טיקמן דני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2454/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2454/02 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: טיקמן דני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 6.2.2002, בת.פ. 393/00, שניתן על ידי כבוד השופטים: ח' פיזם, ש' שטמר, ר' שפירא תאריכי הישיבה: י"ד באלול תשס"ג כ"ד בתשרי תשס"ו (11.9.2003) (27.10.2005) בשם המערער: עו"ד יאיר גולן בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד גלי פילובסקי גב' אדווה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער, דני טיקמן בארבע עבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305 בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ותשע עבירות של היזק בזדון לפי סעיף 452 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. בעקבות ההרשעה, גזר בית המשפט המחוזי למערער 16 שנות מאסר, מתוכן 14 שנים בפועל. ההרשעה וגזר-הדין שלצידה, הם העומדים במרכזו של הערעור שבפנינו. התשתית העובדתית 2. בעת הרלוונטית לאישומים שירת המערער, שהיה חייל בשירות סדיר, כנשק בבסיס צבאי באזור הכרמל. בתאריך 12.10.00 יצא המערער לחופשה, וזמן קצר לאחר שהגיע לבית הוריו שבקריית ים, הוא נפגש עם חברו פליקס מילנר (להלן: "פליקס"), עמו הסב בקיוסק כלשהו והם לגמו משקאות משכרים. בהמשך, ביקש המערער מפליקס להסיעו לבסיסו במכוניתם של הוריו. בהיכנסו לבסיס הוא פנה לעבר הנשקייה, משם נטל רובה מסוג M16 קצר ומחסנית טעונה בכדורים, וחזר ויצא מהבסיס מבלי שקיבל היתר מהקצין התורן לנטילת הנשק ונשיאתו, ותוך שהוא מתעלם מהוראותיה של הנשקית התורנית. המערער נכנס עם הנשק לרכב בו המתין לו פליקס, ובעת שנסעו ברחוב יפו – אשר רבים מבתי-העסק המצויים בו הם בבעלות תושבי חיפה הערבים – פתח המערער את חלון הרכב, ותוך כדי נסיעה החל יורה לעבר עוברי אורח אשר נחזו בעיניו כערבים. כתוצאה מהירי נפצעו ארבעה אנשים, ואחד מהם, פואד עסלה, נפצע קשה. כמו כן, נגרם נזק רב לרכוש. מספר דקות לאחר סיומו של הירי, ביקש המערער מפליקס להחזירו לבסיסו, לשם הגיעו שוטרים שהובילו אותו לחקירה. ההליכים בפני בית משפט קמא 3. המערער הודה בביצועם של המעשים שיוחסו לו, אולם טען כי בעת התרחשותם היה נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים, פעל באופן ספונטאני, והיה נטול יכולת לגבש כוונה פלילית. לפיכך, טען המערער, כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירות של ניסיון לרצח – יחס חפצי של כוונה להמית – לא השתכלל בעניינו. מנגד, טענה המשיבה כי המערער פעל במודעות מלאה למעשיו, להם קדם תכנון מלווה בכוונה לגרום למותם של אזרחים ערבים. עוד נטען, כי ביצוען של העבירות על-ידי המערער נעשה בתגובה לאירוע אחר שהתרחש באותו יום, כאשר שני חיילים ישראלים שנקלעו לעיר רמאללה, נרצחו באכזריות רבה על ידי המון זועם. גם באשר לכמות המשקאות המשכרים אותם צרך המערער עובר לאירוע, היו הצדדים חלוקים. המערער טען במהלך עדותו, כי כבר בעת שיצא מהבסיס לכיוון בית הוריו הוא שתה "שניים שלושה בקבוקי בירה" (עמוד 31 לפרוטוקול הדיון), ובהמשך, בעת שנפגש עם פליקס, שתה כל אחד מהם "5-6 כוסיות וודקה, וכן 2-3 בירות" (שם). על גרסה זו חלקה המשיבה אשר טענה, כי עובר לאירוע הירי הסתפק המערער בשתיית בירה בלבד. 4. במהלך המשפט הופיעו בפני בית-המשפט המחוזי מספר עדים שהיו נוכחים בחלק מהאירועים שהסתיימו עם מעצרו של המערער, ובפניו הונחו, בהסכמה, הודעותיהם של מספר עדים נוספים. חקירתם של עדים אלה התמקדה בעיקר במצבו ההכרתי של המערער במהלך האירועים, וכך לדוגמה מסר, ויטלי אליגוייב, בעל הקיוסק בו בילו המערער ופליקס עובר לאירוע, כי בעת שישבו בעסקו לגמו המערער ופליקס "שלוש בירות כל אחד" (ראו ת/46). על מצבו של המערער ניתן היה ללמוד גם מדברים שנמסרו מפיהם של אלה שפגשו אותו בתום אירועי הירי, עם שובו של המערער לבסיס. החיילת חניתה קסיאל, אשר שימשה ביום האירוע כנשקית תורנית, העידה כי מפיו של המערער נדף ריח של אלכוהול, אולם הוא "התנהג רגיל לחלוטין" (עמוד 4 לת/4). בהמשך ציינה חניתה, כי עם שובו לבסיס הכריז המערער באוזניה: "ריססתי חנויות של ערבים" (עמוד 5 לת/4 ועמוד 11 לפרוטוקול הדיון). עדה זו תארה עוד, כיצד נמלט המערער מהבסיס כשהוא נושא עימו רובה מסוג M16, בניגוד להוראותיה, ומבלי שקיבל את אישורו של הקצין התורן. סגן ישי בוצחק, אשר שימש כמפקד התורן ביום האירוע, העיד כי בעת ששב המערער לבסיס הוא אמר לו "יריתי בערבים ואני מקווה שלא יריתי ביהודים" (עמוד 7 לפרוטוקול). בהמשך, תיאר עד זה כיצד הכין המערער תיק ובו ארז בגדים לקראת מעצרו, ואף אמר לבוצחק "אתה יכול להזמין את המשטרה ולקחת אותי למעצר" (שם). גרסה דומה נמסרה גם על-ידי החיילת נעמי שפיר (ראו ת/6) והחייל אבי בוגנים (ראו ת/7). רס"ר יצחק בן-חמו, שהיה זה שעצר את המערער, מסר אף הוא כי מהמערער נדף ריח של אלכוהול, והוא שמע אותו אומר כי ביצע את הירי בתגובה לחטיפתם ורציחתם של חיילים ישראליים ברמאללה בבוקרו של אותו יום (ראו ת/27). בפני בית-המשפט הונחו גם הודעות שנרשמו מפי הוריו של המערער. אביו, בוריס טיקמן, מסר כי עם שובו של בנו מהבסיס הוא נראה נסער מרציחתם של החיילים ברמאללה, והצהיר כי "זה סוף העולם וביום ראשון תהיה מלחמה והולכים להרוג ערבים" (ראו ת/29). אימו של המערער, אנה טיקמן, מסרה כי גם בפניה התבטא בנה באופן דומה, והוסיפה כי כאשר יצא מהבית הוא נראה שתוי (ראו ת/30). 5. עם מעצרו, התבקש המערער לשחזר את המעשים שביצע, ובמהלך השחזור הוא הוביל את חוקריו בנתיב הירי, סיפר כיצד אחז בנשק, כיצד ירה לעברם של אנשים ששהו במסעדות שלצד הדרך, ואף הסביר כי ביקש לבצע פיגוע הואיל (בלשונו) "רציתי לירות בערבים". במהלך חקירתו במשטרה, חמשה ימים לאחר מעצרו, שינה המערער מהגרסה המפורטת אותה מסר במהלך השחזור, והפעם טען כי במהלך האירועים היה שתוי, ובהמשך נמנע מלהשיב על רבות מהשאלות שהוצגו לו. גם במהלך עדותו בבית המשפט טען המערער כי הוא אינו זוכר פרטים רבים הנוגעים לאירוע, ומשנשאל כיצד ידע להשיב במהלך השחזור על שאלות רבות שעתה הוא טוען כי אינו זוכר, השיב כי במהלך השחזור היה עייף, רצה לישון, ועקב כך אין הוא זוכר מה השיב לחוקריו (ראו עמ' 47 לפרוטוקול הדיון). כאשר נשאל המערער מדוע החליט להגיע לבסיס וליטול עמו נשק, השיב: "הרגשתי מפוחד, מאוים, רציתי הגנה עצמית" (עמוד 31 לפרוטוקול הדיון). ועל השאלה מדוע לא ביקש לכך רשות מהמפקד התורן, הגיב באומרו: "לא יודע, הייתי מאוד שיכור, אני לא זוכר" (עמוד 39 לפרוטוקול הדיון). בהמשך, הכחיש המערער את התבטאויותיו בפני הוריו באשר לצורך להגיב על פרשת הלינץ' שבוצע בשני החיילים ברמאללה, ואת הירי מבעד לחלון הרכב שהתבצע תוך כדי נסיעה, הסביר כך: "נבהלתי ממשהו, אני לא יודע מה, זאת היתה שנייה, אני לא ראיתי כלום, אני לא יכול לתאר אותה ... אני לא ראיתי שום דבר, אני ראיתי חלונות מתפוצצים" (עמוד 32 לפרוטוקול הדיון). 6. בית-משפט קמא דחה את הגרסה אותה מסר המערער במהלך עדותו. נקבע, כי אותה גרסה לפיה הוא אינו זוכר חלק ניכר מהאירועים שהתרחשו בליל הירי, היא בבחינת עדות כבושה, והיא עומדת בסתירה לדברים מפורשים שאמר המערער במהלך השחזור שנערך שעות ספורות בלבד לאחר הירי. בנסיבות אלה, כך נקבע, "עדותו בבית המשפט אינה אמינה והיא מגמתית בכוונה לנסות וליצור מצג התומך בקו ההגנה לפיו פעל תוך העדר רציה או לכל הפחות תוך העדר כוונה. אין זה סביר שנאשם יפגין קור רוח בעדות ובשחזור מיד בסמוך למקרה ימסור פרטים מדויקים בנוגע לאופן ביצוע הירי, על כל שלביו, ואילו מאוחר יותר יטען כי פעל תחת דחף ספונטאני וכי אינו מסוגל להבהיר את פרטי מעשיו" (עמוד 59 להכרעת הדין). בהמשך נקבע, כי הגרסה לפיה המערער פעל בלא שהיה מודע למעשיו, דינה להידחות גם בשל עדויותיהם של חבריו לבסיס בפניהם הוא הפגין קור-רוח, וכן לאור התנהגותו לכל אורך האירוע שהתבטאה בכך שהירי היה מכוון "לגובה של בין מטר ל-2 מטר מעל האדמה ובכיוון מדויק אל עבר חלונות ואל עבר בני אדם" (ראו עמוד 61 להכרעת הדין). בית-המשפט גם צפה בקלטות בהן תועדה חקירתו של המערער מייד לאחר מעצרו (ת/32א), והתרשם מהתנהגותו קרת הרוח, כאשר הוא עמד על זכותו להודיע להוריו על מעצרו בטרם ימסור עדות. לבסוף נקבע, כי התבטאויותיו של המערער בפני הוריו, בדבר הצורך להגיב באופן חמור על רציחתם של החיילים הישראליים ברמאללה, מעידה אף היא על כוונה מוקדמת לביצועם של המעשים. לאור כל אלה, הגיע בית-קמא למסקנה כי "לא הוכח כעניין שבעובדה כי הנאשם [המערער] היה בגילופין וכי שתה כמות רבה של משקאות" (עמוד 66 להכרעת הדין), ובהמשך, "הנאשם היה בשליטה מלאה, לא היה שיכור ולא היה במצב נפשי ששלל ממנו את יכולת החשיבה העצמית ואת יכולת השליטה על מעשיו" (שם). לבסוף, ציין בית-המשפט, כי העובדה לפיה ביקש המערער לפגוע בערבים, בעוד שבפועל שלושה מקורבנותיו היו יהודים דווקא, אינה מפחיתה מאשמתו, שכן לזהותו של הקרבן אין כל נפקות בהקשר זה, מכוח הדוקטרינה בדבר המחשבה הפלילית המועברת. קבלתה של הראיה הנוספת והשלמתה של הכרעת הדין 7. המערער, אשר לא השלים עם הרשעתו, הביא את השגותיו בפני בית משפט זה. בטרם נשמע הערעור, עתר בא כוחו המלומד דהיום, עו"ד י' גולן, להתיר את הגשתן של ראיות נוספות, מכוח סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. אחת הראיות היא תיעוד של בדיקת-דם שנערכה למערער זמן קצר לאחר מעצרו, ואשר מטרתה היתה לבדוק את ריכוז האלכוהול המצוי בדמו והשפעתו עליו. נטען כי ראיה זו – המוכיחה כי בעת ביצוען של העבירות היה ריכוז האלכוהול בדמו של המערער גבוה – לא הובאה לידיעת מי ששימש כסנגורו במהלך המשפט, וממילא אף לא הוצגה בפני הערכאה הדיונית אשר קבעה בהכרעת דינה כי "לא נערכה לנאשם בדיקה לקביעת רמת אלכוהול בדם" (עמוד 52 להכרעת הדין). הראיה האחרת אותה ביקש בא-כוח המערער להגיש, היתה חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר פינקלשטיין, אשר עסקה בהשפעותיה של רמת האלכוהול שנמצאה בדמו של המערער. 8. בהחלטתנו מיום 11.9.2003 נעתרנו לבקשה להגשתן של הראיות הנוספות, ובעקבות כך הורינו על החזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי, כדי שזה יבהיר, לאחר בחינתן של הראיות הנוספות, אם יש באלו כדי לשנות מהכרעת הדין המקורית. בעקבות כך הונחה בפני בית-משפט קמא גם חוות-דעתו של מומחה התביעה, ד"ר א' גופר, אשר מצא כי בעת עריכתה של בדיקת הדם, היה ריכוז האלכוהול בדמו של המערער 45 מיליגרם לכל 100 מ"ל (נ/4). ד"ר גופר לא עסק בשאלה מה היה ריכוז האלכוהול המשוער בדמו של המערער בעת ביצוען של העבירות, ובעקבות פנייתה של המשיבה הוא הגיש חוות דעת נוספת (ת/74), ובה הביע את הדעה כדלקמן: "על סמך נתוני המעבדה ניתן לומר כי בעת אירוע הירי סביר להניח שרמת האלכוהול בדמו של הנאשם הייתה בתחום של 166mg%- 146mg% בהנחה שהנאשם הינו אדם בריא בממוצע, אך ניתן להרחיב את התחום לטווח של 214mg%-112mg% כתלות אם הנאשם הינו מפרק איטי של אלכוהול או שהוא מורגל בשתייה בהתאמה". לצד גרסה זו עמדו חוות דעתו ועדותו של ד"ר י' פינקלשטיין שמצא כי בעת ביצוע העבירות היה ריכוז האלכוהול בדמו של המערער בטווח שנע בין 115mg% ל- 255mg%, באופן המתיישב עם גרסתו לגבי כמות השתייה הגדולה שצרך עובר לביצוען של העבירות. בסופו של יום, מצא בית המשפט לנכון לשנות ממצאיו העובדתיים ולאמץ את גרסת המערער ביחס לכמות השתייה שלגם, היינו – 2-3 פחיות בירה ו-5 עד 6 כוסיות וודקה. סנגורו של המערער טען, כי לאור הממצאים בדבר ריכוז האלכוהול בדמו של המערער, יש לקבוע כי הוא פעל במצב של שכרות, באופן שנמנעה ממנו היכולת לגבש את יסוד הכוונה הנדרש לצורך הרשעתו. את הטענה הזו תמך הסנגור גם בכך שריכוז האלכוהול עלה ברמה ניכרת על המידה הקבועה בתקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. 9. בית-המשפט המחוזי קבע כי כמות האלכוהול שנמצאה בדמו של המערער יוצרת "חזקת שיכרות", אולם חזקה זו היא חזקה עובדתית בלבד, והמשיבה יכולה לסתור אותה אם תצליח להוכיח כי אצל המערער התגבש יסוד נפשי של כוונה מיוחדת (ראו עמודים 7-8 להכרעת הדין המשלימה). בהמשך, שב בית-המשפט וקבע כי "מכלול הראיות מצביע על כך שעל אף שהנאשם [המערער] שתה כמות גדולה של אלכוהול, הרי שלא היה בכך כדי להשפיע על שיקול דעתו" (עמוד 12 להכרעת הדין המשלימה). נקבע, כי התבטאויותיו של המערער בפני הוריו, בפני חבריו לבסיס ובפני השוטרים "תומכות במסקנה כי הירי כוון מלכתחילה במסגרת של מסע נקמה באוכלוסיה הערבית ותוך מודעות למטרת הירי, דהיינו, לפגוע בערבים" (שם). משכך, נותרה הרשעתו של המערער על כנה. הטענות בערעור 10. בא כוחו המלומד של המערער שב וטוען כי בעת ביצוען של העבירות היה שולחו נתון להשפעתם של המשקאות המשכרים שצרך, באופן שמנע ממנו את השליטה והמודעות למעשיו. ועוד נטען, כי אין לקבל את עדויות חבריו של המערער לבסיס, אודות התנהגותו הנשלטת וקרת-הרוח לאחר ביצוע העבירות. זאת, הואיל ועדים אלה אינם מומחים לענייני שכרות, ומכיוון שאופיו של המערער הוא ממילא כזה שאינו מרבה בהפגנת רגשות. בא כח המערער אף הפנה לדברים שאמר המערער לחוקריו במהלך השחזור, ומהם עולה כי כבר אז הוא טען להיותו שתוי. משכך, נטען כי בית-משפט קמא שגה כאשר קבע כי גרסתו של המערער בדבר שכרותו היא גרסה כבושה. זאת ועוד, להשקפת הסנגור, אין לראות בדברים שאמר המערער להוריו בטרם יצא מביתם, ככאלה המבטאים כוונה מוקדמת לפגוע בערבים, הואיל ועקב המצב הביטחוני ששרר בארץ לאחר פרשת הלינץ' ברמאללה, והלך הרוח בקרב הציבור נוכח אירוע זה, היו רבים שהביעו את חששותיהם וזעמם בדרך של התבטאויות חריפות. בהקשר זה שב הסנגור וטען, כי המערער נטל עימו נשק למטרות של הגנה עצמית בלבד, וכי הירי אותו ביצע מבעד לחלון הרכב נעשה מתוך דחף ספונטאני ולא בצורה מכוונת. כן נטען, כי ירי אוטומאטי ובלתי מכוון כמו זה שביצע המערער, מצביע על התנהגות נעדרת שיקול-דעת ותכנון, באופן שאינו מתיישב עם הקביעה כי יסוד הכוונה התקיים אצלו. עד כאן השגותיו של המערער לגבי הפן העובדתי כפי שנקבע על-ידי בית-משפט קמא. באשר לאחריותו של מי שביצע עבירה במהלך שכרותו, טען בא כוח המערער, כי לאור לשונו של סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, לא ניתן להרשיע את שולחו בעבירה הדורשת יחס חפצי של כוונה כלפי התוצאה, כי אם רק בעבירה שבה נדרשת אדישות כלפי רכיב זה. ועוד נטען, כי מקום בו בדמו של המבצע נמצא אלכוהול שריכוזו עולה על המידה הקבועה בתקנות התעבורה, מידה שנקבעה בהקשר לעבירה של נהיגה בשכרות, כי אז יש להעניק לנתון זה משקל בקביעת שכרותו של המבצע, גם כאשר מיוחסות לו עבירות אחרות. זאת, במיוחד כאשר בדמו של המערער נמצא ריכוז אלכוהול שעלה פי ארבע על המידה הקבועה בתקנות התעבורה. כן נטען, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בארבע עבירות נפרדות של ניסיון לרצח, הואיל ופציעתם של הקורבנות הייתה תוצאתו של מעשה אחד, ומשום שהירי שהתבצע דרך חלון הרכב ארך שניות ספורות בלבד. לבסוף, ביקש בא כוח המערער להקל בעונש שהושת על שולחו. לעניין זה הופנינו לעברו הנקי של המערער, לכך שהעבירות בוצעו בעקבות שתייתם של משקאות משכרים, וכן הודגש כי המערער אינו משתייך לקבוצה אידיאולוגית ששמה לה למטרה לעשות דין לעצמה. כן נתבקשנו לתת משקל לכך שאותה ראיה בדבר בדיקת הדם שנערכה למערער לא נמסרה בשעתו להגנה, דבר שגרם להתמשכות ההליכים ובכך היו כרוכים עינויי דין. דיון תחולתה של הגנת השכרות בעניינו של המערער 11. סעיף 34ט לחוק העונשין מורה כך: שכרות (א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו. (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. (ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה. (ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה. לאור הוראתו של סעיף 34ט(א) לחוק העונשין, אין לייחס לאדם אחריות-פלילית למעשה שנעשה תוך כדי "שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו". מניסוח זה מתחייבת