גרינברג ליאור נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1242/97 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופט י. טירקל כבוד השופטת ד. ביניש המערערים: 1. גרינברג ליאור 2. קפלן דרור נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.1.97 בתיק ת.פ. 175/95 שניתן על ידי כבוד השופט מודריק תאריך הישיבה: ד' בחשון תשנ"ח (4.11.97) בשם המערערים: עו"ד ששי גז בשם המשיבה: עו"ד תמר ברנשטיין בשם שירות המבחן: גב' חנה אטקס פסק-דין השופט י. קדמי 1. פתח דבר נגד שני המערערים - גרינברג ליאור (המערער מס' 1, להלן: "ליאור") וקפלן דרור (המערער מס' 2, להלן: "דרור") - הוגש כתב אישום המייחס להם שישה אישומים: חמישה מהם בקשר להתפרצות לדירות מגורים וגניבה מתוכם ואחד בקשר לשוד מזוין של אישה בבית מגוריה. הנאשמים הודו והורשעו על פי הודאתם בחמשת האישומים הקשורים להתפרצות ולגניבה (שכללו עבירות של החזקת נשק שנגנב במסגרתם ונשיאתו שלא כדין); וכפרו באישום הנוסף, בו יוחסו להם עבירות של שוד מזוין וקשירת קשר לבצע פשע. בתום הדיון, הורשעו המערערים גם בעבירות של שוד מזויין וקשירת קשר לבצע פשע, שיוחסו להם באישום השני שבכתב האישום, שבו כפרו. בשל הרשעתם כאמור, נגזרו על כל אחד מהמערערים 8 שנים מאסר, מהן 6 שנים לריצוי בפועל. כן הופעל נגד ליאור - במצטבר - עונש מאסר על תנאי של תשעה חודשים; ואילו נגד דרור הופעל עונש מאסר על תנאי של שלושים ושניים חודשים, כשמחציתם ירוצו במצטבר ומחציתם באורח חופף. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש. 2. העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור. למען הבהירות יחולק פרק זה של פסק הדין לארבעה: החלק הראשון - יעסוק בתיאור השוד, שבו הורשעו המערערים; החלק השני - יציג את פרטי חקירתה של חברתו של דרור - עירית זיתוני (להלן: "עירית") - שהודעותיה עומדות בבסיס ההרשעה; החלק השלישי - יפרט שורה של גורמים ראייתיים אוביקטיביים, התומכים בגירסה המפלילה שהציגה עירית; והחלק הרביעי - יתמקד במסיבה שנערכה אצל חבר של דרור - ויקי (להלן: "ויקי") - בזמן קיום השוד, המשמשת רקע לטענת אליבי שהעלה דרור, לפיה השתתף באותה מסיבה. א. השוד ביום 5.12.94, סמוך לשעה 21:30, חדרו שלושה צעירים רעולי פנים לביתה של גב' אופלטקה (להלן "המתלוננת"), המתגוררת בגפה בבית בודד ברחוב שניר 7 ברמת השרון (להלן: הבית). השלושה דרשו מהמתלוננת כי תנחה אותם היכן מצויים בבית כסף מזומן ותכשיטים; ומשהתרשמו שהיא אינה משתפת פעולה עימם - קשרו אותה לכורסא, סתמו את פיה, היכו אותה וחבלו בגופה, כשהם מטיחים כלפיה איומים קשים. לאחר כשעה וחצי של התעללות במתלוננת עזבו השלושה את הבית, כשהם לוקחים עימם כסף מזומן ותכשיטים בשווי כולל של מאות אלפי שקלים. דקות ספורות לפני שהשלושה חדרו לבית, צלצל הטלפון בבית המתלוננת; ומשהרימה את השפופרת הקו נסגר. סמוך לאחר מכן, כבה האור בבית. המתלוננת פתחה את דלת הבית ויצאה אל ארון החשמל, על מנת לבדוק את הסיבה להפסקת החשמל; ואז התנפלו עליה השלושה ונכנסו יחד עמה לבית, המוגן בשבכות ברזל שאינן מאפשרות כניסה אלא דרך הדלת. השלושה עזבו את הבית, כשהמתלוננת כבולה לכורסה. עם עזיבתם, השתחררה המתלוננת במהירות, יצאה בעקבות השלושה והספיקה לראות מכונית אמריקאית בצבע כחול עוזבת במהירות את המקום. המתלוננת מיהרה אל בתה, המתגוררת בבית סמוך; וזו הזעיקה עזרה רפואית ואת המשטרה. ב. החקירה: הודעותיה של עירית (1) ביום 27.2.95 - כשלושה חודשים לאחר ארוע השוד - נעצרו המערערים במהלך פריצה לדירת מגורים בהרצליה. בעקבות המעצר - ערכו חוקרי המשטרה חיפוש בדירתה של חברתו של דרור, עירית, בה היה נוהג דרור לשהות חלק ניכר מזמנו. במהלך החיפוש תפשו החוקרים מספר תכשיטים אשר היו חשודים כגנובים; ועירית הובאה לתישאול במשרדי היחידה המרכזית (להלן: "הימ"ר"). במשרדי הימ"ר תושאלה עירית על ידי החוקר יניב שוורץ (להלן: "יניב") באשר למקור התכשיטים שנתפסו בדירתה. עירית הסבירה, כי מצאה את התכשיטים בכיס מעילו של דרור, אשר אמר לה שהם שייכים לאחד מחבריו. בהמשך התישאול, סיפרה עירית ליניב - לדבריו - כי הייתה נוכחת במספר סיורים שערכו דרור וחבריו ברמת השרון - באזור גבעת הלבונה, הוא האיזור שבו נמצא ביתה של המתלוננת - ובהרצליה פיתוח. במהלכם של סיורים אלה, התרכזו המסיירים בדירות שונות, אשר עליהן נהגו דרור וחבריו להצביע. יניב סיפר על כך למפקדו פקד ברכה (להלן: "ברכה"); וזה הורה ליניב לערוך זיכרון דברים שישקף את דבריה של עירית בנושא זה. יניב עשה כמצוות מפקדו; ברם, זיכרון דברים כזה לא נרשם ביומן החקירות ואף לא נמצא בתיק החקירה. לאחר מכן, ערכה עירית - לגירסתו של יניב - תרשומת, שבה נאמר: כי היא יודעת שדרור נכנס לדירות; וכי הוא מחזיק רכוש שאינו שלו. ברם, גם לתרשומת זו אין איזכור ביומן החקירות; והיא גופה אינה נמצאת בתיק החקירה. בעקבות דבריה של עירית ביחס לסיורים שבהם נכחה, החליטו החוקרים לצאת עמה ל"שטח" להצבעה. עירית יצאה להצבעה עם יניב וחוקר נוסף בשם מלמן. ההצבעה - שהוקלטה באופן סמוי - החלה בצומת הכפר הירוק הסמוך לכניסה הדרומית של רמת השרון, שם מצוי ביתה של המתלוננת. עירית הובילה את החוקרים לרחוב שניר, אשר נמצא באזור גבעת הלבונה ברמת השרון, והצביעה, בין היתר, על בית מס' 7, בו מתגוררת המתלוננת. עירית סיפרה, כי היא ביקרה במקום בלוויית דרור וחבריו מספר פעמים; וכי באחת הפעמים הם אף עצרו במקום והתעכבו בו מספר דקות תוך שהם משוחחים ביניהם. בחלקה השני של ההצבעה שנערך בהרצליה פיתוח, לא הצליחה עירית לזהות בית מסוים כלשהו, כבית שעליו הצביעו דרור וחבריו. כאשר חזרו עירית וחוקריה לתחנה, החליט פקד ברכה לעצור את עירית למשך הלילה; והיא נכלאה באחד מחדרי הימ"ר. למחרת, ביום 28.2.95, בשעה 09:00, המשיך יניב בחקירתה של עירית. במהלך היום, יצא יניב עם עירית לרחוב שניר 7, על מנת לצלם את הבית שעליו הצביעה יום קודם לכן (הוא ביתה של המתלוננת). במסגרת החקירה מסרה עירית הודעה - ת8/ - ולהלן עיקריה. בערב מסוים, כשלושה חודשים לפני מסירת ההודעה - דהיינו בפרק הזמן שבו בוצע השוד - התקשר אליה טלפונית דרור ואמר לה כי יאחר לבוא אליה, משום שהוא עסוק עם ליאור וחבר נוסף. מספר דקות לאחר מכן, התקשרה אל עירית חברה בשם לימור ואמרה לה, כי ראתה את דרור יחד עם שניים נוספים יורדים ממכונית אמריקאית כחולה, לבושים בג'ינס וחולצות טריקו ונכנסים לבית מסוים ליד הגן, הוא ביתה של המתלוננת. יומיים או שלושה מאוחר יותר, סיפרה עירית לדרור, כי ניצפה על ידי לימור כשהוא נכנס לבית המתלוננת; ובתגובה סיפר לה דרור כי הם ביצעו במקום שוד. לדבריה, עירית כעסה על דרור וניסתה לשכנע אותו לחדול ממעשי הפשע; אך הוא היסה אותה והסביר לה כי הוא מסובך בחובות כבדים. במהלכה של החקירה, הביעה עירית את חששה מפני האפשרות שתוכן הודעתה יוודע לדרור. ברם, מששוחררה עם סיום החקירה, מיהרה עירית לספר לאימו ולאחותו של דרור מה מסרה בהודעתה; וזאת - על אף שהחוקרים הזהירו אותה לבל תשוחח עם איש אודות החקירה. במסגרת השיחות שקיימה עירית עם אימו ואחותו של דרור - אשר הוקלטו על ידי המשטרה - הביעו הללו כעס רב על כך ששיתפה פעולה עם המשטרה, והינחו אותה להפסיק את שיתוף הפעולה. (2) עד ליום 9.3.95 לא נחקרה שוב עירית בנוגע לשוד, ומגעיה עם החוקרים התמקדו בחקירה בנושא אחר שדרור נחשד במעורבות בו. ביום 9.3.95 חקרה המשטרה שוב את עירית בקשר לשוד ונרשמה מפיה הודעה נוספת, ת7/. חקירה זו קוימה בעקבות "כשלונה" של המשטרה לאתר את לימור, חברתה של עירית, אשר על פי ההודעה הראשונה מיום 28.2.95 - ת8/ - היתה עדת ראיה לכניסתם של המערערים לבית המתלוננת בליל השוד. בחקירתה, הודתה עירית כי גירסתה הראשונה - בת8/ - לפיה נודע לה, כביכול, מפיה של לימור, על המצאותם של דרור וחבריו בזירת השוד, הינה כוזבת; וכי האמת היא - כפי שפירטה בת7/ - שדבר השתתפותם של המערערים בשוד נודע לה מפיהם, בדברים שהחליפו השניים ביניהם במהלכה של שיחה שקיימו בדירתה יום לאחר השוד. לאחר שליאור עזב - הוסיפה עירית בהודעתה ת7/ - היא ביררה עם דרור מה פשר הדברים המפלילים ששמעה מפיהם; וזה חזר והודה בפניה כי הוא, ליאור וחבר נוסף בשם שלמה פיס, הם שביצעו את השוד בבית שברחוב שניר. בהודעתה זו - ת7/ - חזרה עירית ואישרה, כי בליל השוד התקשר דרור לדירתה סמוך לשעה 21:30 - שעת החדירה לדירת המתלוננת - והודיע לה, כי יתעכב וכי הוא עסוק עם כמה חברים. )יצוין כי ב- ת8/ מסרה עירית, שבשיחה זו אמר לה דרור כי הוא נמצא ביחד עם ליאור ועוד חבר.) מכאן ועד לעדותה של עירית בבית המשפט, לא נמסרו על-ידה גירסאות נוספות בקשר לשוד. עם זאת, בשיחות שונות שקיימה עם חוקריה - במהלכן של חקירות בנושאים אחרים - הביעה עירית את חששה מדרור ומשפחתו בשל שיתוף הפעולה שלה עם המשטרה. ג. החקירה: עובדות אוביקטיביות המדברות בעד עצמן במהלכה של חקירת המשטרה, התברר דבר התרחשותם של האירועים "האוביקטיביים" הבאים: (1) בליל השוד, דקות ספורות לפני השעה 21:30 - שעת החדירה לבית המתלוננת - נרשמה במירשם "בזק" שיחת טלפון מן הדירה שבה מתגורר ליאור לבית המתלוננת. משך השיחה היה שניות בודדות; ואין ספק שהיא התמצתה בהרמת שפופרת מן הצד השני ותו לא, כפי שמתארת המתלוננת בעדותה. על פי הגירסה העומדת בבסיס ההרשעה, שיחה זו נועדה לברר אם המתלוננת מצויה בבית; וניתן יהיה להניעה לצאת ולאפשר לשודדים ללוכדה ולהיכנס לבית יחד עמה, כפי שארע למעשה. (2) בליל השוד, סמוך לשעה 21:30 - שעת החדירה לבית המתלוננת כאמור - נרשמה במחשבי "בזק" שיחה מהפלאפון שהחזיק ברשותו דרור, לטלפון שבדירת עירית. הפלאפון נמצא אותה שעה באיזור שבו מצוי בית המתלוננת. השיחה היתה קצרה והיא מתישבת עם גירסתה של עירית, לפיה דרור הודיע לה בשיחה זו כי הוא עסוק עם חברים - בת8/: עם ליאור ועוד חבר - ויאחר לבא לדירתה, כמפורט לעיל. (3) בליל השוד, סמוך לשעה 23:13 - זמן קצר לאחר ביצוע השוד - נרשמה במחשבי "בזק", שיחה נוספת מהפלאפון שהיה ברשותו של דרור לדירתו של ליאור. השיחה נמשכה חצי דקה בלבד; והפלאפון היה אותה שעה במרחק של נסיעה קצרה מבית המתלוננת, באזור צומת הכפר הירוק. (4) בליל השוד, בשעה 22:30 לערך - במהלך השוד - נרשמה במחשבי "בזק" שיחת טלפון, שקוימה מדירתה של עירית לדירת ויקי,עורך המסיבה המשמשת רקע ובסיס לטענת האליבי שהעלה דרור. עירית לא נחקרה בקשר לשיחה זו; ואילו ויקי - לא זכר את תכנה של השיחה ועם מי דיבר. על פי הגירסה העומדת בבסיס ההרשעה, המשוחחת היתה - ככל הנראה - עירית, שהמתינה בדירתה לבואו של דרור והתנצלה על העדרה והעדרו של דרור בפני בעלי השמחה. (5) על שם אביו של ליאור רשומה מכונית אמריקאית כחולה; ולדברי האב - המכונית נמצאת בדרך כלל בשימושו של בנו. להזכיר - לדברי המתלוננת ושכן שהזדמן למקום, סמוך לאחר השוד עזבה את המקום מכונית אמריקאית כחולה. על פי הגירסה העומדת בבסיס ההרשעה, ליאור דרור וחבר נוסף, הם שעזבו את המקום במכונית זו לאחר השוד. ד. המסיבה: טענת אליבי בפרק הזמן שבו התרחש השוד - היינו בין השעות 23:00-21:30 - התקיימה מסיבת הפתעה שערך חברו של דרור, ויקי רובין (בפס"ד זה: "ויקי") לרגל יום הולדתה של חברתו. לטענתו, השתתף דרור במסיבה יחד עם חברתו, עירית; והוא העיד מטעמו שורה של עדים, שמסרו כי ראו אותו במסיבה בפרק הזמן שבו בוצע השוד. עובדת קיומה של המסיבה בפרק הזמן שבו התרחש השוד ויכולתם של המשתתפים בה לספק אליבי לדרור, התבררו להגנה בשלב מאוחר של המשפט, לאחר שדרור סיים להעיד. ההסבר שנתן הסניגור בבית המשפט לשיהוי בענין זה הוא: כי דרור וחברו, ויקי, לא השכילו לקשר בין מועד השוד לבין מועד המסיבה; ורק לאחר שהוא - הסניגור - שאל את ויקי מה היה תוכן השיחה הטלפונית שהתקיימה מדירת עירית לדירתו במהלך המסיבה ומי היו המשוחחים, נעזר הלה באשתו - כלת המסיבה - והיא זו שהצביעה על זהות התאריכים שבין מועד המסיבה ומועד השוד והקימה את הבסיס לטענת האליבי. כפי שיובהר בהמשך, ההגנה השמיעה מטעמה שורה של עדים ממשתתפי המסיבה, שמסרו בעדותם כי דרור נכח במסיבה. ברם, בית המשפט מצא כי אין בידו לסמוך על עדותם של עדים אלה מימצא לזכותו של דרור. 3. ההכרעה בבית המשפט המחוזי א. גירסתה של עירית בעדותה בבית המשפט המחוזי, חזרה בה עירית מהגירסאות המפלילות שמסרה במשטרה בהודעות ת8/ ו- ת7/. את הכרותה עם אזור גבעת הלבונה - בו נמצא בית המתלוננת - הסבירה עירית בביקור שערכה שם יחד עם דרור, לצורך קבלת מזוודה שנשלחה אליה על ידי אימה מאנגליה, באמצעות גברת מסוימת המתגוררת באותו איזור; ואילו את תוכן ההודעות - לרבות הרקע להצבעה על בית המתלוננת - הסבירה עירית במידע שנמסר לה על ידי השוטרים, אשר כיוונו אותה והורו לה מה לומר. בעקבות עדות זו, הוכרזה עירית כעדה עויינת. הודעותיה, ת8/ ו- ת7/, נתקבלו כראיה על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות; והגירסה המפלילה הבסיסית המצויה בהן, נמצאה מהימנה והועדפה על פני עדותה של עירית. עם זאת, קבע בית המשפט, כי לא ירשיע את המערערים על סמך עדות זו בלבד; וכי דרושות למטרה זו ראיות אוביקטיביות חיצוניות התומכות בה. עמדה זהירה זו נעץ בית המשפט בשניים: ראשית - גירסתה של עירית מבוססת בעיקרה על כך ששמעה חלקי שיחה בין המערערים (כאמור בת7/), כאשר רק פרשת הסיורים שערכו המערערים באזור הפשע ידועה לה מידיעה אישית; ושנית - בית המשפט התרשם, כי עירית הינה צעירה קלת דעת, אשר בנקל ניתן להנחותה ולבלבל את דעתה, וכי מסרה את הודעותיה בהיותה נתונה בלחץ נפשי כבד. ב. התמיכה בגירסת עירית: ראיות "אוביקטיביות" בית המשפט מצא בראיות "האוביקטיביות" המפורטות לעיל, תמיכה "חיצונית" במהימנות הגירסה שמסרה עירית בהודעותיה במשטרה ת7/ ו- ת8/; ובמיוחד בראיות הבאות: (1) השיחה הטלפונית מדירתו של ליאור לבית המתלוננת - שהתקיימה דקות ספורות לפני החדירה לבית המתלוננת ונמשכה שניות ספורות בלבד - עולה בקנה אחד עם גירסתה של האחרונה, באשר להשתלשלות העניינים שאיפשרו לשודדים לחדור לביתה. (2) ההתאמה שנמצאה בין תאור לבושם של השודדים כפי שנמסר על ידי עירית - כביכול מפיה של לימור "הדמיונית" - לבין זה שמסרה המתלוננת; והעובדה שהרכב שעזב את מקום השוד מייד עם יציאת השודדים מן הבית, תואם את סוגו של הרכב - לרבות צבעו - שהחזיק ברשותו ליאור. (3) הימצאותו של דרור באזור השוד בשעות הרלוונטיות, כפי שמתחייב ממיקומו - על פי "מיקומו" של הפלאפון - בעת השיחות שקיים עם עירית בשעה 21:30 (מאזור הרצליה) ועם דירתו של ליאור בשעה 23:13 (מאזור צומת הכפר הירוק). לצד עובדות אוביקטיביות אלו, מצא בית המשפט חיזוק נוסף לגירסה שהציגה עירית בהודעותיה, בגירסאות השקריות שמסרו המערערים. כן מצא בית המשפט תימוכין להודעותיה של עירית במשטרה, בעדות שמסרה בבית המשפט. בעדות זו מסרה עירית גירסה המלמדת על