מאהר שקיראת נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2587/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2587/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: מאהר שקיראת נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 19.1.06, בתיק פ.ח. 851/05, שניתן על ידי סגן הנשיא צ' סגל, והשופטים י' נועם ו-ר' כרמל תאריך הישיבה: כ"ז באייר התשס"ז (15.05.07) בשם המערער: עו"ד אבו גוש בשם המשיבה: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. קשה הוא סיפור המעשה נושא ערעור זה, קשה מאין כמותו. המערער הוא אחיהן של רודיינה שקיראת (להלן: רודינה), אמאני שקיראת (להלן: אמאני) ולילה סלחות (להלן: לילה). רודינה, ילידת שנת 1977, היתה נשואה ובחודש אפריל 2006 היתה בחודש התשיעי להריונה. לילה, ילידת שנת 1974 היתה נשואה גם היא, ואילו אמאני התגוררה עם בעלה בשכונת ג'אבל מוכבר. בסוף חודש אפריל 2005 סולקה רודיינה על ידי בעלה מדירתם המשותפת, לאחר שחשד בה כי היא קיימה יחסי קירבה עם אחר. בעקבות כך שבה רודיינה לבית הוריה, ונוכח השקפתו כי היא חיללה את כבוד המשפחה, גמלה בלבו של המערער ההחלטה להמיתה וכן להמית את שתי אחיותיו – אמאני ולילה. ביום 2.5.05 רכש המערער חומצה, והודיע לרודיינה ואמאני כי הוא עומד להמיתן. תחילה הוא אילץ את אמאני לשתות מן חומצה, ולאחר זאת חנק אותה באמצעות כבל שחסם את דרכי נשימתה. בהמשך, פנה המערער לחפש את רודיינה שהסתתרה בחדר האמבטיה. זו סירבה לפתוח את הדלת, ואמרה למערער כי היא הורגת את עצמה, ואף השמיעה קולות חרחור. סמוך לכך הגיעה לילה לבית הוריה, וגם לה מיהר המערער להודיע כי החליט להמיתה. הוא חנק אותה עם חבל אותו כרך סביב צווארה, ואחר כך שפך חומצה לפיה עד שהתמוטטה. עתה התפנה המערער בשנית לרודיינה. הוא פרץ את דלת חדר המקלחת בו הסתתרה, וחנק אותה בידיו ובאמצעות כבל חשמלי. בעקבות מותה של רודיינה קרסו מערכות הגוף של העובר שבבטנה ואף הוא מת. בשלב זה שב המערער ללילה, ומשמצא אותה עדיין בין החיים חזר וחנק אותה, אולם היא הצליחה להדוף אותו ולהימלט על נפשה. 2. בכל העובדות הללו הודה המערער, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בשתי עבירות רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק, והפסקת היריון לפי סעיף 313 לחוק. על הצדדים היה מוסכם כי בגין עבירות הרצח ייגזרו למערער שני מאסרי עולם, אולם בעוד שהמשיבה עתרה להצטברות העונשים, עתר המערער להורות על חפיפה ביניהם. בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, גזר למערער שני מאסרי עולם מצטברים, וכן 20 שנות מאסר באופן חופף בגין ניסיון הרצח של לילה והפסקת ההיריון של רודיינה. 3. בערעור שבפנינו מלין בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד מ' א' אבו גוש, על ההחלטה לצבור את מאסרי העולם שהושתו על שולחו. נטען, כי ניתן לראות בכל העבירות מעשה אחד, וכנגזר מכך ראוי היה להסתפק בעונש יחיד. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער ולרכיבי אישיותו, כפי שהדבר קיבל ביטוי בחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעם ההגנה. 4. נקודת המוצא לדיון באשר לאופן הנשיאה בעונשים, מצויה בהסדר הנורמטיבי הקבוע בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וזו לשונו: בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. בית משפט זה עסק לא אחת בשאלת הגדרתו של "אותו מעשה", וההשקפה הנוהגת היא כי אין די בהגדרה פיסית של המעשה, הואיל ומדובר במושג נורמטיבי רחב יותר אותו יש לפרש לאור מטרתם של דיני העונשין. וכך מצאו הדברים ביטוי בדבריו של השופט מ' חשין בע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461, 469: המושג "אותו מעשה" יזרום עם תכליות דין העונשין, ועל דרך זו ניתן דעתנו לא אך על המעשה הזה בלבד אלא – ואפשר בעיקר – על האינטרסים שדין העונשין ביקש לפרוש הגנתו עליהם: האינטרסים של הנפגע או הנפגעים על דרך הכלל, עוצמתם של האינטרסים, משקלם וחשיבותם של האינטרסים, מידת הפגיעה באינטרסים ועוד. ומהם אותם אינטרסים, על כך השיב בית המשפט בע"פ 399/88 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2) 187, 192: "האמונה שלנו בקדושת חיי אדם מחייבת למצוא ביטויה גם בענישה של העבריין ובהדגשת משמעותו של כל קיפוח של חיי אדם בעינינו". באותו עניין נאמר בפרשה אחרת: כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם לקורבנות מספר, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים... מסקנה זאת היא הכרחית גם מנוקדת מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של האדם כערך יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלטה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל חומרת עונש? (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 303, דברי השופטת ד' דורנר, וכן ראו ע"פ 9804/02 הנ"ל, בעמ' 476, וע"פ 6841/01 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 794, 797 ואילך). ובאשר לעניינו של המערער – גם אם תשקיף על מעשיו מן הפן הפיסי בלבד, שוב לא יכול להיות ספק כי אין מדובר ב"אותו מעשה". הוא פעל בתכנון שטני שקדמה לו מחשבה סדורה עד שטרח והכין את הכלים שיאפשרו לו לבצע בו את זממו. הוא אינו משול למי שירה במעמד אחד בשניים, הואיל ולכל אחת מאחיותיו הוא העניק "טיפול" נפרד. תחילה היתה זו אמאני, ולאחר מכן לילה, ולבסוף רודיינה. המערער ניגש לכל אחת מאחיותיו האומללות בתורה, והן כמו המתינו לו משלימות עם מר גורלן. שתי נשמות נטל המערער באותו יום מר ונמהר, ואך כפסע היה בינו לבין גרימת מותה של לילה. אכן, לכל המעשים הללו קדמה החלטה רצחנית אחת - להמית את שלוש אחיותיו – אולם כל מעשה עומד בפני עצמו, ואין המתתה של האחת משולה להמתתן של שתיים וניסיון להמית אף את השלישית. ולא למותר להוסיף, כי לא רק ברודיינה פגע המערער, אלא גם גרם בעובר שבבטנה שבאותם ימים עמד לזכות בחיים עצמאיים משלו. מעשים נפשעים אלה חייבו ענישה קשה וכואבת, שיהיה בה ביטוי הולם לאבדן כל אחת מהנשים שמותן בא להן מידי אחיהן, ומכאן השקפתנו שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לצבור את עונשי המאסר, הנה החלטה נכונה וברוח ההלכה הנוהגת, וממילא אין מקום לשנות ממנה. הערעור נדחה. ניתנה היום, כ"ט באייר התשס"ז (17.5.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06025870_O02.doc אז + הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il