מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 2022/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2022/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.2.11 בתפ"ח 11610-03-10 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' צבן – סג"נ, מ' מזרחי ור' כרמל תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשע"ב (3.9.2012) בשם המערערת: עו"ד עדי מנחם בשם המשיב: עו"ד עלאא מסארווה פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.2.2011 (תפ"ח 11610-03-10 כבוד סגן הנשיאה י' צבן והשופטים מ' מזרחי ו-ר' כרמל). נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק), מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק, ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 25 וסעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק, ניסיון אינוס לפי סעיף 25 וסעיף 345(ב)(3) לחוק, ועבירת מעשים מגונים בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק. להלן העובדות כפי שמתוארות בכתב האישום. ביום 20.10.2010 פגשה המתלוננת, ילידת שנת 1989, את המשיב על שפת חוף ים המלח וביקשה להצטרף לנסיעתו עד לצומת קליה. בהגיעם לצומת ציין המשיב כי הוא ממשיך בנסיעתו לירושלים והמתלוננת ביקשה להמשיך עימו. במהלך הנסיעה פנה במפתיע לכיוון יריחו וכמענה לשאלותיה של המתלוננת השיב שהוא נוסע לרכוש מזון. משם המשיך בנסיעתו ובהגיעו לכביש המוביל לירושלים ביקשה המתלוננת לרדת מן הרכב. בתגובה, המשיב נעל את הדלתות וציין כי הוא נוהג חזרה לכיוון ים המלח. בשעות הליל הגיעו סמוך למקום מפגשם הראשוני. שם, על אף ניסיונות המתלוננת להיאבק במשיב, הוא גרר אותה מחוץ לרכבו לכוון שפת הים תוך שהוא מכה אותה, חונק אותה ולוקח את מכשיר הטלפון הנייד שבידה. בהגיעם לחוף כפה המשיב על המתלוננת לשתות בירה אולם היא התנגדה וניסתה לברוח מהמקום. המשיב רדף אחר המתלוננת ותוך שהיא נאבקת בו, הפיל אותה, נשכב מעליה וקרע את בגדיה העליונים. המתלוננת ניסתה לברוח ולבשה חולצתה אולם המשיב הכה בפניה, השכיבה על האדמה, הפשיטה בשנית ונגע בחזה. המשיב ניסה לנשק את המתלוננת ודרש כי תבצע בו מין אוראלי. כיוון שחשבה שהדבר ימנע ממנו לאנוס אותה, הציעה המתלוננת כי תשפשף בידה את איבר מינו. דאז, הוא החדיר את איבר מינו לפיה ואחז בראשה עד שהגיע לסיפוקו. המתלוננת החלה בורחת ועל אף מאבקיה המשיב תפסה בשלישית, השכיבה על הקרקע ונגע בחזה. כאשר חזרו לרכב תפס המשיב את ידה של המתלוננת אולם היא הצליחה להשתחרר, לקחה את תיקה והחלה לרוץ על הכביש עד אשר עצר רכב לסייע לה. למתלוננת נגרמו שטפי דם בזרועה ושריטות בברכה. ביום 14.7.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי את המשיב לאחר שמיעת ראיות עקב כפירתו באשמה. המתלוננת טענה כי המיוחס למשיב קרה כפי שתואר בכתב האישום, בעוד שהמשיב טען כי המעשים בוצעו בהסכמה. בבית המשפט המחוזי העידו המתלוננת והמשיב בלבד. בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת אמינה, סדורה וברורה. הסתירות שהוצגו בגרסתה נקבעו כלא מהותיות וסבירות בהתחשב בנסיבות הטראומתיות שחוותה. כמו כן, לעדות המתלוננת נמצאו חיזוקים חיצוניים מספקים. גרסתו של המשיב נמצאה כלא עומדת במבחן הביקורת עקב שינויים שערך בין גרסותיו במשטרה לגרסה שמסר בבית המשפט וחוסר אחידות בעדות עצמה. בהכרעת דינו קבע בית המשפט המחוזי כי המעשים לא בוצעו בהסכמת המתלוננת וכי המשיב ראה בה טרף קל וניצל את גילה הצעיר כדי לבצע את זממו. ביום 2.2.2011 הטיל בית המשפט המחוזי על המשיב עונש של 7 שנות מאסר לריצוי בפועל, שנה מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירות על פי סימן ה' לפרק י' לחוק, קנס בסך 2,000 ש"ח, ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח. בית המשפט התייחס לחומרת העבירות שביצע המשיב ולפחדים שהשאיר בלב קורבנו. כן התייחס בית המשפט אל הצורך בהגנה על קורבנות שהביאו עצמם למצב שבו הם נמצאים חסרי ישע, וציין כי אין לראות בהתנהלות כזו בשום אופן הצדקה לביצוע העבירות הנ"ל. מנגד התייחס בית המשפט לגילו הצעיר של המשיב, עברו הפלילי הנקי והעובדה כי ניהל את משפטו בצורה עניינית. מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערערת, העונש שהוטל על המשיב הוא מקל, ואינו מעניק משקל מספק לחומרת העבירות ולאופיין המיני. לדידה, העבירות המתוארות מאופיינות באלימות, ניצול תמימותה של המתלוננת, התעלמות מהתנגדות אקטיבית חוזרת ונשנית למעשיו, וחוסר בחרטה לאורך כל השתלשלות האירועים. עקב התעוזה שתוארה לעיל טוענת המערערת, כי יש להסיק על מסוכנותו של המשיב. כמו כן, נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בהערכת הנזקים הנפשיים שנגרמו למתלוננת. המערערת מוסיפה וטוענת כי על אף שהעונש אינו חורג ממתחם הענישה הנהוג בגין עבירות מסוג זה, הוא אינו הולם את חומרת המעשה. לטענתה, יש לתת ביטוי הולם לכבוד האדם ופגיעה בגופו ויש לנקוט בענישה אשר תמחיש את חומרת המעשים ביתר שאת. כמו כן טוענת המערערת כי העונש שהוטל על המשיב אינו הולם את ההרתעה שיש ליצור בגין עבירות מסוג דנא וכי על רף הענישה להיות גבוה יותר. מנגד, טוען המשיב כי העונש שהוטל עליו אינו חורג מן העונשים המקובלים בעבירות שבהן הורשע, עוד טוען המשיב כי המערערת דורשת העלאת רף הענישה וסיבה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה התערבות של בית משפט זה. עוד טוען הוא כי בית המשפט המחוזי התייחס לכל השיקולים הנדרשים ולא סטה ממתחם הענישה. בנוסף, טוען המשיב כי אין לו עבר פלילי וכי לא היה מצידו שימוש בכוח רב. לבסוף, טוען המשיב כי גם אם ימצא בית המשפט מקום להעלות את רף הענישה, אין זה המקרה הנכון לעשות זאת עקב נסיבותיו האישיות. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו ממדיניות הענישה. אמנם, מדובר בעונש שאינו חמור, ואף מקל, לנוכח המעשים שביצע המשיב וכלל נסיבות המקרה. יחד עם זאת, לא מצאנו לנכון לקבל את הערעור, שכן אף אם לטעמנו מדובר בעונש מקל, לא מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה באופן שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. העבירות שבהן הורשע המשיב הן עבירות חמורות, אשר פגיעתן בקורבן ובחברה היא כבירה. יש לגנות מכל וכל התנהגות כשל המשיב אשר ניצל תמימותה של בחורה צעירה אשר בטחה בו. יש להוקיע התנהגות חמורה כהתעלמותו האקטיבית של המשיב מסירובה המפורש והחוזר של המתלוננת. עם זאת, בית המשפט המחוזי נתן משקל בגזר דינו לחומרת העבירות ולתוצאות הקשות של המעשים והשפעתם על המתלוננת כפי שהם באו לידי ביטוי בעדותה. כמו כן בית המשפט המחוזי עמד על הצורך להגן על קורבנות עבירות מין. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי נתן משקל אף לשיקולים לקולה, וביניהם כאמור, גילו הצעיר של המשיב, עברו הפלילי הנקי והעובדה כי ניהל את משפטו בצורה עניינית. בכך, נתן בית המשפט המחוזי משקל לכלל השיקולים הרלבנטיים ואיזן ביניהם כראוי, תוך שנתן דעתו למדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה ולכלל נסיבות המקרה. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המשיב אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, ואנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ב באלול התשע"ב (9.9.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11020220_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il