תדרוך מוקדם, שמטרתו ליישב את גירסתה עם השיחות שקיימה עם חוקרי המשטרה. ג. טענת האליבי ביחס לטענת האליבי שהעלה ב"כ המערערים - לפיה נכחו דרור ועירית במסיבה בדירתו של חברם ויקי - קבע בית המשפט: כי מקובל עליו ששמונה העדים שהעידו בענין זה לא שיקרו במכוון; אולם, גירסתם אינה פרי זכרון אישי, אלא - גירסה שהתגבשה על בסיס הזנה הדדית, בשיחה מאוחרת שקיימו ביניהם בענין זה. קביעה זו ביסס בית המשפט: מחד גיסא - על כך שגירסה זו התגבשה במהלכה של שיחה שקיימו בין העדים, שעה שהתקבצו במשרדו של עו"ד גז ושוחחו שם על אירועי המסיבה ובין היתר על נוכחותו של דרור; ומאידך גיסא - על המסקנה המתחייבת בהקשר זה מהשוואה שערך - בטבלה ממחישה שכלל בהכרעת הדין - בין דברי העדים בשאלת נוכחותו של דרור במסיבה לבין דבריהם בקשר לנושאים אחרים. בהשוואה האמורה מצא בית המשפט: כי בנקודות הנוגעות ישירות בטענת האליבי, קיים דמיון רב - ואף מתמיה, לאור פרק הזמן שחלף ממועד המסיבה ועד למועד מסירת העדות - בין הגירסאות שהשמיעו העדים; בעוד שלגבי נקודות אחרות הקשורות במסיבה - ואשר לגביהן, ככל הנראה, לא נערכה בין העדים שיחה מקדימה - קיימים בין הגירסאות הבדלים מהותיים. על בסיס השיקולים הללו הגיע בית המשפט למסקנה, כי בנקודות החשובות לטענת האליבי, אין לקבל את דברי העדים כמספקים בסיס מספיק למימצא לזכותו של דרור; וזאת - בשל כך שגירסתם בענין זה נעוצה בהזנה הדדית של מידע, על רקע של רענון זכרון משותף. ד. ההרשעה כאמור, בית המשפט המחוזי מצא בראיות ה"אוביקטיביות" תמיכה בגירסתה הבסיסית של עירית בקשר למעורבותם של המערערים בביצוע השוד; ובהתחשב במשקלן המצטבר של הראיות הללו ובדחיית עדויות האליבי - כנעוצות ב"הזנה הדדית" של העדים - הרשיע את שני המערערים בביצוע השוד נושא האישום. 4. הטענות בערעור הסניגור המלומד, שעשה כל שניתן היה להיעשות, בנסיבות הענין, למען שולחיו, מיקד את טענותיו - לצד טענת האליבי עליה חזר - בתקיפת מהימנות הודעותיה של עירית ובנטילת משקל של ממש מן הראיות האוביקטיביות, התומכות לכאורה בגירסה המפלילה המוצגת באותן הודעות. להלן עיקרי הטענות בכל אחד משני מוקדי התקיפה האמורים: א. טענות כנגד הודעותיה של עירית (1) הזנת עירית במידע מפליל ב"כ של המערערים טוען: כי הודעותיה של עירית במשטרה בנוגע לשוד (ת8/ ו- ת7/), משקפות גירסה אשר הוטמעה בהכרתה על ידי חוקריה במטרה לסבך את המערערים; וכי אין הן מבטאות מידע אישי שלה. טענה זו סומך ב"כ המערערים - בעיקרו של דבר - על כך, שלשיטתו עלה בידו להוכיח במהלך הדיון, כי הצבעתה של עירית על בית המתלוננת, כמקום שבו ביקרה עם דרור וחבריו, אינה פרי ידיעתה, אלא תולדת "הובלה" ו"הזנת מידע" מצידם של החוקרים. מסקנה זו מתחייבת, לשיטתו של ב"כ המערערים, משניים אלה: ראשית - מן העובדה שהשוטר יניב הודה בחקירתו כי ביקר במקום שבו בוצע השוד לפני מועד הביקור עם עירית, בניגוד למה שהצהיר קודם לכן; ושנית - הודאה זו של יניב מלמדת, שהעלמם המסתורי של שני המסמכים ה"חסרים" - דו"ח של יניב ורישום של עירית, כמפורט לעיל - נעוץ בכך, שניתן היה ללמוד מהם שהחוקרים "הדריכו" את עירית במהלך הביקור במקום ולא ההיפך. אחיזה נוספת לטענתו מוצא הסניגור, גם בדרך שבה התקיים הביקור במקום ובאופין המדריך - לטעמו - של השאלות שהוצגו במהלכו לעירית. הזנת עירית במידע זר במהלך הביקור באה לכלל ביטוי - לטענת הסניגור - בתיאור ביתה של המתלוננת ב- ת8/; ודי בכך כדי להעמיד בספק - לשיטת הסניגור - את מקורם של כל הפרטים המסבכים שבהודעה ת8/. שהרי אם "הוזנה" עירית במידע זר בקשר לתיאור הבית, מי לידינו יתקע שלא "הזנתה" בפרטים כאלה, היא שהובילה אותה למסירת הפרטים המפלילים האחרים שעליהם העידה ב- ת8/, לרבות ל"המצאת" לימור. ואין לשכוח, מדגיש הסניגור, כי ת8/ נרשם על ידי החוקרים לאחר שעירית חזרה מן הביקור "המודרך" - לשיטתו - במקום השוד, ולאחר שהוחזקה במשך לילה תמים במעצר בשליטתם של החוקרים. עדותם של החוקרים, אינה תומכת במסקנה האמורה. ברם, טענתו של הסניגור היא, שאין ליתן אמון בעדותם של החוקרים אשר גבו את ההודעה ת8/ מפיה של עירית. במיוחד אין להאמין בהקשר זה - לשיטת הסניגור - לחוקר יניב, אשר הדו"ח שערך בעקבות ההצבעה לוקה באי דיוקים בהשוואה לתמליל הקלטתה של ההצבעה; ובעדותו נכשל באי אמירת אמת, כאשר הסתיר את העובדה כי ביקר בזירת השוד קודם לכן. במצב דברים זה - כך סבור הסניגור - אין לייחס כל משקל להודעה ת8/, שנגבתה על ידי שוטר שאי-מהימנותו הוכחה בעליל. העמדת ההודעה ת8/ בספק, מעמידה - לדברי הסניגור - בספק גם את ת7/. לשיטת הסניגור, עירית לא היתה מסוגלת לחזור בה מן הדברים המסבכים שמסרה ב- ת8/; והגירסה ה"חדשה" שב- ת7/, נועדה אך לתקן את הנזק שגרמה הגירסה הכוזבת בקשר ללימור בת8/. (2) סתירות בין הגירסאות שבת8/ וב- ת7/ לצד הטענה בדבר הזנתה של עירית במידע מפליל, מצביע הסניגור על שורה של סתירות, הקיימות בין הגירסאות שמסרה עירית ב- ת8/ וב- ת7/ מעבר למידע הכוזב בקשר ללימור. לשיטתו של הסניגור, יש בסתירות אלו - קלות ואף שוליות כפי שתהיינה - כדי ללמד על כך, שהודעות אלו לא נמסרו על פי מידע אישי; ועל כן אין ליתן לאף אחת מהן משקל ראייתי כלשהו. זאת ועוד, הודאתה של עירית כי "המציאה" את פרשת לימור מדמיונה, מלמדת - לשיטת הסניגור - כי עשתה כמיטב יכולתה על מנת לרצות את החוקרים שהצליחו ל"הפחידה"; וכי דבריה המסבכים, שימשו לה פתח הצלה מלחצם של אלה. (3) אישיותה של עירית טענת הסניגור בהקשר זה היא - בקליפת אגוז - כי במהלך הדיון התברר לכל, שעירית הינה ילדותית, נטולת כוח עמידה על דעתה, נוחה להפחדה ומוכנה לשיתוף פעולה עם מפחידיה; ובכך ההסבר לנכונות שגילתה לאמץ את המידע שקלטה מחוקריה ולחזור עליו בהודעותיה. ב. טענות כנגד "הראיות האוביקטיביות". (1) שיחת הטלפון מדירת ליאור לבית המתלוננת אכן, הדירה שממנה "יצאה" השיחה האמורה, הינה דירתם של ליאור ואביו. ברם, לטענתו של ב"כ המערערים, משמשת הדירה אנשים נוספים, לרבות חברים של ליאור וביניהם שלמה פיס, המוזכר בת8/ כאחד החברים שעמם היה דרור "עסוק" עובר לביצוע השוד; ועל כן, אין בעצם קיומה של השיחה מהדירה ללא זיהוי הדובר, כדי להוות ראיה ברת משקל לחובתם של שולחיו, מעבר להקמת "חשדות" גרידא. לשיטתו של ב"כ המערערים, משהוכח כי קיימת אפשרות ממשית, שהשיחה האמורה קוימה בידי אחר - אחד מחבריו של ליאור - נשלל ממנה כוחה הראייתי; ואין להביאה בגדר מקבץ הראיות האוביקטיביות העומד, לכאורה, לחובת שולחיו. (2) זיהוי רכבו של ליאור עמדת הסניגור היא, כי אין בעובדה, שבשימושו של ליאור היה מצוי רכב מאותו "סוג" - לרבות אותו צבע - שעזב את מקום השוד סמוך לאחר יציאתם של השודדים מבית המתלוננת, יותר מאשר הקמת "חשדות"; וזאת - אפילו אם היה רכב זה "מזוהה" כרכב שהחזיק ליאור. לשיטת הסניגור, חומר הראיה מלמד: כי הרכב האמור לא היה בשימושו הבלעדי של ליאור וכי נהגו להשתמש בו גם אנשים אחרים; ועל כן כל עוד לא זוהו נוסעי הרכב - משקל "זיהויו" כראיה הקושרת את המערערים לביצוע השוד שואף לאפס. (3) המצאותם של המערערים באזור השוד לטענתו של ב"כ המערערים, אין בכך ששיחת הטלפון שקדמה לחדירה לבית המתלוננת היתה מדירתו של ליאור - שאינה מרוחקת מ"איזור" השוד - ובכך ששיחת הפלאפון שקיים דרור עם עירית סמוך לפני ביצוע השוד היתה אף היא מ"איזור" השוד, כדי לסבך את המערערים בביצועו. אמנם, השיחה מדירתו של ליאור לבית המתלוננת התקיימה פרק זמן קצר ביותר לפני הפסקת החשמל, שבעזרתה חדרו השודדים לבית; ומכאן, שהשודדים נמצאו בעת קיום השיחה באיזור סמוך ודירתו של ליאור מצויה בתחום זה. ברם - כל עוד לא זוהה הדובר באותה שיחה, אין לזקוף את סמיכות המיקום לחובתם של ליאור ודרור; והוא הדין במיקומו של דרור כאשר שוחח עם עירית עובר לביצוע השוד ועם דירתו של ליאור סמוך לאחריו. בהימצאותו של דרור ב"איזור" זה - מדגיש הסניגור - אין כל רבותא, שהרי הוא וחבריו מתגוררים באותו "איזור". 5. ההכרעה בערעור א. הודעותיה של עירית ת8/ ו- ת7/ כאמור לעיל, טענתו העיקרית של ב"כ המערערים בהקשר זה היא, כי מקור "תוכנן" המפליל של ההודעות שמסרה עירית בחקירתה, נעוץ - במישרין או בעקיפין - במידע ובדברים שאמרו לה חוקריה. טענה זו מבסס ב"כ המערערים - כמפורט לעיל - על ניתוח השתלשלות חקירתה של עירית עובר למסירת ת8/, מצד אחד; ועל ערעור מהימנותו של החוקר יניב בכל הקשור להיכרותו את זירת השוד לפני יציאתו לביקור במקום עם עירית, מצד שני. לאחר עיון בטענות הסניגור, נראה כי את מהימנות הודעותיה של עירית, יש לבחון על רקע התפתחות החקירה לאחר גביית ההודעה הראשונה (ת8/); וזאת, מבלי להתעלם, כמובן, מן הצללים המעיבים על ה"ביקור במקום" שבוצע עם עירית - לנוכח היכרותו המוקדמת של המקום על ידי יניב - עובר לרישומה של הודעה זו. עם שחרורה של עירית לאחר מסירת ההודעה ת8/, הופעל עליה לחץ כבד מצד משפחתו של דרור - אמו ואחותו - כי תשנה את גירסתה. לחץ זה בא לכלל ביטוי בשיחות הטלפון, שקיימה עירית לאחר שחרורה עם אמו ואחותו של דרור. במהלכן של שיחות אלו, הביעו האחרונות כעס על עירית ודרשו ממנה - בגלוי ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - כי תשנה את הגירסה שמסרה למשטרה ותטען, שכל שאמרה מפי השוטרים בא לה ולא מידיעה אישית. על אף הלחץ הזה, מסרה עירית, ביום 9.3.95 - לאחר שהמשטרה נכשלה ב"איתור" לימור, אשר על פי ת8/ הייתה, כביכול, עדת ראיה לכניסת המערערים לבית המתלוננת - את ההודעה ת7/, בה היא חוזרת ומסבכת את המערערים בביצוע השוד. הודעה זו מסרה עירית, על אף שלאחר שהודתה כי לימור אינה קיימת, היה בידה - בקלות יחסית - להשביע את רצון בני משפחת דרור ולחזור בה לחלוטין מן הגירסה המפלילה שמסרה בת8/. עירית לא חזרה בה מגירסתה המפלילה אלא חיזקה אותה, למרות הלחץ הכבד שהופעל עליה מצד משפחתו של דרור; וזאת - בזמן שהיתה משוחררת מן המעצר, ועל כן, במידה רבה, גם מלחץ החוקרים. ויתירה מזאת, במהלך מסירת ההודעה ת7/, דיווחה עירית לחוקרים על הלחץ שהופעל עליה על ידי משפחתו של דרור; ובסיומה של ההודעה, הוסיפה בכתב ידה ובחתימתה הצהרה בזו הלשון: "אני מפחדת שיראו את העדות שלי ועלולים לפגוע בי. מה שמסרתי במשטרה זו אמת". לכך יש להוסיף גם את העובדה, כי לעירית אין ולא היה כל ענין בהפללתו של דרור. אדרבא, היא ראתה עצמה מועמדת להינשא לו. מסירת ההודעה ת7/, כאשר עירית משוחררת ממעצר ונתונה ללחץ כבד של בני משפחת דרור לחזור בה מן הגירסה שמסרה ב- ת8/, וגילוי עובדת לחצה של המשפחה לחוקרים תוך הבעת חשש לצפוי לה אם תוכן הודעתה יתגלה - מספקים תמיכה של ממש במהימנות גירסתה של עירית; וזאת - על אף "הצללים המעיבים" על טיבו ומשמעותו הראייתית של ה"ביקור במקום הארוע", שבוצע עם עירית בפתח חקירתה. לצד הטיעון האמור, מצביע, ב"כ המערערים בהקשר זה, על הבדלים בין ההודעות ת8/ ו- ת7/ כגורם הנוטל ממהימנותן. ברם, השינויים שעליהם מצביע הסניגור אינם מהותיים, ועניינם - בעיקרו של דבר - בדרך שבה הגיע המידע המפליל לידיעת עירית; כאשר בכל הקשור לעצם מעורבותם של דרור וליאור בביצוע השוד, עמדה עירית על דעתה בשתי ההודעות. אין זו תופעה חריגה, שמי שמוסר עדות נגד "חברים", מתקשה בשלב הראשון של חקירתו למסור עדות שלמה, מלאה ומדויקת. לא אחת, נמסרת הגירסה המפלילה בנסיבות כאלה באורח הדרגתי, תוך כדי התפתחותו של שיתוף הפעולה עם החוקרים; ו"המצאתה" של לימור - אשר בודאי אינה פרי הכתבה של החוקרים - ממחישה זאת. אין זאת אומרת, שאין ליתן את הדעת לכך, שהגירסה המפלילה עוברת שינויים תוך כדי התפתחות החקירה. ברם, במקרה דנן, המדובר בשינויים שמשקלם בכל הקשור להטלת ספק בגירסה הבסיסית של עירית, דל ביותר. במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט המחוזי ליתן אמון בגירסה שמסרה עירית ב- ת7/ וב- ת8/; כאשר פרשת לימור - לצד מסירת ת7/ על אף לחצן של אמו ואחותו של דרור - תורמת תרומה של ממש להשמטת הבסיס מתחת לטענת ה"הזנה" המשטרתית, שמעלה ב"כ של המערערים; ומקהה את כוחם של ה"צללים" המלווים את ה"ביקור במקום" שבוצע יחד עם עירית, כמפורט לעיל. ב. הראיות האוביקטיביות (1) שיחת הטלפון מדירת ליאור לבית המתלוננת גישת הסניגור, כאילו לשיחת הטלפון האמורה אין משקל ראייתי מפליל לגבי ליאור - ועל כן גם לא לגבי דרור - אינה מקובלת עלי. ביתו של אדם הינו מקום הנתון לשליטתו; וכאשר מתקיימת שיחת טלפון מביתו, הדעת נותנת - בהעדר נסיבות המותירות מקום למסקנה אחרת - כי היא נערכה על ידי "בעל הבית" או "בני ביתו", או, לפחות, על דעתו. טענתו של הסניגור, כאילו אנשים זרים "מסתובבים" בדירתו של ליאור והטלפון עומד - חופשי ובאין מפריע - לרשותו של כל אדם המזדמן לדירה, נותרה טענה בעלמא, שאין לה בהקשר הנדון כאן אחיזה של ממש. גם העלאת האפשרות ששלמה פיס - חבר משותף של המערערים, שלדברי עירית דרור נקב בשמו כשותף לשוד - הוא שקיים את השיחה האמורה, אינה מסייעת לסניגור; וזאת - משום שאפשרות זו אינה מתחייבת מדבריו של ליאור בעדותו בבית המשפט. בתשובה לשאלת התובעת לפשר שיחת הטלפון טען ליאור, סתמית, כי יתכן ואנשים זרים שביקרו בביתו, הם אשר ביצעו את השיחה. זאת ותו לאו. בהעדר אחיזה של ממש לטענה שהשיחה בוצעה על ידי "עובר אורח מזדמן", יש לשיחה זו - שכזכור "הקדימה" את החדירה לבית המתלוננת בדקות ספורות ונתנה את האות לשודדים לצאת לביצוע השוד - משקל נכבד; וכוחה עמה להצטרף למקבץ הראיות המתיישבות עם הודעותיה של עירית ותומכות במהימנותן, לרבות - ובמיוחד - ב"הודיות החוץ" המשולבות בהן. (2) זיהוי הרכב של ליאור כרכב השוד שני עדים - המתלוננת והעד גיא אשכנזי - העידו, כי ראו מכונית אמריקאית כחולה כהה נמלטת מזירת הפשע, סמוך לאחר ביצוע השוד. עדויות אלו נמסרו ונרשמו זמן רב קודם למעצרם של המערערים; ומאוחר יותר נמצא, כי מכונית מסוג זה נמצאת ברשותו של ליאור, כשהיא רשומה בבעלותו של אביו. גם כאן העלה ב"כ המערערים טענה שלפיה משתמש במכונית האמורה, בנוסף לליאור, גם שלמה פיס, חברו. ברם, אין בטענה זו - הגם שנראה שהיא נכונה - כדי לבטל את משקלה הראייתי של עצם החזקתה של מכונית כאמור ברשותו של ליאור, כאחת ממיקבץ הראיות התומכות בגירסתה המפלילה של עירית. כאשר עירית קושרת את ליאור ודרור לביצוע השוד מפיהם שלהם, ומכונית מאותו סוג - לרבות מאותו צבע - שמחזיק ברשותו ליאור, משמשת את השודדים לעזיבת זירת השוד, אין בעובדה שגם שלמה פיס - חברם של השניים - נהג להשתמש ברכב זה, כדי ליטול מעובדת "מעורבותה" של המכונית בשוד את כוחה הראייתי כנגד ליאור ודרור. ולא למיותר להזכיר: לגירסתה של עירית, דרור מסר לה כי השותף השלישי בשוד היה שלמה פיס; ועל כן, היותו אחד המשתמשים במכונית, מתישבת עם מעורבותם של דרור וליאור בביצוע השוד ולא דוחה אותה. (3) מיקומו של דרור בזמן השוד ודממת הפלאפון באותו זמן הימצאותו של דרור ב"אזור השוד" - בפרק הזמן שבו בוצע השוד - עולה בבירור מרישום השיחות שיצאו ממכשיר הפלאפון שלו: האחת - עם עירית סמוך לפני השוד; והשנייה - עם דירת ליאור סמוך לאחר השוד. אכן, כפי שטוען ב"כ המערערים, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לקשור את המערערים עם ביצוע השוד; שהרי אין בה ראיה לנוכחות "במקום" שבו בוצע השוד, אלא ב"איזור" השוד בלבד. עם זאת, בנסיבות הענין, יש בעצם קיומה של ה"יכולת" לבצע את השוד, כדי לצרף עובדה זו למיקבץ הראיות התומך בגירסתה של עירית; ומשקל מיוחד יש בהקשר זה לכך, שעל פי גירסתה של עירית ב- ת8/ אמר לה דרור - בראשונה מבין שתי השיחות האמורות - שהוא נמצא בחברתו של ליאור. ולא למיותר יהיה להדגיש בהקשר זה גם את העובדה, שהפלאפון של דרור "נדם" דוקא בפרק הזמן שבו בוצע השוד; כאשר שתי השיחות שמהן לומדים על הימצאותו באיזור השוד, התקיימו אחת ממש סמוך לפני ביצוע השוד והשנייה סמוך לאחר הביצוע. גם עובדה זו, מצטברת למכלול הראיות הנסיבתיות התומכות בגירסה המפלילה שמסרה עירית בהודעותיה ת8/ ו- ת7/. ג. טענת האליבי בית המשפט המחוזי דחה את טענת האליבי שהעלה דרור - ואשר מטבע הדברים יש לה השלכה גם לעניינו של ליאור - בשל חוסר היכולת לסמוך בהקשר זה על העדים שהציגו בפניו את גירסת ה"נוכחות במסיבה", העומדת בבסיסה של הטענה; ואנכי לא מצאתי טעם להתערב במסקנתו של בית המשפט בענין זה. חולשתה של גירסת האליבי נעוצה בשניים: ראשית - בשלב המאוחר עד למאוד שבו "התגלתה", ובנסיבות שהביאו לכך שהעדים "נזכרו" בנוכחותו של דרור במסיבה; ושנית - במסקנת "רענון הזיכרון הקולקטיבי", העולה כפורחת מן הניתוח וההשוואה שערך בית המשפט המחוזי בין תשובותיהם של העדים, שנקראו לתמוך בגירסת האליבי, בדבר "נוכחותם" של דרור ועירית במסיבה מצד אחד, לבין תשובותיהם לשאלות בנושאים אחרים מצד שני. בהגינותם, מסרו העדים - וכך למדנו גם מפי בא כוחם של המערערים - כי הם השתתפו בפגישה שנערכה במשרדו של הסניגור ואשר במהלכה שוחחו המשתתפים אודות טענת האליבי, כאשר כל אחד מהם "זורק משפט" אודות אירועי המסיבה וחלקו של דרור בה. במצב דברים זה, העדות שמסר כל אחד מעדי האליבי אינה נעוצה בזכרונו שלו, אלא מבטאת "זכרון קולקטיבי", שלא ניתן להעמידו במבחן; ועל זה - לא ניתן לסמוך מימצא בהליך שיפוטי. טענת אליבי המבוססת על תשתית ראייתית אשר כזו, חייבת לסגת מפני כוחן הראייתי המשולב של ההודעות שמסרה עירית במשטרה ושל העובדות האוביקטיביות המתישבות עמה ותומכות בה. ואין אני שוכח בהקשר זה, את ענין "שיחת הביניים" הטלפונית, שהתקיימה במהלכו של ביצוע השוד מדירתה של עירית לדירה שבה התקיימה המסיבה, עליה מבוססת טענת האליבי. כאמור, אין בחומר הראיה כדי לקבוע, מי היו המשוחחים ומה היה תוכנה של השיחה. ב"כ המערערים רואה בשיחה זו תמיכה בטענת האליבי, כאשר לשיטתו, סבתה של עירית - שכנראה היתה באותה תקופה בארץ והתגוררה בדירתה של עירית - שוחחה בשיחה זו עם עירית שהיתה במסיבה. מאידך גיסא, רואה ב"כ התביעה בשיחה זו גורם הסותר את טענת האליבי, משום שבנסיבות הענין אין ספק - לשיטתו - שעירית היא זו שקיימה את השיחה, לאחר שלא הגיעה יחד עם דרור למסיבה. לשיטתי, בהעדר ראיה לסתור, מכתיבים השכל הישר ונסיון החיים - על רקע ההודעה שמסרה עירית במשטרה והראיות האוביקטיביות הניצבות לצידה ותומכות במהימנות תוכנה - שעירית היא שקיימה את השיחה. ברם, בהעדר ראיה ישירה לכך ולנוכח העמימות שנותרה בהקשר זה, החלטתי שלא לייחס לשיחה זו משקל כלשהו לענין ההכרעה בגורלה של גירסת האליבי; והנני מאמץ את דחייתה של טענת האליבי מכוח הנמקתו של בית המשפט המחוזי, אשר ראה את עדי האליבי על דוכן העדים והתרשם מהם ישירות. ד. השתלבות הראיות האוביקטיביות בהודיות המערערים בבסיס ההרשעה עומדת ההודייה, שקלטה עירית מפיהם של המערערים. הודיית המערערים מוכחת באמצעות הודעתה של עירית ת7/. הודעה זו - כמו גם ההודעה ת8/ - נתקבלה כראיה על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. בתור שכזו, טעונה הגירסה המוצגת במסגרתה - לרבות עצם "עשייתה" של ההודייה - "דבר לחיזוק"; כאשר ההרשעה מכוחה של ההודייה המצויה בה, טעונה "דבר מה נוסף", ככל הודיית חוץ של נאשם. בית המשפט המחוזי מצא את ה"דבר לחיזוק" וה"דבר מה" האמורים ב"ראיות האוביקטיביות"; ועמדתו מקובלת עלי. ראיות אלו משתלבות בהודיות המערערים ותומכות במהימנותן; וכוחן עימן לסילוק החששות העומדים בבסיס דרישתן של שתי התוספות, במקום שההרשעה מבוססת על הודיית חוץ של נאשם המוכחת באמרות חוץ בכתב של עד, כבמקרה דנן. שיחת הטלפון מדירתו של ליאור - דקות ספורות לפני שכבה החשמל בבית המתלוננת - משתלבת בשיטה המתוחכמת שבה נקטו השודדים, על מנת לחדור לבית ה"מוגן": ניתוק החשמל, גורם למתלוננת לפתוח את דלת הבית ולצאת אל ארון החשמל; ושם ממתינים לה השודדים, תוקפים אותה ונכנסים עמה לתוך הבית. שיחה זו, קושרת לביצוע