משה גרין נ. הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"מ 1892/19 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: משה גרין נ ג ד המשיבה: הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 29.1.2019 בעת"מ 47670-01-18 שניתן על ידי כב' השופט אורן שוורץ תאריך הישיבה: י"ח בחשון התשפ"א (5.11.2020) בשם המערער: עו"ד עפרה לוי-גרין; עו"ד סלעית פרנטי-גרין בשם המשיבה: עו"ד יונתן ברמן פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: ערעור זה הינו הליך נוסף – אחד מני רבים – במאבקו ארוך השנים של המערער להצדקת ולהכשרת שימוש בלתי חוקי שעשה במשך עשרות שנים בחלק מנחלתו בישוב בצרה (נחלה מס' 128), לצורך הקמת והפעלת מבנים מסחריים בשטח של כ-2,800 מ"ר הממוקמים בכניסה למושב בני ציון (להלן: המבנים). המבנים הוקמו על גבי מקרקעין הידועים כחלקה 15 בגוש 8975 (להלן: המקרקעין), והשימוש המסחרי בהם פסק, על פי הנמסר לנו, רק בשלהי שנת 2015. בגין השימוש המסחרי האמור הורשע המערער לאחר הליך ממושך ומורכב בעבירות של שימוש במקרקעין בסטייה מתכנית מש"מ/46, אשר אושרה ביום 5.11.1987 (עמ"ק 5289/00 ות"פ 2416/05. הכרעת דין סופית, בתיק פלילי שידע גלגולים שונים, שלא זה המקום לפרטם, ניתנה ביום 26.2.2012, וגזר הדין ניתן ביום 23.12.2013). הרשעה זו הפכה חלוטה בשנת 2015 (לאחר שערעורים הדדיים נדחו בבית המשפט המחוזי מרכז ביום 15.7.2015 (עפ"א 9821-02-14 ועפ"א 11877-02-14) ובקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית משפט זה נדחתה ביום 16.9.2015 (רע"פ 5956/15) (להלן: ההליכים הפליליים)). למרות זאת, ועל אף שההליכים הפליליים בעניין נמשכו קרוב ל-15 שנים – לא מעט 'בזכות' התנהלות המערער – לא תש כוחו של המערער, והוא מוסיף להשיג על הקביעות שעמדו בבסיס ההרשעה, ובכלל זה נגד הקביעה כי המדובר במקרקעין שהוכרזו כדין כקרקע חקלאית על ידי המשיבה, הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן: ולקחש"פ ו- הכרזת הקרקע כחקלאית, בהתאמה). ההליך דנן הוא עתירה מנהלית המבקשת למחזר פעם נוספת סוגיות שכבר נדונו עד לזרא בהליכים קודמים – לא רק ההליכים הפליליים, אלא גם שורה של עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק ולבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר לא ראינו טעם להרחיב בהן. הפעם מבקש המערער להעלות על נס סתירה לכאורית שהוא מוצא בין עדות מי שהיה בשעתו מרכז הולקחש"פ, מר דוד בריל (להלן: מר בריל), אשר נמסרה בימים 18.2.2003 ו- 17.3.2003 במסגרת ההליכים הפליליים, בה התייחס העד להכרזת הקרקע כחקלאית בשנת 1984 (להלן: העדות), לבין מענה שנמסר לו מטעם המשיבה ביום 17.12.2017, בו נאמר כי הקרקע הוכרזה כחקלאית כבר משנת 1971 (להלן: המענה). בית המשפט קמא, דן בסבלנות ובאריכות בטענות המערער, ודחה אותן אחת לאחת. ניתן לאשר את תוצאת פסק הדין לגופה, באשר היא מתבקשת מעובדות המקרה (תיקון ההנמקה נדרש רק בעניין אחד: חלף הדיון בכללי מעשה בית דין, מן הראוי היה לעשות שימוש בסעיפים 42א. ו- 42ג. לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971). עם זאת, סברנו כי לא היה הכרח בדיון המפורט והמלומד שקיים השופט קמא. התנהלות המערער היא מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכי משפט, ודי בכך על מנת להצדיק את דחיית העתירה והערעור (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקאות 8-6 (15.1.2007); ע"א 4685/19 הרן נ' עיריית חולון, פסקה 6 (29.7.2020)). לקביעה זו מספר רב של אינדיקציות, שאת המרכזיות בהן נמנה להלן: המדובר בהליך אשר איננו תוקף כלל החלטה מנהלית, בוודאי לא החלטה מנהלית שהתקבלה בעת האחרונה (מושא העתירה הוא מענה שניתן למערער, לפיו הקרקע הוכרזה כחקלאית בשנת 1971); הסוגיה המותקפת בעתירה – הכרזת הקרקע כחקלאית – עלתה ונבחנה עד דק במסגרת ההליכים הפליליים, ואין כל הצדקה או טעם לעסוק בה שוב; הלכה למעשה, ההליך דנן הוא תקיפה נוספת של ממצאי ההליכים הפליליים החלוטים; הסתירה הלכאורית בין העדות לבין המענה בה מבקש המערער להיתלות – לאו סתירה היא. בעדות התייחס מר בריל רק להכרזות שהיו רלבנטיות לדיון בהליכים הפליליים, זו משנת 1984 וזו משנת 2000. העד הבהיר כי אינו יכול להתייחס למצב במקרקעין לפני 1984 מאחר שלא היו בידיו מפות של הכרזות קודמות. ראו פרוטוקול 17.3.2003, עמוד 46 שורות 7-6. במענה נאמר כי "השטח הוכרז כקרקע חקלאית כבר בשנת 1971 (ר' י.פ. 1743 עמ' 2331). בשנת 1984 בוצע פרסום כולל של הכרזות ועדכון רשימת ההכרזות". דעת לנבון נקל כי בין הדברים אין כל סתירה. התנהלות המערער בהליכים קודמים מלמדת על חוסר תום לבו ועל כך שאינו נרתע משימוש לרעה בהליכי משפט. נסתפק לעניין זה בהפניה לבר"ש 9951/16 גרין נ' לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב (26.2.2017), שהוא סיומו של הליך משמעתי במסגרתו הורשע המערער, עורך דין במקצועו, בעבירה של הטעיית בית המשפט בניגוד לכלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986. בתמצית, הרשעת המערער באותו עניין הייתה בשל כך שהסתיר מבית המשפט המחוזי הכרעה שניתנה כשנה לפני כן בעתירה מנהלית שהגיש, ובדרך זו הצליח להביא להחזרת הדיון בהליכים הפליליים לבית משפט השלום, על מנת שידון שוב בסוגיה שכבר הוכרעה בעתירה המנהלית; ריבוי ההליכים שננקטו על ידי מערער לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים בניסיון לשנות את רוע הגזרה. בשנתיים שלאחר סיום ההליכים הפליליים הגיש המערער בעניין המקרקעין עתירה אחת לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 6506/15) ושלוש עתירות מנהליות (עת"מ 10842-04-16; עת"מ 32626-10-16 ועת"מ 42971-06-17). דומה שהדברים מדברים בעד עצמם. כל אלה, ועוד, לא מותירים ספק כי לא רק שיומו של המערער ביחס לשאלה שבמוקד העתירה כבר מוצה, אלא שלפנינו דוגמא קיצונית לשימוש לרעה בהליכי משפט (ראו השוו: ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פסקה 23 והאסמכתאות שם (12.4.2015)). דרכו של המערער מעידה עליו כי הוא פשוט מסרב להכיר בעקרון היסוד של סופיות הדיון, אשר על חשיבותו עמד הנשיא אהרן ברק בזו הלשון: "לכל התדיינות משפטית יש סוף. משהתבררו זכויות וחובות הצדדים בהליכים המשפטיים השונים, ונתקבלה החלטה סופית, הרי שאין לשוב ולהידרש לעניין מחדש. הדבר מערער את היציבות המשפטית. הדבר פוגע בזכויות המתדיינים עצמם. הדבר פוגע ביעילות המערכת המשפטית" ע"פ 7853/05 רחמיאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (27.11.2006). על התנהלות כזו לא ניתן לעבור לסדר היום. מן הראוי להוקיעה מכל וכל. לאור האמור אנו דוחים את הערעור הן לגופו, מהנימוקים שניתנו על ידי בית המשפט קמא (בתיקון ההנמקה המשפטית בעניין אחד כמצוין בפסקה 4 לעיל), ובעיקר מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסכום של 50,000 ש"ח. סכום זה משקף, ולו במקצת, את הגינוי הראוי לאופן בו בוחר המערער לנהל את ענייניו המשפטיים ביחס למקרקעין עד כה, ויש לקוות שיהיה בו כדי להרתיעו מלהמשיך בדרך זו. ניתן היום, ‏כ"ה בחשון התשפ"א (‏12.11.2020). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19018920_Y04.docx שש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il