גם המסקנה ההפוכה, לאמור, אדם ישא באחריות למעשה שעשה במצב של שכרות, אם מצב השכרות נגרם בהתנהגותו הנשלטת ומדעתו. במבט ראשון, נדמה כי עקרון-על זה שבדיני השכרות חורג מתפיסתו של המשפט הפלילי בדבר האוטונומיה ויכולת הבחירה של מבצעי העבירות, שהרי, יכולתו של המבצע להבין את טיב מעשיו ולגבש את החלטותיו באשר לדרך התנהלותו, נפגעות כאשר הוא נתון במצב של שכרות. יתרה מכך, הימצאותו של אדם במצב של שיכרות עלולה לפגום אף בכושר השליטה הפיסי שלו על מעשיו. אין זאת אלא, שהטלת אחריות על מי שמצוי במצב של שכרות, בגין עבירה שביצע במהלך שכרותו, מוצדקת מקום בו המבצע הביא את עצמו במודעות ובשליטה להימצאותו במצב זה: "מחד גיסא, במצב של שכרות מלאה אין לעושה בשעת הביצוע יכולת שכלית להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשיו, או אפשרות רצונית לשלוט על התנהגותו. עקרונות המשפט הפלילי מחייבים שלא להטיל אחריות פלילית באין לעושה כושר שכלי או רצוני להתנהג כדין, אפילו נשלל הכושר האמור כתוצאה משכרות. מאידך גיסא, מצב של שכרות מלאה יכול להיגרם על-ידי התנהגותו הרצונית של העושה. במקרים של שכרות רצונית – כשהעושה הביא את עצמו מבחירתו החופשית למצב של שכרות מלאה – עלול שחרורו של העושה מאחריות פלילית לעבירה שאת האלמנט ההתנהגותי שלה הוא ביצע במצב זה, לסכל את מטרות המשפט הפלילי. שכן, הסכנה שבהיותו במצב של שכרות מלאה יפגע העושה באחד הערכים החיוניים לחברה היא גדולה. לחברה יש אפוא אינטרס להרתיע את הפרט מלהביא את עצמו מרצונו למצב זה" (מ' גור-אריה "שכרות בדיני עונשין" משפטים יג (תשמ"ד) 183, 187). עמד על כך גם פרופ' פלר – "השכרות פוגעת בכושרו של אדם להבין את טיב מעשיו ואת משמעותם הערכית, ולהפעיל את הביקורת העצמית עליהם. כל אלה נחלשים עקב השפעת החומרים המשכרים על תפקודו הנפשי של האדם בכל המישורים – ההכרתי, הרגשי והחפצי, כאחד ... מכאן, הסכנה הטמונה בשכרות, לערכים החברתיים המוגנים על-ידי איסור העבירות למיניהן; ולא פחות חשוב הוא כי כל אדם מן השורה מודע לסכנה זו, והמסתבך, במודע, במהלך כזה, נוטל על עצמו לפחות את הסיכון לבצע מעשים שלא היה עושה אותם במצב מפוכח" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב, (תשמ"ז-1987) 592). אכן, מי שנקלע מרצונו החופשי למצב של שכרות, נוטל על עצמו סיכון מודע, שבשכרותו יחלש כושר השיפוט שלו, הכרתו תתערפל, והוא יחטא בביצוען של עבירות. בהשפעה זו של המשקה המשכר על תודעתו של המבצע, טמון גם ההיגיון שניצב בבסיסה של ההוראה הקבועה בסעיף 34ט(א) לחוק העונשין, אשר מרחיבה – הלכה ולמעשה – את האחריות הפלילית של המבצע, על-ידי כך שהיא זונחת את הדרישה לקיומה של מודעות אצלו בזמן ביצוע העבירה. על יסוד הרחבה זו של האחריות, הרחבה המושתתת על ההנחה כי מי שמצוי במצב של שכרות מרצון נוטל על עצמו סיכון מודע לביצוען של עבירות, ניתן גם ניתן לייחס לנאשם שיכור אחריות לביצועה של עבירה הדורשת, כיסוד מיסודותיה, קיומה של מחשבה פלילית. 12. שונה הדבר כאשר מדובר בעבירות תוצאה, בהן נדרש יחס חפצי של כוונה מצד המבצע להגשמתה של תוצאה זו. במצב זה, כך קובע סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, יש לראות את המבצע-השיכור כמי שביצע את המעשה תוך אדישות להתרחשותה של התוצאה, ולא יותר מכך. נדמה, כי הרעיון הניצב בבסיסו של סייג זה, הוא כי לא ניתן לרתום את חזקת הפזיזות, בדבר הסיכון המודע שהשיכור נוטל על עצמו בעת צריכתו של החומר המשכר, כדי ליחס למבצע אחריות לעבירה הדורשת יסוד נפשי חמור יותר, של כוונה. כך או כך, זאת יש להדגיש, כדי לחסות תחת כנפיה של ההגנה הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, המפחיתה את אחריותו של המבצע מעבירה של כוונה לעבירה של אדישות, עליו להראות כי בעת הביצוע הוא היה נתון ב"מצב של שכרות". מונח זה – "מצב של שכרות" – זכה להגדרה בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין, לאמור, "מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה". למקרא הגדרה זו אתה למד, כי לא די בקיומה של נסיבה לפיה בעת המעשה היה המבצע נתון תחת השפעתו של חומר משכר, ויש להוסיף ולהוכיח קיומו של קשר סיבתי בין צריכתו של חומר משכר זה לבין ההשפעה שנלוותה לו על הלך נפשו של המבצע, בעת ביצוע העבירה. מכאן, שאין זה מספיק "שאדם ילגום משקאות אלכוהוליים, אף אם מדובר בכמות חריגה, הואיל והדגש הוא לא על הכמות אלא על ההשפעה שהייתה לשתייה זו על הכרתו ותפקודו של נאשם בשעת מעשה" (ע"פ 5727/00 סרגיי פינצוק נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקה 9 לפסק-הדין; וראו גם ע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 784; ע"פ 1493/98 שמעון סטפ נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקה 6 לפסק-הדין). ועוד, לא די להוכיח כי לצריכתו של החומר המשכר נלוותה השפעה כלשהי על המבצע. באשר לטיבה של אותה השפעה מנה המחוקק בסעיף 34ט(ד) לחוק, "שלושה סימפטומים חלופיים" (כהגדרתה של חברתי, השופטת נאור, בע"פ 9258/00 וניקו נטרשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 673, 678): שתיים מהשפעות אפשריות אלו עוסקות בהשפעת החומר המשכר על הכרתו ותודעתו של המבצע. האפשרות האחת היא שבעת ביצוע המעשה הנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה והאפשרות השנייה היא נורמטיבית, כלומר שבעת הביצוע הנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשהו; האפשרות השלישית עניינה בשליטתו הפיסית של הנאשם על מעשיו, ועל כן מקום שכתוצאה מצריכתו של החומר המשכר נעדר המערער יכולת של ממש להימנע מביצועם של המעשים, גם אז באה דרישת 'ההשפעה' על סיפוקה. 13. את הטענה לפיה היה נאשם נתון ב"מצב של שכרות" בעת ביצועה של העבירה, ניתן להוכיח בדרכים שונות, ובעיקר בשילוב שבין תוצאותיה של בדיקת-דם שנערכה לו כדי לקבוע את ריכוזו של החומר המשכר, ועדותם של עדי ראיה ומעורבים אחרים אודות התנהגות הנאשם והתבטאויותיו לפני ביצוע העבירה, במהלכה ולאחריה (ע"פ 2788/96 בוריס אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 188). באשר לבדיקות הדם אוסיף ואבהיר, כי ממצא לפיו בדמו של המבצע נמצא חומר משכר, יהא ריכוזו גבוה כאשר יהא, אינה מובילה מיניה וביה למסקנה כי הוא פעל במצב של שכרות. הסתפקות בראיה זו לבדה משמעותה היא זניחת הדרישה לקשר סיבתי בין צריכת החומר המשכר לבין השפעתו על תפקודו של הנאשם. מוכן אני להניח, כי כאשר בדמו של המבצע נמצא ריכוז גבוה במיוחד של חומר משכר – וכך אניח לגבי המערער שבפנינו – כי אז ניתן לצאת מנקודת מוצא שלצריכתו של החומר המשכר נלוותה גם השפעה כלשהי על תפקודו. אולם, כאמור, גם בהשפעה זו לא די, וכדי לחסות בצילה של הגנת השכרות על הטוען לתחולתה להראות כי לחומר המשכר הייתה השפעה של ממש על תודעתו והבנתו או על יכולתו לשלוט במעשיו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, לאור העובדה כי השפעתם של המשקאות המשכרים היא אינדיבידואלית לכל אדם, והשפעתה תלויה במגוון של משתנים, בהם גם הרגלו בצריכתם של חומרים אלה, נתונים גנטיים אישיים, ועוד (ראו א' סטולר וי' פינקלשטיין "נהיגה בשכרות ובפיכחון – היבטים נוירולוגים קליניים והיבטים טוקסיקולוגים מעבדתיים" רפואה ומשפט 29 (2003), 120). יודגש, ובעניין זה הודה אף המערער עצמו במהלך עדותו (ראו עמוד 30 לפרוטוקול), כי הוא היה רגיל בשתייה מרובה של אלכוהול, ומותר להניח כי אף למנהג זה היה קשר למידת השפעתו של האלכוהול עליו בעת האירוע. העולה מכך, ונראה כי זו הייתה אף עמדתם של העדים המומחים במקרה שבפנינו (ראו עמוד 210 לפרוטוקול הדיון וכן עמוד 7 לנ/3), הוא כי ריכוז אלכוהול גבוה אינו מעיד בהכרח על השפעות קוגניטיביות משמעותיות אצל הנבדק, ולהיפך – ריכוז אלכוהול נמוך לא בהכרח מעיד על העדרן של השפעות קוגניטיביות. 14. מסקנה נוספת המתגבשת לנוכח האמור עד כה, היא כי סיווגו של מבצע העבירה כ"שיכור" על-פי פקודת התעבורה ותקנותיה, אינו יכול לשמש אמת מידה לתחולתה של הגנת השכרות הקבועה בסעיף 34ט לחוק העונשין, ולסיווגו של נאשם כמי שנמצא ב"מצב של שכרות". אבהיר את דברי. סעיף 62(3) לפקודת התעבורה קובע, כי נהיגה במצב של שיכרות מהווה עבירה. סעיף 169ב(ג) לתקנות התעבורה קובע כי נהג יחשב כשיכור "אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה", היינו, כאשר ריכוז האלכוהול בדמו הוא לכל הפחות חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם (תקנה 169א(1) לתקנות התעבורה). עיננו הרואות, כי לעניינה של העבירה בדבר נהיגה בזמן שכרות, התנה המחוקק את שכרותו של הנהג בכמות האלכוהול המצויה בדמו, ובכך בלבד. הפועל היוצא מכך הוא, כי לעניין העבירה בדבר נהיגה בשכרות נקבעה חזקה חלוטה, שאינה ניתנת לסתירה. על-פי חזקה זו נקבע, כי "מי שאחוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה, אינו יכול לטעון, כי אינו מושפע מהמשקה המשכר, וכי הלכה למעשה אין למשקה שליטה כלשהי על נהיגתו או על התנהגותו" (בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463, 467; וראו גם ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) 151, 164). שונה הדבר באשר להגדרתו של המונח "מצב של שכרות" בגדריה של הגנת השכרות בסעיף 34ט לחוק העונשין, שאז זנח המחוקק את המבחן הכמותי ואימץ תחתיו מבחן איכותי הבוחן גם את השפעתו של האלכוהול על תפקודו של הנאשם. הבדל זה, הגיונו בצידו. ההוראות המעוגנות בסעיף 34ט לחוק העונשין יוצרות הסדר כללי שעשוי, בהתקיימם של התנאים המתאימים לכך, לחול על מבצעיהם של האיסורים הפליליים השונים, בעוד שההוראות הנוגעות לשכרות בפקודת התעבורה יוצרות עבירה העומדת בפני עצמה, המטילה על המבצע איסור מוחלט לנהוג במהלך שכרותו, מחמת הסכנה הרבה הנשקפת לציבור כתוצאה מהתנהגות זו (ראו את מאמרה הנ"ל של מ' גור אריה, בעמ' 183-184). 15. בשים לב לכל שנאמר עד עתה, נחה דעתי כי במהלך ביצוען של העבירות, לא היה המערער מצוי ב"מצב של שכרות", כהגדרתו של מונח זה בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין, ומשלא התקיים בעניינו תנאי-סף זה לתחולתה של ההגנה, אין לדון כלל בעניינו באספקלריה של דיני השכרות. אכן, בטרם ביצע המערער את העבירות שיוחסו לו, הוא צרך כמות נכבדה של משקאות משכרים, וגרסתו בעניין זה אף התקבלה, לבסוף, על-ידי בית-משפט קמא (עמוד 4 להכרעת הדין המשלימה). יחד עם זאת, הנדבך השני עליו צריכה להיות מבוססת הטענה בדבר השפעת החומר המשכר על המבצע, אינו מתקיים בעניינו של המערער. לעניין זה מקובלת עלי מסקנתה של הערכאה הראשונה לפיה שלט המערער על מעשיו, והבין את אשר הוא עושה ואת הפסול במעשים אלה. אמרות שנשמעו מפיו לאחר שחזר לבסיסו, ואמרות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו, תומכות במסקנה זו. כאמור, בשובו לבסיס הצהיר המערער כי "ירה בערבים", והצהרות דומות השמיע גם באוזני חוקריו ובמהלך השחזור. ברם, מודעותו של המערער נלמדת לא רק מהצהרות שהשמיע, כי אם גם ממעשיו, שהרי, מי שמצליח להכניס לרובהו מחסנית מלאה בכדורים, לירות לעברם של עוברי-אורח ולפגוע בהם, והכל תוך כדי נסיעה, מעיד במעשיו על מודעותו והבנתו. יתרה מכך, הראיות שהונחו בפני בית-משפט קמא לא יכולות להותיר ספק, כי המערער היה מודע גם לפסול שבמעשיו. מסקנה זו נלמדת אף היא מדברים שאמר המערער למפקדו (ישי בוצחק): "אתה יכול להזמין את המשטרה ולקחת אותי למעצר", והוא אף נערך לאותו מעצר כאשר ארז בתיקו בגדים וכלי-רחצה. ועוד, בעת עריכתו של השחזור תאר המערער כיצד השליך את המחסנית בצד הדרך, וכיצד אמר לחברו מייד בתום האירוע "קח אותי לבסיס שלי וסע. אני לא מכיר אותך, לא כלום" (ראו עמוד 8 לת/34). בכל אלה יש כדי ללמד לא רק על מודעותו של המערער למעשים שביצע, אלא גם על תחושת האשם שפיעמה בו. 16. משדחיתי את הטענה בדבר אי-מודעותו של המערער לעבירות שביצע, לא נותר אלא לבחון אם בעת ביצוען הוא היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשייתן. דרישת השליטה, אשר הוגדרה בסעיף 34ז לחוק העונשין ומהווה תנאי לנשיאה באחריות פלילית, עניינה ביכולתו של הנאשם לבחור בין ביצוע ההתנהגות האסורה להימנעות ממנה. באשר למצב של שכרות אומר, כי השפעתו של החומר המשכר על המבצע עשויה להיות כה חזקה, עד שהיא תפקיע ממנו את יכולת הרצייה, לדוגמה, שיאבד את השליטה על תנועותיו הגופניות או את היכולת לעשות שימוש בשיקול-הדעת לשם קבלתן של החלטות. לא כזו הייתה השפעתו של האלכוהול בעניינו של המערער. נהפוך הוא, מורכבותם של המעשים אותם ביצע אינה יכולה לדור יחד עם הטענה לפיה שכרותו הובילה אותו למצב של העדר שליטה. באשר למורכבותם של מעשים אלה אשוב ואזכיר, כי בהגיעו לבסיס לראשונה הוא נטל עימו נשק ללא רשות, ותוך כדי שהוא מערים על הנשקית התורנית. זאת ועוד, החייל אבי בוגנים (ת/7), אשר היה מופקד על השמירה בכניסה לבסיס, מסר בחקירתו כי שעה שהגיע המערער הוא אמר לו כי שכח דבר מה באפסנאות, ובעת שיצא מהבסיס הוא דרך את הנשק לכיוון הקרקע, ולאחר זאת נפרד מהעד בלחיצת יד. מי שכך מצליח להערים על הסובבים אותו כדי להשיג את מבוקשו, מעיד על עצמו כי קיים שליטה מלאה בהתנהגותו. יותר מכך, המערער עצמו מסר במהלך השחזור מהן הפעולות אותן ביצע כדי לתפעל את הנשק ולירות בו - הכנסתה של המחסנית, דריכת הנשק, העברה למצב של ירי אוטומטי, כיוון הנשק דרך חלון הרכב ולחיצה על ההדק – כל אלו משמיטות את הקרקע מתחת לטענה בדבר אבדן השליטה. 17. העולה מכל האמור הוא, כי בעת ביצוען של העבירות לא היה המערער נתון ב"מצב של שכרות", כהגדרתו בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין. העובדה לפיה כבר במהלך השחזור טען המערער בפני חוקריו כי הוא שתוי, אין לה השפעה על מסקנה זו. מוכן אני להניח כי כמות האלכוהול אותה שתה המערער אכן השפיעה עליו במידת מה, וכי הצהרותיו בדבר היותו שתוי, במובנו היום-יומי של מונח זה, נאמרו בכנות. יחד עם זאת, למונח "מצב של שכרות" הוענקה בחוק משמעות אחרת, ולעניין זה יפים דברים שאמר השופט אגרנט לפני שנים רבות, בע"פ 186/57 אליהו זכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב, 236, 240: "אכן מטבעו של האדם שהשתכר היטב כי הוא יהא נוטה יותר לבצע מעשה עבירה מאשר היה נוטה לעשות זאת אילו היה אותה שעה מפוכח, וזאת מפני שמעצוריו הנפשיים נחלשו במידת-מה ואף דעתו נתערפלה במקצת, כך שאינו חושב מראש על התוצאה האפשרית של מעשהו במידה שהיה עושה כן אילמלא היה אז שיכור. אולם עובדות אלה אין פירושן בהכרח כי לא היה בידו הכושר, עקב שכרותו, ליצור כוונה פלילית". 18. משדחינו את טענת השכרות, שומה עלינו לבחון אם בעת ביצוען של העבירות התגבש אצל המערער יחס חפצי של כוונה לגרימת התוצאות המנויות בעבירות אלו. נדמה, כי לא יכול להיות ספק כי דרישה זו מתקיימת. בא כוחו המלומד של המערער סבור כי התבטאויות שולחו בפני הוריו בקשר ל"פרשת הלינץ' ברמאללה", אינן מהוות ראיה להתגבשות היסוד הנפשי הנדרש בעבירות בהן הורשע. לא ראיתי צורך להכריע בעניין זה, שכן להשקפתי די היה בראיות האחרות אשר הוצגו בפני בית-משפט קמא, כדי להוביל למסקנה לפיה ביקש המערער לגרום לפגיעה בערבים. הכוונה היא למה שבו כבר עסקתי - התבטאויותיו בפני חבריו לבסיס בפניהם הצהיר כי ירה בערבים. כך העידה חניתה קסיאל בהודעה ת/4 ("דני לא פעם התבטא שצריך להרוג את הערבים"), וכאשר חזר לאחר הירי אמר לעדה שהוא "ריסס" חנויות של ערבים, ושהוא מקווה שלא פגע ביהודים. גרסה דומה נרשמה מפיה של נעמי שפיר ("שאלנו אותו אם מישהו נפגע והוא ענה: 'אני מקווה שכן, אני חושב שכן, אני מקווה שלא נפגעו יהודים' ", ראו ההודעה ת/6). אבי בוגנים, שמונה לשמור על המערער לאחר שובו לבסיס, שאל אותו למה ביצע את הירי, והמערער השיב "אם אני לא אעשה את זה מי יעשה?". רס"ר יצחק בן-חמו שהגיע לבסיס כדי להוביל את המערער לחקירה, שוחח עמו, ואת תגובתו תיעד בדו"ח ת/27, לאמור, "העצור דני טיקמן מסר לי בלי ששאלתי כי הוא ירה ברחוב יפו במסעדות על אנשים בגלל שחטפו חיילים והרגו אותם וזו הנקמה שלו". ולבסוף, גם בשחזור לא הסתיר המערער את מניעיו לירי, ומפיו נרשמו האמירות הבאות: "אני רק מצטער על היהודים שנפגעו וזהו", "איפה האנשים שיקומו אחרי ויעשו כאלה דברים" (ת/34, עמ' 3). המערער נשאל (ראו עמ' 9) "מה אתה חושב שרצית לעשות", והוא השיב "פיגוע ... רציתי לירות בערבים". יתרה מכך, כוונתו של המערער משתקפת באופן ברור גם ממעשיו, שהרי, מי שיורה ללא אבחנה ברחוב הומה ובלבה של עיר, חזקה עליו כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשים אלה. הרשעות אחדות בשל מעשה אחד 19. בא כוחו המלומד של המערער סבור, כי בית-משפט קמא שגה כאשר הרשיע את שולחו בארבע עבירות נפרדות של ניסיון לרצח, מקום בו הפגיעה בארבעת קרבנותיו היתה תולדה של מעשה ירי אחד, שנמשך שניות ספורות בלבד. נראה, כי בטענתו זו מכוון עו"ד גולן להוראתו של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הקובעת כך: הרשעה בעבירות אחדות בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מהעבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. הוראה זו היוותה כר פורה לדיונים בבית משפט זה, והרעיון הניצב בבסיסה הוא כי אין להטיל על אדם עונש שיהיה חמור מהנזקים שגרם בהתנהגותו. עקרון זה – עקרון של גמול הוא, ולפיו "יש לתת לרשע רע כרשעתו", ולא יותר מכך (ע"פ 9804/02 ש.ש נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 461, 470). כדי לצקת תוכן ממשי לתוך המונח "אותו מעשה", אשר בגינו אסר המחוקק להעניש "יותר מפעם אחת", פיתחה הפסיקה שורה של מבחנים שנועדו לשמש כלי-עזר בהפעלתו של שיקול-הדעת הפרשני. יש שהדגישו את מובנם האנליטי של יסודות העבירה, תוך כדי ניסיון להפריד בין פעולות שונות שהנאשם ביצע לכדי רצף של אירועים נפרדים ועצמאיים (ראו ע"פ 104/89 יצחק בן יוסף דרורי נ' מדינת ישראל פ"ד מד(1) 843, 853); אחרים הדגישו את המימד המהותי-מוסרי של העבירה, בניסיון להתחקות אחר הנזקים שנגרמו בעטיה, ולאתר את הערך המוגן שהנאשם פגע בו במעשיו (ראו ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 289, 302). יאמר מיד, מבחנים אלה אינם מספקים לנו כלל הכרעה ברור. דווקא יישומם באופן מצטבר זה לזה, תוך התחשבות במכלול הנסיבות המאפיינות את האירוע העברייני, הוא אשר מנתב את דרכנו אל הפתרון הראוי, וממנו נגזר עונשו של הנאשם. העולה מכך הוא, כי המשקל שניתן לכל מבחן, הוא פועל יוצא של טיב העבירה בה חטא המבצע, נסיבות ביצועה ונתונים נוספים. כך, נקבע לא אחת כי מקום בו חטא המבצע בעבירת אלימות, אשר הולידה קרבנות מספר, מקבל המבחן המהותי-מוסרי, השם במוקד את עניינם של הקרבנות דווקא, מעמד של בכורה: "בעניינן של עבירות אלימות – בוודאי כן בעבירה האולטימטיבית של רצח – נודע משקל מכריע למיספר הקורבנות. אדם, כל אדם, הוא עולם ומלואו, ותחושת המוסר המפעמת בנו – וכמותה מדיניות ההרתעה הראויה – גם-זו גם-זו תורינה אותנו, כי לא יהא זה נכון וראוי לענוש אך פעם אחת בלבד את פלוני אשר קיפח בניגוד לדין – ולו ברצף – חייהם של אנשים אחדים" (ע"פ 9804/02 הנ"ל, בעמ' 471). ובמקום אחר עמד על כך גם הנשיא ברק- "ריבוי עבירות גורר אחריו אפשרות של ריבוי עונשים. רק ריבוי זה עשוי להעניק, בנסיבות מתאימות, הגנה ראויה על הערכים שהמשפט הפלילי נועד להגן עליהם. קיבוצם המיוחד לשרשרת אחת, פוגע ביעילות המשפט הפלילי, ובמטרות אשר עליו להגשים. אין זה מתקבל כלל על הדעת כי רוצח סדרתי ייתפס תמיד, וללא כל אפשרות על שיקול דעת, כמבצע עבירה אחת של רצח ולא כמה עבירות רצח כמספר הקורבנות שבהם פגע. האינטרס של הקיום האנושי עומד מעל הטכניקה של עבירת השרשרת" (דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 160, 178; וראו גם ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' נידאל בן עבד אלרזאק זלום פ"ד מו(2), 187 , 192). הגיונם של דברים אלה יפה גם לעניינו של המערער, אשר מעשיו כוונו לפגיעה בציבור גדול של אנשים ולא באדם מסוים. על כך העיד אף המערער בעצמו, כאשר הצהיר בפני חוקריו כי כוונתו הייתה לערוך מה שהגדיר כ"פיגוע" המכוון נגד ערבים. העונש המתחייב בנסיבות אלו חייב לקחת בחשבון את מספרם של הקורבנות, אשר זכותו של כל אחד מהם לשלמות גופו נפגעה, גם אם היה זה מירי-רציף אחד. 20. באשר לעונש שנגזר למערער - אף בו לא הוכחה עילה להתערבותנו. עיון בגזר-דינו של בית-משפט קמא מעלה כי הוא נתן את דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, ובהן העובדה כי זוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים, וכי על אף ביצוען של העבירות על רקע לאומני, הוא אינו חבר בארגון אלים כלשהו המבקש לעשות דין לעצמו. ברם, בית המשפט גם הדגיש, ולהשקפתי בצדק, כי "ירי כלפי אזרחים שלווים, אך ורק מהטעם שהם נמנים על קבוצה לאומית זו או אחרת, מחייב ענישה הולמת של בית המשפט למען יובהר כי במדינת חוק אין להכיר ואין לאפשר ניסיון לפגוע באדם כלשהו אך ורק מפני שהוא נמנה על קבוצה לאומית זו או אחרת" (ראו גזר הדין, בעמ' 104). רק כך יפנים כל אזרח שבלבו מפעמת כוונה לצאת למסע נקמה פרטי, כי למעשיו יש מחיר כבד בדמותו של מאסר ממושך, המבטא את סלידתה של החברה מעבריינות מסוג זה. באשר לטענה לפיה יש לראות באי-הצגתה של בדיקת-הדם שנערכה למערער בפני בית המשפט המחוזי, כנימוק להקלה בעונש - אכן, ראוי היה לה, למשיבה, שהייתה מעמידה את בית-משפט קמא על טעותו כאשר ציין בהכרעת-דינו כי למערער לא נערכה בדיקת-דם. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי שכרותו של המערער ניצבה במרכזו של הדיון בבית-משפט קמא, ולבדיקת הדם שנערכה למערער קשר ישיר למחלוקת זו. עם זאת, איני סבור כי הימנעותה של המשיבה מלהגיש לבית-משפט קמא את בדיקת-הדם, מהווה מחדל שבעטיו ראוי היה להקל בעונש. אי-הגשתה של אותה בדיקה לא נבעה, כך התרשמתי, מניסיון להסתיר מפני הסנגור את חומר החקירה בעניין שולחו, הואיל ועיון בכתב האישום מגלה כי ברשימת עדי התביעה נכללו גם ד"ר אשר גופר, מהמכון לטוקסיקולוגיה קלינית בבית-החולים שיבא, וד"ר קון מבית החולים בני ציון בחיפה. אך ברי הוא כי רשימה זו של עדי התביעה הייתה מצויה בידיה של הסנגוריה כל העת, ובפניה אף הייתה אפשרות לזמן עדים אלה למסור את גרסתם בבית-המשפט לאחר שהתברר כי התביעה בחרה שלא לעשות כן (ראו בהקשר זה את סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). מכל מקום, ככל שבמהלך משפטו של המערער התגלה פגם, הרי שעניין זה בא על תיקונו עם החזרתו של הדיון לבית-משפט קמא. 21. לנוכח כל האמור אני מציע לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: הריני מצרף דעתי לפסק דינו של חברי השופט לוי. אכן, כחברי נכון אף אני להניח, כי המערער פעל תחת השפעה מסוימת של אלכוהול, וצר מאוד בראש וראשונה על מה שאירע לקרבנות הירי, אך אף על גורלו שלו בעקבות מעשהו; אך מקובלת עלי קביעתו של חברי, כי השפעה זו אין די בה כדי שתיפרש עליו ההגנה של סעיף 34ט לחוק העונשין. אוסיף כי ההבחנה בין מידות ודרגות שונות של שכרות העסיקה את המשפט העברי במשך מאות בשנים. ככלל נקבע כי "שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה - ממיתין אותו, מלקות - מלקין אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה" (בבלי עירובין ס"ה, א). ברם שוברו של הכלל בצידו: "אמר רבי חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט - פטור מכולם" (שם). נזכיר, כי לוט המקראי הניצל מהפיכת סדום מצא מקלט עם שתי בנותיו במערה, והן השקוהו יין כדי לחיות ממנו זרע, וזאת בשני לילות רצופים בלא ידיעתו - "ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית י"ט, ל"ג, ל"ה). ההלכה עסקה יותר בפן המסחרי; למשל – רמב"ם קנין, הלכות מכירה כ"ט, י"ח "השיכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט, והוא השיכור שעושה ואינו יודע מה עושה, אין מעשיו כלום, והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש" (ראו גם שולחן ערוך חושן משפט רל"ה, כ"ב). אך מצינו גם בעניין עונשין - ראו רמב"ם הפלאה, הלכות נזירות א', י"ב "וכן שיכור... ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב". במקרה שלפנינו יתכן שהמערער אכן היה שיכור קלות, אך בוודאי שלא היה שיכור כלוט, מושג שנתקבל כניב מוכר לגבי מי ששכרותו פגעה כליל בהכרתו ובחושיו. אכן המשפט הישראלי מחמיר אף עם השיכור כלוט, אם נכנס למצב השכרות בהתנהגות נשלטת ומדעת (וכאמור, במקרה של לוט בנותיו הן שהשקוהו, ראו ח' כהן, "מסכת יינות", בתוך מנחה ליצחק לכבוד השופט יצחק שילה (תשנ"ט), 93; וכן בתוך ח' כהן מבחר כתבים, קציר עשור הגבורות (א' ברק ור' גביזון, עורכים) 288, 289. אך גם במשפט העברי ניתן להעניש שיכורים כלוט מכוח סמכותו הכללית של בית הדין "למגדר מילתא" (ראו ג' ליבזון, "אחריותו הפלילית של השכור", דיני ישראל ג' (תשל"ב) 71; א' שוחטמן "כשרותו המשפטית של השיכור במשפט העברי", סיני ע' (תשל"ב), רכ"ב), ד' ניסני, "נשקה את אבינו יין", פרשת השבוע, בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה, 144). וכבר כתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, פולין,המאה הט"ז) "ומה שמסקינן דשיכור כלוט פטור ממיתת ב"ד ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון. ומכל מקום מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע" (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ג סימן ג), עוד יצוין כי אחריות השיכור בדיני הנזיקין רחבה יותר וחל הכלל "אדם מועד לעולם" (משנה בבא קמא, ו), ואפילו הוא שיכור "דאם לא כן לא שבקת חיי (לא הנחת חיים – א"ר) דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו ויפטר, ואפילו בפורים דמחויב להשתכר" (ים של שלמה, שם). בענייננו שלנו, אין המדובר, מכל מקום, בכל מקרה ב"שכרותו של לוט" שבה אבדו כל שיקול דעת ושליטה עצמית. בשולי הדברים ומעבר לצורך, שכן הוצגו די והותר ראיות בדבר מצבו הנפשי של המערער, אבקש לציין כי אמנם בענייננו העובדה שהמערער הצליח, כדברי חברי, "להכניס לרובהו מחסנית מלאה בכדורים, לירות לעברם של עוברי-אורח ולפגוע בהם", מעידה ככל הנראה על מודעותו והבנתו. ואולם, איני בטוח שמסקנה זו תהא נכונה בכל מקרה ותשלול את תחולת ההגנה. יתכן שיש טעם להגביל מסקנה זו דווקא לפעולות קוגניטיביות, הדורשות מידה מסוימת של מחשבה או תחכום באשר ליעדי המעשה, למשל, שהן אשר ישללו, בהעדר ראיות אחרות, את תחולת ההגנה. כשבירי עסקינן, במקרים מסוימים יתכן שהרגל בטעינת נשק ובירי עשוי לאפשר פעולה זו גם באורח שהגנת השכרות תיפרש עליו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"א בכסלו תשס"ו (12.12.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02024540_O05.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il