ארבל נ' בית משפט העליון ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3974/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' וילנר העותר: רוני ארבל נ ג ד המשיבים: 1. בית המשפט העליון 2. כבוד המשנה לנשיאת בית משפט העליון, ח' מלצר 3. כבוד שופטת בית משפט העליון ד' ברק-ארז 4. כבוד שופט בית משפט העליון י' אלרון 5. כבוד שופט בית משפט העליון נ' הנדל 6. מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד ידיד לוי פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. בשנת 2012 נצבעו אבני שפת המדרכה שתחת בית העותר, ברחוב מטודלה בירושלים, בצבעי אדום-לבן (תמרור 818), המורים על איסור חנייה במקום. בשנים 2014-2013 קיבל העותר שלושה דוחות חניה בגין החניית רכבו באותו מקום. לאחר פניית העותר לעיריית ירושלים בבקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, התברר כי לא ניתן אישור כדין לצביעת שפת המדרכה באדום לבן; בהמשך לכך, בוטלו הדוחות שקיבל העותר. ביום 12.3.2015, אישרה רשות התמרור המקומית את הצבת תמרור 818 ליד בית העותר, ושפת המדרכה סומנה בהתאם. 2. בשלהי שנת 2017, קיבל העותר שני דוחות נוספים, בגין החניית רכבו באזור המסומן באדום-לבן. העותר ביקש להישפט על העבירות המיוחסות לו, ולפיכך הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. העותר טען לפני בית המשפט, כי תמרור 818 סומן במקום שלא כדין, שכן האישור להצבתו ניתן תוך הסתמכות על היתר בנייה ישן (שבמסגרתו אושרו מקומות חניה בתוך חלקת המגורים), על אף שתוקפו של ההיתר, פג זה מכבר. עוד טען העותר, כי עומדת לו הגנת טעות במצב דברים לפי סעיף 34יח לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שכן כשהחנה את רכבו במקום, הסתמך על התנהלות העירייה בעבר, שקיבלה את טענותיו נגד חוקיות התמרור. לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את העותר במיוחס לו. בית המשפט קבע, כי לא הוכח שהצבת התמרור אושרה בהסתמך על היתר הבנייה המדובר. אשר לטענת ההגנה שהעלה העותר, בית המשפט ציין כי לאחר שאושרה הצבת התמרור על ידי רשות התמרור המקומית, פנה העותר שוב לעיריית ירושלים, וקיבל מכתבים הן מהממונה על ישום חוק חופש המידע, הן ממחלקת פניות הציבור, המורים במפורש כי סימון המדרכה בוצע כדין; במצב דברים זה, קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת העותר לטעות במצב דברים. בגזר הדין, העמיד בית המשפט לעניינים מקומיים את עונשו של העותר באמצע מתחם הענישה, וגזר עליו תשלום כפל סכומי הקנסות המקוריים, סך הכל 1,500 ₪. 3. העותר ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי. בפסק הדין שבערעור, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים, הן ביחס לשאלת חוקיות התמרור, הן ביחס לטענת ההגנה שהעלה העותר. נקבע, כי התשתית העובדתית שהונחה בפסק הדין מושא הערעור – מבוססת היטב; הוזכר, כי עסקינן בערעור נגד קביעות שבעובדה המבוססות בין היתר על ממצאי מהימנות; לבסוף הובהר, כי נטל ההוכחה בדבר אי-חוקיות התמרור רובץ על כתפי העותר, וזה לא הורם. נוכח האמור, הותיר בית המשפט המחוזי את העונש שנגזר בערכאה הדיונית על כנו, ופסק לטובת המשיבה הוצאות בסך של 1,000 ₪, "בשל דרך התנהלותו של המערער". 4. נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבקשתו, חזר העותר על הטענות שטען לפני שתי הערכאות הקודמות, והוסיף לטעון נגד ההוצאות שנפסקו לחובתו בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון ביקש את תגובת המשיבה, תוך שהוא מורה לה להתייחס בתגובתה לשאלה האם נדרשת נטילת רשות לצורך הגשת ערעור על רכיב ההוצאות שבפסק הדין. בתגובתה טענה המשיבה, כי הטלת ההוצאות היתה מוצדקת לגופה, ולפיכך אין צורך להכריע בסוגיית מעמדו של הערעור, אם בזכות או ברשות. נוכח תגובה זו, קבע בית המשפט העליון את הבקשה לדיון במותב תלתא. בפתח הדיון, הציע ראש ההרכב למשיבה לוותר על ההוצאות שנפסקו לטובתה בבית המשפט המחוזי, ולהותיר את הדיון בשאלה המשפטית שהתעוררה, לעת מצוא. המשיבה קיבלה את ההמלצה. בהמשך הדיון, נענה בית המשפט לדרישת ב"כ העותר לטעון גם את יתר טענותיו נגד פסק הדין מושא הערעור – חרף הבהרת השופטים כי עניינו של הדיון בשאלה המשפטית בלבד. ביום 16.12.2019, ניתנה החלטת בית המשפט העליון, ובה נקבע, בהסכמת המשיבה, כי יבוטלו ההוצאות שנפסקו לחובת העותר בבית המשפט המחוזי. לגבי יתר הטענות שהעלה העותר – נדחתה הבקשה לרשות ערעור. 5. העותר לא אמר נואש, והגיש לבית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר. בבקשתו טען העותר, כי נגרם לו עיוות דין בהרשעתו, נוכח העובדה שהצבת התמרור אושרה בהסתמך על היתר בנייה שפג תוקפו. יתר הטענות שהעלה העותר לפני הערכאות הקודמות, נזנחו בשלב זה. בית המשפט העליון דחה את הבקשה, באשר אין היא אלא הליך ערעורי נוסף, על טענות שנדחו זה מכבר בשלוש ערכאות קודמות. 6. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה חוזר העותר על הטענה שהעלה לפני כל הערכאות הקודמות, לפיה אישור הצבת התמרור ניתן בהסתמך על היתר בנייה שפג תוקפו. העותר הוסיף לטעון, כי הערכאות השונות לא דנו בכל טענותיו אחת לאחת, ולא נימקו את החלטותיהן כראוי. 7. דין העתירה להידחות על הסף. נאמר, נשנה ונשתלש בפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק, כי אין הוא יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט, על אחת כמה וכמה לא על החלטות בית המשפט העליון בכובעיו השונים (בג"ץ 4458/19 גוזל נ' בית המשפט העליון, פסקה 6 (09.09.2019); בג"ץ 6312/18 בן ארי נ' קרא, פסקה 3 (03.09.2018); בג"ץ 3224/14 פלוני נ' בית המשפט העליון, פסקה 2 (08.05.2014)). עניינו של העותר עלה על שולחנן של ארבע ערכאות, וכעת בא העותר בניסיון חמישי למיחזור טענותיו. אין זה מתפקידו של בית המשפט הגבוה לצדק, גם לא היה זה מתפקידן של שתי הערכאות הקודמות, להידרש שוב לעניין שלובן עד תום בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור. 8. אשר לטענת העותר בדבר העדר הנמקה מספקת של ההחלטות השונות שניתנו בעניינו, יפים לענייננו דברי השופט א' רובינשטיין ברע"פ 5605/11 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה ה' (31.07.2011): "די בכך שבתי המשפט הקודמים העלו את עיקר טענות הצדדים, ונימקו את הכרעתם באופן בהיר, כדי לקבוע כי עמדו בחובת ההנמקה. לא אחת נשמעות טרוניות מפי גורמים שונים על אורך פסקי הדין הנכתבים בבתי המשפט השונים, לרבות בית משפט זה. יש לברך על קיצור כל עוד הוא כולל הנמקה בהירה, ולא כל תיק מצדיק 'דיסרטציה'"; כך בענייננו וכך בכלל (ראו עוד ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, נו(5) 25, 30 (2002); ע"א 4861/05 שיכון עובדים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין - איזור רחובות, פסקה 19 (11.08.2008)). 9. העתירה נדחית אפוא בזאת. העותר סירב לקבל עליו את הדין, והגדיש את הסאה בנקיטת הליכים שונים שאינם ממין העניין. לפיכך ישא העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך של 1,000 ₪. ניתן היום, כ' בתמוז התש"פ (‏12.7.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20039740_O01.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il