השוד לא רק את ליאור - כבעל הדירה שממנה יצאה השיחה - אלא גם את דרור, שעל פי הודייתו שלו בפני עירית, השתתף בביצוע השוד יחד עם ליאור. אל שיחת הטלפון האמורה, הגיעו החוקרים על פי עדותה של עירית בדבר "התוודותם" של השניים בביצוע השוד, כאשר ברקע "מרחפת" מעורבותו של שלמה פיס; והאפשרות כי עירית משקרת בענין ההודייה של השניים וכי לשניים אין נגיעה לשיחת הטלפון האמורה - והיא נחלתו של שלמה פיס לבדו, אשר ביצע את השוד עם שניים אחרים - הינה אפשרות רחוקה ובלתי סבירה. לכוחה הראייתי של שיחה זו מצטרף - כמפורט לעיל - כוחן הראייתי של שתי השיחות ששוחח דרור בפלאפון: האחת - עם עירית, סמוך לפני ביצוע השוד והשניה - לדירת ליאור, סמוך לאחר השוד; כאשר בין שתי השיחות הללו דמם קולו של הפלאפון. שיחות אלו - לרבות "דממת הפלאפון" שביניהן - מתישבות עם ההודיות והפרטים המפלילים האחרים, שהציגה עירית בהודעותיה ומחזקות אותם: שתי השיחות התקיימו מן ה"איזור" שבו התרחש השוד; בראשונה מביניהן מסר דרור כי הוא "עסוק" עם חברים וביניהם ליאור; ו"עיסוק" זה - השוד - מתיישב עם "דממת הפלאפון", שנפסקה סמוך לאחר עזיבת השודדים את בית המתלוננת. הוא הדין בכוחו הראייתי של תיאור המכונית שעזבה את מקום השוד. תיאור זה מתיישב עם מאפייניה של המכונית מן הסוג שהחזיק ברשותו ליאור; וזאת - הן על פי סוגה והן על פי צבעה. כוחו הראייתי של גורם זה נעוץ בכך, שהוא משתלב בראיות האוביקטיביות ויחד עמן - בגירסה המפלילה המוצגת בהודעותיה של עירית. ההגיון והשכל הישר, אינם מותירים מקום לאפשרות סבירה, שהצטברותן של הנסיבות ה"אוביקטיביות" הינה הצטברות "מקרית ומזדמנת": שיחת טלפון "חיונית" לביצוע השוד מתבצעת מדירתו של ליאור דווקא, דקות ספורות לפני הביצוע; עזיבת מקום השוד מתבצעת דווקא במכונית מאותו סוג - ומאותו צבע - שבו משתמש ליאור; ו"הדממת הפלאפון" מתרחשת דווקא במשך הזמן שבו מתבצע השוד, כאשר דרור "עסוק" בפרק זמן זה יחד עם חבריו - וביניהם ליאור - ב"איזור" השוד דווקא. אכן, עובדות אוביקטיביות אלו, כשהן עומדות לבדן, אינן מקימות אלא "חשדות" כנגד דרור וליאור, כפי שטוען בא כוחם. ברם - עובדות אלו אינן עומדות לבדן, אלא לצידן של הודיות חוץ, שעליהן מסרה עירית בעדותה במשטרה, בהן "התוודו" המערערים שהם שביצעו את השוד. במצב דברים כזה, כל שנדרש מן העובדות האוביקטיביות האמורות הוא, לשמש "דבר לחיזוק" לגירסה שמוסרת עירית בהודעותיה ו"דבר מה" להודאות הכלולות בה; וכאמור, בדין מצא בית המשפט המחוזי כי די בהן כדי לספק תכלית כפולה זו. ה. ההכרעה בערעור כנגד ההרשעה סיכומם של דברים: מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי - אשר התרשם ישירות מעירית ומחוקריה - לפיה די במשקלן המצטבר של ה"ראיות האוביקטיביות" כדי לבסס את הרשעתם של המערערים על פי הודיות החוץ שקלטה מפיהם עירית, כמפורט בהודעתה ת7/; וזאת, אגב דחיית טענת האליבי כמחוסרת תשתית ראייתית מספקת. אשר על כן, דין הערעור כנגד ההרשעה להידחות. 7. הערעור כנגד גזר הדין א. לחילופין, טוען ב"כ המערערים, כי העונשים שנגזרו על מרשיו מופרזים לחומרה; וזאת, בהתחשב בגילם הצעיר, בסבל שעבר עליהם בתקופת המעצר הארוכה - כשנתיים - עד למתן פסק הדין ובהשלכה הקשה שהיתה לשהייתם בכלא עד כה על בריאות הגוף והנפש של כל אחד מהם. דגש מיוחד שם ב"כ המערערים, על חוות הדעת הפסיכיאטרית ביחס להשלכת השהייה בכלא על בריאות הנפש של דרור ועל הירידה הדרסטית במשקלו בתקופה זו; כאשר לדעתו, יש בכך נימוק כבד משקל לקיצור משמעותי של תקופת המאסר. וזאת גם זאת, לשיטתו של הסניגור ראוי היה ליתן משקל נכבד לקולא לכך, שהמערערים הודו בחמישה מששת האישומים שיוחסו להם; ועל רקע זה לא היה מקום להפעיל כנגדם את עונשי המאסר על תנאי באורח מצטבר. ב. כידוע, אין ערכאת הערעור מעמידה את עצמה בנעלי הערכאה הדיונית לענין מידת העונש; והתערבותה בהקשר זה, מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות. מעשה השוד העומד בבסיס הרשעתם של המערערים מתאפיין בנקיטה באלימות גסה - גופנית ונפשית - כלפי המתלוננת; ובתור שכזה, נמנה בין גילוייה החמורים של עבירת השוד. בית המשפט המחוזי הדגיש נסיבות אלו לחומרה ובדין עשה כן. ג. במצב דברים זה, גם אם העונש הכולל שנגזר על כל אחד מהמערערים אינו מן הקלים בהשוואה לעונשים שנגזרו בפרשיות שוד אחרות, אין לומר עליו שהוא מופרז לחומרה; ואין לשכוח, כי העונש שנגזר על המערערים מתייחס גם לחמש ההתפרצויות שבהן הודו בפתח הדיון. גם הערעור כנגד גזר הדין נדחה. 8. סיכומם של דברים, הנני מציע לחברי לדחות הן את הערעור כנגד ההרשעה והן את הערעור כנגד גזר הדין. ש ו פ ט השופט י. טירקל. אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד. ביניש אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י. קדמי. ניתן היום, ז' בשבט תשנ"ח (3.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012420.H01