים ... אכן, 'הזכות לפרטיות היא זכות מורכבת, שאת גבולותיה לא קל לקבוע' ... אין לנו צורך, לעניין העתירה שלפנינו, להרחיב בעניין זה. די אם נציין כי הזכות לפרטיות – כמו הזכות לכבוד האדם אליה היא קשורה בקשר הדוק – מבוססת על האוטונומיה של הפרט ... 'הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד' ... 'עניינה של זכות הפרטיות הוא... באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות' ... הפרטיות נועדה לאפשר לפרט 'תחום מחייה' שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה. בתחום זה האדם הוא עם עצמו. זו 'הזכות להעזב לנפשו' ... הזכות לפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. היא משרתת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת" (עניין פלונית, פסקה 10). לאחרונה נפסק כי הזכות לפרטיות "מגלמת את אינטרס היחיד שלא להיות מוטרד בצינעת חייו על ידי אחרים" (ע"א 8825/03 שירותי בריאות כללית נ' משרד הבטחון (לא פורסם, 11.4.07) פסקה כ"א – השופט א' רובינשטיין; וכן ראו: זאב סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175 (תשמ"ג), המוזכר שם). במקרה אחר התייחס השופט א' גרוניס לאמירה שצוטטה לעיל מפסק הדין בעניין דיין לפיה הזכות לפרטיות משתרעת על "זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ". נאמר כי אין להגביל אמירה זו להיבט הפיזי של הבית. "יש להבינה בצורה רחבה יותר, באופן מטאפורי, ברוח הביטוי שטבעו וורן וברנדייס "the right to be let alone" [במאמרם: S.D. Warren, L.D. Brandeis “The Right to Privacy” 4 Harv. L. Rev. 193 (1890 – 1891) – ע' פ'] (בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח(4) 842, 856 (2004)). עוד השוו: אלי הלם דיני הגנת הפרטיות 1 – 18 (2003) – להלן: דיני הגנת הפרטיות; מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות משפט וממשל יא 9 (2007) – להלן: בירנהק; ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 345 – 347 (2004); ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.99) פסקה 9 לפסק דינו של השופט ח' אריאל. על היקף פרישתו של המונח פרטיות ניתן ללמוד גם מן הגישות שהוצגו בפסיקת בית משפט זה בהתייחס לפרשנות הדיבור "ענייניו הפרטיים של אדם" המופיע בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות. בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994) (להלן: עניין ונטורה) הציג השופט ג' בך עמדתו כי יש לפרש המונח האמור באופן רחב כך שיכלול "כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדומה" (עניין ונטורה, בעמ' 821). מאידך, השופטת ט' שטרסברג-כהן הביעה עמדתה, כי "ראוי שלא ליצור רשימה סגורה או פרטנית אלא לאפשר בדיקת הנושא על-פי ההקשר שבו הוא מופיע. לדידי, התשובה לשאלה מהו עניינו הפרטי של אדם אינה חד-משמעית, וכמו ביטויים רבים שאנו נתקלים בהם בספר החוקים ובחיי היום-יום, פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה שלשמה נדרשת פרשנות זו" (עניין ונטורה, בעמ' 835). 10. ככל שיימצא כי איסור הפרסום נדרש לשם מניעת פגיעה בפרטיות, יש להמשיך ולבחון את עוצמתה של הפגיעה. הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט קובעת כי ניתן לאסור פרסום רק מקום בו הדבר נדרש "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות". בהוראה זו גילה המחוקק דעתו כי לא די בפגיעה "סתם" בפרטיות כדי להביא להטלת איסור פרסום (ויוער בהקשר זה, כי בהתייחס לאדם עם מוגבלות שכלית או נפשית, נקבע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט כי ניתן לאסור פרסום מקום בו נגרמת פגיעה בפרטיות, מבלי שנדרש שתהא זו פגיעה חמורה). השאלה אם פגיעה בפרטיות עולה לכדי פגיעה חמורה תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע. ככלל, ככל שהמידע מתייחס לעניינים המשתייכים לליבת המונח פרטיות, תגבר הנטייה לראות בפגיעה כפגיעה חמורה. 