עע"מ 35779-07-26 — בדר שחדה מחמד רבעי נ. המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עע"מ 35779-07-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערער: בדר שחדה מחמד רבעי נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית 2. ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית 3. מועצת התכנון העליונה בגדה המערבית 4. ועדת המשנה לפיקוח בגדה המערבית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 15.6.2026 בעת"מ 13535-01-26 שניתן על ידי כבוד השופט ארנון דראל בשם המערער: עו"ד צבי אבני בשם המשיבים: עו"ד מרב למברגר; עו"ד סמדר כץ ברלינר פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא, כב' השופט ארנון דראל) מיום 15.6.2026 בעת"מ 13535-01-26, במסגרתו נדחתה עתירה שהגיש המערער נגד החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי מיום 23.12.2025. עניינה של ההחלטה בדחיית ערר על החלטת ועדת המשנה לפיקוח מיום 19.9.2023, במסגרתה נדחתה בקשת היתר בניה שהגיש המערער ביחס למבנה מושא תיק בב"ח ח' 146/22. יצוין, כי לצד הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. רקע והשתלשלות העניינים ביום 15.6.2022 הוצא צו הפסקת עבודה ביחס למבנה מושא הערעור, מבנה אבן בגודל 150 מ"ר שבנייתו במועד זה טרם הושלמה. במסגרת הצו זומן המערער לדיון לפני ועדת המשנה לפיקוח (להלן: ועדת המשנה), וזה התקיים ביום 6.7.2022. לאחר שלדיון לא התייצב המערער או מי מטעמו, ועדת המשנה החליטה להוציא צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה (להלן: צו ההריסה). לצד זאת צוין, כי מאחר שהמערער הגיש בקשה להיתר בניה (מס' 1703/110/22), שטרם נבחנה על ידי לשכת התכנון (להלן: בקשת ההיתר), צו ההריסה ימומש 30 ימים לאחר שיומצא למערער מענה ביחס לבקשת ההיתר. ביום 25.10.2022 נשלחו למערער הממצאים התכנוניים ביחס לבקשת ההיתר. בתמצית, לשכת התכנון מצאה כי מדובר בבינוי שהוקם בשטח שייעודו חקלאי בהתאם לתוכנית מתאר RJ5; הבנייה נעשתה ללא תכנית מפורטת מאושרת; נעשתה בפועל חלוקה ללא תכנית מתאימה; ואין היתכנות תכנונית לאור הריחוק מריכוזי בינוי מוסדרים (להלן: ממצאי לשכת התכנון). בהמשך לכך, ביום 19.9.2023 התקיים דיון נוסף לפני ועדת המשנה, שגם אליו לא התייצבו המערער או מי מטעמו, ובסיומו החליטה ועדת המשנה לדחות את בקשת ההיתר ולהותיר את צו ההריסה בתוקף, תוך מתן ארכה של 30 ימים לביצוע הצו. ביום 23.10.2023 הגיש המערער ערר על החלטה זו, ולאחר שהתקיים דיון בערר לפני ועדת המשנה לתכנון ורישוי, הוא נדחה ביום 23.12.2025. החלטה זו ניתנה, בין היתר, על סמך ממצאי לשכת התכנון, וכן בשל קיומה של חריגת בניה בשטח. עוד צוין, כי מבדיקה שנערכה עולה כי הבינוי מצוי בתחום צו איסור בניה, וכי המערער השלים את בניית המבנה תוך הפרת צו ההריסה. בעקבות דחיית הערר, ביום 6.1.2026 הגיש המערער את העתירה מושא ההליך קמא, ולצידה בקשה למתן צו ביניים. ביום 15.6.