נורס כעאבנה נ. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש

5 בבית המשפט העליון עע"מ 16578-08-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: 1. נורס כעאבנה 2. סעיד נורס כעאבנה נגד המשיבים: 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש 4. ראש המנהל האזרחי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 13.7.2025 בעת"מ 61912-02-25 בשם המערערים: עו"ד מחמד אבו סנינה; עו"ד סלימאן שאהין בשם המשיבים: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 13.7.2025 בעת"מ 61912-02-25. בגדרו של פסק הדין נדחתה עתירת המערערים נגד החלטות המשיבות 2-1 שלא ליתן למערערים היתר בניה. במוקד הערעור – מבנה בן שתי קומות שהקים המערער 1 (להלן: המערער) ללא היתר בניה על אדמות כפר ג'בע שבאזור יהודה ושומרון (להלן: המבנה). ביום 3.1.2016 ניתן צו הפסקת עבודה בהתייחס למבנה, אשר היה באותה עת בשלב של שלד חלקי בלבד; וביום 21.1.2016, בתום דיון שהתנהל לפני המשיבה 1, ועדת המשנה לפיקוח (להלן: ועדת הפיקוח) בנוכחות בא-כוח המערער, הוחלט על הוצאת צו סופי להפסקת עבודה ולהריסת המבנה. ביום 4.5.2016 הגיש המערער בקשה להיתר בניה לשם הכשרת המבנה, וזו נדחתה בהיעדר היתכנות תכנונית להסדרתו. המערער מיאן להשלים עם החלטה זו והגיש ערר למשיבה 2, ועדת המשנה לתכנון ורישוי (להלן: ועדת התכנון ו-הערר הראשון). עוד בטרם נדון הערר הראשון הגיש המערער בקשה שניה להיתר בניה. בקשה זו נדחתה אף היא בהחלטת ועדת הפיקוח מיום 5.9.2022 – לאחר שזו לא מצאה לשנות מהחלטתה הקודמת, תוך שעמדה, בין היתר, על "חוסר ניקיון כפיו המובהק" של המערער, שבינתיים השלים את הקמת המבנה ואכלסו בהתעלם מן הצווים שהוצאו. על החלטה זו הגיש המערער ערר שני לוועדת התכנון, אשר נדחה בהחלטתה מיום 12.1.2023, מטעמים דומים ובהיעדר עילה להתערבות בהחלטת ועדת הפיקוח. על ההחלטה האחרונה הגישו המערערים עתירה מנהלית (עת"מ 60800-01-23) אשר נמחקה בהסכמה לרקע הערר הראשון שטרם נדון. החלטה בערר האמור נמסרה למערערים ביום 11.2.2025, ובה דחתה ועדת התכנון את הערר בהיעדר הצדקה תכנונית ליתן היתר בניה, תוך שאשררה גם את ההחלטה שנתנה בערר השני. זאת, מבלי שדנה בתכנית חלוקה ובתכנית מפורטת להסדרת המבנה שהגישו המערערים לאישורה בימים 14.11.2022 ו-19.4.2023, בהתאמה. מכאן העתירה שהגישו המערערים לבית המשפט לענינים מינהליים, אשר נדחתה על הסף ולגופה בפסק דין שניצב במוקד הערעור שלפנינו. בפסק הדין נקבע, כי מדובר ב"עתירה נוספת המוגשת בחוסר ניקיון כפיים לאחר ש[המערער] בנה מבנה שלא כדין", כאשר די בחוסר ניקיון כפיו – הן בשל הבניה ללא היתר כדין הן בשל המשך הבניה תוך הפרת צווי הריסה מינהליים – כדי לדחות את העתירה על הסף. לגופו של עניין נקבע, כי לא נמצא פגם בהחלטת ועדת התכנון המצדיק התערבות, משניתנה משיקולים תכנוניים מובהקים ולאחר שקילת כלל טעמי המערערים. עוד נדחתה טענת המערערים לפיה יש לעכב את הליכי האכיפה עד להכרעה בתכנית המפורטת שהגישו בשנת 2023 ובפרט לנוכח ממצאי הוועדות המצביעים על היעדר היתכנות תכנונית, ומשאין מדובר בהיתר בניה המצוי בהישג יד. ולבסוף נקבע, כי טענה שהעלו המערערים בדבר מדיניותם המפלה של המשיבים נעדרת תשתית עובדתית. מכאן הערעור שלפנינו, לצדו הגישו המערערים בקשה למתן סעד זמני שיאסור על הריסת המבנה עד להכרעה בערעור. יצוין כי בהחלטתי מיום 12.8.2025 ניתן צו ארעי האוסר על הריסת המבנה עד למתן החלטה אחרת. טענות הצדדים בערעורם טוענים המערערים כי נפלו בפסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים פגמים רבים המצדיקים ביטולו. נטען, בעיקרם של דברים, כי פסק הדין שניתן חורג מהחלטות ועדות התכנון מושא העתירה, הנעדרות כל ממצא עובדתי שלפיו הפרו המערערים צווים שניתנו; ותוך התעלמות מהוראות חוק המאפשרות מיצוי הליכים תכנוניים להסדרת הבניה. כן נטען כי עיגון פסק הדין בעילת סף המבוססת על ניקיון כפיהם פוגע בזכויותיהם הדיוניות של המערערים, שמיקדו טענותיהם בהנמקות התכנוניות. בהקשר אחרון זה מדגישים המערערים, כי הגם שהחלטות ועדת התכנון מושא הערעור מבוססות על קביעות תכנוניות מובהקות, הרי שחלקן שגויות; תוך שבית המשפט לענינים מינהליים בחן את טענות המערערים בעניין זה באופן כוללני ובמנותק מנסיבותיהם הפרטניות. לבסוף נטען, כי לא ניתנה כל הנמקה לדחיית בקשת המערערים לעיכוב הליכי האכיפה בהתייחס למבנה עד למיצוי אפשרות ההסדרה התכנונית, בייחוד לנוכח התכנית המפורטת שהגישו אשר טרם נדונה. המשיבים מצידם הגישו בקשה לסילוק הערעור על הסף, תוך שהם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים. לשיטתם, דין הערעור להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיהם של המערערים. עוד הם טוענים כי יש לדחות את טענות המערערים לפיהן הקביעה בדבר הפרת הצווים המנהליים לא קיבלה ביטוי בהחלטות ועדת התכנון, משזו לא מצאה להתערב בהחלטות ועדת הפיקוח, אשר התייחסה לעניין זה במפורש ובהרחבה; וכי ממילא אין עילה להתערבות בהחלטת ועדת התכנון שניתנה על יסוד שיקולים מקצועיים-תכנוניים מובהקים. לבסוף הוטעם כי לא ניתן לקבל את טענת המערערים לפיה יש בהגשת תכנית החלוקה והתכנית המפורטת על-ידם כדי להצדיק עיכובם של הליכי האכיפה, בהיעדר כל היתכנות תכנונית ובנסיבות בהן אלו הוגשו שנים רבות לאחר שניתן צו הפסקת העבודה הסופי בהתייחס למבנה. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובבקשת המשיבים לסילוק על הסף, על נספחיהם, כמו גם בפסק הדין של בית המשפט לענינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על יסוד הכתובים בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אשר חלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). ראשית, לא מצאתי פגם בהכרעת בית המשפט לענינים מינהליים שלפיה יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיהם של המערערים. אציין כי בענייננו אין מדובר "רק" במי שעשה דין לעצמו עת הקים מבנה בן שתי קומות מבלי להקדים ולבקש היתר לבנייתו. מדובר במי שלאחר קבלת צו סופי להפסקת עבודה ולהריסת הבניה, הוסיף וסיים את שלד המבנה, ביצע עבודות גמר במבנה עד להשלמתו, והוסיף ופעל לאכלוסו – הכל בשעה שהוא נוקט שורה של הליכים להכשרת המבנה. מדובר באי-ניקיון כפיים חריף, אשר לא ניתן להתעלם ממנו, ודי לעיין בתמונות המבנה עת ניתנו הצווים ותמונותיו כיום. בנסיבות אלה, אין מקום להושיט סעד למי שבידו האחת מבקש היתר בניה, ובידו האחרת משלים את הבניה עד גמר תוך התעלמות מצווים האוסרים זאת (‏ראו מיני רבים: עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי‏, פסקה 9 (‏14.10.2024‏)‏ (להלן: עניין סולימאן); עע"מ 9253-12-24 קדח נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 12 (5.12.2025)). גם לגוף הדברים, לא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים, אשר אימץ את מסקנותיה של ועדת התכנון – ובשים לב לכלל הידוע ולפיו התערבות בהחלטותיהן של רשויות התכנון תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו: עע"מ 74686-12-24 חסאן נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 10 (2.3.2025); עניין סולימאן, בפסקה 10). בענייננו, כלל ההחלטות שנתקבלו בעניין המבנה קבעו, כי יש לדחות את הבקשה למתן היתר בניה ולהכשרתו, וזאת על בסיס מכלול שיקולים תכנוניים, ביניהם ריחוקו של המבנה מריכוזי בינוי מסודרים; מיקומו בשטח שייעודו בתכנית המתאר חקלאי; חריגתו הקיצונית מהיקף הבניה המותר לפי תכנית המתאר; ולנוכח חלוקה שבוצעה בפועל ללא תכנית מפורטת או תכנית חלוקה מאושרת. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטות מוסדות התכנון עליהן נסובה עתירת המערערים המקים עילה להתערבותנו (עע"מ 2098/20 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז דרום נ' אבו קרינאת, פסקה 10 (1.11.2020)). גם טענת המערערים לפיה נדרש היה להקפיא את הליכי האכיפה עד למתן החלטה בתכנית החלוקה ובתכנית המפורטת שהגישו – דינה להידחות מטעמיו של בית המשפט לענינים מינהליים, שעה שמדובר בהליכי תכנון המצויים אך בראשיתם, ומשאין בתכניות שהוגשו כדי לרפא את יתר הפגמים התכנוניים המונעים הסדרת המבנה. לבסוף, לא למותר לציין כי הערעור דנן, אשר אוחז לא פחות מ-23 עמודים, הוגש בניגוד להוראת תקנה 134(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי אשר חל בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, לנוכח חריגתו הבוטה ממגבלת העמודים המותרת בהודעת ערעור – וזאת בהיעדר כל הצדקה ובעיקר, ללא נטילת רשות. סוף דבר, שהערעור נדחה. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 12.8.2025 – יבוטל. בנסיבות העניין, יישאו המערערים בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪. גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה עם חברתי השופטת ג' כנפי-שטייניץ כי דין הערעור להידחות. מנקודת מבטי, הטעם העיקרי התומך בכך הוא ההפרה הנמשכת של הצו שהוצא בעניין המבנה, במקביל לניהול הליכים לשם הסדרתו. בנסיבות העניין, הצו הסופי להפסקת עבודה הוצא בעת שהמבנה היה בשלבי בניה ראשוניים (כאשר המבנה כלל שלד חלקי בלבד, ללא חלונות וללא גג), אלא שמאז המערער המשיך והשלים את הבינוי עד לאכלוסו. דפנה ברק-ארז שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתן היום, ט' אדר תשפ"ו (26 פברואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט