עמר חמאיסה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9246/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9246/12 ע"פ 9271/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' סולברג המערער בע"פ 9246/12: עמר חמאיסה המערער בע"פ 9271/12: סלמאן חמאיסה נ ג ד המשיבה בע"פ 9246/12 ובע"פ 9271/12: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 12.11.12 בתפ"ח 15488-07-11 שניתן על-ידי ס' הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו וי' צלקובניק תאריך הישיבה: י"ח באדר ב התשע"ד (20.3.14) בשם המערער בע"פ 9246/12: עו"ד טל ענר בשם המערער בע"פ 9271/12: עו"ד רמי שלבי בשם המשיבה: עו"ד לינור בן אוליאל פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע והליכים א. עסקינן בפרשה עגומה עד מאוד, שסופה – בו אין המערערים מואשמים – קטילת אשה על הרקע הטרגי הידוע בכינוי המפוקפק "כבוד המשפחה". ענייננו שלנו בפרק מקדים לפרשה זו, שבו קשרו המערערים שלפנינו, אחיה ובן דודה של האשה קרבן העבירה, קשר – וחטפו אותה ממקום בו הסתתרה. הם הוציאוה בכוח מן הדירה בה שהתה, חרף מאבקה, והביאוה אל בית הוריה ואחיה ברהט. מאוחר יותר באותו לילה המית הנאשם הראשון בתיק בית המשפט המחוזי, שעניינו אינו בפנינו, את המנוחה. המערערים הודו בכתב אישום מתוקן בעבירות קשירת קשר לפשע וחטיפה, ובהסדר הטיעון סוכם כי התביעה תגביל עצמה לעניין העונש ל-7.5 שנות מאסר וההגנה לא תוגבל בטיעונים. ב. בית המשפט קמא, מפי סגנית הנשיא השופטת יפה-כ"ץ בהסכמת השופטים ואגו וצלקובניק, ציין כי גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, עומדים בעינם העקרונות הנוגעים להסדרי טיעון, כי המדובר בפרשה חמורה, וכי קשה להלום שהמערערים לא יכלו להעלות על דעתם שהאירוע יסתיים בהבאת המנוחה לבית הוריה, גם אם לא סברו שהתוצאה תהא קטלנית; הם שללו את חרות המנוחה והפקיעו את יכולתה להחליט על גורלה, והדבר מחייב מתחם ענישה של 6 עד 9 שנות מאסר; בעברו הפלילי של המערער בע"פ 9246/12 (עמר) יש משום גורם מכביד העומד נגדו, אך הדבר מתאזן אל מול המערער בע"פ 9271/12 (סלמאן) בשל גילו הצעיר יותר של עמר. על המערערים הוטלו 7 שנות מאסר בפועל וכן מאסר מותנה בן שנים עשר חודשים. הערעורים ג. בערעורו של עמר נטען באשר ליחס בין הסדרי טיעון להוראות הדין בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין, ולכך נשוב בקצרה בהמשך; נטען כי בגדרי הסדר טווח בענישה יש מקום לפי הפסיקה להשגה, בשל רוחב יריעת הטווח. הובאו דוגמאות לענישה קלה יותר במקרי חטיפה. ד. בערעורו של סלמאן נטען כי הוא לא היה קשור לעניין הרצח שקיבל מקום בגזירת הדין, וכי לא נשקלו נסיבותיו האישיות וסיועו לחוקרים. ה. בפנינו טען עו"ד שלבי לסלמאן, כי יש להבחין בין המעשה החמור שעשו המערערים בחטיפת המנוחה לבין הרצח; גם אם תופעת "כבוד המשפחה" מקוממת, המערערים לא הניחו שהפרשה תסתיים דווקא ברצח, ובמקרים של חטיפה, מהם יחד עם סחיטה באיומים, כליאת שווא או שוד, תוך הטלת אימה, הושתו עונשים קלים בהרבה; מקרה שבו הושתו בעבירות חטיפה ותקיפה על רקע כבוד המשפחה (שלמרבה המזל לא הסתיים ברצח) הוא ע"פ 5459/12 אבו טיר נ' מדינת ישראל (2013), שם הושתו על נאשמים שנים עשר חודשי מאסר