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתו נדחתה העתירה (להלן: פסק הדין). בפתח הדברים, בית המשפט קמא קבע כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, ולפיכך יש הצדקה לדחותה על הסף. בית המשפט נימק זאת בכך שככלל אין מקום להידרש לעתירה שעניינה התרת בנייה בדיעבד, במיוחד כאשר בוצעה בניה נוספת לאחר שניתנו צווי הפסקת עבודה והריסה, כבענייננו. גם לגופם של דברים בית המשפט קמא סבר כי העתירה לא מגלה עילה להתערבות. הוסבר כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף את שיקול דעתם של גורמי התכנון, ולכן משעה שההחלטה שהתקבלה בעניינו של המערער הייתה מבוססת באופן מובהק על שיקולים תכנוניים, לא קמה עילה להתערבות בה. לצד זאת, בית המשפט קמא דחה את טענות המערער לפגיעה לא מידתית בזכותו לקניין, וכן לאפליה המבוססת על כך שהמשיבים לא מאשרים תוכניות בניה ונמנעים מלערוך תוכניות מתאר באזור. לבסוף, בית המשפט קבע כי אין הצדקה לעכב את צו ההריסה עד לבחינת התוכנית המפורטת שהגיש המערער לאחר שהוגשה העתירה. יצוין כי לצד דחיית העתירה, בית המשפט חייב את המערער בתשלום הוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח. על הכרעה זו הוגש הערעור שלפנינו, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. יוער, כי בהחלטתי מיום 13.7.2026 ניתן צו ארעי האוסר על הריסת המבנה מושא הערעור עד למתן החלטה אחרת. במסגרת הערעור חזר המערער על הטיעונים העיקריים שהציג לפני בית המשפט קמא. לצד זאת, נטען כי בית המשפט קמא שגה בכך שדחה את העתירה על הסף, שכן תוספות הבניה אליהן התייחס הן תוספות "מינוריות בלבד" (סעיף 34 לערעור), וכי מדיניות המשיבים למנוע בניה ופיתוח באזור היא שמובילה לכך שהתושבים המקומיים נאלצים לבנות לפני הגשת בקשה להיתר בניה. עוד טוען המערער כי בהחלטות שהתקבלו בעניינו נפלו פגמים המחייבים את התערבותו של בית המשפט. בין היתר, צוין כי ההחלטות התקבלו בחוסר סבירות ובחוסר תום לב; כי התוכנית הקיימת מתירה הקמת בתי מגורים; וכי המבנה מצוי במרחק של 200 מטר בלבד משטחה של עיריית ח'לת אלמיה. יצוין, כי במסגרת הערעור טען המערער לראשונה כי אחיינו, מר אנס ג'בריל רבעי (להלן: האחיין), גר יחד עם אשתו ושני ילדיו במבנה מושא הערעור; וכי לאחר מתן פסק הדין נודע לו, באמצעות האחיין, כי ביום 11.6.2022 הגישה עיריית ח'לת אלמיה תוכנית מפורטת להסדרת הכפר שהמבנה כלול בה (להלן: תוכנית העירייה). בהמשך להחלטה מיום 13.7.2026, ולארכות שניתנו, ביום 6.9.2026 הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לעיכוב ביצוע, במסגרתה התבקשנו להורות על סילוק הערעור על הסף (להלן: תשובת המשיבים). בפתח דבריהם, המשיבים חזרו על כך שהמערער עשה דין לעצמו כאשר הקים את המבנה שלא כדין, ובהמשך לכך אף השלים את בניית המבנה בניגוד לצו הפסקת העבודה ולצו ההריסה. לגופו של עניין, המשיבים טוענים כי ההחלטות שהתקבלו בעניינו של המערער ניתנו על בסיס שיקולים תכנוניים מובהקים, הנוגעים, בין היתר, לכך שמדובר בשטח שייעודו חקלאי; שנעשתה חלוקה בפועל ללא תכנית מפורטת או תכנית חלוקה מאושרת; ושהמבנה מרוחק מריכוזי בניה מוסדרים. כן צוין, כי אין בכך שהעירייה או המערער הגישו תוכניות מפורטת כדי להצדיק את עיכוב הליכי האכיפה. אשר לבקשה לעיכוב ביצוע, המשיבים ציינו כי בשים לב לאמור לעיל, סיכויי הערעור אינם גבוהים; וכי משעה שמדובר במבנה שנבנה באופן בלתי חוקי, גם מאזן הנוחות אינו מצדיק את קבלת הבקשה. ביום 23.9.2026 הגיש המערער תגובה לתשובת המשיבים. במסגרת התגובה הביא המערער את דברי אחיינו, אשר ציין כי לא היה מודע להליכים הדרושים על מנת להכשיר את הבניה, ואילו היה יודע – לא היה ממשיך בבניית המבנה מושא הערעור. לצד זאת, התבקשנו פעם נוספת להמתין עם ההכרעה בערעור עד למועד בו תתקבל החלטה בתוכנית המפורטת שהגישה העירייה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, בתשובת המשיבים ובתגובת המערער לאמור