שמעון שר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9804/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9804/02 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערער: שמעון שר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1170/01 מיום 4.11.02 שניתן על-ידי כב' השופטים: ש' סירוטה, ס"נ, א' טל וע' בנימיני תאריך הישיבה: י"א באדר תשס"ד (4.3.04) בשם המערער: עו"ד פאול שטרק בשם המשיבה: עו"ד טובה פרי פסק-דין השופט מ' חשין: היה זה ביום 17.9.01, ערב ראש השנה תשס"ב, שאחותו של המערער, בעלה ובתם של השניים הסבו אל שולחן החג. עוד השלושה בסעודת החג והמערער התפרץ אל הבית ודלי מלא בנזין בידו. עד שהיה סיפק בידי מי לנוע, שפך המערער את תכולת הדלי אל-עבר שולחן החג, על הנוכחים בחדר ועל נרות החג. הבנזין ואדי הבנזין ניצתו מיידית, האש אחזה באחות, בבעלה ובבתם, והשלושה עלו באש והשיבו נשמתם לבוראם בייסורים. המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פה-אחד, בשלוש עבירות של רצח, ועונשו נגזר - ברוב דעות - לשלושה מאסרי עולם במצטבר. הערעור שלפנינו ערעור הוא על גזר-הדין, והשאלה הנשאלת היא אם ראוי היה לגזור על המערער מאסרי עולם במצטבר דווקא (כדעת הרוב – סגנית הנשיא השופטת שרה סירוטה והשופט אברהם טל) ושלא בחופף (כדעת המיעוט – השופט ד"ר עמירם בנימיני). עיקרי העובדות שלעניין 2. המערער, יליד שנת 1953, הוא - היה - אחיה של שושנה גינצלר ז"ל (שושנה), שהיתה כבת 52 ביום מותה. שושנה היתה נשואה לאהרון גינצלר ז"ל (אהרון), שהיה כבן 53 ביום מותו. הזוג התגורר במושב בארותיים ועימם בתם, אורית גינצלר ז"ל (אורית), שהיתה כבת 20 ביום מותה. 3. במהלך החודשים שקדמו לאירוע הטראגי התגורר המערער בגפו, ולאחר שהתפטר ממקום עבודתו היה מובטל מעבודה. המערער התקשה למצוא מקום עבודה חלופי ועקב כך היה שרוי, לדבריו, בדיכאון. הוא ניתק את קשריו החברתיים, הסתגר בביתו, נמנע מאכילה, ולדבריו רצה "פשוט להיעלם". המערער ביקש לאשפז עצמו אולם אחותו, שושנה, סירבה לטענתו לעזור לו בכך. למערער היו טרוניות קשות באשר ליחסה של אחותו אליו - לטענתו, היא לא הייתה לו לעזר כפי שציפה - וכך החל צובר ומטפח בקירבו רגשות כעס וזעם כלפיה. המערער ציפה, למשל, כי אחותו תאסוף אותו לביתה, אך זו, לדבריו, סירבה לעשות כן ותחת זאת הציעה לו לקחת תרופות. מאמציה של שושנה לעזור לאחיה לא הועילו. שושנה נהגה להתקשר למערער בתקופת הסתגרותו, ואף הגיעה לביתו. כן הזמינה את המערער לסעודות בביתה ודאגה לו למאכל. פעם אחת, לאחר שניסתה להשיגו בטלפון במשך ימים מספר אך לא נענתה, הגיעה שושנה לביתו של המערער. כאשר לא פתח המערער את הדלת, פרצה שושנה אל הדירה ומצאה אותו יושב וצופה בטלוויזיה. אלא שכל אלה לא היקהו ולו במיקצת את תחושת הזעם של המערער כלפי אחותו. "מלחמה", כך תיאר המערער את יחסיו עם שושנה. 4. השתלשלות האירועים אשר הובילה לרצח הנורא החלה שעה ששושנה הזמינה את המערער לסעודת החג של ערב ראש השנה. המערער כעס על-כך שהודעה על ההזמנה נמסרה לו אך במשיבון. הוא ציפה כי יבואו לביתו להזמין אותו אישית, ולדעתו ההזמנה אף לא נעשתה "בלב שלם". הוא לא טרח כלל להשיב להזמנה. 5. המערער הסתגר בביתו והחל מתכנן את מעשהו הנורא. בחקירתו הודה כי תיכנן להגיע לבית אחותו בשעה בה יסבו בני-המשפחה אל שולחן החג. המערער ידע כי גיסו, אהרון, הולך להתפלל בבית הכנסת לפני סעודת החג, ותיכנן להגיע לאחר שאהרון יחזור מהתפילה (בשעה 20:00 לערך). כך יצא המערער מביתו ברמת-גן כשעה וחצי לפני המועד המשוער של סעודת החג, ובריכבו שני מיכלי בנזין של ארבעה ליטר כל אחד. כן הצטייד המערער בדלי. על-פי התיכנון אמור היה המערער להריק את הדלק שבמיכלים אל תוך הדלי, לשפוך את כל תכולת הדלי בהינף אחד על בני המשפחה, וכך לגרום להצתה מהירה ומיידית ו"לעשות נזק גדול יותר". 6. המערער נסע עד לבית אחותו בבארותיים, נסיעה אשר ארכה בשל הפקקים כשעתיים תמימות. כאשר הגיע לבית אחותו התגנב המערער במכוניתו אל מאחורי הבית "בשקט שאנשים לא יראו שאני מגיע", והחנה את המכונית מאחורי הבית. לאחר-מכן הוציא המערער מהרכב את שני מיכלי הדלק והריק את תכולתם אל תוך הדלי שנטל עימו. 7. המערער קרב אל דלת הכניסה של הבית והדלי בידו, פתח את הדלת מבלי להקיש עליה, פסע מדלת הכניסה אל חדר האוכל, ושפך את הדלק אל-עבר המסובים לשולחן החג. לא נתברר אם השליך המערער את הדלק על כל אחד מן הקורבנות בנפרד או אם השליך את הדלק אל-עבר מרכז השולחן ונתזיו פגעו בקורבנות. בין כך ובין אחרת, נרות החג ספחו את אדי הדלק, נתהוותה בערה גדולה, ושלושת המנוחים עלו באש. המערער הסביר כי צפה תוצאה זו ואף סמך על כך שיהיו נרות בחדר אשר יגרמו לבערה מיידית. בדברים שנשא בטיעוניו לעונש הוסיף המערער וציין, כי עבד בעבר בחומרים דליקים וידע כיצד מגיבים אלה לאש. 8. מייד לאחר המעשה נמלט המערער מן הבית, בהותירו את אחותו שושנה, את בעלה אהרון ואת בתם אורית בוערים כלפידים. אהרון רץ כשהוא בוער, התמוטט ומת בפתח הבית. שושנה ואורית נמלטו אל-מחוץ לבית כשהן בוערות כאבוקות חיות, ושכנים שנזעקו למקום גילגלו אותן על האדמה בניסיון לכבות את האש שאחזה בגופן. 