פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק רע"פ 4157/06
בבית המשפט העליון
רע"פ 4157/06
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' אלון
המבקשים:
1. פלוני
2. פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.4.06 בע"פ 9799/05 שניתן על-ידי כבוד השופטים ע' חבש, י' צבן וי' נועם
תאריך הישיבה:
כ"ד בניסן התשס"ז
(12.4.07)
בשם המבקשים:
עו"ד נאיל זחאלקה; עו"ד ויסאם אגברין;
עו"ד זעים עמאש
בשם המשיבה:
עו"ד אוהד גורדון
פסק-דין
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. המערערים הורשעו, לאחר שהודו בעובדות כתב אישום מתוקן, בשלוש עבירות של גרימת מוות ברשלנות, וכן בעבירות של גרימת חבלה ברשלנות והסעת תושב זר שלא כדין. זאת, משום שהסיעו לאזור תל-אביב מחבל מתאבד שגרם למותם של שלושה ולפציעתם של רבים אחרים. בגזר הדין של בית משפט השלום נקבע, בין היתר, כי המערערים יישאו בעונשי מאסר של חמש שנים (המערער 1, שלגביו גם הופעל עונש של מאסר מותנה) ושלוש שנים (המערער 2). בית משפט השלום ביטא בגזר-דינו את העמדה כי ניתן לקבוע עונשי מאסר מצטברים בגין ריבוי העבירות של גרימת מוות ברשלנות. בית המשפט המחוזי, שדן בערעורים מטעם שני הצדדים, אישר את קביעתו של בית משפט השלום בדבר האפשרות להטיל עונשים נפרדים ומצטברים, והחמיר בעונשו של המערער 2, כך שיועמד על ארבע שנים ומחצה. כמו-כן החליט בית המשפט המחוזי לפסול את המערערים מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של עשר שנים.
כנגד פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור, ובהסכמת המשיבה, ניתנה הרשות. לאחר שבחנו בעיון את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. להלן נימוקינו.
2. סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) קובע לאמור: "בית משפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". היום נדרשים אנו, שוב, לשאלה מהו פירושם של המילים "אותו מעשה" שבהוראת הסעיף. הפסיקה נדרשה לשאלה זו לא אחת. הובהר, כי המושג "אותו מעשה" אין עניינו רק במעשה הפיזי, אלא מדובר ב"מושג נורמטיבי, ועד שנסיק אם בנסיבותיו של אירוע פלוני היה זה – או לא היה זה – 'אותו מעשה', שומה עלינו לאסוף על חיקנו את מיכלול הנסיבות של האירוע" (ע"פ 9804/02 ש. ש. נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461; ראו גם ע"פ 2587/06 מ. ש. נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2) 2681). בענייננו, סקר בית המשפט המחוזי בפסק-דינו את מבחני-העזר שהותוו בפסיקה לעניין השאלה אם במקרה מסוים מדובר ב"אותו מעשה", אם לאו. אין צורך לחזור על הפירוט כולו – מדובר בעיקרו של דבר בשני מבחני-עזר, האחד צורני-עובדתי - האם מדובר בפעולות נפרדות שאמנם עוקבות זו-את-זו אך ניתן לפצל ביניהן למרות ביצוען ברצף; והאחר מהותי-מוסרי – מהות האינטרס של קורבן העבירה: ריבוי הנפגעים, השיקול המוסרי, חשיבותו של הערך הנפגע ושיקולים נוספים (ראו עניין ש. ש. הנ"ל והאסמכתאות שם; כמו-כן ראו ע"פ 3504 ,3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 2516; ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2) 2795; רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 2229).
3. מה נשתנה המקרה הזה מן המקרים שנדונו בפסיקה בעבר? שבענייננו, עסקינן בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, ואילו במקרים אחרים שבהם התעוררה השאלה עד כה, בהקשר של עבירות המתה, דובר בעבירת הרצח. אלא שבעניין זה מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי הפסיקה לא תחמה, ולא ביקשה לתחום, את הבחינה הנורמטיבית, תלויית-הנסיבות והשיקולים העקרוניים, אך ורק לעבירת הרצח. כדברי השופט מ' שמגר באחת הפרשות: "מי שגורם במעשה אחד למספר מקרי מוות (למשל על ידי הנחת מטען נפץ או נהיגה רשלנית), יכול להאשם במספר עבירות של גרם מוות כמספר ההרוגים או בעבירה כוללת אחת החובקת את כל המעשה, הכל לפי שיקול דעת התביעה. בדרך כלל יוטל עונש אחד... אולם, בית המשפט רשאי להחליט לאור המהות המיוחדת של העבירות ונסיבותיהן המיוחדות כי יוטלו עונשים נפרדים, ואם כן, אם אלו יהיו חופפים או מצטברים" (ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2) 187; ההדגשה הוספה). הערך של חיי אדם, והצורך ליתן ביטוי עונשי לכל קיפוח של חיי אדם – עקרונות מנחים שהפסיקה חזרה והדגישה בהקשר הנדון – אינם מתייחדים לעבירת הרצח, והם נכונים גם לעבירות אחרות שתוצאתן מות הקורבן. "כאשר מדובר במעשי אלימות, קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו" – כך נפסק (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289). "לשיקול המוסרי" – כך פסק בית המשפט העליון – "יצרף עצמו שיקול ההרתעה. יֵדַע המתכנן לפגוע באדם... כי ישא בעונש על כל אדם שיקפח את חייו" (ראו עניין ש. ש. הנ"ל). כך לגבי המתכנן, וכך גם לגבי מי שהתנהגותו הרשלנית מסכנת את חייהם של רבים.
4. אכן, החלת מבחני-העזר ואיזון השיקולים המונחים על הכף בסוגיה האמורה, מושפעים מטיב העבירה ומאופי המעשה. כפי שכבר נכתב, מבחני העזר אינם מספקים כלל הכרעה ברור, ו"דווקא יישומם באופן מצטבר זה לזה, תוך התחשבות במכלול הנסיבות המאפיינות את האירוע העברייני, הוא אשר מנתב את דרכנו אל הפתרון הראוי, וממנו נגזר עונשו של הנאשם". על כן, "המשקל שניתן לכל מבחן, הוא פועל יוצא של טיב העבירה בה חטא המבצע, נסיבות ביצועה ונתונים נוספים" (ע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4) 2646). לא בכל מקרה שבו התנהגות רשלנית מצד הנאשם הביאה למותם של מספר אנשים, מוצדק יהיה להטיל עונשים נפרדים ומצטברים. לא תמיד נכון להתייחס באותו אופן, בהקשר הנדון, למעשה-המתה מכוון ולמעשה-המתה רשלני. הכל תלוי בנסיבות, בהתאם לגישה הפרגמאטית – כלשונה של השופטת דורנר בעניין פופר הנ"ל – הנקוטה על-ידינו. מקובלים עלי בעניין זה דבריו של בית המשפט המחוזי, ואין לי אלא להביאם כלשונם:
ההכרעה בשאלת הצטברות העונשים בעבירות של רשלנות, תיבחן על-פי מכלול נסיבותיו של כל אירוע, ועל יסוד המבחנים שנקבעו בפסיקה, קרי: הצורני-עובדתי, המהותי-מוסרי וההרתעתי. על בית-המשפט לשקול, מחד – כי העבירות בוצעו שלא מתוך יסוד נפשי של מחשבה פלילית, אלא ביסוד נפשי של רשלנות... ואולם מאידך, על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו, בין השאר, את ריבוי הקרבנות ואת אופי המעשה הרשלני ודרגת חומרתו. ככלל, ראוי יהיה להשית ענישה מצטברת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, כל אימת שמדובר ברשלנות בדרגה גבוהה שהביאה לאבדן חיים של רבים, ובפרט כאשר ניתן היה לצפות כי בתממשות הסיכון ממעשה הנאשם תביא לפגיעה במספר רב של קרבנות. ואולם, כל מקרה יידון בהתאם לנסיבותיו, ואין צורך בהתוויית כללים מראש.
5. ואכן, במקרה זה, נדרש בית המשפט לבדיקה פרטנית של נסיבות המקרה, ובא לכלל מסקנה כי אין לסווגו כ"מעשה אחד" במשמעות הסיפא לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. מסקנה זו נשענה על התפיסה המוסרית בדבר קדושת החיים, ועל המסר ההרתעתי המתחייב בכגון דא. בית המשפט עמד על "ההתרשלות החמורה של המערערים, המצויה ברף העליון של מדרג הרשלנות, אשר היוותה תרומה חיונית לביצוע הפיגוע. אין מדובר" – כך הובהר – "ברשלנות פרי טעות רגעית. עסקינן ברשלנות חמורה ונמשכת, שתחילתה באיסוף המפגע-המתאבד מאזור הפרצה בגדר ההפרדה, וסיומה בהובלתו לזירת הפיגוע, כל זאת לשם בצע כסף". בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי דרגת רשלנותם של המערערים היתה "גבוהה ביותר" וכי הם הסבו פניהם מכל הסימנים המזהירים והמחשידים לגבי מטרותיו של היושב ברכבם, ובכלל זה: הזמנת ההסעה מראש, סיכום על מחיר נסיעה מופרז, איסוף הנוסע מפרצה בגדר ההפרדה והתנהגות חשודה של הנוסע לרבות החזקת תיק בידיו, שתיקה מתמשכת לאורך כל הנסיעה, אי-ידיעה מצדו לגבי יעד הנסיעה עד שנדרש ליצור קשר עם שני אנשים אחרים כדי לברר זאת. בית המשפט המחוזי פסק כי "רשלנות חמורה ונמשכת זו, אשר תרמה לביצוע פיגוע טרור רב-נפגעים, מחייבת את המסקנה כי לא 'מעשה אחד' בפנינו לצורך הענישה, וכי ראוי והולם להורות על הצטברות הענישה". אין להתערב בקביעה זו, ובנסיבות המקרה, כפי שפורטו על-ידי הערכאות הקודמות, גם אין להתערב בשיעור העונש שהוטל.
התוצאה היא שהערעור נדחה.
המשנה-לנשיאה
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' אלון:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, י"ג בחשוון התשס"ח (25.10.07).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06041570_P05.doc גח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il