בה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, בהתאם לסמכותנו הקבועה בתקנות 138(א)(1) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה על ההליך דנן מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כידוע, אדם העותר נגד רשות מינהלית נדרש לבוא בשעריו של בית המשפט כשידיו נקיות, ולא יינתן סעד למי שעושה דין לעצמו ומעמיד את הרשות לפני עובדה מוגמרת (ראו מיני רבים: עע"מ 9253-12-24 קדח נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 12 (5.12.2025); עע"מ 47014-02-26 עדרה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 6 (19.2.2026); עע"מ 48275-03-26 עודה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 8 (11.8.2026) (להלן: עניין עודה)). בענייננו חוסר ניקיון הכפיים של המערער בא לידי ביטוי בשני עניינים מרכזיים: תחילה, המערער בנה את המבנה ללא היתר בניה, ואף ללא שהגיש בקשה לקבלתו. בהמשך לכך, ולאחר שיצאו הצווים להפסקת עבודה ולהריסה, המשיך המערער בבניה הלא חוקית, וכפי שנודע במסגרת הערעור, המבנה אף אוכלס. לפיכך, גם אם יש מקום להיזהר מפני קביעת כלל החוסם את האפשרות לפנות לערכאות בכל מקרה של בניה בלתי חוקית, שילובם של הדברים עשוי בהחלט להספיק על מנת שלא יהא זה מוצדק לדון בטענות המערער לגופן (שם). גם לגופו של עניין אינני סבור כי עלה בידי המערער להראות טעם המצדיק את קבלת הערעור. כידוע, אין זה מתפקידו של בית המשפט לבוא בנעלי רשויות התכנון ולהחליף את שיקול דעתן המקצועי בשיקול דעתו. לאור זאת, חזרה הפסיקה והבהירה כי התערבות בהחלטת רשויות התכנון תהא מוצדקת רק במקרים חריגים, בהם נפל פגם מובהק מתחום המשפט המנהלי בהתנהלותן (ראו מיני רבים: עע"מ 10894-02-25 מוסטפה נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 15 (26.2.2025); עע"מ 13297-04-26 קטוסה נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 10 (30.8.2026)). בנסיבות העניין, בית המשפט קמא דן באריכות בטענות השונות שהעלה המערער, ומצא כי החלטות רשויות התכנון התקבלו על סמך שיקולים תכנוניים מובהקים, שאין כל הצדקה להתערב בהם. מסקנה זו מקובלת עליי. לכך יש להוסיף, כי אין בהגשת תוכנית העירייה כדי להצדיק את הקפאת הליכי האכיפה (עניין עודה, בפסקה 9), בוודאי כאשר העניין עלה לראשונה במסגרת הליך זה, מבלי שניתן לכך הסבר משכנע מצד המערער (עע"מ 57761-07-25 אבו עליא נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 12 (13.11.2025)). על יסוד האמור, דין הערעור להידחות, ועימו ממילא גם הבקשה לעיכוב ביצוע. הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 13.7.2026 – מבוטל. לפנים משורת הדין ניתנת למערער ארכה עד ליום 30.11.2026, על מנת לבצע את הריסת המבנה מושא הערעור בעצמו. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ש"ח. עופר גרוסקופף שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה עם חברי השופט עופר גרוסקופף כי דין הערעור להידחות. כפי שציינתי בעבר, מנקודת מבטי, השיקול המכריע ביישומו של מבחן ניקיון כפיים במקרים מסוג זה הוא המשך הפעולה של בנייה בלתי חוקית לאחר שכבר יצאו צווים בעניין (כפי שציינתי גם בחוות דעתי בעע"ם 16578-08-25 כעאבנה נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש (26.2.2026). דפנה ברק-ארז שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ז (22 אוקטובר 2026). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט