עע"מ 19588-11-26 — מוחמד אעמור נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

בבית המשפט העליון עע"מ 19588-11-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המערער: מוחמד אעמור נגד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. משרד הביטחון/המנהל האזרחי בית אל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.10.2026 בעת"מ 60469-05-26, שניתן על ידי כב' השופט ד' זילר בשם המערער: עו"ד נסראת דכוור פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ד' זילר) מיום 8.10.2026 בעת"מ 60469-05-26. בפסק הדין נדחתה עתירת המערער נגד החלטת המשיבים לדחות את בקשתו להיתר בנייה; ונגד צווים להפסקת עבודה ולהריסה שהוצאו בעניינו. הרקע לערעור לפי הנטען בערעור, המערער הוא בעל זכויות בחלקת קרקע בכפר יטא שבנפת חברון, עליה בנה מבנה מגורים (להלן: המבנה). לטענת המערער בניית המבנה הסתיימה בשנת 2012 ומאז שנת 2018 הוא ובני משפחתו מתגוררים בו. ביום 7.2.2018 נמסר למערער צו הפסקת עבודה (להלן: צו הפסקת העבודה), ובו זומן המערער לדיון לפני ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי (להלן: ועדת המשנה לפיקוח). ביום 13.2.2018 הגיש המערער בקשה להיתר בנייה (להלן: הבקשה להיתר). ביום 22.2.2018 התקיים הדיון בוועדת המשנה לפיקוח, שהמערער ובא כוחו לא התייצבו אליו. ועדת המשנה לפיקוח החליטה כי המשך הטיפול בתיק ייעשה במסגרת בחינת הבקשה להיתר, תוך שהובהר כי כל הצווים שניתנו יעמדו בתוקפם. ביום 10.4.2018 נבדקה הבקשה להיתר על ידי לשכת התכנון המרכזית, וביום 8.1.2023 נשלח למערער זימון לדיון בבקשה להיתר, לצד מכתב המפרט את ממצאי לשכת התכנון המרכזית, אשר הצביעו על שורה של ליקויים תכנוניים בבקשה. לאחר שהמערער הגיש את תגובתו לממצאים, התקיים ביום 16.1.2023 דיון בבקשה להיתר. בהמשך לדיון, נמסרה למערער ביום 17.1.2023 החלטתה של ועדת המשנה לפיקוח (להלן: החלטת ועדת המשנה לפיקוח). בהחלטה נקבע כי אין בטענותיו של המערער כדי לאיין את ממצאי לשכת התכנון המרכזית, ולכן החליטה ועדת המשנה לפיקוח לדחות את הבקשה להיתר ולהוציא צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה (להלן: צו ההריסה). זאת תוך מתן ארכה בת 30 ימים להחזרת המצב לקדמותו. על החלטה זו הגיש המערער ערר לוועדת המשנה לתכנון ורישוי ביום 2.2.2023. ביום 12.4.2026 הוחלט לדחות את הערר (להלן: ההחלטה בערר). בהחלטה בערר פורט כי המבנה הוקם בשטח שייעודו חקלאי; כי רק חלק משטח החלקה נמדד – בניגוד לחובה להגיש תכנית מדידה של כל השטח; כי המבנה הוקם ללא תוכנית מפורטת מאושרת, בניגוד להוראת סעיף 34 לחוק תכנון ערים, כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני); כי נעשתה חלוקה בפועל ללא תכנית מפורטת או תוכנית חלוקה מאושרת בניגוד לסעיף 28 לחוק התכנון הירדני; כי שטח החלקה קטן מדונם בניגוד להוראת התוכנית החלה במקום; כי שטח הבנייה חרג מהמותר לפי הוראות התוכנית, ואין לקבל את טענת המערער כי חלק מרכיבי הבינוי אינם נחשבים לצורך כך; כי רוחב החזית קטן מהמותר בתוכנית; וכי המבנה מרוחק כ-200 מטרים מגבול התוכנית הקרובה שבתוקף. על יסוד אלה, נקבע כי הבקשה להיתר חסרת כל היגיון תכנוני, כך שאין הצדקה להתערב בהחלטת ועדת המשנה לפיקוח לדחות אותה. בהמשך להחלטה זו, הגיש המערער עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בעתירה טען המערער כי החלטות המשיבים חורגות ממתחם הסבירות, לוקות בחוסר תום לב, ומפלות לרעה את האוכלוסייה הפלסטינית באזור יהודה ושומרון. לאחר הגשת תשובת המשיבים, ניתן ביום 8.10.2026 פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופט ד' זילר), אשר דחה את העתירה על הסף ולגופה. בית המשפט קבע כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של המערער, שעשה דין לעצמו והחל בבנייה ללא היתר, ואף המשיך בבנייה לאחר שנמסר לו צו הפסקת העבודה – עד להשלמת מבנה בן שתי קומות ואכלוסו. לצד זאת, דחה בית המשפט את העתירה גם לגופה. בית המשפט קבע כי הכשלים התכנוניים שנמצאו מעידים כי לא נפל פגם בשיקול הדעת של המשיבים, והמערער לא הציג עילה המצדיקה התערבות בשיקול דעתם המקצועי. בית המשפט התייחס במסגרת זו לטענות התכנוניות שהעלה המערער, בעתירה ובפני ועדות המשיבים. בכלל זאת, קבע בית המשפט כי המערער לא חלק על ייעודו החקלאי של השטח ולא ביסס את טענתו כי חרף זאת עומד בית המגורים שבנה בתנאי התוכנית. עוד נקבע כי אין בטענת המערער כי יש לאפשר לו להגיש מדידה חדשה כדי לסייע לו, משעה שבנה מלכתחילה ללא היתר. בנוסף, נקבע כי המערער לא ביסס את טענתו לפיה התוכנית מאפשרת הוצאת היתר בנייה מבלי להגיש תוכנית מפורטת; וכי אין די בכך שבכוונתו להגיש תכנית מפורטת (שטרם הוגשה) כדי להביא לעיכוב צו ההריסה שהוצא בעניינו. בית המשפט הבהיר כי ההחלטה שלא לאשר הקמת מבנה מרוחק מריכוזי בינוי מצויה בלב שיקול הדעת של מוסד התכנון. המערער לא הוכיח כי קיימים מבנים נוספים שנבנו כדין בסביבתו, וכן לא הראה אם אלה מחוברים לתשתיות מוסדרות ואם באפשרותו להתחבר כדין לתשתיות אלה. ביחס לטענות הבעלות שהעלה המערער על המקרקעין, קבע בית המשפט כי שאלת זיקתו לקרקע כלל לא נדונה על ידי המשיבים ועל כן אינה רלוונטית לדיון בעתירה. בנוסף, נדחתה טענת המערער בדבר סירוב המשיבים לקלוט בקשה שנייה מטעמו להיתר, משזו לא נטענה במפורש והיא אינה עולה מהמסמכים שצורפו לעתירה. בית המשפט קבע כי טענות המערער למדיניות מכוונת של המשיבים להימנע מקידום תוכניות או מאישור בנייה באזור יהודה ושומרון נטענו בכלליות, והמערער אינו יכול להיתלות בהן כדי להכשיר את הבנייה שביצע ללא היתר. כמו כן, נדחתה טענת המערער לאכיפה בררנית באזור משלא הונחה לה תשתית עובדתית מתאימה, וכן בשים לב לכך שקיומן של עבירות בנייה נוספות בסביבה אינו מייתר את האינטרס הציבורי שבהריסת המבנה הבלתי חוקי. אשר לטענות המערער לפגיעה בזכויות, קבע בית המשפט כי אף שהזכות לקורת גג היא זכות חשובה, היא אינה מוחלטת, ואינה יכולה להכשיר עבירות בנייה. על יסוד האמור, דחה בית המשפט את העתירה, תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבים. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, ועמו בקשה למתן סעד זמני לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בערעורו, טוען המערער כי פסק הדין פוגע בזכותו לגישה לערכאות ובזכותו להליך הוגן. זאת לטענתו מאחר שטענותיו בעתירה נדחו על הסף, ולא נבדקו לעומקן על ידי בית המשפט. עוד טוען המערער כי המבנה משמש אותו ואת משפחתו למגורים, ועל כן החלטות המשיבים מנוגדות לחובותיהם לפי הדין הבינלאומי, האוסרות על פגיעה ברכוש פרטי ועל העברה בכפייה של תושבים מוגנים. לטענת המערער, החלטות המשיבים פוגעות בזכותו לכבוד ולקניין, וכן בזכותו לקורת גג ולדיור נאות. דיון והכרעה לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובנספחיה, וכן בכתבי הטענות שהוגשו בהליך קמא, מצאנו כי דין הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה. זאת מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים). ראשית יצוין כי דומה כי למצער חלק מטענות המערער בערעור אינן רלוונטיות למסכת העובדתית או לפסק דינו של בית משפט קמא. כך למשל, כחלק מטענתו לעניין זכות הגישה לערכאות, מלין המערער על דחיית העתירה על הסף ומציין כי בהליכים אחרים ניתנו צווים ארעיים או צווי ביניים – אך מפנה לעתירה הנוכחית (נושא הערעור דנן), שבה אכן ניתן צו ארעי לעיכוב ההריסה. עוד נטען בהודעת הערעור כי לא נעשה ניסיון רציני לאתר "את הפושעים ולא הוצע לעותרים לשוב לבתיהם ולקרקעות", כאשר לא ברור הקשר של הטענה להליך דנן, שעניינו בדחיית בקשה להיתר בנייה ובצווי הפסקת עבודה והריסה שניתנו נגד המבנה בו מתגורר המערער (ראו והשוו: עע"מ 7723-11-26 אלמחאריק נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 9 ‏(‏4.11.2026‏))‏‏. מכל מקום, דין טענת המערער כי דחיית עתירתו על הסף פגעה בזכותו לגישה לערכאות או בזכות להליך הוגן – להידחות. טענה זו הועלתה בכלליות, והמערער לא הצביע על טענה קונקרטית שלא נשמעה על ידי בית המשפט או לא נדונה כהלכה. כידוע, לבית משפט לעניינים מנהליים נתונה הסמכות "למחוק או לדחות עתירה – כולה או מקצתה – על הסף, על פי כתב העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט" (תקנה 7(א)(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים; עע"מ 2067/18 אזוב נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, משרד האוצר, פסקה 6 ‏(‏19.9.2019‏)). כמפורט לעיל, בפסק דינו דחה בית המשפט את העתירה על הסף ולגופה, ובתוך כך התייחס בהרחבה לכלל טענותיו של המערער – הן טענותיו לעניין הממצאים התכנוניים, הן טענותיו לפגיעה בזכויותיו ולפגמים בהתנהלות המשיבים. בשים לב לאמת המידה המצמצמת להתערבות בשיקול דעתן המקצועי של רשויות התכנון, קבע בית המשפט – ובדין קבע – כי העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות שיפוטית (ראו למשל: עע"מ 79611-06-26 עמור נ' המפקד הצבאי האזור הגדה המערבית, פסקה 8 ‏(‏2.11.2026‏); עע"מ 35779-07-26 רבעי נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 9 ‏(‏22.10.2026‏)). אף בטענותיו הכלליות של המערער לפגיעה של החלטות המשיבים בזכותו לקניין ולקורת גג אין כדי לשנות מן המסקנה האמורה. בית משפט זה הדגיש לא אחת כי זכויות אלה אינן מוחלטות ויש לאזנן מול שיקולים אחרים, וכי בכל מקרה אין לקרוא לתוך הזכות לקניין זכות לבנות בניגוד לדין (בג"ץ 46445-11-24 רשאידה נ' המינהל האזרחי באיו"ש, פסקה 13 ‏(‏16.11.2025‏); בג"ץ 5335/23 אבו מאריה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 8 ‏(‏15.1.2024‏); בג"ץ 4588/18 אגודת "סנט-איב" המרכז הקתולי לזכויות אדם נ' המפקד הצבאי בגדה המערבית, פסקה 31 ‏(‏30.4.2019‏)). בשולי הדברים יצוין כי ההחלטה בערר שהגיש המערער ביום 2.2.2023 על החלטת ועדת המשנה לפיקוח, ניתנה רק למעלה משלוש שנים מאוחר יותר – ביום 12.4.2026. אכן, המערער לא העלה כל טענה ביחס לעניין זה ולהשלכתו. יחד עם זאת, משהדברים הובאו לפנינו, מצאנו לנכון להעיר כי מדובר בשיהוי ממושך מאוד במתן ההחלטה. מבלי לקבוע מסמרות ביחס להשלכה אפשרית של שיהוי כזה – די שיצוין כי יש לעשות כל מאמץ כי החלטות בנושאים כאלה יינתנו תוך פרקי זמן סבירים, קצרים הרבה יותר. יוער עוד, מבלי לקבוע מסמרות, כי לעיכוב כה משמעותי עשויה להיות השלכה – אם לא ניתן לו הסבר או צידוק, על התייחסותו של בית המשפט לטענות מקדמיות שמעלים המשיבים נגד המערער. סוף דבר: על יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה, ועמו נדחית גם הבקשה לסעד זמני. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. לאור לוחות הזמנים כפי שפורטו לעיל, ניתנת למערער תקופת התארגנות של 60 ימים ממועד פרסום פסק הדין בטרם ניתן יהיה להרוס את המבנה נושא הערעור. ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ז (08 נובמבר 2026). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת