פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עפ"ג 32539-10-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע (השופטים ג' שלו, א' ברסלר-גונן ו-פ' גילת כהן), מיום 8.9.2025, ב-תפח"ע 2823-06-23 וב-תפח"ע 29278-11-23. תאריך ישיבה: כ"ג טבת תשפ"ו (12 ינואר 2026) בשם המערער: עו"ד מיכה גבאי בשם המשיבה: עו"ד טליה קצב בשם נפגעת העבירה: עו"ד פיראס דראושה פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ג' שלו, א' ברסלר-גונן ו-פ' גילת כהן), מיום 8.9.2025, ב-תפח"ע 2823-06-23 וב-תפח"ע 29278-11-23. במסגרת גזר הדין הושת על המערער עונש של 52 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. זאת, בגין הרשעתו בעבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין). רקע הדברים ביום 1.6.2023 הוגש כתב אישום כנגד המערער וכנגד שלושה מבני משפחתו (תפח"ע 2823-06-23). ביום 14.11.2023, לאחר שנעצר בן משפחה נוסף בקשר עם האירועים שיתוארו להלן, הוגש נגדו כתב אישום נפרד (תפח"ע 29278-11-23). ביום 5.12.2023 הוחלט על איחוד הדיונים בשני התיקים, ועל כן, הוגש, ביום 7.12.2023, כתב אישום מאוחד כנגד המערער וארבעת בני משפחתו (להלן: כתב האישום). במסגרת כתב האישום יוחסו לחמשת הנאשמים, בהם המערער, עבירה של ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק; עבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה, עבירה לפי סעיף 372 לחוק; עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 לחוק בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק; וכן עבירה של הסתייעות ברכב לפשע, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. אקדים ואציין כי נפגעת העבירה בכתב האישום, הינה אחותם של נאשמים 1 ו-5 ובת דודם של המערער (הוא נאשם 4 בכתב האישום) וכן של נאשמים 2 ו-3. ביום 19.5.2025, לאחר שנוהל בפניו הליך שמיעת ראיות מלא, ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ג' שלו, א' ברסלר-גונן ו-פ' גילת כהן), בעניינם של חמשת הנאשמים, בהם המערער. הכרעת הדין המפורטת של בית המשפט המחוזי נפרסת על למעלה מ-100 עמודים, ועל כן אתמקד בקביעות הצריכות לענייננו, ובהן בלבד. אקדים את המאוחר ואציין כי במסגרת הכרעת הדין הורשע המערער בעבירה של חטיפה, עבירה לפי סעיף 369 לחוק, חלף העבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה אשר יוחסה לו בכתב האישום, וזוכה מיתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום (ולרבות ניסיון לרצח וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות). בהכרעת הדין, עמד בית המשפט כי עובר לאירועים המתוארים בכתב האישום, אורח חייה של נפגעת העבירה, שהייתה נערה בת 17 מחברה מסורתית, לא נשא חן בעיני בני משפחתה. זאת, שכן נפגעת העבירה נהגה לשוחח עם גברים, השתמשה באפליקציית "אינסטגרם" ו-"מרדה" באורח החיים המסורתי של משפחתה. על רקע זה, חוותה נפגעת העבירה אלימות ואיומים מצד בני משפחתה. מספר ימים עובר ליום 1.5.2023, הוא יום האירוע מושא כתב האישום (להלן: יום האירוע), עזבה נפגעת העבירה את בית הוריה ועברה להתגורר עם חברתה בדירה בבאר שבע (להלן: הדירה). עוד נקבע כי ביום 29.4.2023, לאחר שנפגעת העבירה עזבה את ביתה, ובזמן שמשפחתה חיפשה אחריה, החליפה נפגעת העבירה את כרטיס ה-"סים" בטלפון הסלולרי שלה. את מספר הטלפון החדש היא מסרה לאשת הדוד שלה, בעת שביקשה ממנה להביא לה בגדים. במסגרת הניסיונות לאתר את נפגעת העבירה, הגיע לידיהם של המערער ונאשם 1 מספר הטלפון החדש של נפגעת העבירה, והם ניסו לאתרה באמצעותו. בהמשך, בשעות אחר הצהריים של יום האירוע, הגיעו המערער ונאשמים 1 ו-3 לבאר שבע, וחנו בסמוך לדירה. בשלב זה, נאשם 1 שוחח עם נפגעת העבירה באמצעות הטלפון הנייד של המערער, וניסה לברר היכן היא נמצאת. בתגובה, השיבה נפגעת העבירה לנאשם 1 כי היא נמצאת בטבריה – אף שלא היה הדבר כן. בהמשך, כאשר הסבירה נפגעת העבירה לנאשם 1 מדוע עזבה את הבית הוא אמר לה בתגובה ש-"היום תהיה מלחמה". בליל יום האירוע, סמוך לשעה 22:00, הגיעו המערער ונאשמים 1 ו-3 ברכב מסוג 'טויוטה' (להלן: רכב הטויוטה), לבאר שבע, ונסעו בקרבת הדירה, אז הבחינו בנפגעת העבירה אשר יצאה באותה העת מהדירה אל הרחוב. נפגעת העבירה הבחינה במערער ובנאשמים 1 ו-3 וניסתה לברוח מהמקום, אך נאשם 1 והמערער רדפו אחריה. כשהמערער ונאשם 1 תפסו את נפגעת העבירה הם גררו אותה אל רכב הטויוטה; המערער הטיח את ראשה של נפגעת העבירה בגוף רכב הטויוטה; ולאחר מכן, המערער ונאשם 1 הכניסו את נפגעת העבירה למושב האחורי של רכב הטויוטה. כל זאת, על אף התנגדותה של נפגעת העבירה. לאחר שנכנסו לרכב הטויוטה, המערער התיישב ליד נפגעת העבירה, בעוד שנאשם 1 התיישב ליד נאשם 3, שנהג ברכב, והם נסעו מהמקום. במעמד זה נטלו המערער ונאשם 1 מנפגעת העבירה את התיק ואת הטלפון הנייד שלה. נפגעת העבירה החלה לבכות וניסתה לספר ליושבי הרכב, בהם המערער, מדוע היא ברחה מהבית, ובתגובה נאשם 1 והמערער הורו לנפגעת העבירה לשתוק. המערער ונאשמים 1 ו-3 נסעו עם נפגעת העבירה לעיר מגוריהם, ובהמשך נסעו לשמורת פורה (להלן: השמורה), תוך שנאשם 1 מתאם טלפונית את הגעתם של נאשמים 2 ו-5 לשמורה, לאחר שנאמר לו לא להביא את נפגעת העבירה הביתה. בסמוך לשעה 23:00 הגיעו המערער ונאשמים 1 ו-3, יחד עם נפגעת העבירה, לשמורה, שם פגשו את נאשמים 2 ו-5 שהגיעו למקום ברכב אחר (להלן: רכב הג'טה). במעמד זה, העביר נאשם 1 את נפגעת העבירה מרכב הטויוטה לרכב הג'טה, והתיישב בו בעצמו, בעוד שהמערער ונאשם 3 עזבו את המקום