9. מותו של אהרון נקבע במקום ואילו שושנה ואורית הובהלו לבית החולים במצב אנוש. שושנה נפטרה מן הכוויות שלושה ימים לאחר האירוע, ואילו אורית נפטרה מן הכוויות לאחר חמישה ימים. 10. כאמור, נמלט המערער מן המקום לאחר שהצית את אחותו ומשפחתה, ולמרות ששמע את הפיצוץ וראה את הלהבות לא עלה בדעתו הצורך להזעיק עזרה. הוא נמלט מן המקום בריצה ואף לא לקח את ריכבו עימו. לאחר בריחתו התחבא המערער בשדות שבאיזור, ונסע בטרמפ לכיוון בית-ליד. לאחר מכן עבר לאיזור רמת-גן ובני-ברק ושם הסתתר עד שהסגיר עצמו למשטרה לאחר שישה ימים. על קור רוחו של המערער ניתן ללמוד מן העובדה, כי בהימלטו ממקום האירוע סירב לעלות על מונית שכן המחיר שנדרש ממנו היה גבוה מדי לטעמו. 11. בחקירתו נשאל המערער האם מצטער הוא על מותם של המנוחים. תשובתו היתה כי מצר הוא על מות גיסו ובת אחותו, אך סירב להשיב על השאלה האם נתקף הוא בנוחם על מות אחותו. המערער חזר על דברים אלה אף בפני ד"ר אלטמרק, הפסיכיאטר שבדק אותו, וזה ציין בחוות דעתו כי גם אותה חרטה מוגבלת שהביע המערער היתה שטחית ונעדרת תוכן רגשי. 12. המערער הורשע בבית-משפט קמא - פה אחד - בביצוע שלושה מעשי רצח, עבירה כהגדרתה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("הגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה"). בית-משפט קמא, מפי השופט בנימיני, דן בהכרעת הדין בהרחבה בשאלה האם יש להרשיע את המערער במעשה רצח אחד או בשלושה מעשי רצח, ולסוף קבע כי "אף שמן ההיבט העובדתי היתה התנהגותו של הנאשם רצף התנהגותי אחד, שהביא למותם של שלושה אנשים – הרי שעל פי ההלכות ... ניתן להרשיעו בשלושה מעשי רצח, בהתאם לכוונה הפלילית שליוותה את מעשיו, ותוך התחשבות בשיקול של מהות האינטרס הנפגע של קורבן העבירה." בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי - מסקנה שונה, תביא לידי תוצאה שקשה להשלים עימה, לפיה אדם המניח מטען חבלה במקום הומה אדם, או מתנגש במכוון עם מטוס נוסעים אל תוך גורד שחקים, במטרה לגרום למותם של מאות ואלפי אזרחים, יורשע בעבירה אחת של רצח, ויהיה צפוי לעונש אחד של מאסר עולם, רק משום שמעשהו מהווה רצף התנהגותי אחד. קשה להאמין שלכך התכוון המחוקק במילים "אותו מעשה" בסעיף 186 לחסד"פ. (ההדגשה במקור – מ' ח') 13. כל-כך - להכרעת-הדין. ואילו באשר לגזר הדין נחלקו שופטי בית-משפט קמא בשאלה האם יש להטיל על המערער שלושה מאסרי עולם בחופף או במצטבר. סגנית הנשיא השופטת סירוטה ועימה השופט טל סברו כי יש להטיל על המערער שלושה מאסרי עולם במצטבר: כביטוי לערך של קדושת החיים; לעובדה כי שלושה אנשים נרצחו כתוצאה ממעשי המערער; ולרצון להרתיע - לעתיד לבוא - מפני עשיית מעשים כמעשי המערער. ואילו השופט בנימיני סבר, בדעת מיעוט, כי יש להטיל על המערער שלושה מאסרי עולם חופפים: בשל מצבו הנפשי הקשה; בשל העובדה כי מעשיו לא בוצעו בכוונה תחילה אלא במצב נפשי של אדישות מוחלטת ותוך כדי ביצוע עבירה אחרת; וכן בשל העובדה כי מעשי הרצח בוצעו ברצף אחד, להבדילם ממקרים שבהם נאשם אדם ברצח של אנשים אחדים בזה-אחר-זה בנסיבות שבהן יכול היה להפסיק ממעשיו בכל שלב ושלב של הרצף. לכל אלה, כך סבר שופט המיעוט, יש להוסיף את גילו של המערער – המערער הוא בן 50 - ואת העובדה כי מאסר עולם מבחינתו כמעט זהה למאסר לכל החיים. 14. הערעור שלפנינו ערעור הוא על העונש בלבד. לטענת ב"כ המערער, לא היה זה נכון לפסוק למערער שלושה מאסרי עולם מצטברים. מעשהו של המערער, כך טען עו"ד שטרק, הינו מעשה אחד, ולפיכך יש להענישו פעם אחת בלבד. יתר-על-כן: המערער הינו אדם נורמטיבי ומעולם לא הורשע בפלילים; המערער היה במצב נפשי קשה ומעשיו בוצעו מתוך אדישות מוחלטת לתוצאות ממעשיו; גילו של המערער הוא 50 ומשמעותו של גזר הדין הינה כי המערער יבלה את שארית חייו בכלא. מעשה אחד, מעשים אחדים; עבירה אחת, עבירות אחדות; ענישה אחת, ענישות אחדות 15. הסוגיה העומדת לפנינו לבחינה, סוגיה היא המזינה עצמה בהוראות חוק חרות ובחוכמת הלכה. בחינה מקרוב תלמדנו, כי הדברים באים לא-מעט אלה בתוך אלה, וכדי-כך עד שלעיתים לא תדע אם בחוק ובפירוש חוק ענייננו או אם בהלכה. טעם הדבר הוא, בין השאר, שהוראות החוק עצמן פרי הדוקטרינה הן, והדוקטרינה חייה הם גם מעבר למילות החוק ונמסכת היא בשיקול דעתו של בית-המשפט לעת גזירת דינו של מורשע בדין. נפתח בהוראות החוק ובפירושן הנאות. 16. וכך מורה אותנו סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (חסד"פ): הרשעה בעבירות אחדות 186. בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. ענייננו נסוב על צירוף התיבות "אותו מעשה" שבהוראת סעיף 186 לחסד"פ, והשאלה הנשאלת היא, מה דינו של מעשה פיזי אחד הגורם למותם של שני אנשים או יותר. מעשה פיזי אחד הגורם למותם של רבים, האם נראה בו "אותו מעשה" וכמיצוות סעיף 186 לחסד"פ נגזור על העושה עונש אחד בלבד, או שמא ניתן ונכון לראות מעשה הגורם למותם של רבים כאוסף של אירועים נפרדים - כמספר הקורבנות - וכמסקנה נדרשת מכך נענוש את העושה "יותר מפעם אחת". 17. סוגיה זו אינה חדשה עימנו. שאלת פירושו של המושג "אותו מעשה" שבהוראת סעיף 186 לחסד"פ עלתה לדיון בעבר כמה וכמה פעמים, ובית-המשפט הביע דעתו כי מושג זה אין לפרשו כמסב עצמו אך-ורק על המעשה הפיזי שעשה הנאשם. המושג "אותו מעשה" מושג נורמטיבי הוא, ועד שנסיק אם בנסיבותיו של אירוע פלוני היה זה - או לא היה זה - "אותו מעשה", שומה עלינו לאסוף על חיקנו את מיכלול הנסיבות של האירוע. רק לאחר עשותנו כן נוכל להכריע בשאלה. ראו, למשל: ע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (1) 843; ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו (2) 187; ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (3) 562; ע"פ 6841/01 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 794. וכך לימדה אותנו השופטת דורנר בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 289, 302-301: פרופ' פלר סובר כי רצף של מעשים פליליים איננו מהווה עבירות מספר אלא יש לראות בו עבירה אחת רבת פריטים. ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ג, תשנ"ב), 289-287. ואילו הגישה בפסיקתנו, ואף במדינות רבות אחרות, היא פרגמטית. לפי גישה זו ישנן נסיבות שבהן יהווה רצף של התנהגויות עבירות מספר. ובהמשך - לדעתי, הגישה הפרגמטית היא ראויה, ויש להמשיך ולהחזיק בה. שכן, קשה לתחום באופן ברור וחד בין פעולה מתמשכת אחת לבין שרשרת או רצף של פעולות נפרדות ועצמאיות. אכן, ניתן להתוות קווים מנחים ולהציג שיקולים מדריכים, אולם אין המדובר במבחנים פורמאליים הניתנים להחלה בכל סיטואציה, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו. אכן, פירושו של חוק - לרבות פירושו של צירוף התיבות "אותו מעשה" - לא נועד לשרת בחינה מושגית אנליטית, כביכול. החוק נועד לתכלית, ונִקְרַב אליו לפרשו ובציקלוננו תחושת הצדק ועקרונות-היסוד של השיטה. וכפי שנאמר בפרשת פופר (שם, 307-306): ... נזכור-נא – אל נשכח - כי הבחינה המושגית אין בה תכלית לעצמה. אין היא אלא כלי לניתוח ולהבנה, ואת הכלי נעצב בדמותנו כצלמנו. גם לניתוח האנליטי הושמו גבולות. האנליזה אינה כופה עצמה עלינו, והרי אנו אדוניה אנו, ולא משרתיה. תפוח שנשר מן העץ לעולם ייפול אל הארץ ולא ינסוק אל-על. ואולם אנו לא בחוקי-טבע ענייננו אלא בנורמות-התנהגות שיועדו לאדם. ויוצרי הנורמות הם אנו. במקרה שבו בחינה מושגית-אנליטית תכביד עלינו ותטרוד את מנוחתנו, נסוב על עקבינו וננסה לבדוק אם לא טעינו אי-שם בדרכנו. אכן, בעיצובן ובכיולן של נורמות-התנהגות - ובהן נורמות בדיני העונשין - ידם של היסודות הערכיים והמוסריים כבדה עלינו, וכך אף יאה ונאה (השוו: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 230, 264-263). לפיכך סברתי גם אני, כי יש ונכון לפרש את המושג "אותו מעשה" על-פי מיכלול שיקולים ונסיבות הסובבים את האירוע. 18. נוסיף ונזכיר כי הלוך מחשבה זה זורם עם פסיקתו של בית-המשפט בדנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160. באותה פרשה נקבע, בין היתר, כי אל לנו לאמץ את התורה הקונטיננטלית בעניינה של עבירת השרשרת, בעיקר בשל כך שהיעדר הגמישות שבה עשויה לחתור תחת תכליתו של דין העונשין. אכן, משמגדירים אנו מעשים אחדים כעבירת שרשרת, בעצם הגדרה זו קובעים אנו כי נעברה אך עבירה אחת הגוררת אחריה עונש אחד ויחיד. אלא שמסקנה זו יכולה שתהיה מסקנה בלתי ראויה - בנסיבות אלו ואחרות - וכך אפשר שתסתור את מדיניות הענישה הראויה. ובלשונו של הנשיא ברק (שם, 178): טול למשל את מדיניות הענישה המונחת ביסוד המשפט הפלילי. מדיניות זו מבוססת על האופי העברייני של כל חוליה וחוליה; ביטולו של אופי זה ומיזוגו לאופי של עבירת השרשרת - בלא להעניק בעניין זה כל שיקול-דעת - אינו מתיישב תמיד ובהכרח עם מדיניות הענישה הראויה. אכן, יהיה זה בניגוד למדיניות הענישה אם מי שסחר בסם מסוכן פעמים מספר בגדרי עבירת שרשרת יהיה כפוף לעונש מקסימלי הזהה לזה שסחר בסם מסוכן פעם אחת בלבד. תהיה זו סתירה למדיניות הענישה אם מי שביצע כמה מעשי אונס בגדריה של עבירת שרשרת אחת יהא צפוי לעונש המקסימלי הזהה לזה אשר ביצע מעשה אונס אחד בלבד. אך מעבר לכך: תוצאותיה של עבירת השרשרת נוגדות את מטרות המשפט הפלילי אשר באמצעות עבירות ועונשים ביקש להגן על החיים, על החירות, על הקנין ועל ערכים אחרים של הפרט והציבור. ריבוי עבירות גורר אחריו אפשרות של ריבוי עונשים. רק ריבוי זה עשוי להעניק, בנסיבות מתאימות, הגנה ראויה על הערכים שהמשפט הפלילי נועד להגן עליהם. קיבוצם המחייב לשרשרת