ותשעה חודשי מאסר. נטען גם לגבי מקרים שרקעיהם מגוונים: ע"פ 8932/11 בסאייב נ' מדינת ישראל (2012) תשעה חודשים; ע"פ 897/12 סלהב נ' מדינת ישראל (2012) – שנתיים; ע"פ 6917/13 טייברג נ' מדינת ישראל (2013) – ארבע שנים. נטען איפוא כי עונש שבע השנים שהושת בנידון דידן, שהיה קרוב לרף העליון של ההסדר, הוא מחמיר. לגבי סלמאן נאמר כי רקעו נורמטיבי והוא משולב בטיפול ובלימודי מתמטיקה, אנגלית ומחשבים בבית הסוהר (הוצגו תעודות), וגם בכך ראוי להתחשב. ו. עו"ד ענר טען לעמר, כי באשר ליחס בין הסדרי טיעון למתחם הענישה שהוחק בתיקון 113 לחוק העונשין ניתנה פסיקתו של בית משפט זה בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.13) ובע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.14), ולפיה – על פי הטענה – יש לקבוע תחילה את מתחם הענישה והעונש הצפוי לנאשם ללא הסדר טיעון, ואחר כך להשוות אליו את העונש שבהסדר, ולבדוק אם ההקלה שבהסדר עומדת במבחן האיזון, ואם כן – לקבוע את העונש הספציפי בתוך הטווח, גם בהתחשב בהסדר וברקעו. במקרה דנא, כך נטען, הוסט המתחם כלפי מעלה לחומרה על פי טווח הסדר הטיעון, אך בפועל צריך היה העונש להיות נמוך יותר, ומכאן גם ההצדקה שבהקלה מסוימת. ז. מטעם המדינה טענה עו"ד בן אוליאל, כי אמנם לא הואשמו המערערים בגרימת מותה של המנוחה, אך החטיפה נעשה על רקע טענה של ההורים להתנהגות לא הולמת, וחרף הפחד והבהלה שהיתה שרויה בהם חטפוה המערערים, והיה עליהם לחזות כי היא עלולה להיפגע. הוצגה פסיקה – ע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל (2003) – בה הושתו 10 שנים על מי שחטפה את הקרבן על מנת שיהא נתון לחבלה חמורה (יצוין כי בפועל השתתפה המערערת שם באירוע שהביא לקטילה); וכן תפ"ח (ב"ש) 1209/08 מדינת ישראל נ' הרוש (2010), שם הושתו בהסדר טיעון עשר שנות מאסר על חוטפים (שהואשמו תחילה ברצח). הכרעה ח. סוגיית היחס בין הסדרי טיעון למתחם הענישה לפי תיקון 113 מורכבת מבחינה עיונית ומעשית כאחת, שכן המחוקק לא נדרש אליה בתיקון 113, אך היא מונחת קבע לפתחם של בתי המשפט; והרי קביעת מתחם הענישה היא מצוות המחוקק בכל תיק, אך גם הסדרי טיעון הם חזון נפרץ במציאות השיפוטית. נדרשה לעניין זה לעת הזאת הפסיקה שהוזכרה מעלה (ע"פ 512/13 וע"פ 3856/13). בע"פ 512/13 ניתח השופט מלצר באורח מקיף את הסוגיה, ועמד על כך שאין למתוח קו של זהות בין הסדרי טיעון לבין מתחם הענישה, אלא יש לילך במתוה (שתואר מעלה) לפיו תחילה באה קביעת מתחם ענישה לפי תיקון 113 כנתינתו, אחר כך השוואתה לטווח בהסדר הטיעון, וככל שהטווח אושר – קביעת העונש גם בהתחשב בהסדר הטיעון (ראו א' גזל "העונש ההולם לא תמיד יהלום", עורך הדין אוקטובר 2013, 70, 73-72); גישה זו, כנאמר, תשרת גם את האינטרסים של השקיפות, הפומביות והבקרה (פסקה 19 לפסק הדין). ט. לגישה זו הצטרפה השופטת ארבל בע"פ 3856/13 (פסקה 10) באמרה, כי בתיקון 113 אין כדי לשנות מן המדיניות המשפטית הותיקה "לפיה בית המשפט אינו כבול לעונש עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר טיעון, ועליו לבחנו בהתאם לאמות המידה המקובלות, כאשר אליהן יתווספו, ואף יקבלו מקום מרכזי, השיקולים המתחייבים מקיומו של הסדר טיעון". י. בע"פ 3856/13 ציין חברי השופט סולברג, כי הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 65) (הסדר טיעון), תש"ע-2010 (הצעות חוק 536 (תש"ע) 1362) המצויה על האבניים – אינה נדרשת לענייננו, ונאמר בדברי ההסבר (עמ' 1363) כי "היחס בין הסדרי טיעון ובין הבניית שיקול הדעת בענישה ייקבע במסגרת תיקון לחוק המוצע לאחר שיתוקן חוק העונשין... בעניין הבניית שיקול הדעת בענישה". בינתיים נחקק תיקון 113 והוא מצוי בעיצומו של יישום, ועל כן ראויה – בכל הכבוד – הערת השופט סולברג, כי משטרם נחקק נושא הסדרי הטיעון, ראוי היה לכלול בו גם הוראות באשר ליחס בין תיקון 113 להסדרי הטיעון. להערה זו מצטרף אני בכל לב, וסבורני כי ענייננו כמו בתיקים רבים אחרים מצדיק תשומת לב המחוקק; על כן אציע כי המופקדים על הנושא במערכת החקיקה יתנו דעתם לכך, ויפה שעה אחת קודם. יא. בבואנו לענייננו שלנו, ולאחר שעיינו בפסיקה אליה הפנו הצדדים, סבורנו כי בנסיבות דנא ניתן להעמיד את מתחם הענישה על 8-5 שנים. ההסדר בו עסקינן הוא הסדר טווח רחב (עד 7.5 שנים), ובכגון דא "הביקורת הערעורית אמנם תביא בחשבון את היותו של העונש שעליו משיגים בגדר הטווח, קרי, בגדר 'תחום הסיכון' שנטל עליו המערער, אך ככל שטווח זה הוא רחב, האפשרות להתערבות ערעורית, מטבע הדברים והגיונם, רבה יותר... לא זו בלבד שעדיף 'הסדר טווח' על 'הסדר סגור'... אלא גם עדיף כי הצדדים יקבעו תקרה ורצפה שאינן רחוקות מדי זו מזו, כדי לתת משמעות להיות ההסדר אכן מבוסס על הסכמה שקולה, ולא מוצא נוח לסיום התיק גרידא" (ע"פ 4709/10 פיצ'חדזה נ' מדינת ישראל (2011), פסקאות י"ג-י"ד לחוות דעתי). יב. בנסיבות ענייננו, מחד גיסא, מדובר במקרה חמור של חטיפה על הרקע המאוס של "כבוד המשפחה", שאין די מלים לגנותו; ואף אם גם המדינה מסכימה שלא היתה למערערים מעורבות בהמתת הקרבן שבאה לאחר מכן, קשה מאוד להלום כי המערערים סברו שבהביאם את המנוחה לבית המשפחה הזועמת עליה יסתיימו הדברים בנועם שפתיים והליכות; מי פתי ויאמין לכך (ראו הערתי בע"פ 5459/12 אבו טיר נ' מדינת ישראל הנזכר, פסקה א'); ואכן "פשע בשל 'כבוד המשפחה' לא יינקה" (שם). על כן קשה מאוד לראות את המקרה ברמה הנמוכה של ענישה, בטווחי חודשים עד שנה של פרשת אבו טיר או אחרות, שעוצמת הנסיבות היתה בהן שונה; מאידך גיסא, הדברים אינם מגיעים לעוצמת הפרשות שבהן ביקשה להסתייע המדינה, ועובדותיהן יוכיחו. על כן ענייננו בא במקום ביניים מסוים; מתחם הענישה שקבענו אינו סותר את הטווח שבהסדר. יג. לסלמאן, בן 37, עבר פלילי ישן במקרה אחד בעבירת רכוש בו נדון למאסר על תנאי ופסילה (2000). לעמר, בן 30, עבר מכביד בעבירות רכוש, סמים, אלימות בנשק, וכבר עמד (כולל פרשה זו) שמונה פעמים לפני בתי המשפט, לרבות מאסרים בפועל לא קצרים. בית המשפט קמא החליט לאזן בין עונשיהם של השניים בהנמקה שהובאה מעלה. הגם שיש לנו ספקות אם לא היה מקום להחמיר עם עמר, הנה הואיל ולא נטען בהקשר זה, החלטנו כי נמשיך בענישה שוה. החלטנו בנסיבות להעמיד את עונש המאסר בפועל של שני המערערים על חמש שנים ושישה חודשים. המאסר על תנאי יישאר בעינו. הערעור מתקבל לפי האמור. ניתן היום, ‏כ"ב באדר ב התשע"ד (‏24.3.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12092460_T05.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il