ברכב הטויוטה. לאחר שעזבו המערער ונאשם 3 את השמורה, נאשמים 1, 2 ו-5 הסיעו את נפגעת העבירה לתוך שטח השמורה, שם השאירו את נפגעת העבירה ברכב הג'טה; התווכחו ביניהם מי ידקור את נפגעת העבירה; ולבסוף הוחלט כי נאשם 1 ידקור אותה. בהמשך, נאשם 2 חזר והתיישב ברכב הג'טה, ונפגעת העבירה ביקשה ממנו לדבר עם אחיה, הנאשמים 1 ו-5, ולשכנע אותם שלא יעשו לה כלום, אך הוא השיב כי הוא לא מתערב, באמרו "את ואחים שלך תדברו ותעשו מה שאתם רוצים". כאשר נאשם 1 חזר לרכב הג'טה, נפגעת העבירה ביקשה ממנו שיאפשר לה לשוחח עם אביהם, אך הוא אמר לה שהאב לא מעוניין לדבר עמה. בהמשך לכך, נאשם 5 נטל חפץ חד מדלת רכב הג'טה ומסר אותו לנאשם 1. נאשם 5 ניגש לנפגעת העבירה; משך אותה אל מחוץ לרכב הג'טה; דחף אותה אל הקרקע, כשהיא שוכבת על צדו הימני של גופה; דרך עם רגלו על ראשה; וקרא לנאשם 1 לבוא לדקור אותה. נאשם 1 ניגש אל נפגעת העבירה, ודקר אותה באמצעות החפץ החד בצווארה, כך שהכניסו מצד שמאל של צווארה והחדירו בכוח עד שעבר לצד השני של צווארה. לאחר שביצע את הדקירה, נאשם 1 נטל עמו את החפץ החד וחזר לרכב הג'טה. נאשם 5 נותר לעמוד ליד נפגעת העבירה, וכשנאשם 1 קרא לו לחזור לרכב הג'טה, השיב לו נאשם 5 כי הוא רוצה לבדוק האם נפגעת העבירה חיה או מתה. אז, נפגעת העבירה עצמה חלקית את עיניה והעמידה פני מתה; נאשם 5 בעט ברגלה; ומשנפגעת העבירה לא זזה, נאשם 5 צילם אותה, ואז נכנס לרכב הג'טה, והשלושה עזבו את המקום. נפגעת העבירה, אשר נותרה לשכב מדממת על הקרקע, זחלה אל הכניסה לשמורה, שם פנתה לעובר אורח, אשר הזמין את כוחות ההצלה. נפגעת העבירה הובהלה לבית החולים, במצב בינוני ויציב, והחתכים שנגרמו לה נסגרו תחילה בסיכות. לאחר מכן, עברה נפגעת העבירה ניתוח בהרדמה מלאה, אושפזה בבית החולים למשך כשלושה שבועות, ושוחררה מאשפוז עם המלצה לסיוע והשגחה ולשיקום במסגרת ריפוי בעיסוק במסגרת רב מקצועית, כאשר גם חודשים לאחר מכן דיווחה כי היא סובלת מכאבים ביד ובצוואר, מתחושת נימול בידיים, ברגליים ובגב. על יסוד העובדות האמורות, קבע בית המשפט המחוזי כי חלקו של המערער בחטיפת נפגעת העבירה היה משמעותי, וכן מצא כי גרסתו של המערער, לפיה הוא נקלע לאירוע החטיפה באופן מקרי, היא גרסה שקרית. בהקשר זה, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמערער ונאשם 1 רדפו אחרי נפגעת העבירה עד שתפסו אותה; הכו אותה, תוך שהמערער הטיח את ראשה של נפגעת העבירה בגוף רכב הטויוטה; והכניסו את נפגעת העבירה בכוח למושב האחורי של רכב הטויוטה, בעוד שהיא משתוללת ומתנגדת למעשים אלו. לצד האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הובאה לפניו כל ראיה המעידה על כך כי המערער ידע בעת החטיפה, וגם בהמשך הנסיעה, מהי תוכניתם של נאשמים 1, 2 ו-5, הגם שהיה ברור לו משיחות הטלפון של נאשם 1 כי עתידים לחבור אליהם נאשמים 2 ו-5. עוד קבע כי לא ניתן להסיק כי החטיפה האלימה, כשלעצמה, וכן עצם הבאתה של נפגעת העבירה לאזור השמורה, מעידים על כך שהיה בכוונת המערער לרצוח את נפגעת העבירה; שהיה למערער רצון או מטרה לגרום למותה; או שהמערער היה אמור לדעת על כוונתם של נאשמים 1, 2 ו-5 לעשות כן. בית המשפט המחוזי הדגיש כי ישנן אפשרויות אחרות, שאינן בלתי סבירות, לכך שהמערער סבר כי עצם החטיפה והבאת נפגעת העבירה לשמורה נועדו לכך שנאשמים 1, 2 ו-5, רצו לדבר עם נפגעת העבירה, להפחיד אותה, להזהיר אותה או אף להכות אותה – אך לא לרצוח אותה. בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי כי תמיכה מסוימת לאמור ניתן למצוא בכך שבעבר אחותה של נפגעת העבירה ברחה מהבית, וכי אביה ואחיה השיבו אותה הביתה, מבלי לפגוע בה. כמו כן, בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הוכח שהמערער ידע על קיומו של החפץ החד ברשותם של נאשמים 1, 2 ו-5 או על הכוונה להותיר את נפגעת העבירה בשטח לאחר שידקרו אותה באמצעותו. על יסוד קביעות אלו, כאמור לעיל, זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, אך הרשיע אותו בעבירה של חטיפה, עבירה לפי סעיף 369 לחוק, אף זאת חלף העבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה אשר יוחסה לו בכתב האישום. לשם שלמות התמונה, יצוין כי במסגרת הכרעת הדין נאשמים 1 ו-5 הורשעו בכלל העבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום, למעט העבירה של הסתייעות ברכב לפשע; נאשם 2 הורשע בכלל העבירות אשר יוחסו לו; ואילו נאשם 3, זוכה מכלל העבירות שיוחסו לו, זולת העבירה של הסתייעות ברכב לפשע, אך הורשע, בדומה למערער, בעבירה של חטיפה, חלף העבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה. במסגרת טיעוני הצדדים לעונש, טענה באת-כוח המשיבה כי לא אותרה פסיקה בנסיבות דומות לעניינו של המערער ובה רמת ענישה אשר הינה ראויה בעיני המאשימה. בהמשך, במסגרת הטיעונים בעל-פה, הפנתה באת-כוח המאשימה לפסק הדין ב-ע"פ 9246/12 חמאיסה נ' מדינת ישראל (24.3.2014) (להלן: עניין חמאיסה), וטענה כי נסיבותיו דומות לענייננו, שכן מדובר במקרה בו קורבן העבירה נחטפה על-ידי הנאשמים שם, ובהמשך נרצחה על-ידי אדם אחר. על כן, עתרה המאשימה כי ייקבע בעניינו של המערער מתחם עונש הולם הנע בין 4 ל-7 שנות מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית, וכן עתרה כי עונשו ייקבע בשליש האמצעי של מתחם העונש ההולם. מנגד, בא-כוח המערער הדגיש כי לאור זיכויו של המערער מהעבירות של ניסיון לרצח וחטיפה לשם רצח, אין מקום לקשור בין הנזק שנגרם לנפגעת העבירה, והמניע והתכנון המוקדם לפגוע בה, שאינם קשורים למערער, לבין העונש שייגזר על המערער. כמו כן, ציין בא-כוח המערער כי מתחם העונש ההולם לו עתרה המשיבה, חמור משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות חטיפה (להבדיל מעבירות של חטיפה לשם רצח), והפנה לפסיקה ממנה ביקש ללמוד על מדיניות ענישה כאמור. על כן, עתר בא-כוח המערער כי ייקבע בעניינו של המערער מתחם עונש הולם הנע בין 15 ל-30 חודשי מאסר בפועל, וכי עונשו של המערער ימוקם בתחתית המתחם שייקבע. ביום 8.9.2025, ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ג' שלו, א' ברסלר-גונן ו-פ' גילת כהן), בעניינם של חמשת הנאשמים, בהם המערער. במסגרת גזר דינו של המערער, עמד בית המשפט על חומרתה של עבירת החטיפה, אשר העונש המרבי שקבע המחוקק בצדה עומד על 10 שנות מאסר בפועל, וכן עמד על כך כי, בנסיבות העניין, מעשי המערער מגלמים פגיעה משמעותית בערכים המוגנים שביסוד העבירה. באשר לנסיבות ביצוע העבירה, ציין בית המשפט את התכנון המוקדם של החטיפה על-ידי הנאשמים, בהם המערער; את העובדה שערכו "חיפוש מתוכנן, מדוקדק ואינטנסיבי" אחר נפגעת העבירה ברחבי באר שבע; את חטיפתה של נפגעת העבירה מהדירה בשעת לילה מאוחרת; את פערי הכוחות בין הנאשמים, בהם המערער, לנפגעת העבירה, בזמן ביצוע החטיפה; את השימוש באלימות פיזית רבה לשם ביצוע החטיפה; וכן את הסעתה של נפגעת העבירה, משך זמן לא קצר, עד הגיעם למקום מבודד, שם הותירו המערער ונאשם 3 את נפגעת העבירה לחסדיהם של נאשמים 1, 2 ו-5. כמו כן, הדגיש בית המשפט כי גם בעניינו של המערער, בדומה לעניינם של נאשמים 1, 2 ו-5, מתקיימת הנסיבה המחמירה של ביצוע העבירה על רקע מה שמכונה "פגיעה בכבוד המשפחה". זאת, בהתחשב בכך שהמערער ידע על בריחתה של נפגעת העבירה מהבית; על הכעס של בני משפחתה על התנהגותה; וכן על כך שזהו הרקע לחיפושיהם אחריה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי חרף הקביעה העובדתית, אותה קבע בהכרעת הדין, לפיה המערער לא ידע אודות תוכניתם של נאשמים 1, 2 ו-5, יש לתת משקל להבאתה של נפגעת העבירה, על-ידי המערער ונאשם 3, לאזור השמורה המבודדת, באישון לילה. זאת, בעיקר לאחר שבני משפחה אמרו לנאשם 1 שלא להביאה לביתה, דבר אשר היה אמור להדליק "נורות אזהרה" אצל המערער. כמו כן, ציין בית המשפט כי יש לתת משקל מסוים לחומרה לעניין כך שהמערער גם שמע את השיחות שהתנהלו ברכב בעת הנסיעה, אשר תוארו לעיל בפירוט. אשר למתחם העונש ההולם שיש לקבוע בעניינו של המערער, יצוין כי בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם זהה למערער ולנאשם 3, לאחר שקבע כי אין מקום לערוך הבחנה בין מעשיו לבין מעשיו של המערער. לשם קביעת המתחם, עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיו של המערער. בית המשפט הוסיף וציין שאכן הענישה הנוהגת בעבירת החטיפה, גם במקרים שעניינם נסב על נסיבות לא קלות ואף בצירוף עבירות נוספות, חמורות כשלעצמן, מקלה באופן משמעותי מהענישה לה עתרה המשיבה. עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי כי מכלול הנסיבות המחמירות בנסיבות המקרה דנן, ובפרט העובדה שמדובר על חטיפה שבוצעה על רקע של "פגיעה בכבוד המשפחה", מצדיק ענישה "מחמירה ומרתיעה", ומשכך יש לקבוע מתחם עונש חמור יותר מזה הנהוג בעבירת החטיפה, אך נמוך יותר מזה שנקבע בעניין חמאיסה, אליו הפנתה באת-כוח המאשימה. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער (ושל נאשם 3) ינוע בין 3 שנות מאסר בפועל ל-6 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית, הכוללת פיצוי לנפגעת העבירה. בכל הנוגע לקביעת העונש בתוך המתחם, צוין על-ידי בית המשפט המחוזי כי נוכח העובדה שמדובר בעבירות הקשורות ב-"פגיעה בכבוד המשפחה", יש לתת משקל מוגבל לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, וזאת בשל שיקולי גמול והרתעה. עוד צוין כי לא נזקפה לחובת המערער כפירתו באשמה ובניהול המשפט, בשים לב לזיכויו ממרבית העבירות החמורות בהן הואשם. בית המשפט ציין כי נתן משקל לא רב לעברו הפלילי של המערער, אשר הורשע בעבר על-ידי בית דין צבאי בעבירות של סיוע להחזקה או שימוש בסמים לצריכה עצמית, בגינן נידון ל-120 ימי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. כמו כן, בית המשפט זקף לזכות המערער את העובדה שהוא מסר עדות שהיה בה לשפוך אור מסוים על שהתרחש באירוע בנוגע לנאשמים האחרים, וכן את העובדה שעשה כן עוד במסגרת חקירתו במשטרה. למול האמור, וחשוב לענייננו, הוסיף בית המשפט את הצורך בהרתעת היחיד והרבים, כשמדובר בעבירות על רקע טענות ל-"פגיעה בכבוד המשפחה". בהקשר זה, העיר בית המשפט כי גל האלימות הגואה, בייחוד על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה", "מחייב לשקול באופן ממשי את רכיב הרתעת הרבים בהתאם לסעיף 40ז לחוק, וזאת לא רק כלפי התוקף או המוציא לפועל את רצון בני המשפחה, אלא כלפי כל מי שמאפשר זאת או תורם לכך במעשיו, כל זאת במטרה לנסות ולמגר תופעה קשה זו" (ההדגשה נוספה – י' כ'). בשקלול כל האמור, קבע בית המשפט כי עונשו של המערער ייגזר בסמוך מתחת לאמצע מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו, ועל כן גזר עליו 52 חודשי מאסר בפועל וכן ענישה נלווית, לרבות פיצוי בסך 15,000 ש"ח לנפגעת העבירה. למען שלמות התמונה, יצוין כי בגזר הדין נגזרו על נאשמים 1, 2 ו-5 עונשים הנעים בין 15 ל-17 שנות מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית, בעוד שעל נאשם 3, שכזכור לגביו נקבע מתחם עונש הולם זהה לזה שנקבע לגבי המערער, נגזר עונש של 45 חודשי מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית. יצוין כי לגבי גזירת עונשו של נאשם 3 בתוך גדרי מתחם העונש ההולם, קבע בית המשפט המחוזי כי גם בעניינו של נאשם 3, בדומה למערער, ייגזר עונש המצוי בסמוך מתחת לאמצע המתחם, אך ציין כי לגבי נאשם 3 גם "יינתן משקל לגילו הצעיר מאד בעת ביצוע העבירה". הערעור שבפנינו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המערער את הערעור שבפנינו, במסגרתו נטען, בעיקרו של דבר, כי העונש שהוטל עליו חרג לחומרה מהעונש שראוי היה להשית עליו. טענותיו של המערער התמקדו במתחם העונש שקבע בית המשפט המחוזי. כך, המערער הדגיש כי בית המשפט עצמו ציין כי מתחם העונש שנקבע על-ידו חורג לחומרה ממתחמי העונש הנהוגים בעבירות חטיפה, גם כאשר דובר בנסיבות לא קלות ובצירוף עבירות נוספות. עוד נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו את מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער, בלא שהביא, לטענת המערער, ולו פסק דין אחד שתומך במתחם אשר נקבע; כי שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על פסק הדין בעניין חמאיסה, באשר פסק דין זה נסוב על מקרה חמור יותר מהמקרה דנן, בהתחשב בתוצאה הקטלנית שאירעה בו וכן בעבירות הנוספות בהן הורשע הנאשם באותו עניין. המערער הוסיף וטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שגזר עליו עונש חמור יותר משנגזר על נאשם 3, חרף קביעתו המפורשת בגזר הדין כי: "אשר לחלקם של הנאשמים 3 ו-4 בביצוע העבירות, הרי שלא מצאנו לערוך בניהם אבחנה לעניין העונש". נוכח האמור, עתר המערער להפחתה משמעותית של העונש שנגזר עליו, ולחלופין כי עונשו יופחת עד כדי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על נאשם 3. ביום 12.1.2026, התקיים בפנינו דיון בערעור. במסגרת הדיון חזר בא-כוח המערער על טענותיו בכתב, תוך שחזר והתמקד במתחם העונש ההולם, המחמיר לטענתו, שקבע בית המשפט המחוזי. לטענתו, מתחם העונש ההולם שנקבע אף מנוגד להוראת סעיף 40ג(א) לחוק אשר מחייבת את בית המשפט להתחשב במדיניות הענישה הנהוגה בקביעת מתחם העונש ההולם. מנגד, באת-כוח המשיבה, טענה בפנינו כי יש לדחות את הערעור. בהקשר זה, הדגישה באת-כוח המשיבה את חומרת מעשיו של המערער; את חלקו המשמעותי באירוע החטיפה האלים של נפגעת העבירה; וכן כי העונש שנגזר על המערער נמוך ממחצית העונש המקסימלי שקבע המחוקק לעבירת החטיפה, חרף חומרת המעשים שביצע. עוד טענה באת-כוח המשיבה כי מדיניות הענישה הנוהגת היא שיקול אחד מני רבים שעל בית המשפט לשקול לפי סעיף 40ג(א) לחוק, ועל כן אין מקום להתערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בשולי הדברים, ציינה באת-כוח המשיבה כי נגד המערער תלוי ועומד כתב אישום חדש במסגרתו נטען כי ביום גזר הדין התפתחה מהומה באולם במסגרת הדיון בתיק נושא הערעור. בעקבות המהומה, נטען כי סוהרים מטעם שירות בתי הסוהר התבקשו להוציא את הנאשמים, אך בזמן שניסו להוציאם, המערער, לפי הנטען, נגח בחוזקה בפניו של אחד הסוהרים. בא-כוחה של נפגעת העבירה, אשר התייצב גם הוא לדיון, טוען כי נפגעת העבירה עומדת על כך שגזר הדין של בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו, וכן מפנה לתיאורו המפורט של בית המשפט המחוזי אודות הנזקים שנגרמו לנפגעת העבירה בעקבות אירועי אותו יום. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את הטענות שהועלו בפנינו בכתב ובעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, בחלקו, וזאת, מהטעמים שלהלן. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר מתגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו, מני רבים: עפה"ג 60714-08-25 לגאלי נ' מדינת ישראל, פסקה 24 לפסק דיני (6.4.2026) (להלן: עניין לגאלי); עפ"ג 74002-09-24 מדינת ישראל נ' הופמן, פסקה 12 לפסק דיני (13.11.2025); ע"פ 71675-08-24 סרחאן נ' מדינת ישראל, פסקה 37 לפסק דינו של השופט א' שטיין (22.6.2025)). לטעמי, המקרה דנן אכן מהווה אחד מאותם מקרים חריגים בהם קיימת הצדקה להתערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וכך אציע לחבריי כי נפסוק. כמתואר לעיל, טענתו העיקרית של המערער הינה כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת מתחם עונש העולה בחומרתו, במידה ניכרת, על המתחם הנוהג בעבירות חטיפה, וזאת גם כאשר נסיבות ביצוען חמורות וכאשר נלווית להן הרשעה בעבירות נוספות, חמורות כשלעצמן. אכן, גם בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על כך שהמתחם שנקבע על-ידו מחמיר ביחס לענישה הנוהגת בעבירות החטיפה. ברם, בית המשפט סבר כי הדבר מוצדק בשל חומרתן המיוחדת של נסיבות ביצוע העבירה במקרה דנן, ולרבות ביצועה של העבירה על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה" (עמוד 27 שורות 26-17 לגזר הדין). יתר על כן, מגזר הדין עולה כי בית המשפט המחוזי סבר כי נסיבה זו (ביצוע העבירה על רקע מה שמכונה "פגיעה בכבוד המשפחה") הינה כה חמורה, עד שנתן לה משקל מהותי הן במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער (עמוד 25 שורות 11-4 לגזר הדין), והן במסגרת גזירת עונשו בגדרי אותו מתחם (עמוד 28 שורות 31-24 לגזר הדין). אכן, בית משפט זה שב וחזר על כך שיש לייחס חומרה מיוחדת לעבירות אלימות שבוצעו על הרקע של "פגיעה בכבוד המשפחה", ובפרט בנוגע לעבירות חטיפה שבוצעו על הרקע האמור (ראו, מיני רבים: ע"פ 6322/20 רחאל נ' מדינת ישראל, פסקה 39 לפסק דינו של השופט י' אלרון (18.9.2022); ע"פ 4157/21 סואעד נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל (1.2.2022); ע"פ 2616/15 מנסור נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' עמית (14.6.2015)). בתוך כך, קבע בית משפט זה כי קיים צורך בענישה מחמירה בגין עבירות שבוצעו על רקע זה "לשם הרתעת היחיד והרתעת הרבים, וכן למען העברת מסר חד משמעי אשר מוקיע את התופעה" (ע"פ 1187/22 מדינת ישראל נ' זיאדאת, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' אלרון (6.3.2022) (להלן: עניין זיאדאת); ע"פ 2513/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט מ' מזוז (27.6.2019); ע"פ 9816/16 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (21.12.2017)). אין חולק כי חומרתן המיוחדת של עבירות המבוצעות על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה", ובפרט כאשר מדובר בעבירה חמורה כשלעצמה כגון עבירת החטיפה, מצדיקה החמרה בענישה. שאלה נפרדת היא האם יש מקום ליתן להיבט זה משקל מהותי כפול: הן בקביעת מתחם העונש ההולם והן בגזירת העונש בתוך גדר של המתחם. לשאלה זו אתייחס להלן. כידוע, בשנת 2012 נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", אשר קבע מדרג נורמטיבי ברור בין שיקולי הענישה השונים. בבסיס המדרג ניצב עקרון ההלימה – המבטא את עקרון הגמול – אשר נקבע כעיקרון המנחה בענישה, כמבוטא בדרישה כי יתקיים "יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק העונשין). מעמד הבכורה שהוענק לעקרון ההלימה הוא שמכתיב את מבנה גזירת הדין: מתחם העונש ההולם נקבע לפי שיקולי גמול בלבד, ורק לאחר מכן, בתוך גדרי המתחם שנקבע, רשאי השופט להתחשב בשיקולים נוספים, כדוגמת שיקולי הרתעה (יצחק קוגלר תאוריה ומעשה בדיני עונשין: מבוא והיסוד העובדתי 62-61 (2020)). היגיון זה בא לידי ביטוי מפורש בסעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין, בהם נקבע כי: 40ו. מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת, וכי יש סיכוי של ממש שהטלת עונש מסוים תביא להרתעתו, רשאי הוא להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם. 40ז. מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, וכי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים, רשאי הוא להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם. [ההדגשות הוספו – י' כ'] בהתאם לכך הדגיש בית משפט זה, לא אחת, כי מקומם של שיקולי ההרתעה להישקל בתוך גדרי המתחם בלבד (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(2) 772, פסקה 28 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (5.8.2013); ע"פ 1765/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-14 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (3.7.2014); רע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (8.12.2014)). יתר על כן, נקבע בפסיקתנו כי במקרים שבהם נשקלו שיקולי הרתעה הן בקביעת מתחם העונש ההולם והן בקביעות בגדרו של המתחם, די בכך כדי להצדיק הפחתת העונש שגזרה הערכאה הדיונית (ע"פ 1127/13 גברזגיי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (15.1.2014); ע"פ 1964/20 אספה נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (12.8.2020)). משכך, ככל ובית המשפט המחוזי מצא כי ביצוע העבירה על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה" והצורך החברתי בהוקעת עבירות המבוצעות על רקע זה, דורש מתן משקל של ממש במסגרת בחינת שיקול הרתעת הרבים – מקומו של השיקול שעניינו ביצוע העבירה על רקע זה הוא בשלב גזירת העונש בתוך גדרי מתחם העונש ההולם, ולא בקביעת מתחם העונש. זאת, בהתאם לאמור בסעיף 40ז לחוק שהובא לעיל. האמור לעיל פשוט פחות משעשוי להדמות שכן אותה נסיבה רלוונטית לקביעת העונש – ביצוע העבירה על רקע מה שמכונה "פגיעה בכבוד המשפחה" – יכולה להיחשב כנסיבה מחמירה, ומכאן שהינה רלוונטית לעניין קביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לסעיף 40ט(א)(5) לחוק, בו נקבע כי: 40ט. (א) בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם כאמור בסעיף 40ג(א), יתחשב בית המשפט בהתקיימותן של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם: [....] (5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה. ברם, בין שסבר בית המשפט המחוזי כי יש לתת לביצוע העבירה על הרקע של "פגיעה בכבוד המשפחה" משקל לחומרה בשל שיקולי הרתעת הרבים, ובין שסבר כי יש לעשות כן מאחר ומדובר בנסיבה מחמירה לביצועה של העבירה, אינני סבור כי רשאי היה בית המשפט המחוזי ליתן משקל לחומרה לנסיבה זו, פעמיים. סבורני כי מתן משקל כפול כאמור מנוגד, להוראות חוק העונשין ולתכליתן, גם בשל המלאכותיות המגולמת, בנסיבות דנן, בגזירת העונש באופן זה: ביצוע העבירה בשל מה שמכונה "פגיעה בכבוד המשפחה" הינה נסיבה מחמירה בשל הצורך להיאבק בתופעה פושעת זו. גם שיקול הרתעת הרבים מבוסס על אותו צורך בדיוק. אין מדובר בשני שיקולים או אינטרסים ציבוריים שונים הקשורים באותה נסיבה אלא באותו שיקול ובאותו אינטרס ציבורי בדיוק. היוצא מן האמור הוא כי משעה שהחמיר בית המשפט המחוזי, פעמיים, בשל הרקע לביצוע העבירה בעת שגזר את עונשו של המערער, סבורני כי נפלה טעות מהותית בגזר דינו, וכן כי התוצאה העונשית אליה הגיע בית המשפט המחוזי, בשל טעות זו, מצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. ויודגש: האמור נכון בין אם בשל האמור לעיל נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי מתחם עונש הולם החמור מהותית מזה הנהוג, לגבי עבירות חטיפה שנסיבותיהן דומות ואף חמורות יותר אף בלא שנעשו על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה" (ולכך גם הסכים, מפורשות, בית המשפט המחוזי בגזר דינו); ובין אם בשל האמור לעיל קביעת עונשו של המערער בגדרי מתחם העונש ההולם היה גבוה במידה משמעותית מהעונש אשר היה נגזר על המערער, בגדרי המתחם, באם הרקע לביצוע העבירה אינו משוקלל כנתון המצדיק החמרה בענישתו בשל שיקול הרתעת הרבים. אבהיר להלן, בקצרה, את הדברים. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער נע בין 36 חודשי מאסר בפועל ל-72 חודשי מאסר בפועל. ואולם, מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות חטיפה, גם כאשר לא מדובר בנסיבות לא קלות ובצירוף עבירות נוספות, פחותה משמעותית מכך (ראו, למשל: עניין זיאדאת; ע"פ 3136/20 אבו עאיש נ' מדינת ישראל (24.5.2021); ע"פ 4246/23 מדינת ישראל נ' אבו שאח (13.7.2023); ע"פ 2260/22 פלוני נ' מדינת ישראל (18.7.2022); וכן אך לאחרונה: עפ"ג 41420-02-26 לבדה נ' מדינת ישראל (17.3.2026)). ודוק: האמור לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי, אך הוא סבר כי: "הפסיקה האמורה אינה מתאימה לענייננו, שכן אין בה את מכלול הנסיבות המחמירות שבענייננו [...] ובעיקר לא מדובר במקרים של חטיפה שבוצעה על רקע של 'כבוד המשפחה'" (עמוד 27 שורות 21-17 לגזר הדין). למען הנייר לא יצא חסר, אוסיף ואציין כי אך במקרים בודדים בפסיקת בית משפט זה נגזרו עונשים העולים על 40 חודשי מאסר בפועל על נאשמים אשר הורשעו בביצועה של עבירת החטיפה (וכזכור על המערער דנן נגזר עונש של 52 חודשי מאסר בפועל). ברם, באותם מקרים היה מדובר, בין היתר, על הרשעה בעבירת החטיפה לצד הרשעה בעבירות אלימות נוספות (ראו, לדוגמה: ע"פ 7669/17 הייב נ' מדינת ישראל (10.10.2018)), או במי שבמסגרת אירוע החטיפה, הוביל את קורבן החטיפה לידיו של אדם אחר, אשר מעשיו של אותו אדם אחר בקורבן החטיפה הובילו לתוצאה קטלנית לחייו של קורבן החטיפה (ראו: עניין חמאיסה). ואולם, מקרים בודדים אלו שונים מנסיבות המקרה שבפנינו. חרף ההחמרה המשמעותית שמגלם מתחם העונש שקבע בית המשפט המחוזי ביחס למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות החטיפה, לא הייתי מוצא מקום להתערב במתחם העונש ההולם אותו קבע. זאת, בין היתר, בהתחשב בחומרתה של עבירת החטיפה; בגישתי כי אפשר ויש הצדקה של ממש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה יותר כלפי המבצעים את עבירת החטיפה; בשל נסיבות ביצועה של עבירת החטיפה במקרה דנן, לרבות תוך שימוש באלימות כלפי נפגעת העבירה; והן בשל ביצועה של עבירת החטיפה על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה" – שאף עליי מקובל כי הינה נסיבה בעלת חומרה מהותית. ברם, משזהו מתחם העונש שנקבע, ומאחר שבהתאם להשקפתי, אותה הבעתי לעיל, מתחם זה ממצה את השיקול שעניינו ביצועה של עבירת החטיפה על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה", בבואנו לקבוע את עונשו של המערער בגדרי מתחם העונש ההולם, זוהי התמונה הפרוסה בפנינו: המערער ביצע את העבירה בגיל צעיר; כבר בחקירתו במשטרה, מסר המערער עדות שהיה בה לשפוך אור מסוים על שהתרחש באירוע בכללותו (בנוגע למעורבותם של האחרים); וכן המערער זוכה מהעבירות החמורות אשר יוחסו לו בכתב האישום (ועל כן אין מקום לזקוף לחובתו את ניהול ההליך המשפטי במלואו), ומנגד, עבר פלילי בלתי רלוונטי (סיוע להחזקה או שימוש בסמים לצריכה עצמית) והיעדר הבעת חרטה. משאלו פני הדברים, לא היה מקום לקבוע את עונשו של המערער בסמוך מתחת לאמצעו של מתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי, אלא היה מקום לקבוע את עונשו של המערער בסמוך לקצה התחתון של אותו מתחם. ואדגיש: דומה שאף בית המשפט המחוזי היה סובר כן, שכן הגיע לתוצאה מחמירה יותר בשל שיקול הרתעת הרבים. מאידך, באם אין מתחשבים בביצוע החטיפה על רקע של "פגיעה בכבוד המשפחה" כנסיבה מחמירה בשלב קביעת מתחם העונש ההולם, הרי שהמתחם שקבע בית המשפט המחוזי מחמיר ממדיניות הענישה הנוהגת במידה משמעותית (מאוד), גם להשקפתו של בית המשפט המחוזי, ובאין הצדקה להחמרה כאמור. גם הנסיבות המחמירות של ביצוע העבירה וגם עמדתי שיש מקום להחמיר את הענישה בעבירות חטיפה, אינם מבססים מתחם כה מחמיר, באם לא מתווספת הנסיבה המחמירה של ביצוע העבירה על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה". אף בהקשר זה, ברי כי האמור לעיל משקף גם את השקפתו של בית המשפט המחוזי שהבהיר כי הינו קובע את המתחם המחמיר גם (ואף בעיקר) בשל ביצוע העבירה על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה". במצב דברים זה (בו לא הייתה התחשבות בביצוע החטיפה על רקע של "פגיעה בכבוד המשפחה" במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם), מקובלת עליי השקפתו של בית המשפט המחוזי כי בקביעת עונשו של המערער בגדרי המתחם, כי יש למקם את עונשו של המערער בסמוך מתחת לאמצעו של המתחם. זאת, בשל הצורך להרתיע מפני ביצוע עבירות על רקע "פגיעה בכבוד המשפחה". ואולם, כאמור לעיל, במצב זה עונשו של המערער ייקבע בגדרו של מתחם עונש הולם אשר נמוך משמעותית מהמתחם אשר קבע בית המשפט המחוזי. על כן, המסקנה המתבקשת, לטעמי, היא כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער – 52 חודשי מאסר בפועל – מצדיק את התערבותנו. בשקלול כלל השיקולים שצוינו לעיל, לטעמי, יש להפחית את עונשו של המערער ולהעמידו על 42 חודשי מאסר בפועל, וכך אציע לחבריי כי נורה. לצד זאת, יובהר כי יתר הוראות גזר דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות מתן הפיצוי לנפגעת