אחת, פוגע ביעילות המשפט הפלילי, ובמטרות אשר עליו להגשים. אין זה מתקבל כלל על הדעת כי רוצח סידרתי ייתפס תמיד, וללא כל אפשרות של שיקול דעת, כמבצע עבירה אחת של רצח ולא כמה עבירות רצח כמספר הקורבנות שבהם פגע. האינטרס של הקיום האנושי עומד מעל הטכניקה של עבירת השרשרת. כך שם וכך בענייננו. ההיגיון אותו היגיון הוא והמסקנה אותה מסקנה היא. פירוש: המושג "אותו מעשה" יזרום עם תכליות דין העונשין, ועל דרך זה ניתן דעתנו לא אך למעשה הפיזי בלבד אלא - ואפשר בעיקר - לאינטרסים שדין העונשין ביקש לפרוש הגנתו עליהם: האינטרסים של הנפגע או הנפגעים על דרך הכלל, עוצמתם של האינטרסים, מישקלם וחשיבותם של האינטרסים, מידת הפגיעה באינטרסים ועוד. אכן, עקרון יסוד הוא - והוא מי"ג העיקרים - כי יש לתת לרשע רע כרישעתו: לא פחות אך גם - והוא לענייננו - לא יותר; מעין quid pro quo. אמירת סעיף 186 לחסד"פ כי אין לענוש אדם יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה אינה אלא בת-קול לאותו עיקרון. נלך בעיקבות בת-הקול אל מקור הקול - אל האינטרסים שהחוק ביקש לפרוש חסותו עליהם - וידענו את דרכנו. מעשה פיזי אחד הפוגע בכמה אינטרסים שהמשפט חפץ ביקרם, אין כל הכרח – או הצדק - אפריורי שהעושה ייענש אך בשל הפגיעה באינטרס החשוב ובעל העוצמה הגדולה ביותר מבין אותם אינטרסים, או, שהעונשים אשר ייגזרו על העושה בגין כל אחת ואחת מן הפגיעות יהיו חופפים זה-לזה. שומה עלינו להעמיק חקר, ורק לאחר בדיקה ממצה בנסיבותיו של כל עניין ועניין, נשכיל ונדע אם בנסיבותיו של אירוע פלוני המעשה היה "אותו מעשה", אם לאו. פיתרונה של הקושיה לא יהא פיתרון מכניסטי ולא יהא אך למראה עינינו בלבד. הפיתרון יהא מורכב ונורמטיבי. 19. משקבענו כי יש לפרש את המושג "אותו מעשה" בהתאם למיכלול שיקולים ועל-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, הבה נבחן מה הם השיקולים העיקריים שיכריעו ומה מישקל יינתן לכל שיקול ושיקול. 20. שני מיבחנים יהיו לנו לעזר בניתוחו של כל אירוע ואירוע: המיבחן הצורני-העובדתי והמיבחן המהותי-המוסרי. ראו: פרשת ביטון, שם, 799. בפרשת פופר עמדה השופטת דורנר על שני מיבחנים אלה כמיבחנים מרכזיים בבואנו להכריע בשאלה אם המדובר הוא ב"אותו מעשה" או אם מדובר שלא "באותו מעשה": אחד, ניתוח האירוע הפלילי והוא המיבחן הצורני-העובדתי: האם המדובר הוא בפעולות נפרדות העוקבות אמנם זו-את-זו אך ניתן לפצל ביניהן למרות ביצוען ברצף, ושניים, מהות האינטרס של קורבן העבירה: ריבוי הנפגעים, השיקול המוסרי, חשיבותו של הערך הנפגע וכו'. ובלשונה של השופטת דורנר (שם, 302): הקביעה אם רצף של התנהגויות מהווה עבירה אחת או עבירות מספר נעשית על יסוד שני שיקולים: השיקול האחד מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי - נבדק אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן אף שבוצעו ברצף; השיקול האחר נוגע למהות האינטרס של קורבן העבירה - על-פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להוות אינדיקציה לריבוי עבירות, הנובעות ממעשים נפרדים, אלא אם כן קיימת קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על-ידי הפעולה העבריינית. או אז, המעשה הוא אחד. 21. שני מיבחנים אלה מיבחני-עזר הם, וכל אחד מן השניים נועד, בדרכו, לשרת את תכליות דין העונשין. מקרה מקרה ונסיבותיו, אירוע אירוע ומאפייניו. כל מקרה ואירוע ייבחנו לעצמם, והשיקולים שלעניין - השיקולים ומישקלם - הם שיכריעו. בהקשר זה ניתן להצביע על עקרונות כלליים החולשים על כלל המאטריה. כך, למשל, בעניינן של עבירות אלימות - בוודאי כן בעבירה האולטימטיבית של רצח - נודע מישקל מכריע למיספר הקורבנות. אדם, כל אדם, הוא עולם ומלואו, ותחושת המוסר המפעמת בנו - וכמותה מדיניות ההרתעה הראויה - גם-זו גם-זו תורֶינה אותנו, כי לא יהא זה נכון וראוי לענוש אך פעם אחת בלבד את פלוני אשר קיפח בניגוד לדין - ולו ברצף - חייהם של אנשים אחדים. וכפי שהורנו הנשיא שמגר בפרשת זלום (שם, 192): גזירת עונשי מאסר חופפים על מספר מעשי רצח - אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד - יש בה מכללא משום מיזעור של הזוועה שבגרם המוות הזדוני והמכוון של שורה של אנשים. ... ... האמונה שלנו בקדושת חיי אדם חייבת למצוא ביטויה גם בענישה של עבריין ובהדגשת משמעותו של כל קיפוח של חיי אדם בעינינו. מקובלת עלי, על כן, ההשקפה, כי לא רק שיש לגזור עונש נפרד על כל עבירה, אלא כי מעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים גם למצוא ביטויים בעונשים המצטברים זה לזה. (ההדגשות במקור – מ' ח') וכדברי השופטת דורנר בפרשת פופר (שם, 303): ... כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם לקורבנות מספר, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים. מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת-מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך-יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש? מטעמים