11. עולה מן האמור, כי כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו (השוו: רע"א 3232/04 פלוני נ' פלונים (לא פורסם, 18.5.05) פסקה 12; בש"פ 972/06 זריהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.06)). בנוסף, ומבלי לקבוע רשימה סגורה של שיקולים אפשריים, ניתן להביא במניין השיקולים את השלב בו נמצא הדיון השיפוטי – אין דינו של פרסום בשלב הגשת כתב התביעה, כאשר ניצבת גרסה אחת בלבד, כדינו של פרסום פסק דין, הכולל ממצאים שעברו את כור ההיתוך השיפוטי (השוו: עניין חברת החדשות, פסקה 30). בצד האמור נזכיר, כי כפי שנפסק לא אחת, את החריגים לעקרון פומביות הדיון יש לפרש על דרך הצמצום (ראו: עניין וילנר בעמ' 451; עניין מרום, בעמ' 341; עניין אפרתי, פסקה 5; עניין ביטאר, פסקה 9; עניין פלוני, בעמ' 939). מן הכלל אל הפרט 12. במקרה שלפנינו, בכל הנוגע למערכת היחסים המקצועית שבין המבקש לבין המשיב (בנושאים שהם נעדרי זיקה ישירה למערכת היחסים בין המבקש למשיבה), נראה כי יש קושי של ממש לקבוע כי פרסומם של הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות. עיקר טענותיו של המבקש מכוונות, כך נראה, לפגיעה שתיגרם לשמו הטוב, אשר אינה מביאה בהכרח גם לפגיעה בפרטיותו. יש לזכור כי "ההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות" – רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 584 (2005) (כן השוו: אורי שנהר דיני לשון הרע 165 – 167 (תשנ"ו); בירנהק, בעמ' 28). מכל מקום, גם אם נניח לצורך הדיון, ולטובת המבקש, כי פרסומם של הדברים עולה לכדי פגיעה בפרטיות, ניתן לומר כי עצמת הפגיעה אינה מגעת לכדי פגיעה חמורה. הטענות המופנות כלפי המבקש אינן טענות קלות. עם זאת, נוכח ההקשר המקצועי המובהק בו הן נטענות, אין הן נוגעות לליבת המונח פרטיות ואין הן עולות לכדי פגיעה חמורה בפרטיות, כנדרש. לפיכך, לא היה מקום, לטעמנו, להטיל צו איסור פרסום גורף, שיחול גם על הטענות הנוגעות למערכת היחסים המקצועית בין המבקש לבין המשיב. 13. שונים הם הדברים באשר לטענה כי המבקש ניהל מערכת יחסים עם המשיבה. עניינים אלה נוגעים באופן מובהק לצנעת הפרט. ככל שמדובר במערכות יחסים אינטימיות שבין אנשים, רשאים הם, ככלל, להותירם מחוץ לעינו של הציבור. משכך, דיווח על עניינים אלה עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיות. עלינו להמשיך אפוא ולבחון, האם יש מקום להתיר את פרסום המידע האמור, בהתאם לאמות המידה שהותוו לעיל. בהקשר זה יש לזכור כי קיימת זיקה הדוקה בין הטענות הנוגעות למערכת היחסים האישית שנוהלה, כנטען, בין המבקש לבין המשיבה, לבין אלה המתייחסות למערכת היחסים המקצועית שבין המשיב לבין המבקש; זאת, נוכח טענת המשיב כי אותה מערכת יחסים אישית היא שהביאה לכך שהמבקש מעל באמונו. מקובלת עלינו עמדת המערערות כי בעניין אחרון זה – מערכת היחסים המקצועית – יש עניין ציבורי בפרסום נוכח היותו של המשיב עורך-דין, הנותן שירותים לציבור הרחב (והשוו לפרשנות המונח בהקשר להוראת סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות: דיני הגנת הפרטיות, בעמ' 232 – 236). בנסיבות שלפנינו, הזיקה בין מערכת היחסים המקצועית לבין זו האישית משליכה על מידת העניין הציבורי בפרסום אודות מערכת היחסים האישית. עוד נציין, כי כעולה מכתב ההגנה, אין המבקש מכחיש את עצם קיומה של אותה מערכת יחסים, וגם לא התבהר לנו הנזק הקונקרטי שייגרם מדבר פרסומה של מערכת היחסים. בשים לב לכל אלה, על רקע האיזון הנורמטיבי עליו עמדנו והבכורה שניתנת לשיקול של פומביות הדיון, איננו סבורים כי היה מקום במקרה זה להטלת איסור גורף על אזכורה של מערכת היחסים האישית. שונים הם הדברים בהתייחס לפרסום שמה של המשיבה (או לפרסום שמו של המשיב, אשר יביא מאליו לפרסום שמה). המשיבה אינה צד להליך העיקרי. לטענתה, פרסום שמה יסב לה נזק רב. בנוסף, אין עניין ציבורי מיוחד בפרסום שמה. כאמור, המערערות עצמן הודיעו כי אין הן מבקשות לפרסם את שמה או את שמו של המשיב. לפיכך, ראינו לאסור על פרסום שמם של המשיבה והמשיב וכל פרט מזהה ביחס אליהם. נציין בהקשר זה, כי טענת המשיבה כי פרסום שמו של המבקש כשלעצמו יביא לפרסום שמה נטענה באופן כוללני, ואין בידנו לקבלה. ככל שכוונתה היא לכך שישנו מעגל קרוב המודע למערכת היחסים בינה לבין המבקש, ממילא בהתייחס לאלה אין טעם לאסור את הפרסום. שיקול נוסף אשר תומך באיסור פרסום שמות המשיבים 2 – 3 (להלן: המשיבים), נובע מן ההליך המתקיים ביניהם בבית המשפט לענייני משפחה. הליך זה מתנהל בדלתיים סגורות (סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט). נטען על ידי המשיבה (והדברים לא הוכחשו) כי מקצת מן הדברים הנטענים בתיק נושא ההליך שלפנינו חופפים לנושאים שנדונים בתביעה בבית המשפט לענייני משפחה. פרסום שמם של מי מן המשיבים במקרה שלפנינו עלול אפוא לפגוע באחד מן האינטרסים שבקיום הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות – הגנה על הפרטיות בעניינים משפחתיים אינטימיים (עניין יצחק, בעמ' 600; כן ראו דיני הגנת הפרטיות, בעמ' 392). נעיר בשולי עניין זה, כי הגם שהמשיבה אינה צד להליך העיקרי, אין מניעה מלצוות על איסור פרסום כדי למנוע פגיעה חמורה בפרטיותה, שכן היא בבחינת "אדם אחר ששמו הוזכר בדיון". בנוסף, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט מיום 19.3.07, הוגשה מטעם המשיבה בקשה דומה לבקשה שהגיש המבקש, אך נוכח התוצאה אליה הגיע בית המשפט לפיה הוטל צו איסור פרסום, התייתרה הבקשה ונמחקה. בנסיבות אלה, ומשנשמעו טיעוני המשיבה לפנינו, לא ראינו מניעה מהטלת איסור פרסום חלקי, כאמור. 14. בשולי הדברים נתייחס לטענת המבקש כי יש לאסור את פרסום ההליך מכוח הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, המסמיכה את בית המשפט לאסור על פרסום ברבים של הליכים במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע. נטען כי בית המשפט מוסמך לאסור פרסום ההליך מכוח הוראת חוק אחרונה זו, שכן בגדרי התביעה שכנגד שהגיש המבקש נכללות טענות לפרסום לשון הרע. אין בידנו לקבל הטענה, ולו משום שהמבקש לא פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאיסור פרסום לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע; ובקשתו לאיסור פרסום הוגשה לבית המשפט המחוזי עובר להגשת התביעה שכנגד. סיכום 15. סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו. צו איסור הפרסום שניתן על ידי בית המשפט המחוזי יצומצם ויחול על פרסום שמות המשיבים 2 – 3 בלבד או כל פרט מזהה ביחס אליהם. בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: מסכימה אני עם פסק דינו של חברי השופט פוגלמן. אכן השאלה הטעונה הכרעה בהליך מן הסוג שלפנינו, היא מציאת נקודת האיזון הראויה בין הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב לבין ההגנה על עיקרון פומביות הדיון, על חופש המידע ועל זכות הציבור לדעת וכן על האמון בטוהר ההליך השיפוטי. המבקש העלה בפנינו את הטענה כי הגשת התביעה נועדה, בין היתר, להכשיר פרסום שעל פי הטענה המשיב חפץ בו, אך גם הוא וגם המערערת מנועים מפרסומו עקב מגבלות חוק איסור לשון הרע; כן טען המבקש כי הרצון של המשיב לפרסם את טענותיו מונע ממניעים פסולים של נקמה במבקש והסרת איסור הפרסום תשרת מטרה פסולה זו ותכשיר פרסום שלכאורה יש בו לשון הרע. אכן אין לשלול את האפשרות כי המניע לפרסם פרסום שלילי ופוגעני כלפי אחר מניע את גלגלי מהלך הפרסום בין אם אמיתי הוא ובין אם מבוסס הוא על לשון הרע שיש בה סילוף, כך בדרך כלל וכך גם בעניין שלפנינו. הדיווח העיתונאי על הליכים משפטיים מקנה מטריה מגוננת למפרסם, גם אם מניעיו אינם תמימים. אולם בתחרות בין הפגיעה בפרטיות לבין ההגנה הניתנת לפרסום של הליך תלוי ועומד בבית המשפט גובר משקלו של הערך המגן על ההליך השיפוטי, תוך שהמפרסם חייב בצמצום מידת הפגיעה בפרטיות במתכונת עליה עמד חברי בפסק דינו. הערובות לצמצום הפגיעה נעוצות, בין היתר, באתיקה העיתונאית המחייבת פרסום הוגן בו יובהר כי מדובר בטענות חד-צדדיות המועלות בתביעה שטרם הוכרעה בבית המשפט ותוך הבאת עמדות ההגנה בתשובה לאותן טענות. על העיתונות החותרת להרחבת חלון הפרסום כדי לספק לציבור את המידע שהוא זכאי לקבלו, מוטלת החובה והאחריות לצמצם את הפגיעה בנשוא הפרסום, ובענייננו יש מקום להבהיר את השלב, המסגרת והערך ההוכחתי שיש לטענות תובע בשלב מוקדם זה של ההליכים. יש לצפות מהמערערת כי תנהג באחריות המתבקשת מכוחה לפרסם מידע לציבור ותדע למזער את פגיעתו באופן פרופורציוני למצב ההליך השיפוטי. אשר על כן אני מצטרפת לעמדת חברי השופט פוגלמן. ה נ ש י א ה השופטת ח' חיות: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ע' פוגלמן ומצטרפת להערותיה של הנשיאה ד' ביניש. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"א באדר א' התשס"ח (27.2.08). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07049630_M06.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il