העבירה, יעמדו על כנן. סוף דבר: לו תישמע דעתי, דין הערעור להתקבל, באופן חלקי, כמפורט לעיל. יחיאל כשר שופט השופטת רות רונן: קראתי את חוות דעתו המקיפה של חברי, השופט י' כשר, וכפי שיפורט להלן, דעתי שונה – הן באשר לניתוח המשפטי והן באשר לתוצאה אליה הגיע. כלל ידוע הוא שערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או כאשר ישנה חריגה משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו, מיני רבים: ע"פ 4025/23 שאהין נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ‏(‏21.11.2023‏)‏‏; ע"פ 5124/23 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (‏1.10.2023‏); ע"פ 3728/22 מסאלחה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ‏(‏9.8.2022‏); ע"פ 8900/21 מחאג'נה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 ‏(‏14.8.2022‏)‏‏). חברי השופט י' כשר עמד בחוות דעתו על הצורך בהתערבות בגזר דינו של בית המשפט קמא, וזאת בשל טעות שנפלה לשיטתו בגזר הדין – מתן משקל כפול למניע של "כבוד המשפחה: תחילה, במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, עת בית המשפט הדגיש את הצורך בענישה "מחמירה ומרתיעה" בעבירות מסוג זה; ובהמשך, בתוך המתחם, עת ניתן משקל לצורך בהרתעת הרבים בהתאם לסעיף 40ז לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). לדברי חברי, משנשקל האינטרס הציבורי שבהרתעה מפני עבירות המבוצעות על רקע "כבוד המשפחה" בשלב קביעת מתחם העונש ההולם, לא היה מקום ליתן לשיקול זה משקל נוסף בעת גזירת העונש בתוך המתחם. זאת לשיטתו שכן "אין מדובר בשני שיקולים שונים או באינטרסים ציבוריים שונים הקשורים באותה נסיבה, אלא באותו שיקול ובאותו אינטרס ציבורי בדיוק". לפיכך, הגיע חברי למסקנה כי יש להתערב בגזר הדין, למקם את עונשו של המערער בקצה התחתון של אמצע המתחם, ולהעמידו על 42 חודשי מאסר בפועל – חלף 52 חודשים שקבע בית משפט קמא. דרך הילוכי ביחס לסוגיה שלעיל היא שונה. כפי שאבהיר – אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן, השיקול של המניע לביצוע העבירה על רקע "כבוד המשפחה" יכול היה לבוא לידי ביטוי הן בקביעת מתחם הענישה והן במיקום העונש בתוך המתחם. כידוע, בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין המתווה את שיקול הדעת השיפוטי בענישה, גזירת העונש נעשית בשני שלבים – ראשית, קביעת מתחם העונש ההולם; ולאחר מכן – קביעת העונש בתוך גדרי המתחם שנקבע. כפי שציין חברי בפסקה 14 לחוות דעתו, השיקול המוביל במלאכת גזירת הדין בהתאם לתיקון 113 הוא עיקרון ההלימה, המוגדר כקיומו של "יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק העונשין). בשלב הראשון של גזירת העונש, קביעת מתחם העונש, על בית המשפט לפעול בהתאם לעקרון ההלימה – קרי להגדיר מתחם ההולם את חומרת מעשיו של הנאשם. המחוקק פירט נסיבות שונות שיש להביאן בחשבון בקביעת המתחם. בכלל זה, סעיף 40ט(א) לחוק העונשין מורה כי בקביעת המתחם, על בית המשפט להביא בחשבון גם את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובהן גם "הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה". משכך, וכפי שציין חברי בחוות דעתו, הסיבה לביצוע העבירה היא נסיבה העשויה להצדיק החמרה (או – במקרים המתאימים – הקלה) בקביעת מתחם הענישה עצמו. כאמור, בשלב השני בגזירת הדין קובע בית המשפט את העונש בתוך המתחם שנקבע. בשלב זה בית המשפט נדרש לשקול נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בכלל זה על בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם. אולם, נוסף על כך, סעיף 40ז לחוק העונשין מורה כי במקרים שבהם מצא בית המשפט כי קיים צורך בהרתעת הרבים וכי להחמרה בעונש צפויה תרומה להשגתה, הוא רשאי להתחשב בשיקול זה בקביעת העונש, ובלבד שלא יחרוג ממתחם העונש ההולם. שיקול ההרתעה, אפוא, הוא שיקול נפרד ועצמאי מעקרון ההלימה – הוא אינו מכוון לבחינת מידת האשם והחומרה הגלומות במעשה, אלא הוא נועד לשמש ככלי בידי בית המשפט לקידום האינטרס הציבורי שבמניעת הישנותן של עבירות מסוג מסוים. בניגוד לשיקול ההלימה – שנקודת המבט שלו צופה פני העבר והיא נוגעת לשיקולי גמול; שיקול ההרתעה הוא שיקול מסוג שונה – זהו שיקול תועלתני שנקודת המבט שלו צופה פני העתיד (ראו פסק דיני בע"פ 1589/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (7.8.2023)). במקרה דנן מתעוררת השאלה האם ניתן לייחס לאותה נסיבה עובדתית – המניע לביצוע העבירה – משקל הן בשלב קביעת המתחם והן בשלב קביעת העונש בגבולות המתחם. לטעמי, אף שמדובר באותה נסיבה עובדתית, אין מניעה כי היא תישקל פעמיים, ובלבד שהדבר יעשה לשם הגשמת תכליות עונשיות שונות ומובחנות. ראשית, נסיבה זו היא רלוונטית לבחינת עקרון ההלימה, שכן היא משליכה על מידת הפגיעה בערך המוגן ועל עוצמת אשמתו המוסרית של הנאשם. שנית, אותה נסיבה מקימה צורך מוגבר בהרתעת הרבים, נוכח היקף התופעה של עבירות המתבצעות ממניע פסול זה. אעיר במאמר מוסגר כי ייתכנו מקרים בהם הסיבה לביצוע העבירה תוכל להילקח בחשבון רק במסגרת החמרת המתחם (כאשר מדובר בנסיבה מחמירה אשר אינה כרוכה בצורך בהרתעת הרבים); וניתן להעלות על הדעת גם מקרים בהם הסיבה לביצוע העבירה תחייב החמרה בתוך גדרי המתחם – בלא צורך בהחמרתו של המתחם עצמו (למשל במקרה של עבירה שאינה חמורה כשלעצמה שהופכת "מכת מדינה"). האמור לעיל מתיישב עם פסיקתו של בית משפט זה, אשר הכיר בכך שאותה נסיבה עשויה להישקל הן לצורך קביעת חומרת המעשה ומידת האשם הגלומה בו, והן לצורך החמרה בעונש בתוך גבולות