אלו נגזרו על מחבל, אשר דקר בסכין אנשים שהמתינו בתחנת אוטובוס ואחרים שניקרו בדרכו, וגרם באופן זה למותם של שניים ולפציעתם של שלושה, שני עונשי מאסר עולם נפרדים ועשר שנות מאסר בגין כל אחת מעבירות הניסיון לרצח. נקבע כי עונשים אלה יצטברו זה לזה. ואף אני הוספתי ואמרתי בפרשת פופר (שם, 307): אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (רמב"ם, שופטים, סנהדרין, יב, ג): "נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם." כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים בראו בצלמו כדמותו: "בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (בראשית א' כ"ז). כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם האדם. זו תחילתו של מקרא. זה גם סופו. כך הוא באשר לעבירת הרצח. כך הוא גם באשר לעונש שיוטל על מי שרצח. אכן, מאסר עולם בעבירת רצח הוא מאסר עד צאת הנשמה. מבחינה מושגית - וזה דרך הטבע - אין מאסרי עולם מצטברים. ואולם דומה כי לא נוכל לבטא את עומק הזוועה שבמעשהו של מי שרצח את הרבים אלא אם נטיל עליו עונשים מצטברים. 22. יכול הטוען שיטען, כי בבואנו לפרש את המושג "אותו מעשה" שבהוראת סעיף 186 לחסד"פ, אמורים אנו להישיר מבט אל הפוגע - אישוני עינינו כמו מתבייתים הם על הפוגע - ובעוד אנו מתבוננים בו שואלים אנו את עצמנו מה "מעשה" עשה. שאם נדע מה מעשה עשה הפוגע נוסיף ונדע, כביכול, היכן החל "אותו מעשה" והיכן נסתיים. וכך, משעלה בידינו לזהות את המעשה הפיסי שלעניין, מוסיפים ושואלים אנו את עצמנו מהם גבולותיו של ה"מעשה", אלו אירועים ואלו מעשים ייאספו אל-תחת כנפיו של המעשה כדי זיהויו של "אותו מעשה". אלא שדרך זו באיבחון דרך מוטעה ומוטָה היא. תחילת דרכנו חייבת שתהא בנורמה שביקש המחוקק לקבוע, בתכליתו הראויה של החוק. אותה תכלית אינה מצויה בטבע שסביבנו. אין היא ניתנת, לא לראייה, לא לשמיעה, לא למישוש, לא להרחה ולא לטעימה. התכלית היא פרי רוחנו. נורמה היא, נורמה שיצרנו אנו ולשנו בידינו להשגתה של מטרה: לתגובה ראויה ונכונה של החברה על מעשים רעים שעשו בני-אדם. מהי אפוא תכלית החוק? אף אתה אמור: תכלית החוק היא שאדם לא ייענש שתי פעמים - או יותר - בגין אותו "דבר" עצמו. וכך, באתרנו תכלית זו - תכלית ראויה ונכונה לעצמה – התכלית היא שתוליך אותנו הדרך בפירושו של החוק. תחילת דרכנו חייבת שתהא, אפוא, באיתור תחום פרישתה של הנורמה – תחומה של הנורמה ולא תחומו של ה"מעשה". רק לאחר הביננו את הנורמה, ובתחומי לשונו של החוק, נוכל להחילה על מערכים אלה ואחרים המוצגים בפנינו. כך נלמד, כי העיקרון שאין עונשין עבריין שתי פעמים - או יותר - בגין "אותו מעשה", אין זה ראוי כי יצמצם עצמו אך למעשה הפיסי שעשה העבריין. נזכור-נא, אל נשכח, כי ענייננו הוא בעבירות תוצאה, קרא, בעבירות שהתוצאה היא יסוד יוצר בהן. ואם נטיל את אור הזרקור אך על הפוגע בעוד אשר הנפגעים ייוותרו באפלה, נימצא חסרים. לו כך עשינו, כי-אז העונש על פגיעה באדם אחד היה זהה לעונש על פגיעה באנשים הרבה, ומסקנה זו לא יכולנו לקבל עלינו. שומה עלינו אפוא להשקיף על המחזה כולו, לראות את הפנורמה מאופק-אל-אופק, שרק כך נדע מה אירוע אירע – מהו אותו "מעשה" - ומה ראויה שתהא תגובת החברה על אותו אירוע. 23. דעתי היא זו, שבעבירות של אלימות נגד אדם, בוודאי כך בעבירות רצח, הריגה או פגיעה חמורה באדם - פירוש המושג "אותו מעשה" ייסוב לא אך את העושה אלא - ואולי אף בראש ובראשונה - את הנפגע. כרגיל וכמקובל בעניינים אחרים, גם בענייננו-שלנו יימצאו מקרים - יוצאי-דופן - מקרים שבהם נקבע כי חרף ריבוי הקורבנות יראו את המעשה כ"אותו מעשה". כך היה, למשל, בדנ"פ 3371/98 אזואלס נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 502. באותה פרשה החליט בית-המשפט ברוב של ארבעה נגד שלושה, כי מעשי הרג שבוצעו ברצף ובהשפעה מיידית וקשה של מעשה קינטור, הקינטור יכריע את הכף, ובעל שירה באישתו ובגבר שהיתה עימו והרגם בנסיבות של קינטור קשה, נראה את מעשי ההרג כ"אותו מעשה". ובלשונה של השופטת דורנר, אחת משופטי הרוב (שם, 516): "רצף התנהגותי כלפי קורבנות מספר, הנעשה בהשפעת קנטור משותף אחד, מהווה מעשה פלילי אחד, כמשמעותו בסעיף 186 הנ"ל [לחסד"פ]. בכך נבדלת המתה בהשפעת קנטור מרצח ב"כוונה תחילה"..". ובהמשך: "... מצב נפשי של רוצח הפועל בקור רוח ותוך שליטה עצמית עשוי להצביע על התייחסות נפרדת לכל אחד מקורבנותיו, כך שמעשי הקטילה, גם אם הם מבוצעים ברצף אחד, ייראו אירועים נפרדים, שהקוטל היה יכול להימנע בכל עת מלהמשיך בביצועם." על הלכה זו שנקבעה בפרשת אזואלוס הערתי בפרשת ביטון (שם, 801) כי "נגלה לעיני בית-המשפט מקרה יחיד ומיוחד", ובהמשך ציינתי (שם, שם), כי "דינו של אזואלוס - מקרה חריג-שבחריגים - נפסק כפי שנפסק" ויש לאבחנו לנסיבותיו. אכן, כשאני לעצמי סבור אני - כדעת המיעוט בפרשת אזואלוס - כי ראוי היה לשקול באותה פרשה, גם בראש גם לסוף, את מספר הקורבנות שקיפחו את חייהם. כפי שאמרתי, ולא אלאה לחזור על-כך, אדם - כל אדם - עולם ומלואו הוא, יחיד ומיוחד הוא. ועל דרך העיקרון, מעשה גרימת מותו של אדם בניגוד לדין יש וראוי לראות בו מעשה לעצמו: מעשה המטיל אחריות לעצמה על העושה, אחריות הגוררת אחריה עונש לעצמו. לכל נפגע זכותו - זכות מן הטבע היא - לחיים ולשלמות הגוף, וזכות זו שמן הטבע חובתה של החברה לפרוש עליה וסביבה הגנה ראויה. האדם הוא תכלית המשפט, וחייו וכבודו של האדם מחייבים את המשפט. 24. זו, על דרך הכלל, ההלכה במשפטן של מיקצת מדינות בארצות-הברית. כך, למשל, בפרשת State of Connecticut v. Couture, 482 A.2d 300 (1984). במהלך מעשה שוד של כספים ותכשיטים ירה הנאשם והרג שלושה מאבטחים. הנאשם הורשע בשלושה מעשי רצח ונדון לשלושה מאסרי עולם מצטברים (באותו מקרה – 75 שנות מאסר). הנאשם (המערער) טען נגד צבירת העונשים זה-אל-זה, ואמר על-כך בית-המשפט העליון של קונטיקט (בעמ' 319): The statute refers to the death of "a person" in the singular. A fundamental purpose of the criminal law is to protect individual citizens from the criminal conduct of another. People are neither fungible nor amorphous. Where crimes against persons are involved, a separate interest of society has been invaded for each violation. Therefore when two or more persons are the victims of a single episode there are as many offenses as there are victims …. "It must be noted that 'any human being' is in the singular and there is no indication that the defendant can get a bargain rate if he assaults a group of human beings." There are no double jeopardy obstacles to our construction of the felony murder statute. The double jeopardy clause of the United States constitution protects against multiple punishments for the same offense. …. "With respect to cumulative sentences imposed in a single trial, the Double Jeopardy Clause does no more than prevent the sentencing court from prescribing greater punishment than the legislature intended." …. It does not prevent either multiple convictions or multiple punishments for multiple offenses. הלכה זו חזרה ונשנתה על-ידי אותו בית-משפט במקרה של הצתה בה נפגעו אנשים אחדים. בפרשת State v. Madera, 503 A.2d 136 (1985) הצית הנאשם בית מגורים וגרם כך למותם של ארבע-עשר אנשים. הנאשם הורשע בארבעה-עשר מעשי רצח-הצתה, ובית-המשפט קבע כי חלק מעונשי המאסר שנגזרו עליו יהיו חופפים וחלקם מצטברים כך שיוטל עליו לשאת שני מאסרי עולם מצטברים (באותו מקרה: 120 שנות מאסר). הנאשם ערער על צבירת העונשים בטענה כי צבירת עונשים כך היא ענישה כפולה העומדת בסתירה לעיקרון הקבוע בחוקה והאוסר סיכון כפול. בית-המשפט דחה את הטענה בהסתמכו על העיקרון אשר נקבע בפרשת Couture ואשר לפיו מקום בו נפגעים אנשים אחדים ממעשה אלימות, נפגעים אינטרסים עצמאיים אחדים הראויים להגנה (שם, 145). כך אף בפרשת Neal v. State,357 P.2d 839 (1960) אשר נפסקה בקליפורניה. המערער שפך דלק לחדר השינה של בני הזוג ריימונד והצית אותו. בני הזוג נכוו באורח חמור. המערער הורשע (בין השאר) בשתי עבירות של נסיון לרצח והוטלו עליו בגין הרשעות אלו עונשים מצטברים. אמר בית-המשפט העליון של קליפורניה על נושא הענישה הכפולה (שם, 844): The purpose of the protection against multiple punishment is to insure that the defendant's punishment will be commensurate with his criminal liability. A defendant who commits an act of violence with the intent to harm more than one person or by a means likely to cause harm to several persons is more culpable than a defendant who harms only one person. For example, a defendant who chooses a means of murder that places a planeload of passengers in danger, or results in injury to many persons, is properly subject to greater punishment than a defendant who chooses a means that harms only a single person. This distinction between an act of violence against the person that violates more than one statute and such an act that harms more than one person is well settled. Section 654 is not ". . . applicable where . . . one act has two results each of which is an act of violence against the person of a separate individual." 25. כללם של דברים: בסוגיה שלענייננו עתה - סוגיית ה"אותו מעשה" - יש להבחין בשלושה רבדים נפרדים: אחד, האם על-פי הנתונים שהוכחו לבית-המשפט יש ונכון - על-פי-דין - להרשיע נאשם בעבירה אחת או בעבירות אחדות. שניים, בהנחה שיש ונכון להרשיע נאשם בעבירות אחדות, האם ניתן להטיל עליו עונשים נפרדים בגין כל עבירה ועבירה (בין אם עונשים אלה יחפפו זה-את-זה ובין אם יצטברו זה-אל-זה), או, האם חייב הוא בית-המשפט להטיל עליו עונש אחד בלבד כהוראת סעיף 186 לחסד"פ. שלושה, בהנחה שרשאי הוא בית-המשפט לצבור את העונשים זה-אל-זה, מה שיקולים ידריכו אותו בהחלטתו אם יצבור את העונשים ואם יחפוף אותם, כולם או חלקם. 26. בענייננו-שלנו מוסכם עלינו כי המערער הורשע - ובדין הורשע - בשלושה מעשי רצח. כן באנו לכלל מסקנה כי ניתן - אף ראוי - היה להטיל עליו שלושה מאסרי עולם. טעם הדבר הוא, שלכל אדם ואדם זכות משלו לחיים ולשלמות הגוף, והמקפח חיים או הפוגע בגופו של אדם בניגוד לדין מתחייב במעשיו וצפוי לעונש. כך הוא בפגיעה באדם אחד. ואילו במקום בו פוגע פלוני בניגוד לדין באנשים אחדים - ולו במעשה פיזי אחד - חייב הוא פלוני בפלילים וצפוי הוא לעונש בגין כל אחת ואחת מן הפגיעות. באירוע מעין-זה עומדת לו לבית-המשפט סמכותו לצבור עונשים זה-אל-זה, והוראת סעיף 186 לחסד"פ לא תתייצב כשטן על דרך ולא תמנע את בית-המשפט מעשות שימוש בסמכותו זו לצבירה אם אך יסבור כי כך ראוי לעשות בנסיבותיו של העניין שלפניו. אשר לשאלה השלישית: השאלה אם יחליט בית-המשפט לצבור את העונשים, או את חלקם, זה-אל-זה - או אם יחליט לחופפם זה-אל-זה, כולם או חלקם - תתלה עצמה במדיניות העונשין הכללית ובנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על דרך הכלל נאמר, כי במקום שהמדובר הוא בעבירה המלווה בכוונה, יוטלו על העושה עונשים מצטברים אלא אם נסיבותיו המיוחדות של המקרה תורֶינה אותנו על חפיפת העונשים, כולם או חלקם. ומן הכלל אל הפרט 27. המערער הורשע בשלושה מעשי רצח, ועל-כך אין חולקים. עוד מסכימים הכל, כי ראוי הוא המערער לעונש מאסר עולם בגין כל אחד ואחד ממעשי הרצח. השאלה הנשאלת על רקע זה שאלה כפולה היא: אחת, האם יש לראות במעשהו של המערער "אותו מעשה" כהוראת סעיף 186 לחסד"פ - וכמסקנה נגזרת מכך ייגזר עליו כדבר החוק עונש מאסר עולם אחד בלבד - או האם נראה בקיפוח חייהם של השלושה מעשים נפרדים, וכמסקנה נגזרת מכך ניתן יהא לגזור על המערער שלושה מאסרי עולם? שתיים, אם נסבור כי ניתן לגזור על המערער שלושה מאסרי עולם בנפרד, האם נצבור עונשים אלה או האם נחפוף אותם זה-אל-זה? שתי שאלות אלו שאלות קרובות הן זו-לזו ובה-בעת שאלות נפרדות הן. השאלה הראשונה עניינה בפירוש החוק, ובהגיענו לכלל מסקנה כי המדובר הוא ב"אותו מעשה" התשובה לשאלה כפויה עלינו על-פי החוק. ואילו השאלה השניה נסבה על שיקול דעתו של בית-המשפט בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. נסכים עם זאת, כי שיקולים המזינים את התשובות לכל אחת משתי השאלות שיקולים דומים הם במאוד ובחלקם אף זהים הם. מכל מקום, התשובות לשאלות אלו תיגזרנה בתיתנו דעתנו למיכלול הנסיבות שלעניין. לסוגיה זו נידרש עתה. 28. המערער קיפח חייהם של שלושה אנשים. נטל חייהן של שלוש נפשות. עלבון על דבר של מה-בכך נֶעֱרַם על כעס שנצבר בקירבו של המערער על אחותו, וכך גמלה בליבו החלטתו לעשות את המעשה הנורא שעשה. המערער ידע והבין הבן-היטב כי מעשהו עלול לקפח חיים בדרגה של קירבה לוודאות ולמיצער היה אדיש לתוצאה זו. המערער ידע כי בערב התקדש השנה יהיו אחותו, בעלה ובתם מסובים אל שולחן החג, ואף התבטא כי נתכוון לפגוע במשפחה כולה ולא רק באחותו. משנשאל למטרת מעשהו השיב כי רצה לגרום למשפחה סבל בערב החג. למטרה זו אף תיכנן את מעשיו בקפידה. כך ברכישת מיכלי הדלק, כך בנטילת הדלי, כך בתיכנון השעה שבה יעשה מעשה, כך בכל שאר הפעילויות שנילוו לבואו של המערער אל ביתה של אחותו. המערער ביקש להפתיע את משפחת אחותו והוא אכן הפתיע אותם בשופכו את הדלק אל-עבר נרות החג ועל המסובים אל השולחן. אכן, המערער תיכנן את מעשיו במדויק, בשליטה מלאה ובקור רוח, והכל במטרה לפגוע ולגרום סבל למשפחת אחותו. נתקשה לתאר ולחוש את עוצמת הכאב והסבל שכל אחד מן השלושה נשא בו, בייחוד כך שושנה ואורית אשר נפטרו לאחר ימים אחדים. והכל, כפי שאמרנו, על דברים של מה-בכך. 29. מעשהו של המערער היה מעשה פיזי אחד: כך תיכנן בקפידה וכך ביצע. במעשהו נתכוון המערער לפגוע בשלושה אנשים וכוונתו צלחה בידו. כך נטל המערער באכזריות בל-תתואר חייהן של שלוש נפשות תמימות. הניתן לומר על גזילת חייהן של אותן שלוש נפשות כי מעשהו של המערער היה "אותו מעשה" כהוראת סעיף 186 לחסד"פ? אכן, כפי שאמרנו: מעשהו של המערער היה מעשה פיזי אחד - שפיכת הדלק אל-עבר נרות החג ואל עבר משפחתו - אך ביודענו את נסיבות העניין אין ספק קל בדעתנו כי מבחינה נורמטיבית, לעניין גזירת העונש - ובאלה עיקר - מעשהו של המערער לא היה "אותו מעשה". היה זה מעשה שנתפצל לשלושה מעשים נפרדים, מעשה מעשה כחייו של כל אחד מן הקורבנות. המוסר שבליבנו פנימה יורה אותנו כי נטילת חייו של כל אדם ואדם מעשה יחיד ונפרד הוא. אדם שהשליך רימון רסס אל בין קבוצת אנשים במטרה לרצוח את הרבים, ועלה בידו כך לקפח חיים של אנשים עוד ועוד, הנאמר עליו כי ב"אותו מעשה" רצח את הקורבנות וכנדרש מכך ייגזר עליו עונש כמו קיפח חייו של אדם אחד? אם זה, לכאורה, פירוש החוק ראוי לנו שנתחיל לחשוב מבראשית על מוסר ועל צדק, על יחיד ועל חברה, על חוק ועל סדר, על פירוש חוק ועל הבנת החיים. 30. לשיקול המוסרי יצרף עצמו שיקול ההרתעה. יֵדַע המתכנן לפגוע באדם - כפי שתיכנן המערער - כי ישא בעונש על כל אדם שיקפח את חייו. שיקול זה יחול על המערער אשר היה, למיצער, אדיש לתוצאות מעשהו. אכן, אם נפרש את המושג "אותו מעשה" כמחיל עצמו על מעשהו של המערער - פרוש: כי ניתן להטיל עליו ex lege מאסר עולם אחד בלבד - כי אז כמו שלחנו מסר אל עבר רוצחים-בכוח כי רצח של הרבים כרצח של אחד דמיא. מסר זה לא יעלה על הדעת כי נשלח. 31. מסר ההרתעה יצרף עצמו אפוא אל המוסר והמצפון, ואנו נאמר כי המושג "אותו מעשה" שבהוראת סעיף 186 לחסד"פ לא יחיל עצמו על מעשהו של המערער לפנינו. 32. ומכאן לשאלה השניה: האם ראוי לגזור על המערער עונשי מאסר עולם מצטברים או חופפים? בנסיבות העניין לא מצאתי שיקולים לקולה העשויים להורותנו על חפיפת העונשים. מצבו הנפשי של המערער והדיכאון שנקלע אליו עקב היותו מובטל, אין בהם, בנסיבות העניין, כדי להקל ממעשהו, מעשה שתיכנן וביצע בדקדקנות ובקור-רוח. עוד נוסיף כי ד"ר אלמרק, פסיכיאטר אשר בדק אותו כשבוע לאחר מעשה, ציין כי בבדיקה הראשונה שנערכה למערער, לאחר שהסגיר עצמו למשטרה, "לא נמצאו סימנים פסיכוטיים או דיכאוניים, מצב רוחו היה מרומם במקצת ...". ד"ר אלמרק שב וציין בחוות-דעתו ובעדותו בבית-המשפט כי אין הוא מתרשם שהמערער "עבר אפיזודה דכאונית". בא-כוח המערער ניסה להיבנות מהאמור בחוות דעתו של ד"ר אלמרק, ולפיו "קרוב לוודאי שההגנות, ששירתו [את המערער] לאורך כל חייו, קרסו מול עוצמת אותו זעם ותסכול". ואולם ד"ר אלמארק הסביר בעדותו, כי לא נתכוון לומר בכך שהמערער היה נתון במצב פסיכוטי או במצב אחר שאינו בר כיבוש. כוונתו לא היתה אלא לנסות ולהסביר מה גרם למערער, שאינו חולה במחלת נפש, לעשות את אשר עשה. ד"ר אלמרק הסביר שהמערער לוקה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית ואיפיונה הוא בנטייה להאשים אחרים בקשייו ולדרוש מהסביבה כי תתאים עצמה אליו. ד"ר אלמרק הוסיף והסביר, כי במצבים של תסכול ומצוקה עלולה הפרעה זו למצוא ביטויה בתוקפנות וזעם כלפי הסובבים, אשר אינם מבינים, כביכול, ואינם מתאימים עצמם לדרישותיו. מצב זה נקרא "זעם נרקיסיסטי" (Narcissistic Rage). ד"ר אלמרק ציין, כי סביר להניח שבמצב זה קורסות אותן הגנות המאפשרות לאדם בעל הפרעה נרקיסיסטית לתפקד כבימים רגילים. הסבר זה נועד ליצור תמונה ברורה יותר של הלוך הרוח בו היה שרוי המערער בטרם ביצע את המעשה, אך אין בו כדי להקל מן האחריות הרובצת על כתפיו. נזכור כי המערער עשה את מעשהו לא בפרץ של רגשות אלא לאחר תיכנון קפדני לאורך זמן. המערער רצה לפגוע במשפחתו, וכך תיכנן וביצע את תוכניתו בהיותו מודע היטב למעשיו. בנסיבות אלו כולן לא נמצא לי כי יש במצבו הנפשי של המערער, טרם המעשה, כדי להוות שיקול לקולה. 33. בחנתי פסקי-דין שנקצבו בהם מאסרים חופפים, אך לא נשתכנעתי כי יש באמור בהם כדי להועיל לענייננו או כדי לאצול עליו במישרין. בע"פ 549/87 מדינת ישראל נ' חסאן (לא פורסם), החליט בית-המשפט להשאיר על כנו גזר דין שגזר בית-משפט קמא ולפיו עונשי המאסר ירוצו באופן חופף, תוך שהוא מציין כי מעשיו של המערער לא תוכננו על ידו מראש ובוצעו על ידו ברצף אחד. בע"פ 317/83 גודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (3) 427, 440, נקבע כי עונש מאסר עולם בעבירת רצח ועונש מאסר עולם בעבירות של ניסיון לרצח ירוצו בחופף, "בהתחשב בעובדה, כי לא היו אלה למעשה מעשים נפרדים, אלא שהיה כאן רצף של פעילות שוטפת, שנבעה ממצב נפשי מיוחד ...". בע"פ 4063/93 רחמנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), רצח המערער ברצף – על-רקע אהבה נכזבת – אב, אם ובתם, ובהמשך אחד ניסה להתאבד. בית-המשפט המחוזי גזר עליו שלושה מאסרי עולם במצטבר, אך בית-המשפט העליון החליט לחפוף את העונשים הואיל ומעשי הרצח לא היו מתוכננים וצפויים והמקרה היה "מקרה טראגי קיצוני". אכן, מקרה מקרה ונסיבותיו-שלו. בענייננו תיכנן המערער את מעשהו בקפידה, ולא ניתן לראות את מעשהו כמעשה אשר נעשה כתוצאה מפרץ פתאומי של רגשות. התכנון וקור הרוח שבהם בוצע המעשה מבטלים את הטענות בדבר המישקל שיש ליתן למצוקה הנפשית בה היה שרוי המערער בטרם ביצע את המעשה. 34. אמליץ לחבריי כי נאשר את חוות-דעתם של שופטי הרוב בבית-משפט קמא, וכנדרש מכך – כי נדחה את הערעור. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין. היום, ל' בניסן תשס"ד (21.4.04). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02098040_G05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il