המתחם, מטעמי הרתעת היחיד והרבים. כך, למשל, נפסק כי עבירות המבוצעות ממניע גזעני נושאות עמן חומרה יתרה ומבטאות דרגת אשם גבוהה במיוחד; ובה בעת הודגש כי בעבירות מסוג זה יש להעניק משקל מוגבר לשיקולי ההרתעה על חשבון שיקולים אחרים, ובהם נסיבותיו האישיות של הנאשם, הנשקלים במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם (ראו למשל: ע"פ 7855/23 מדינת ישראל נ' אבו בכר, פסקאות 14 ו-16 ‏(‏1.12.2024‏)‏‏; ע"פ 3982/22 מדינת ישראל נ' חג'וג', פסקה 11 ‏(‏27.10.2022‏)‏; ע"פ 2067/23 משטי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ‏(‏13.8.2024‏)‏; ע"פ 901/22 מדינת ישראל נ' אסווד, פסקאות 8 ו-10 ‏(‏24.2.2022‏)‏‏). בענייננו, שיקול הרתעת הרבים אותו הזכיר בית משפט קמא, אכן לא יכול היה לשמש כשיקול המצדיק את החמרת מתחם העונש ההולם (בהיותו שיקול הרתעתי ולא גמולני). ואולם, עיון בגזר דינו של בית המשפט קמא מלמד כי במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, ולצד המשקל שניתן לצורך בענישה "מחמירה ומרתיעה", עמדו לנגד עיניו של בית המשפט שיקולים נוספים אשר הצדיקו את החמרת המתחם. בין היתר, עמד בית משפט קמא על הפגיעה המשמעותית בערכים המוגנים נוכח הרקע לביצוע העבירה (עמוד 24 לגזר הדין), וכן על החומרה היתרה שיש לייחס למעשים שבוצעו ממניע של פגיעה ב"כבוד המשפחה" (עמוד 27 לגזר הדין). שיקולים אלה הם שיקולים רלוונטיים בקביעה על אודות חומרת העבירה, קביעה הנדרשת לצורך קביעת מתחם העונש ההולם. אכן, יתכן שהיה מקום להבחנה ברורה יותר בין השיקולים הרלוונטיים בשלבים השונים בגזר הדין. אולם, בית משפט קמא ציין מפורשות כי לנסיבה שברקע ביצוע העבירה – פגיעה ב"כבוד המשפחה" – יש השלכה על מידת הפגיעה בערך המוגן. כאמור, שיקול זה הוא שיקול המשרת תכלית גמולנית, שהיא תכלית עונשית שונה ונפרדת מהתכלית הכרוכה בצורך בהרתעת הרבים. לפיכך, לבד מהצורך בהבחנה ברורה יותר למקומם של שיקולי הרתעת הרבים, אינני מוצאת פגם בהחלטתו של בית המשפט להביא בחשבון את הסיבה לביצוע העבירה בשלבים שונים אלה ולתכליות נפרדות. לאחר שהבהרתי כי לעמדתי לא נפלה שגיאה מהותית בגזר דינו של בית משפט קמא, אוסיף כי איני סבורה שהעונש שנגזר על המערער מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשל סטיה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת. כך, אף שעונשו של המערער – 52 חודשי מאסר בפועל – משקף החמרה בענישה, מדובר בהחמרה מתונה, שאינה חורגת מהמדיניות הנוהגת באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור, בשים לב לאמות המידה המצמצמות שנקבעו בפסיקה לעניין זה‏‏. בהקשר זה אפנה למספר מקרים המשקפים את מדיניות הענישה בעבירת החטיפה כאשר המניע לה הוא פגיעה "בכבוד המשפחה". ב-ע"פ 9246/12 חאמיסה נ' מדינת ישראל (24.3.2014) (להלן: עניין חאמיסה), נדון ערעורם של מי שהורשעו בעבירות של חטיפה וקשירת קשר לביצוע פשע, לאחר שהוציאו בכוח את בת משפחתם מדירתה, תוך מאבק עמה, במטרה להביאה לבית הוריה ואחיה. בהמשך, נרצחה המנוחה בבית המשפחה. בית המשפט המחוזי השית על המערערים 7 שנות מאסר בפועל. ערעורם על חומרת העונש התקבל, ובית משפט זה העמיד את העונש על 66 חודשי מאסר בפועל (5.5 שנים). ב-ע"פ 1187/22 מדינת ישראל נ' זיאדאת ‏(‏6.3.2022‏)‏, נדון ערעור המדינה על קולת עונשו של המשיב שהורשע בעבירות של חטיפה, לצד עבירות אלימות ואיומים, לאחר שחטף אדם שניהל קשר רומנטי עם בתו. בית המשפט המחוזי הטיל עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל. בית משפט זה קיבל את ערעור המדינה, תוך שנתן משקל רב לכך שהמעשים בוצעו על רקע "כבוד המשפחה", ובהתאם, הוחמר עונשו של המשיב והועמד על 30 חודשי מאסר בפועל. זאת, מבלי למצות עמו את הדין. ב-עפ"ג 41420-02-26 לבדה נ' מדינת ישראל ‏(‏17.3.2026‏), ‏‏נדון ערעורו של מי שהורשע בחטיפה לצד עבירות אלימות נוספות, לאחר שפרץ לדירה בה התגוררה אחותו יחד עם משפחתם, תקף את האם, וחטף את ההורים תוך איומים וגרימת חבלות בגופם. בהמשך, שידל את אחותו להגיע למקום החטיפה ותקף גם אותה. כל זאת, משום שסבר כי התנהלות אחותו פגעה "בכבוד המשפחה". בשל נסיבותיו האישיות של המערער, בית המשפט המחוזי העמיד את העונש בתחתית המתחם – 36 חודשי מאסר בפועל. ערעורו על חומרת העונש נדחה על ידי בית משפט זה. מקרים אלו מלמדים כי מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים נעה בטווח שבין 30 ל-66 חודשי מאסר בפועל. כפי שציין בית משפט קמא, עניין חאמיסה בו הושתו 66 חודשי מאסר מהווה את הרף העליון של הענישה בעבירת חטיפה על רקע פגיעה ב"כבוד המשפחה". מנגד, במקרים אחרים שאליהם הפנה המערער ניכרת רמת ענישה נמוכה יותר, אם כי יצוין שמרביתם אינם עוסקים בעבירות שבוצעו ממניע של פגיעה ב"כבוד המשפחה". בנסיבות אלה, מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא שלפיה העונש ההולם בעניינו של המערער מצוי בסקאלה שבין רמת הענישה שנקבעה בפסיקה אליה הפנה המערער לבין זו שנקבעה בעניין חאמיסה. משכך, ובהינתן הפסיקה עליה עמדתי לעיל, איני סבורה כי 52 חודשי מאסר בפועל מהווים סטייה כזו המצדיקה את התערבותנו בגזר הדין. סיכומו של דבר, לו תישמע דעתי, נורה על דחיית הערעור. רות רונן שופטת הנשיא יצחק עמית: במחלוקת שנפלה בין חבריי, אני מצטרף לדעתה של חברתי השופטת ר' רונן. יצחק עמית נשיא הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ר' רונן. ניתן היום, ב' תמוז תשפ"ו (17 יוני 2026). יצחק עמית נשיא יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת